אתולוגיקה

האתר הזה יישאר פתוח. עם זאת, לא יתווספו כתבות חדשות בעתיד הקרוב. מאד אהבתי לפרסם מאמרים כאן, אך הדבר לקח חלק נכבד מזמני. הסיבה העיקרית לכך היא הרצון שלי להשקיע את מירב זמני בקריאה שיטתית של הכמות הנכבדה של ספרים שצברתי בחודשים האחרונים (למעלה מ-25). אם מישהו ירצה לקחת את האתר על עצמו, ולו בצורה זמנית, אני אשמח לשקול זאת.

מקווה שהצלחתי להשפיע,

עידו

דניאל בלס. כן, ההוא שוב. כן, נו, זה שמראה לנו פעם אחרי פעם שאין לו טיעון. באחד מהאשכולות בפורום שלו הוא הביא לינק לכתבה הישנה הבאה שנכתבה על ידו. הכתבה מכילה כל כך הרבה טענות שמביעות את חוסר הבנה במדע שמאפיין כל כך את בלס, שראוי לפרק גם אותה לגורמים (שיטה שלאחרונה נהייתי חובב גדול שלה). די ברור ממה שבלס כותב שאין לו מושג על מה הוא מדבר.

דיסאינפורמציה

"מוטציות, אף שיכולות להתרחש, הן עדיין לא יצרו אף יצור חדש, גם לא איבר אחד חדש. מקקים בעלי התנגדות ל- DDT ועש שחור יוצרו ע"י תהליך של מוטציות, אבל הם עדיין אותם מקקים ועש. שום אינפורמציה חדשה לא נוספה."

בלס מתחיל בקביעה שאף פעם מוטציות לא יצרו אף יצור חדש או איבר חדש. בהקשר הגדול הזה של המאמר שלו אדון בסוף המאמר שלי, בסיכום. כרגע, ניגש לטענות האחרות שלו.

על מנת לפרק את הטיעון הזה צריכים להתחיל מהשאלה מהו שינוי אבולוציוני. התנגדות לקוטלי חרקים היא בהחלט תכונה שלא היתה נפוצה בקרב חרקים לפני שבני אדם החלו להשתמש בהם. פרטים מעטים מתוך אוכלוסיית מין של מקקים לדוגמא יכולים להיות הבעלים של אללים שמאפשרים להם לשרוד בצורה טובה יותר מול האיום של קוטלי חרקים ונוצרו באקראי על ידי מוטציה בזמן כלשהו. האלל הנדיר של עמידות לקוטלי חרקים הפך לנפוץ לאחר שהברירה הטבעית נכנסה לפעולה עקב השימוש של בני האדם בקוטלי חרקים וגרמה לגן המוטנט להתפשט בקרב המקקים. מין המקקים הזה אינו אותו מין יותר. הוא עבר שינוי.

אנלוגיה נחמדה יכולה להיות כיתת מחשבים בעלת מחשבים זהים. אם מחליפים לכולם את כרטיס המסך לכרטיס קצת טוב יותר או אפילו אחד ששווה בעצמתו לישן אך שונה ממנו, זה לא נכון לומר שהמחשבים הללו הם הם אותם מחשבים כמו מקודם. הם עברו שינוי פנימי. חיצונית הם אולי נראים אותו דבר, אבל מבפנים הם לא אותו דבר. אנחנו עדיין נקרא להם "מחשבים בכיתת מחשבים מספר 662", אבל זה לא ישנה את העובדה שהם שונים.

כאן למעשה אנחנו נכנסים לשאלה מהי אינפורמציה, משום שבלס טוען שאינפורמציה חדשה לא נוספת מיד אחרי הטענה לה עניתי למעלה. בלס לא טורח להגדיר את המילה בה הוא משתמש בכתבה הזאת ובמקומות אחרים, מה שהיווה השראה לכותרת של החלק הזה. אחרי הטיעון הבא שלי, אני אבהיר במפורש באיזה הגדרה אני משתמש ובאיזה מובן אינפורמציה כן נוספת ליצורים חיים במהלך התפתחותם האבולוציונית.

ברגע שהסכמנו, כמו שהסברתי לעיל, ששינוי מיקרו-אבולוציוני במין משנה את המין, יש מובן מאד ספציפי שבו נוספת אינפורמציה חדשה. דמיינו את התסריט הבא. מוטציה בקרב מקקים הובילה ליצירה של אלל (גרסה של גן) חדש שמחסן אותם מפני קוטל חרקים מסוים. האלל הזה התפשט בקרב מין המקקים. ברמת המין, האלל הזה לא היה קיים קודם בבריכת הגנים. המוטציה יצרה אותו. במילים אחרות, המוטציה יצרה אלל חדש שנוסף לבריכת הגנים של המין. היא יצרה אינפורמציה חדשה ברמת המין.

יתרה מזאת, השינוי בתפוצה של אלל קיים יוצר לבדו אינפורמציה חדשה. כשהתפוצה של האלל משתנה, נוסף מידע לבריכת הגנים במובן שנדרשת אנלוגיה על מנת להבין אותו בצורה טובה.

דמיינו 10 חתיכות של עוגה זהה בעלת שלוש שכבות: שכבת בצק רך ומתוק, שכבת ביסקוויטים ושכבת קצפת. בשתים מחתיכות העוגה שינינו את שכבת הבצק הרך והפכנו אותה למרה בדרך כלשהי. הפעולה הזאת בפני עצמה מוסיפה גרסה חדשה של בצק רך למאגר גרסאות הבצק הרך של חתיכות העוגה. דמיינו שכל שאר חתיכות העוגה מלבד אחת מקבלות את אותו טיפול. בהתחלה ל-20 אחוז מחתיכות העוגה היתה את התכונה הזאת, ולאחר מכן המספר הזה עלה ל-90 אחוז. העלייה באחוז מהווה תוספת של מידע למין בפני עצמה. האינפורמציה שנוספת היא מספר הבצקים הרכים המרים שיש בחתיכות העוגה.

בצורה אנלוגית, מוטציה חדשה שיוצרת אלל מוסיפה אינפורמציה לבריכת הגנים של המין. כשהאלל מתפשט בפרטים של המין כמות האללים הזאת בקרב המין עולה, דבר שמהווה עוד סוג של תוספת באינפורמציה. המידע שעולה הוא מספר האללים הללו שיש בפרטים. זאת תוספת לגיטימית של מידע.

אינפורמציה במובן שאני משתמש בו פה אינה המושג המעורפל של בלס, אלא מילה בעלת משמעות מאד ספציפית. צריכים לחשוב על מידע אבולוציוני כמידע ששמור בבריכת הגנים של מין: הגנים שבו, האללים ותפוצתם. כפי שהדגמתי, כשמבהירים את ההגדרה הזאת יש יותר מדרך אחת להוסיף אינפורמציה על ידי אבולוציה.

טענה הרסנית… לקייס של בלס

"עובדה היא כי רוב המוטציות הן הרסניות לאורגניזם. מסתבר שעד שסוף כל סוף נוצרה מוטציה… היא מוטציה עיוורת…"

התשובה הטובה ביותר לטענה הזאת היא המחקר הזה, שבדק את שיעור המוטציות שקורות בדור אחד של בני אדם. הוא קובע די בבירור כבר באבסטרקט שלו:

"The average mutation rate was estimated to be 2.5 x 10^-8 mutations per nucleotide site or 175 mutations per diploid genome per generation."

אם הטענה של בלס היתה נכונה ורוב המוטציות הם הרסניות, היינו צריכים לחיות בעולם שבו מחלות שנגרמות על ידי מוטציות קורות לעתים קרובות הרבה יותר מהיום. למעשה, המוטציות הללו ניטראליות הרבה יותר מאשר הרסניות.

תורה ציווה לנו משה, תורשה קהילה יעקב?

