כבר שבועות שנושא הדרת הנשים לא יורד מהכותרות. כולם מדברים עליו. אפילו אלו מחברי לספסל הלימודים שחיים מלידה כחילונים, הוציאו את חוטמם מהבועה החילונית והריחו קצת את האוויר הבאוש של הדת היהודית. מעטים זוכרים שהאוויר היה באוש כבר שנים. אם נאמין לבדיחה העממית על נשיא המדינה, אובססיה לנשים היתה חרוטה על דגל היהדות גם כשפרס נולד, אי שם במאה ה-16. ספר ההלכה הבסיסי ביותר ביהדות האורתודוקסית, ה"שולחן ערוך" קבע במפורש כבר אז ש-
"צריך אדם להתרחק מהנשים מאד מאד. ואסור לקרוץ בידיו או ברגליו ולרמוז בעיניו לאחד מהעריות. ואסור לשחוק עמה, להקל ראשה כנגדה או להביט ביופיה. ואפילו להריח בבשמים שעליה אסור. ואסור להסתכל בנשים שעומדות על הכביסה. [אם] פגע [=פגש] אשה בשוק, אסור להלך אחריה, אלא רץ ומסלקה לצדדין או לאחריו [=ממהר להסתלק מהמקום]. [...] והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוין להינות ממנה, כאלו נסתכל בבית התורף (פירוש: ערוה) שלה. ואסור לשמוע קול ערוה או לראות שערה. והמתכוין לאחד מאלו הדברים, מכין אותו מכת מרדות. [...]" [1]
בניגוד גמור לדברי שר החינוך גדעון סער, "רוח היהדות" נראית רע מאד בציטוט הזה. עולה ממנו שהחרדי שירק על נעמה מרגוליס הוא לא חלק ממיעוט קיצוני משולהב שעיוות את היהדות. רק חצי מהתיאור הזה מוצדק. הוא והחבר'ה שלו הם בהחלט מיעוט קיצוני משולהב, אך לכל הפחות, הם מעוותים את היהדות פחות מהשאר. במקרה הרע, אפשר לומר עליהם שהם לקחו צעד קטן קדימה וניסו להרחיק את הנשים ממקום מגוריהם ולא להרחיק את עצמם מאיפה שנשים נמצאות. לעומתם, הפוליטיקאים החילונים שלוחצים ידיים לנשים והדתיים ה"ליברליים" שגם מחבקים ומנשקים אותן קפצו מים המלח לירח. זה לא מפריע להם לרכב על הנושא כדי לצבור כותרות מחמיאות ומלאות בסיסמאות.
זאת הבעיה של השיח הציבורי בישראל. במקום לשאול שאלות קשות, יורים קלישאות. כך יוצא שהחברה הישראלית נעה מטייפון הקיץ של ה"מחאה החברתית" אל הטורנדו החורפי של "הדרת הנשים". בדיוק כמו המחאה ההיא גם המחאה הזאת חסרת כיוון ושיניים. כולם זועמים עכשיו, אך עוד כמה שבועות הזעם ישקע והמושג "הדרת נשים" קרוב לוודאי יידחק אל המדף האחורי בזיכרון הקולקטיבי של החברה הישראלית. כעס עובר מהר, מחשבות – לאט יותר.
[1] שולחן ערוך, אבן העזר, סימן כ"א
תגיות: מוסריות דתית, פוליטיקה, חרדים, דת ומדינה, דתיים, הלכה, הדרת נשים, יהדות
