יולי 19 2010
מפגשים מהסוג הדתי
בכל קבוצה, במיוחד גדולה כמו הדתיים, קיים גיוון גדול. גם בתוך פלגים דתיים נשמר גיוון גדול באישיות של המאמינים. כך יוצא למרות ששני אנשים מחזיקים באותה אמונה, התפיסה שלה אצל כל אחד מהם יכולה שונה מאד. שני חב"דניקים שמאמינים שהרבי מליובאוויטש הוא מלך המשיח ינהגו באופן שונה. האחד יקדיש את מלוא זמנו להפצת דבקותו ברבי במקומות ציבוריים והשני יקדם את דעתו בציבור פאסיבית בעיקר כשהוא נשאל עליה.
התנהגות דתית יכולה להיות מובנת רק בהקשר הזה. קל מאד להיגרר לטרנדים הכלליים בדת ולהכליל בגללם את כל הדתיים. הטרנד הכללי בדת, זה שזוכה למירב החשיפה בתקשורת, הוא שהדת והדתיים עוינים הומוסקסואלים לחלוטין. הטענה הזאת נכונה כשהיא לא כוללנית וכוללת כמה סייגים חשובים. אחד הגדולים שבהם הוא ארגון הו"ד.
ההקדמה הארוכה הזאת היא בעצם גילוי נאות של דעתי האמיתית. היא נדרשת כי המאמר הזה יציג באורח ציני כמה מהמפגשים והטיפוסים היותר ביזאריים, משעשעים ולעתים מכעיסים שלי עם דת ודתיים. התיאורים הללו לא מיועדים להכליל ולתקוף דת או דתיים בכללותם, אלא לשמש עדות לאופי של האנשים המתוארים. פרטים מזהים שונו כדי למנוע פגיעה באנשים.
המקרה הראשון הוא אליסף, חוזר בתשובה שהחשיבה העצמית שלו לקחה חופשה לפני כמה שנים. ברצינות. הבחור סובל מתקלה קשה בגלגלי השיניים במוח. הם לא שומנו הרבה מאד זמן. בניגוד להרבה דתיים שאני מכיר, הבחור הוא סטריאוטיפ מהלך של תנועת ההחזרה בתשובה בראשות הרב זמיר כהן. השפה שבה הוא משתמש תגרום לכם לבכות מצחוק בהתחלה, ולרצות להתאבד כשהיא תחזור על עצמה בלופ אינסופי שיאיים לטגן לכם את מעגלי העצבים.
בין הברכות שהוא הכביר עלי עשר פעמים ביום היו "שאלוהים ישלח לך בן זכר" (למה דווקא זכר?), "שאלוהים יברך אותך" (אה, חשבתי שהוא בדרך כלל הורג טיפוסים מסוגי) ו"שתזכה לחזור בתשובה" ו"צדיק שלי". לעתים, באופן פרדוקסאלי, שני האחרונים הם חצאים באותו משפט.
עם אף אחד מהביטויים הללו אין לי בעיה מיוחדת. עם הכמות שלהם כן. הם מגיעים בשיטפון שלא היה מבייש את הכמות והמהירות שבה סרטוני הפרסום הוויראליים של OldSpice הופצו באינטרנט. למעשה, אם כבר משווים את אליסף לקמפיין הפרסום המוצלח הזה, הרשו לי רק לומר שהכמות היא נקודת הדמיון היחידה.
אליסף לא לבד. על אף מרחק פיזי הגדול שמפריד בינם, הפילוסופיה של אליסף ושלום אחת היא. שלום הוא ילד חביב, כבן 16. את מירב זמנו הוא מעביר בחפירות ארכיאולוגיות במוחם התמים של עוברי אורח. התחנה המרכזית בתל אביב, שם הוא אורב לקרבנותיו הפוטנציאליים, מספקת תפאורה מושלמת לפועלו. שם, בין הנרקומנים ודוכני האוכל, הוא ממקם את עצמו ופועל בחוסר חשאיות מוחלט.
מה פועלו, אתם בטח שואלים? ובכן, זה מאד פשוט. שלום מכריח אנשים לתרום לו כסף. הוא ניגש לממהרים לאוטובוס חמוש בספרונים קטנים של חסידות ברסלב, פורס ידיו קדימה ודוחף לידי האדם הראשון שמסתכן ומציץ ספרון קטן עם כריכה תכולה. נותנים לך, לא תיקח? כמובן שכן! אלא שהמלכודת רק מתחילה. מיד מתחיל מצוד אחרי הגנב שהעז לא לתרום כמה אגורות. כמה דקות של בושה מאוחר יותר, והפושע שהעז לקחת את הספרון מחזיר אותו או תורם כמה שקלים. ממש, שנורר במיטבו.
לעומת השנררן הנפלא הזה, יש שלא לוקחים כסף, אבל עדיין מטרידים לשווא. אלו אנשי התפילין, שרק רוצים שנזכה במצווה. מסתבר שחולצה עם הכיתוב הגדול והמודגש "דת היא שטיפת מוח" לא הספיקה כדי למנוע מהם להציע לי לקיים מצווה. כשסירבתי בנימוס, הבחור, שאת עיוורונו ניתן להסביר כתוצר ישיר של אף ללא משקפיים, העז לבקש ממני להסתכל ב"ספרונים היפים האלו". את שלום וספריו אתם זוכרים? ובכן, לא מדובשך ולא מעוקצך, ניסיתי להסביר במילים פחות פוגעות. אך השיחה הנעימה הופכת לויכוח כשהישיבה-בוחער שם לב לחולצתי.
"למה אתה לובש את החולצה הזאת?", הוא שאל בטון שמבשר על תחילת קץ סבלנותי. בויתור מוחלט על כל כבוד עצמי וגאוות יחידה, התנצלתי שהגעתי לפינה הנידחת והפופולארית הזאת והתרחקתי במהירות למקום שממנו אוכל לראות את האוטובוס מגיע, אבל הבוחער לא יראה אותי. בלתי נראה כמו המלאך שניצב מול אתון בלעם… או משהו.
במצבים שבהם אני מנסה להיעלם לדתיים אתון אולי היתה רואה אותי, אבל אותי ואת התסכול שלי חמור הגרם המשפחתי לא רואה. אני כמובן מדבר על אותו דוד שתמיד יהיה לו "סיפור מצחיק" לספר על רבי טרפון, רבי עקיבא, רבן גמליאל, הבעל שם טוב, הרב עובדיה יוסף, הרב הזה או הרב ההוא שאיכשהו "פגע ברבי [הכנס שם של רב שאף אחד לא שמע עליו] בדרך" (למה תמיד מכות?). הסיפור חוזר על עצמו בכל חג בשינויים מינוריים. בראש השנה ההתרחשויות ברוסיה, ובפסח הנוף מתחלף למדבריות מצרים. בשבועות העגלון עשה עצירת ביניים בנהר, ובסוכות באיזה בקתה באתיופיה. למה לסבול? כי הוא משפחה. ובכל זאת, אני נמנע מלהיפגש איתו.
כידוע, בית המקדש נחרב על שנאת חינם. ולכן, למרות שיכולתי להמשיך עוד ולשאוב את מאגרי הציניות שלי עד תום, אני אפסיק. אין להם תום, אך העול נפרק, הסרקזם נחשף וכל העם אמר נשמע ונשמע. מקווה שנהניתם, טוב תודה. עד הפעם הבאה.