"תכונות אינן נרכשות לדורות הבאים באופן כרונולוגי. "כא
שר שני גנים רצסיביים מסוימים של הדרוזופילה נפגשים ויוצרים באחד הצאצאים גן רצסיבי הומו-זיגוטי, נולד צאצא זה חסר עיניים! עכשיו, אם מכליאים את הצאצאים נטולי העיניים אלה עם אלה, הרי כעבור מספר דורות שבים להיוולד זבובים נורמאליים בעלי עיניים תקינות"."

במילים אחרות, העובדה שיש לי את הסנטר של אמא שלי והאף של אבא שלי היא צירוף מקרים. כמו כן, הנטייה המשפחתית שלי להשמנה, סכרת וקוצר רואי נובעות מ… אלוהים! הוא כנראה החליט שאני ובני משפחתי צריכים להיות דומים בתכונה הזאת להוריי סתם כי בא לו.

זאת כמובן רק הדוגמא המשפחתית שלי, אבל כמעט לכל אחד יש נטייה תורשתית בתוך המשפחה למשהו. היגיון פשוט אומר שדוגמאות מהסוג הזה יכולות לשמש כטענת נגד פשוטה למה שבלס אומר.

בלס מביא מקרה ספציפי אבל לא טורח להביא לינק לכתבה המקורית. כמו שאתם רואים באתר הזה, זאת לא בעיה למצוא את דף המחקר באחד מהאתרים הרבים שמרכזים מחקרים באינטרנט. עם זאת, בלס בוחר לתת לנו מקור ספרותי לעקוב אחריו, ועל ידי זה מקשה את תהליך המחקר המקדים שקדם לכתיבת המאמר הזה.

עם זאת, למרות הקושי הזה, הטיעון שכתבתי למעלה מספיק בהחלט כדי להראות שתכונות אכן עוברות בתורשה. יותר מזה, בלס סותר בטיעון את עצמו. אם תכונות לא עוברות בתורשה, מיקרו-אבולוציה, שהוא מסכים שהיא מתרחשת, לא יכולה להתרחש משום שהמנגנון שבאמצעותו האללים מתפשטים באוכלוסיית המין לא עובדים. טענתו מוזרה, בלשון המעטה.

סיכום

הנקודה שבלס מתחיל ממנה היא ש"מוטציות… עדיין לא יצרו אף יצור חדש, גם לא איבר אחד חדש". הוא מפספס את הטיעון של ביולוגים. הראיות שהמנגנון לאבולוציה שתיאוריית האבולוציה מציעה קיים ועובד בטבע לא נסתרו על ידי בלס או כל אחד אחר בעבר, והמנגנון הזה יכול להסביר את יצירתם של איברים מורכבים.

למיטב ידיעתי לא צפינו ביצירה של איבר חדש בטבע, לפחות לא ברמת המורכבות שבלס דורש. ברור למה. נדרשת תקופה גדולה יותר ממשך חייו של בן אדם אחד כדי לראות שינוי בסדר גודל כזה. עם זאת, הדבר לא מהווה קושי על תיאוריית האבולוציה. המחסור בתצפית ישירה לא משנה את העובדה שהמנגנון המוצע על ידי תיאוריית האבולוציה יכול להסביר את היצירה של איברים מורכבים.

עם זאת, חשוב להבין כי הטענות האחרות של בלס בכתבה הזאת יכולות לשמש כקייס נגד מיקרו-אבולוציה באותה צורה שהן יכולות לשמש לקייס נגד מאקרו-אבולוציה. אם טענותיו היו נכונות, בלס היה סותר את עצמו משום שהוא מסכים שמיקרו-אבולוציה קוראת. מיותר לציין שהמאמר הזה מדגים שאין לטענותיו שחר. כרגיל, הקייס של בלס לא רק לא קיים. אם הוא היה תקף, בלס, כפי שעשה בעבר, היה סותר את עצמו.

התנ"ך בכלל והתורה בפרט נחשבים בקרב דתיים כמדריך המוסרי הסמכותי ביותר. לעתים קרובות מדי דתיים מניחים יותר מדי, וקובעים שהוא שורש המוסריות בעולם, כאילו שום דבר אחר לא יכול לגרום לשינוי הסטנדרט המוסרי העולמי.

הקייס הדתי

מתוך מאמר של דניאל בלס לו הגבתי בעבר:

"הדת קידמה את המוסר בעולם כולו: חוקרי תרבות אף יאמרו את ההיפך, שהדת קידמה באופן בל-יתואר במילים את המוסר האנושי בעולם כולו. מושגים כמו "לא תרצח", "לא תגנוב", "לא תחמוד", "ואהבת לרעך כמוך", "לא תלך רכיל בעמך" הפכו למושגים מקודשים בחברה האנושית רק תודות לדת. מה ששום עמדה אתאיסטית לא יכלה ליצור, הדת הצליחה. מכיוון שכל דת מלמדת מטבעה למוסר גבוה, עזרה לזולת וענווה, היא באופן טבעי מרוממת את האדם הממוצע מגישתו האנוכית. כדי לפגוע בזולת ולשנוא, יהיה על האדם הדתי להתכחש לדת ולפרש אותה בדרך הנוחה לו. מכאן שאין אדם דתי שרוצח או גונב בגלל הדת. אם הוא רוצח או גונב, הוא עושה זאת חרף היותו אדם דתי, ולא בגלל היותו אדם דתי."

מתוך מאמר אחר שלו:

"[…] יש לזכור שהציטוטים הבאים [מהתורה] נאמרו לפני יותר משלושת אלפים שנה, והם היוו יסוד ובסיס לכל חוקי המוסר המוכרים לנו בהווה."

המטרה שלי במאמר הזה פשוטה: להציג קייס נגד הטענה שהתנ"ך הוא שורש המוסריות האנושית המודרנית. אם בלס טוען שהדת (יהדות ונצרות ספציפית) קידמה את המוסר לרמה שהוא היום, הספר המרכזי שלה צריך להציג מוסריות ראשונה במעלה שתואמת את המוסריות מודרנית. במאמר ממנו נלקח הציטוט השני בלס מנסה להדגים בדיוק את הנקודה הזאת.

חוסר סובלנות

בימינו הסטנדרט המוסרי בנושא דתות הוא חוסר קנאות וסובלנות. אנשים דתיים זכאים לחיות ולעבוד את אלוהיהם כל עוד הם לא מפריעים לחייהם של אחרים. התנ"ך, עם זאת, לוקח גישה אחרת.

לאחר שאלוהים מצווה על אברהם את מצוות המילה, הוא אומר:

יד וְעָרֵל זָכָר, אֲשֶׁר לֹא-יִמּוֹל אֶת-בְּשַׂר עָרְלָתוֹ–וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, מֵעַמֶּיהָ:  אֶת-בְּרִיתִי, הֵפַר.
(בראשית, יז, יד)

אלוהים עצמו קובע שזכר לא מהול מקבל עונש כרת (אני לא אכנס לשאלה מה העונש הזה אומר). הרעיון שמקבלים עונש כלשהו בגלל שלא ממלאים מצווה דתית עומד בניגוד גמור לסטנדרט המוסרי המודרני.

אלוהים כל כך קנאי לגבי מצוות מילה, שהוא תוקף אפילו את נביאו משה על שלא מהל את בנו:

כד וַיְהִי בַדֶּרֶךְ, בַּמָּלוֹן; וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְהוָה, וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ.  כה וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר, וַתִּכְרֹת אֶת-עָרְלַת בְּנָהּ, וַתַּגַּע, לְרַגְלָיו; וַתֹּאמֶר, כִּי חֲתַן-דָּמִים אַתָּה לִי.  כו וַיִּרֶף, מִמֶּנּוּ; אָז, אָמְרָה, חֲתַן דָּמִים, לַמּוּלֹת.
(שמות, ד, כד-כו)

אלוהים לא קנאי רק לגבי המצווה הזאת. בדיבר הראשון אלוהים מציין ש"לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני". הפרנואידיות שמאחורי הדיבר הזה נחשפת במערומיה במצווה מפורשת בציטוט הבא:

יט זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים, יָחֳרָם–בִּלְתִּי לַיהוָה, לְבַדּוֹ.
(שמות, כב, יט)
יָחֳרָם – יומת (רש"י)

למי שלא מאמין שהוא קרא את מה שהוא קרא, הנה ציטוט מפורש יותר:

ב כִּי-יִמָּצֵא בְקִרְבְּךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ:  אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֶת-הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה-אֱלֹהֶיךָ–לַעֲבֹר בְּרִיתוֹ.  ג וַיֵּלֶךְ, וַיַּעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וַיִּשְׁתַּחוּ, לָהֶם; וְלַשֶּׁמֶשׁ אוֹ לַיָּרֵחַ, אוֹ לְכָל-צְבָא הַשָּׁמַיִם–אֲשֶׁר לֹא-צִוִּיתִי.  ד וְהֻגַּד-לְךָ, וְשָׁמָעְתָּ; וְדָרַשְׁתָּ הֵיטֵב–וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר, נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל.  ה וְהוֹצֵאתָ אֶת-הָאִישׁ הַהוּא אוֹ אֶת-הָאִשָּׁה הַהִוא אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת-הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה, אֶל-שְׁעָרֶיךָ–אֶת-הָאִישׁ, אוֹ אֶת-הָאִשָּׁה; וּסְקַלְתָּם בָּאֲבָנִים, וָמֵתוּ.
(דברים, יז, ב-ה)

שני הציטוטים הללו חושפים את חוסר הסובלנות התנ"כי בכזאת עוצמה שלנסות להכחיש אותו יהיה לטעון את הבלתי אפשרי.

הסיפור התנ"כי הבא ידגים בצורה הכי טובה את ה"מודרניות" של הסובלנות בתנ"ך:

י וַיֵּצֵא, בֶּן-אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית, וְהוּא בֶּן-אִישׁ מִצְרִי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיִּנָּצוּ, בַּמַּחֲנֶה, בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית, וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי.  יא וַיִּקֹּב בֶּן-הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת-הַשֵּׁם, וַיְקַלֵּל, וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ, אֶל-מֹשֶׁה; וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת-דִּבְרִי, לְמַטֵּה-דָן.  יב וַיַּנִּיחֻהוּ, בַּמִּשְׁמָר, לִפְרֹשׁ לָהֶם, עַל-פִּי יְהוָה.  יג וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  יד הוֹצֵא אֶת-הַמְקַלֵּל, אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְסָמְכוּ כָל-הַשֹּׁמְעִים אֶת-יְדֵיהֶם, עַל-רֹאשׁוֹ; וְרָגְמוּ אֹתוֹ, כָּל-הָעֵדָה.  טו וְאֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, תְּדַבֵּר לֵאמֹר:  אִישׁ אִישׁ כִּי-יְקַלֵּל אֱלֹהָיו, וְנָשָׂא חֶטְאוֹ.  טז וְנֹקֵב שֵׁם-יְהוָה מוֹת יוּמָת, רָגוֹם יִרְגְּמוּ-בוֹ כָּל-הָעֵדָה:  כַּגֵּר, כָּאֶזְרָח–בְּנָקְבוֹ-שֵׁם, יוּמָת.  יז וְאִישׁ, כִּי יַכֶּה כָּל-נֶפֶשׁ אָדָם–מוֹת, יוּמָת.  יח וּמַכֵּה נֶפֶשׁ-בְּהֵמָה, יְשַׁלְּמֶנָּה–נֶפֶשׁ, תַּחַת נָפֶשׁ.  יט וְאִישׁ, כִּי-יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ–כַּאֲשֶׁר עָשָׂה, כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ.  כ שֶׁבֶר, תַּחַת שֶׁבֶר, עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן–כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם, כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ.  כא וּמַכֵּה בְהֵמָה, יְשַׁלְּמֶנָּה; וּמַכֵּה אָדָם, יוּמָת.  כב מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם, כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה:  כִּי אֲנִי יְהוָה, אֱלֹהֵיכֶם.  כג וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיּוֹצִיאוּ אֶת-הַמְקַלֵּל אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן; וּבְנֵי-יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה.
(ויקרא, כד, י-כג)

מיותר לציין שעל פי חוקי המוסר המודרניים, אדם שמקלל את אלוהים יזכה לכל היותר לתגובות נזעמות, אך בוודאי לא שלא יירגם באבנים בכל מדינה מתוקנת. רגימת אדם שמתבטא נגד אלוהים או דת כלשהי באבנים היא פשע בסטנדרטים מודרניים.

ערכי משפחה

ערכי המשפחה, גם בימינו, הם נושא מורכב. עם זאת, גם דברים שנחשבים בימינו לא מוסריים בתחום הזה מנופחים למימדים של פשע נגד האנושות. הפסוקים הבאים מדגימים את זה בצורה מעולה:

טו וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ, מוֹת יוּמָת.
(שמות, כא, טו)

יז וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ, מוֹת יוּמָת.
(שמות, כא, יז)

בארה"ב, אחת המדינות שבהם עונש מוות עדיין קיים, העונש על תקיפה פיזית אינו מוות, שלא נזכיר בכלל קללות מילוליות. מיותר לציין שעל תקיפה פיזית יקבל פושע לא יותר ממאסר. העונש הזה בלתי פרופורציונאלי לחלוטין.

רק פרק אחד אחרי כן, אלוהים מצווה כך:

טו וְכִי-יְפַתֶּה אִישׁ, בְּתוּלָה אֲשֶׁר לֹא-אֹרָשָׂה–וְשָׁכַב עִמָּהּ:  מָהֹר יִמְהָרֶנָּה לּוֹ, לְאִשָּׁה.  טז אִם-מָאֵן יְמָאֵן אָבִיהָ, לְתִתָּהּ לוֹ–כֶּסֶף יִשְׁקֹל, כְּמֹהַר הַבְּתוּלֹת.

קראתם נכון, בתולי אישה עולים כסף. יתרה מזאת, חובה לנסות קודם לשאת את הבתולה לאישה. ערכי משפחה מודרניים בתורה? ממש לא.

לעתים אלוהים מוצא לנכון להראות לנו עד כמה שונה המוסריות שלו מזאת המודרנית על ידי חשיפת הפסיכופתיות שלו. אין ציטוט שמדגים את זה בצורה טובה יותר מזאת:

כז וַיֹּאמֶר לָהֶם, כֹּה-אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, שִׂימוּ אִישׁ-חַרְבּוֹ, עַל-יְרֵכוֹ; עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר, בַּמַּחֲנֶה, וְהִרְגוּ אִישׁ-אֶת-אָחִיו וְאִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ, וְאִישׁ אֶת-קְרֹבוֹ.  כח וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי-לֵוִי, כִּדְבַר מֹשֶׁה; וַיִּפֹּל מִן-הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא, כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ.
(שמות, לב, כז-כח)

אם אדם בימינו היה נותן אקדח טעון לבן אדם ומכריח אותו לירות בקרוב משפחה שלו, האדם הזה היה נחשב לפסיכופת מסוכן שראוי להיסגר במוסד. נראה שהסטנדרט של אלוהים ליחסי משפחה נמוך עוד יותר ממה שהציטוטים הקודמים מראים.

האכזריות שנחשפת מהציטוטים הללו צריכה להמם כל אדם שמוסר הוא דבר שחשוב לו. במוות אדם שהכה את הוריו זה בוודאי לא מוסרי. כל אחת מהדוגמאות שניתנו פה מדגימות את המיושנות של המוסר התורני ביחסי משפחה.

הומוסקסואליות

הסלידה של התורה משמץ של הומוסקסואליות ברורה לעין כבר בספר בראשית:

כ וַיָּחֶל נֹחַ, אִישׁ הָאֲדָמָה; וַיִּטַּע, כָּרֶם.  כא וַיֵּשְׁתְּ מִן-הַיַּיִן, וַיִּשְׁכָּר; וַיִּתְגַּל, בְּתוֹךְ אָהֳלֹה.  כב וַיַּרְא, חָם אֲבִי כְנַעַן, אֵת, עֶרְוַת אָבִיו; וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי-אֶחָיו, בַּחוּץ.  כג וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת-הַשִּׂמְלָה, וַיָּשִׂימוּ עַל-שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם, וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית, וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם; וּפְנֵיהֶם, אֲחֹרַנִּית, וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם, לֹא רָאוּ.  כד וַיִּיקֶץ נֹחַ, מִיֵּינוֹ; וַיֵּדַע, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן.  כה וַיֹּאמֶר, אָרוּר כְּנָעַן:  עֶבֶד עֲבָדִים, יִהְיֶה לְאֶחָיו.
(בראשית, ט, כ-כה)

המוטיב החוזר שבוודאי שמתם לב אליו הוא הענישה חסרת הפרופורציות במונחים מודרניים שמונהגת בשיטתיות לאורך התורה.

כאילו כדי לחזק את המשפט זה, באה ההתייחסות התורנית הישירה הבאה להומוסקסואליות:

יג וְאִישׁ, אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת-זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה–תּוֹעֵבָה עָשׂוּ, שְׁנֵיהֶם; מוֹת יוּמָתוּ, דְּמֵיהֶם בָּם.
(ויקרא, כ, יג)

מוות הוא העונש על הומוסקסואליות. ממש מודרני, כבר אמרנו?

יחס לנשים

עם ההתקדמות של תנועת הפמיניזם והמאבק שלה לזכויות שוות לנשים, אנחנו רואים שיפור ביחס לנשים. הדבר הזה חיובי מאד. עם זאת, בניגוד לטענותיו של דניאל בלס, התורה ממש לא מתייחסת לנשים בדרך מודרנית, אלא דווקא בדרך שחושפת את הארכאיות של המוסריות שלה.

אולי הפסוק הכי מזלזל בנשים בתנ"ך נמצא בעשרת הדיברות:

יג לֹא תַחְמֹד, בֵּית רֵעֶךָ;  {ס}  לֹא-תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ, וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ, וְכֹל, אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ.
(שמות, כ, יג)

הפסוק הזה מקומם כל כך משום שאשתו של אדם נמצאת בין כל הרכוש שלו כדבר שאסור לחמוד. היחס לנשים כאל רכוש שברור כאן הוא בהחלט לא דבר מודרני.

ציטוט "מודרני" לא פחות נמצא ב"דין קנאה". רק ציטוט מלא יכול לתפוס את מלוא הטעות שבטענה שהיחס לנשים בתורה הוא מודרני:

יא וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  יב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:  אִישׁ אִישׁ כִּי-תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ, וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל.  יג וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ, שִׁכְבַת-זֶרַע, וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ, וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה; וְעֵד אֵין בָּהּ, וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה.  יד וְעָבַר עָלָיו רוּחַ-קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת-אִשְׁתּוֹ, וְהִוא נִטְמָאָה; אוֹ-עָבַר עָלָיו רוּחַ-קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת-אִשְׁתּוֹ, וְהִיא לֹא נִטְמָאָה.  טו וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת-אִשְׁתּוֹ, אֶל-הַכֹּהֵן, וְהֵבִיא אֶת-קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ, עֲשִׂירִת הָאֵיפָה קֶמַח שְׂעֹרִים; לֹא-יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן, וְלֹא-יִתֵּן עָלָיו לְבֹנָה–כִּי-מִנְחַת קְנָאֹת הוּא, מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָו‍ֹן.  טז וְהִקְרִיב אֹתָהּ, הַכֹּהֵן; וְהֶעֱמִדָהּ, לִפְנֵי יְהוָה.  יז וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדֹשִׁים, בִּכְלִי-חָרֶשׂ; וּמִן-הֶעָפָר, אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן, יִקַּח הַכֹּהֵן, וְנָתַן אֶל-הַמָּיִם.  יח וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת-הָאִשָּׁה, לִפְנֵי יְהוָה, וּפָרַע אֶת-רֹאשׁ הָאִשָּׁה, וְנָתַן עַל-כַּפֶּיהָ אֵת מִנְחַת הַזִּכָּרוֹן מִנְחַת קְנָאֹת הִוא; וּבְיַד הַכֹּהֵן יִהְיוּ, מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים.  יט וְהִשְׁבִּיעַ אֹתָהּ הַכֹּהֵן, וְאָמַר אֶל-הָאִשָּׁה אִם-לֹא שָׁכַב אִישׁ אֹתָךְ, וְאִם-לֹא שָׂטִית טֻמְאָה, תַּחַת אִישֵׁךְ–הִנָּקִי, מִמֵּי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה.  כ וְאַתְּ, כִּי שָׂטִית תַּחַת אִישֵׁךְ–וְכִי נִטְמֵאת; וַיִּתֵּן אִישׁ בָּךְ אֶת-שְׁכָבְתּוֹ, מִבַּלְעֲדֵי אִישֵׁךְ.  כא וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת-הָאִשָּׁה, בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה, וְאָמַר הַכֹּהֵן לָאִשָּׁה, יִתֵּן יְהוָה אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה בְּתוֹךְ עַמֵּךְ–בְּתֵת יְהוָה אֶת-יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת, וְאֶת-בִּטְנֵךְ צָבָה.  כב וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה, בְּמֵעַיִךְ, לַצְבּוֹת בֶּטֶן, וְלַנְפִּל יָרֵךְ; וְאָמְרָה הָאִשָּׁה, אָמֵן אָמֵן.  כג וְכָתַב אֶת-הָאָלֹת הָאֵלֶּה, הַכֹּהֵן–בַּסֵּפֶר; וּמָחָה, אֶל-מֵי הַמָּרִים.  כד וְהִשְׁקָה, אֶת-הָאִשָּׁה, אֶת-מֵי הַמָּרִים, הַמְאָרְרִים; וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים, לְמָרִים.  כה וְלָקַח הַכֹּהֵן מִיַּד הָאִשָּׁה, אֵת מִנְחַת הַקְּנָאֹת; וְהֵנִיף אֶת-הַמִּנְחָה לִפְנֵי יְהוָה, וְהִקְרִיב אֹתָהּ אֶל-הַמִּזְבֵּחַ.  כו וְקָמַץ הַכֹּהֵן מִן-הַמִּנְחָה אֶת-אַזְכָּרָתָהּ, וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה; וְאַחַר יַשְׁקֶה אֶת-הָאִשָּׁה, אֶת-הַמָּיִם.  כז וְהִשְׁקָהּ אֶת-הַמַּיִם, וְהָיְתָה אִם-נִטְמְאָה וַתִּמְעֹל מַעַל בְּאִישָׁהּ–וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים לְמָרִים, וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ; וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה, בְּקֶרֶב עַמָּהּ.  כח וְאִם-לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה, וּטְהֹרָה הִוא–וְנִקְּתָה, וְנִזְרְעָה זָרַע.
(במדבר, ה, יא-כח)

כל שהבעל צריך זה לקנא. הוא לא צריך ראיות. הוא רק צריך לחשוד, ואשתו תאלץ לעבור טקס משפיל ומבזה שכולל שתייה של מים מלאי דיו. מיותר לציין שאותה זכות לא ניתנת לאישה.

היחס והשימוש באלימות

נראה שהמוטיב החוזר בתנ"ך הוא אלימות חסרת פרופורציות, גם מצד ה'. יותר מזה, ה' מתגלה כמגלומן לא קטן עם בעיית עצבים קשה שמגיב פעם אחר פעם על חטאים של בני ישראל בהחלטה להשמיד אותם.

זה מתחיל כבר בבראשית, בסיפור של נוח והמבול. אלוהים החליט להשמיד את כל בני האדם ואת כל החיות (מלבד הפרטים שציווה על נוח לקחת לתיבה וגם, אני מניח, כל הפרטים של מיני יצורי המים):

ה וַיַּרְא יְהוָה, כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ, רַק רַע כָּל-הַיּוֹם.  ו וַיִּנָּחֶם יְהוָה, כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ; וַיִּתְעַצֵּב, אֶל-לִבּוֹ.  ז וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה, עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָיִם:  כִּי נִחַמְתִּי, כִּי עֲשִׂיתִם.
(בראשית, ו, ה-ז)

ד כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה, אָנֹכִי מַמְטִיר עַל-הָאָרֶץ, אַרְבָּעִים יוֹם, וְאַרְבָּעִים לָיְלָה; וּמָחִיתִי, אֶת-כָּל-הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי, מֵעַל, פְּנֵי הָאֲדָמָה.  ה וַיַּעַשׂ, נֹחַ, כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוָּהוּ, יְהוָה.
(בראשית, ז, ד-ה)

אני מניח שאלוהים אוהב דם, בגלל שגם בספר שמות הוא מראה לנו את נטייתו לפסיכופתיות וסדיזם במכות מצרים:

ה וַיָּשֶׂם יְהוָה, מוֹעֵד לֵאמֹר:  מָחָר, יַעֲשֶׂה יְהוָה הַדָּבָר הַזֶּה–בָּאָרֶץ.  ו וַיַּעַשׂ יְהוָה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, מִמָּחֳרָת, וַיָּמָת, כֹּל מִקְנֵה מִצְרָיִם; וּמִמִּקְנֵה בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, לֹא-מֵת אֶחָד.
(שמות, ט, ה-ו)

כט וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַיהוָה הִכָּה כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל-כִּסְאוֹ, עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר; וְכֹל, בְּכוֹר בְּהֵמָה.  ל וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה, הוּא וְכָל-עֲבָדָיו וְכָל-מִצְרַיִם, וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה, בְּמִצְרָיִם:  כִּי-אֵין בַּיִת, אֲשֶׁר אֵין-שָׁם מֵת.
(שמות, יב, כט-ל)

אני כמובן לא מזדהה עם הזוועות שמתואר שהמצרים עשו לישראלים, אבל אני לא חושב שזה מצדיק את ההרג של כל בכור, כולל ילדים קטנים ונשים וכל בכורי בהמה. שוב, במה פשע ילד קטן? האם אלוהים לא יכול היה להרוג בקלות רק את הפושעים שבבכורות? ברור שכן. הבחירה שלו היא, בלשון המעטה, מוזרה, ובוודאי לא תואמת את כללי המוסר המודרניים.

אלוהים לא מבצע רצח עם רק ביריביהם של בני ישראל, כמובן. בני ישראל עצמם היו נתונים לזעמו של אלוהים ביותר מהזדמנות אחת:

ט וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  י הֵרֹמּוּ, מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת, וַאֲכַלֶּה אֹתָם, כְּרָגַע; וַיִּפְּלוּ, עַל-פְּנֵיהֶם.  יא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן, קַח אֶת-הַמַּחְתָּה וְתֶן-עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת, וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל-הָעֵדָה, וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם:  כִּי-יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי יְהוָה, הֵחֵל הַנָּגֶף.  יב וַיִּקַּח אַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה, וַיָּרָץ אֶל-תּוֹךְ הַקָּהָל, וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף, בָּעָם; וַיִּתֵּן, אֶת-הַקְּטֹרֶת, וַיְכַפֵּר, עַל-הָעָם.  יג וַיַּעֲמֹד בֵּין-הַמֵּתִים, וּבֵין הַחַיִּים; וַתֵּעָצַר, הַמַּגֵּפָה.  יד וַיִּהְיוּ, הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה, אַרְבָּעָה עָשָׂר אֶלֶף, וּשְׁבַע מֵאוֹת–מִלְּבַד הַמֵּתִים, עַל-דְּבַר-קֹרַח.  טו וַיָּשָׁב אַהֲרֹן אֶל-מֹשֶׁה, אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד; וְהַמַּגֵּפָה, נֶעֱצָרָה.
(במדבר, יז, ט-טו)

ד וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר, דֶּרֶךְ יַם-סוּף, לִסְבֹב, אֶת-אֶרֶץ אֱדוֹם; וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ-הָעָם, בַּדָּרֶךְ.  ה וַיְדַבֵּר הָעָם, בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה, לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם, לָמוּת בַּמִּדְבָּר:  כִּי אֵין לֶחֶם, וְאֵין מַיִם, וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה, בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל.  ו וַיְשַׁלַּח יְהוָה בָּעָם, אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים, וַיְנַשְּׁכוּ, אֶת-הָעָם; וַיָּמָת עַם-רָב, מִיִּשְׂרָאֵל.  ז וַיָּבֹא הָעָם אֶל-מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ, כִּי-דִבַּרְנוּ בַיהוָה וָבָךְ–הִתְפַּלֵּל אֶל-יְהוָה, וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת-הַנָּחָשׁ; וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה, בְּעַד הָעָם.  ח וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף, וְשִׂים אֹתוֹ, עַל-נֵס; וְהָיָה, כָּל-הַנָּשׁוּךְ, וְרָאָה אֹתוֹ, וָחָי.
(במדבר, כא, ד-ח)

רצח עם בתנ"ך מבוצע פעם אחרי פעם. רצח עם אינו מוסרי על פי ערכי מוסר מודרניים בכל מצב שהוא. בניגוד לערכים המודרניים, אלוהים טורח לבצע רצח עם כל פעם. אני משער שעלינו לא ללמוד ממעשיו, אם אנחנו רוצים להיות דתיים טובים. זאת אומרת, לא פסיכופתים.

סיכום

אלו רק דוגמאות. יכולתי לבחור המון דוגמאות אחרות מתוך התורה שידגימו ביעילות רבה את ה"ערכים המוסריים המודרניים" שהתורה מלמדת אותנו. עם זאת, הנקודה העיקרית שלי מועברת בצורה חדה מספיק על ידי הציטוטים המייצגים הללו. המסקנה פשוטה ובלתי נמנעת: הערכים המוסריים המודרניים אינם מבוססים על הערכים המיושנים שהתורה מעבירה. הם אפילו לא קרובים.

העלייה במוסריות האנושית ופיתוחם ההדרגתי של הערכים המוסריים המודרנית אינם מקבילים דווקא לעליה בדתיות, אלא לירידה שלה. תנועת ההשכלה והגדלת הידע המדעי הם הדברים שלהם העלייה של המוסריות המודרנית מקבילה. בעוד שלפני כן להיות לא דתי היה כמעט בלתי אפשרי, ההתחזקות של התחומים הללו הובילה בסופו של דבר להתפתחות של תנועת חילוניות. הדת, שוב, טוענת טענה שגויה. כאילו שזה חדש.

ובכן, דניאל בלס הוציא לאחרונה מאמר חדש פרי עטו שבו הוא שוב מנסה להפריך את תיאוריית האבולוציה. בצורה מאד לא מקורית, הוא לא טורח להביא טיעונים חדשים. הוא פשוט חוזר על אותם טיעונים חסרי יצירתיות. הנה מה שיש לבלס לומר מ"בחינה מדעית":

יכולת המינים להשתנות מבחינה חיצונית, ולהסתגל לסביבת המחייה שלהם, היא עובדה מאומתת מבחינה מדעית. […]

כלב יכול להשתנות לזנים רבים ומגוונים של כלבים, אך לעולם לא יוכל להצמיח כנפיים, להפוך לקוף, או לעמוד זקוף. מאגר הגנים נשאר קבוע, והשינויים הבאים לידי ביטוי – הם רק דרכי ביטוי שונות של אותם גנים.

[…] יכולת גיוון זו, של ברירת גנים וקומבינציות גנטיות, היא שיוצרות גיוון רב בטבע, ומאפשרת הסתגלות של מינים לסביבת המחייה שלהם. רק בזכות עובדה זו נמצאים בני-אדם כהים ובני-אדם בהירים, בני אדם גבוהים ונמוכים.

[…] עם זאת, חשוב להבין שכל השינויים האפשריים כבר טמונים בדי-אנ-אי, בתוך מאגר הגנים של כל יצור. שינויים אלו יכולים לגרום שתהיה יותר גבוה מסבא שלך, אך הם לעולם לא יוכלו להצמיח לך מחושים או כנפיים… הכל נמצא מוגדר במאגר הגנים של האדם, והשינויים הגנטיים שאנו רואים הם בסך הכל צורות ביטוי שונות של אותו מאגר גנטי.

אותן צורות ביטוי גנטיות הן גם אלו שגורמות לעיתים נדירות למוטציות ועיוותים ביצורים החיים, כמו אדם הנולד עם שש אצבעות וכדו'. גם מוטציות נדירות שכאלה, של דג דו-ראשי, או שש אצבעות, אינן יוצרות "מידע גנטי חדש", אלא רק עושות שימוש באותו די-אנ-אי בדיוק. כאשר חל שיבוש בהעתקת הדי-אנ-אי, נוצרים מוטציות – אך גם שיבושים אלו נמצאים במסגרת הגנים הקיימים, ולא יוצרים גנים חדשים (גם מוטציות מעוותות לא ייצרו לעולם זוג כנפיים לכלב, או עיניים ליצור חסר עיניים). כל הטעויות הגנטיות מתרחשות רק במסגרת הגנים הקיימים, ולכן לעולם לא יוצרות דבר חדש.

[…]

מאגר הגנים נותר קבוע. גם השינויים המועטים שבין יצורים חיים (צבע עור, בהירות העור, צבע עיניים), הם בסך הכל צורות ביטוי שונות של אותו די-אנ-אי. אפילו המוטציות (הטעויות הגנטיות) נעשות תמיד לפי אותו מאגר של די-אנ-אי, ללא שינוי או יצירה חדשה במין.

מסיבה זו יצירת מינים חדשים נראית בלתי אפשרית, מבחינה מדעית. השינויים שבין בני-אדם ובעלי-חיים בעולם, הם בסך הכל וריאציות גנטיות, הנובעות מאותו מאגר גנים מוגדר.

הציטוט הארוך הזה מציג את חוסר ההבנה של בלס במערומיו ביותר ממובמן אחד. נתחיל בכמה הגדרות.

ההגדרה המדויקת ביותר למונח "אבולוציה" בהקשרה המדעי היא "שינוי בתפוצה של אללים (גרסאות של גנים) בקרב אוכלוסיה של מין". במובן הזה, אבולוציה קוראת סביבנו תמיד, כפי שבלס מתאר נכונה.

מיקרו-אבולוציה היא בדיוק מה שצוין בפסקה הקודמת. מאקרו-אבולוציה היא שינוי אבולוציוני שמוביל ליצירה של מינים חדשים או מחלקות טקסונומיות (טקסונומיה – מדע סיווג בעלי החיים) גבוהות יותר.

אני חושב שכדאי שאביא לכם טיזר שידגים עד כמה בלס לא יודע על מה הוא מדבר. בלס קובע בפסקאות הסיום ש"מאגר הגנים נותר קבוע" ומיד אחרי כן מודה ש"גם השינויים המועטים שבין יצורים חיים (צבע עור, בהירות העור, צבע עיניים), הם בסך הכל צורות ביטוי שונות של אותו די-אנ-אי". הוא מתייחס אך ורק להוספה של גנים (או אללים, אם נעשה לו הנחה) חדשים כשינוי במאגר הגנים. הוא לא מבין ששינוי אפשרי נוסף במאגר הגנים יכול להיות שינוי בתפוצה של אלל (גרסה של גן) מסוים בקרב מין מסוים, בדיוק מה שהוא רומז אליו אחרי כן. הוא מבצע שתי קביעות באותה פסקה שצריכות לגרום לכל אחד בעל יכולת חשיבה ממוצעת לעצור ולעמוד נדהם שהוא זוכה לקהל שיש לו.

אחרי שעברנו את שלב ההגדרות והטיזר, בואו נפנה לטיעון של בלס. הטענה שלו למעשה מתחלקת לשניים: הוא לא רואה מאקרו-אבולוציה מתרחשת בימינו והוא משום מה קובע שאותו מנגנון שאחראי למיקרו-אבולוציה לא יכול ליצור איברים מורכבים.

הפיתרון לקשיים הללו ברור מאליו. היצירה של תכונות מורכבות חדשות אינה תהליך שקורה בדרך כלל במהלך חייו של בן אדם, אלא על פני תקופה גדולה. כדי לראות מאקרו-אבולוציה עלינו למצוא דרך להסתכל על העבר. מאגר המאובנים מספק שרשראות של מאובני מעבר בכמות נכבדה שיותר ממספיקה כראיה לתיאוריית האבולוציה (מקור).

הטענה השניה אפילו קלה יותר להפרכה. בלס קובע:

"חשוב להבין שכל השינויים האפשריים כבר טמונים בדי-אנ-אי, בתוך מאגר הגנים של כל יצור. שינויים אלו יכולים לגרום שתהיה יותר גבוה מסבא שלך, אך הם לעולם לא יוכלו להצמיח לך מחושים או כנפיים".

הטענה הזאת שגויה עובדתית. אם נתעלם מהנקודתיות שבה בלס נטפל למוטציות, ניתן להשתמש במנגנון השלם שמציעה תיאוריית האבולוציה כדי להסביר את היצירה של איברים מורכבים מאד בגוף (לדוגמא העין. זה נעשה בצורה קצת יותר "חיה" בספרים, אבל אני משתדל להביא מקורות באינטרנט ולא להטריח אנשים לרכוש ספרים, ואפילו יהיו אלו ספרי מדע פופולארי).

השורה התחתונה קצרה מאד. מבחינה מדעית אין לבלס קייס. כאילו שזה חדש.

אתר לדעת אמת מספק לי המון חומר כתיבה לאחרונה. באחד ממאמריהם הם מנסים לטעון שחכמי התורה ידעו על נדידת היבשות. להן ניתוח של הטיעון.

הטיעון מכיל שגיאה עובדתית שמעידה על בדיקת עובדות לקויה

"בפרשת מעשה הבריאה נאמר בתורה:
"ויאמר אלוקים: יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד, ותראה היבשה, ויהי כן" (בראשית א,ט).

פשט הפסוק מדבר על יבשה אחת אשר נראתה לאחר שהמים אשר כיסו עד אותה שעה את פני כל כדור הארץ נקוו אל מקום אחד. כלומר, אוקיינוס אדיר יחיד הקיף את כל היבשה היחידה שנראתה על פני כדור הארץ.

וראה עוד במדרש רבה (בראשית פרשה ה,ח) שכל כך ברור הוא שבתחילה נברא ים אחד עד שהקשו מהכתוב "ולמקווה המים קרא ימים" (בראשית א,י) ותירצו: "אינו דומה טעם דג העולה (=שדגים אותו), מעכו, לעולה מצידון, ולעולה מאספמיא". כלומר משום התכונות השונות של מי החופים השונים, נראה ונחשב הים האחיד כימים רבים."

בבראשית, היבשה היחידה שהיתה קיימת היתה מוקפת במים. כותב המאמר מנסה לטעון שהים מחולק לימים רבים כי יש לכל חלק תכונות שונות. עם זאת, הביסוס שלו מראה עד כמה הוא לא בדק עובדות. עכו וצידון יושבות לחופו של הים התיכון. אספמיא היא בעצם ספרד, שגם היא יושבת לחוף הים התיכון (למרות שיש לה ים אחר בצידה השני). האם הכותב רוצה להתייחס לים התיכון כאל שלושה ימים נפרדים? אני בספק. הפסקה השלישית אינה הכרחית בשביל הטיעון שלו, אך היה עלי בכל זאת להראות עד כמה שגוי עובדתית המאמר הזה, דבר שיודגם גם בחלק הבא.

הטיעון מכיל שגיאה לוגית

"והרי אין המציאות כך, הרי ידוע לנו בוודאות כי בכדור הארץ ישנן שבע יבשות (ולא אחת כפי שכתוב בתורה):
א. אסיה
ב. אפריקה
ג. אוסטרליה
ד. אמריקה הצפונית
ה. אמריקה הדרומית
ו. גרנלנד
ז. אנטארקטיקה
יבשות אלו מוקפות בימי אוקיינוסים שונים!"

לפני שנענה לטיעון אנחנו נדרשים לענות על שאלה מהותית. איך אנחנו מגדירים יבשה? המטרה שלי היא להראות שבציטוט הזה הכותב לא משתמש בהגדרה הנכונה שהוא עצמו משתמש בה מאוחר יותר, ועל כן הטיעון שלו לא עקבי. כל שצריך לעשות זה לקרוא את הפרשנות שלו על הציטוט שהוא מביא מהזוהר (הקטע הנטוי הוא מה שאני רוצה שתשימו לב אליו):

""תנא, ארץ אחת ממש הוציאו המים, וממנה נתהוו שבע ארצות". (זו"ח יב',א)
כלומר: בשעת הבריאה הייתה יבשת אחת בלבד, אולם בשלב מסויים היא התחלקה לשבע יבשות אשר הלכו והתרחקו זו מזו כאשר מי האוקיינוס חודרים אל החלל שנוצר ביניהם, ויוצרים בכך את האוקיינוסים השונים."

אין הרבה מקום לפרשנות. יבשה אחת היא גוש יבשה אחד שמובדל מאחרים כי יש בינם מים. זאת אכן ההגדרה הנכונה ליבשה כשמדברים על נדידת יבשות. אם אנחנו מתחילים מיבשה אחת שאמורה להתפצל לכמה, אז כל עוד יש קשר יבשתי בין שני גושים יבשתיים, הם יחשבו לאחד. הם לא התפצלו לגמרי. יבשה צריכה להיות מוקפת מכל צדדיה במשהו שהוא "לא יבשה" כדי שהשימוש במילה הזאת כאן יהיה בעל משמעות. ימים ואוקיינוסים הם לא יבשה ולכן הם משמשים כדבר המבדיל בין יבשות.

בראי ההגדרה הזאת, מתגלה לנו בהתבוננות בגלובוס (ראו למטה) שאין שבעה יבשות, אלא הרבה פחות. אסיה, אפריקה ואירופה מחוברות, כמו גם צפון ודרום אמריקה. גרנלנד, אנטארקטיקה ואוסטרליה עומדות בפני עצמם. אם כך הספירה הנכונה צריכה להיות כך:

1. אנטארקטיקה.
2. גרנלנד.
3. אוסטרליה.
4. אסיה + אפריקה + אירופה.
5. אמריקה כולה.

מזה נובע שהזוהר טעה ולא ידע את מספר היבשות האמיתי על פי ההגדרה הנכונה ליבשה.

מכאן נובע שהטיעון לא עומד באחת מהדרישות הבסיסיות מטיעון לוגי. הוא לא עקבי, שתי טענות שלו סותרות אחת את השניה.

View Larger Map

הטיעון הוא נונ-סקוויטור

אפילו אם נניח שהזוהר צדק והיו שבעה יבשות במובן שבו דיברנו על יבשה (וראינו שהוא לא), המסקנה הבאה לא נובעת מהטיעון:

"ועתה נתבונן, מלבד בורא היקום מי היה יכול לדעת לפני אלפי שנים, עוד בטרם היו בידי בן אנוש תרשימי צורת היבשות, כי היבשות היו אי פעם יבשת חת שנחלקה לחלקים אשר נתרחקו זה מזה? יותר מכך, כיצד היו מגיבים אז אנשי המדע הרציונאלי על קביעת הזוהר הקדוש, לפני כאלפיים שנה, שיש שבע יבשות בעולם יבשות בעולם , כאשר עדיין לא התגלו יבשות אמריקה הצפונית והדרומית, יבשת אוסטרליה ועוד?"

הדבר היחיד שיכול להיאמר זה שלזוהר היה ידע מ"משהו שמעבר". ממש לא מחייב שזה היה אלוהים. חייזרים מהחלל, נוסעים בזמן, תקשורת עם עולם הרוחות ועוד הרבה אפשרויות אחרות קיימות. למזלנו, אנחנו לא צריכים להודות בקיומו של ה"משהו שמעבר" משום שהטיעון שגוי עובדתית.

ועכשיו הכל ביחד

יבשה במובן שנדרש במקרה של נדידת יבשות לא נחזתה נכונה על ידי הזוהר. ממילא המסקנה לא יכולה להיות דווקא קיומו של אלוהים אלא כל דבר אחר "שמעבר". עם זאת, איננו נדרשים אפילו למסקנה כזאת.

ראיה מרשימה יותר ל"מה שמעבר" היתה אם חז"ל היו אומרים את מספר הלוחות הטקטוניים שקיימים או אפילו מזכירים את קיומם בכלל בצורה מפורשת. כפי שזה כרגע, אין די בטיעונים מהסוג הזה כדי להרשים אותי, בייחוד כשהם חושפים את חוסר ההבנה של חז"ל, לא את ההבנה שלהם, כפי שברור במקרה הזה.

עוד כתבה של לדעת אמת. הפעם, מדובר בהוכחות לקיומו של אלוהים. בדיוק כמו בכתבה הקודמת מהאתר הזה לה הגבתי, הכותב עלום השם לא חוסך בציטוטים מיותרים שתפקידם הוא בעיקר להוות פניה לסמכות. בואו נראה מה יש לו בכל זאת להציע. חשוב לציין, אם הציטוט שיציג הכותב לא יפרט את הסיבות לטענתו אלא פשוט יטען משהו, לא אגיב אליו ספציפית.

ידיעה סובייקטיבית ישירה בדבר כוח עליון

"קיימת באדם ידיעה סובייקטיבית בדבר הימצאות כוח עליון; זוהי ודאות פנימית החשה ומרגישה בקיומה של הנהגה עליונה. הכרה זו יצוקה באדם משחר ילדותו; כשם שטבועה בו ההכרה הוודאית בקיומו שלו, כשם שאין הקיום והידיעה על אודותיו מותנים ואינם צריכים כל הוכחה, כך גם יודע האדם בפשטות ובוודאות שאין עליה ערעור והרהור, שיש לו תודעה חושבת ומרגישה, הלא היא הנשמה. ההכרה האנושית בדבר כוח עליון אינה שונה מהכרת הקיום הפיזי של הפרט. דרגה זו, שאין לה הוכחה, היא הדרגה הגבוהה ביותר של ידיעה."

הדבר אכן נכון עם מספר השגות. באמת קיימת בקרב בני אדם נטייה סובייקטיבית להאמין שקיים כוח עליון. עם זאת, קיימות בבני אדם גם נטיות סובייקטיביות לרעיונות מסוימים לגבי טבעם של בני האדם, אהבת בעלי חיים ועוד נושאים רבים אחרים, חלקם אישיים וחלקם כלליים. המשותף לכל הידיעות הללו הוא שהם סובייקטיביות, ולכן לשים אותם תחת כותרת שמכילה את המילה הוכחה יהיה פשוט שגוי.

כמו כן, עלינו להבחין בין שני מקרים שמעידים על המקור של הידיעה הסובייקטיבית הזאת. בעוד בקרב דתיים מבית ואפילו חילונים שאינם ממשפחות אתאיסטיות הנטייה הסובייקטיבית הזאת קיימת במידות שונות של חוזק, מניסיוני היא לא קיימת באותה תפוצה בקרב ילדים למשפחות אתאיסטיות או בחברות חילוניות (מדינות חבל סקנדינביה, לדוגמא). הדבר מצביע על העובדה שהנטייה הזאת היא תוצר של חינוך ואינדוקטרינציה ולא ראיה לקיומו של בורא שנטע בנו את התכונה הזאת.

ידיעה מתוך היקש שכלי ושיקול הגיוני

"למעשה, רוב התכונות הפיזיקליות שייכות לקבוצה זו של מהויות הידועות אך ורק על פי תוצאות פעולתם. אין אנו תופשים בחושים את כוח הכבידה, אולם אנו יודעים על קיומו היות ואנו מורגלים בתוצאותיו, כגון נפילת גופים, משקלם וכו'. גם גלי הרדיו קיימים, ללא ספק, אף על פי שלא ניתן למשש, להריח או לתפוס אותם. קיומו של כוכב הלכת נפטון היה ידוע, וכן היו ידועים גודלו ומסלולו המשוער, אף על פי שמעולם לא נראה בטלסקופ; על קיומו למדו מתוך חישוב סטיות במסלול כוכב הלכת אוראנוס הסמוך לו. גם את כוכב הלכת פלוטו גילו באותה צורה מאוחר יותר. לא רק בתחום הפיזיקה אנו למדים על הסיבות מתוך הנסיבות הקיימות.

קיצורו של דבר, אנו מסוגלים לדעת על מציאותו של עניין מסוים מתוך פעולותיו הגלויות לעינינו, גם אם אין אנו תופסים אותו במישרין בחושים."

הכותב לא חושף את המסקנה שהוא מוציא מהקטע האמור. הוא מיטיב לתאר כיצד ניתן לגלות את קיומו של דבר על פי השפעתו על סביבתו. עם זאת, אני לא מבין את האנלוגיה, והכותב לא טורח להבהיר אותה. הוא לא אומר מה אלוהים עושה שאנו תופסים בחושינו ומעיד על קיומו. בעוד ששמעתי בעבר טיעונים מהסוג הזה, אם לא אנסה להוסיף מהטיעונים ששמעתי מעט ספציפיות לטיעון הזה, משום שכל דבר שאומר יהיה ספקולטיבי, ולכן אני מעדיף לשמור את דעתי על הטיעון הזה עד שתבוא הבהרה מכותב המאמר עצמו שתעלה את רמת הספציפיות של הטיעון.

סדר מעיד על תכנון ומתכנן

"כעת נבסס את התחושה היסודית כי סדר, תיאום בין חלקים שונים ופעולה הרמונית של מערכת כלשהי לקראת תכלית ברורה מעידים על מתכנן ועל מטרה. טענה זו היא וודאית בהכרתנו את המציאות. אם למשל יצלול אדם אל קרקעית האוקיינוס באזור הפיליפינים (לעומק של כ10-ק"מ!) וימצא שם חולץ פקקים, הוא ודאי לא ישער בלבו שחתיכת מתכת זו נוצרה מעצמה על ידי תהליכים טבעיים. סביר יותר להניח שהיא נפלה מאנייה שעברה שם. הנחה סבירה זו היא נקודת המוצא להשקעות הענק של ארצות הברית בהאזנה לשידורים מהחלל, שמטרתה לגלות יצורים אינטליגנטיים ותרבויות אחרות בחלל. המאפיין של תרבות מפותחת יהיה שידור סימנים בעלי סדר, הרמוניה והיגיון. אלה מעידים על מתכנן ועל מבצע."

כרגיל, פסוודו-מדע. דנתי בעבר בטיעון מתכנון, והסברתי מדוע סדר, מורכבות ותיאום בין חלקים אינם מעידים בפני עצמם על ישות תבונית. בנוסף לכל, הכותב קובע ללא בושה שההנחה שמישהו תבוני יכול ליצור סדר, תיאום בין חלקים שונים ופעולה הרמונית היא נקודת המוצא להשקעות הענק של ארצות הברית בהאזנה לשידורים בחלל. אני מניח שהכותב מתייחס לפרויקט SETI. הוא, איך לא, טועה.

בדף השאלות הנפוצות באתר של פרויקט SETI מוסבר איך המדענים יודעים שאות הרדיו שהם קולטים הוא מיצור תבוני. התשובה שלהם היא שאותות מכוכבים מגיעים בצורת הרבה רעש סטטי לאורך רצועת תדרים גדולה, בעוד שידור שיגיע מישות תבונית יגיע לאורך רצועה קצרה מאד. ההבדל בגודל הרצועות הוא מה שקובע אם אות הרדיו מגיע מיצור תבוני, לא ההרמוניה, הסדר או המורכבות שלהם. הכותב פשוט אומר שטות גמורה.

הטיעון ממשיך:

"נוכל לטעון גם על דרך השלילה: כיצד יעלה על הדעת כי העולם נוצר במקרה?! וכי קסת דיו אשר נשפכת באקראי יכולה ליצור כתם מקרי שצורתו תהיה זהה לספר התנ"ך על כל פרטיו, דקדוקיו, תגיו ואותיותיו? האם חבורת קופים המתקתקת באקראי במכונת כתיבה יכולה להדפיס בין הטקסטים חסרי המשמעות גם ספר מספריית הקונגרס האמריקני? ועדיין אין המשל מגיע אל הנמשל. תורת ההסתברות מלמדת אותנו כי הסיכוי שמיליון מטבעות שנזרקו יפלו כולם על צד אחד הוא קטן כל כך, עד כי נבצר משכל האדם לדמיין מציאות כזו. אם כן, מה נאמר על הסיכוי לסדר באופן מקרי מיליארדי וביליוני ביליונים של אטומים בצורת יצורים חיים בעולמנו?"

גם בטיעון הזה דנתי בעבר. בקצרה, הטיעון מתעלם מההבדל שבין יצירה הדרגתית שבה כל שלב הוא אפשרי סטטיסטית, הדרך בה ביולוגיה אבולוציונית טוענת מגוון היצורים החיים היום נוצר, לבין יצירה של המוצר המוגמר בבת אחת כמות שהוא, מה שבריאתנים מתארים. ברגע שמבינים מה ביולוגים טוענים ומה תיאוריית האבולוציה קובעת, אין קושיה.

הכותב מתאר את יצירת האלמנטים בצורה טובה ואז ממשיך:

"ארבעת היסודות הנפוצים ביותר ביקום הם לפי הסדר: מימן, הליום, חמצן, פחמן. בשעה שסר פרד הויל (Hoyle) חקר כיצד פחמן נוצר באותו כור היתוך בראשיתי של פנים הכוכבים, מסקנתו הייתה שקשה מאוד להסביר כיצד הצליחו הכוכבים ליצור כמות מספקת של פחמן שעליה מבוססים החיים עלי אדמות. הוא מצא, שחלו מספר גדול מאוד של "מקרי מזל חד-פעמיים" המעידים על ייעודם של חוקי הטבע האמורים לייצר את הכמות הדרושה של פחמן."

אני אצטט את עצמי עונה לטיעון דומה מאד. הטיעון לו עניתי במקור והטיעון הזה נמצאים תחת המטריה של "טיעוני fine-tuning":

"קופר אכן מעלה שאלה נכונה. כיצד היקום נוצר עם התכונות שיש לו היום? תשובתו היא בבירור אלוהים. אלוהים תכנן את היקום והוציא את תוכניתו לפועל. מיותר לציין שזאת היפותזה בלבד. אלוהים יכול להוות הסבר לשאלה הזאת, אך בשום פנים ואופן העובדה שהוא יכול לענות עליה לא מהווה ראיה ישירה לקיומו.

אתיאיסטים כמו ריצ’רד דוקינס העלו טיעונים שפותרים את הבעיה. בפרק 4 בספרו "האם יש אלוהים?" דוקינס מתחיל בלהצביע על הבעיה העיקרית בטיעון של קופר. ישות תבונית שמסוגלת לתכנן וליצור יקום כמו שלנו צריכה להיות מורכבת בצורה אינסופית, הרבה יותר מהיקום אותו היא באה להסביר. קיומה זועק הסבר לאופן יצירתה משום שהיא בצורה אינסופית מורכבת יותר מהיקום שהיא באה להסביר. לכן היא אינה פותרת את הבעיה אלא מחמירה אותה.

לאחר מכן דוקינס מפרט מספר דרכים אחרות להסביר כיצד היקום נוצר בצורתו הנוכחית. אני לא אכנס לפרטים של כל מהן, אך אציין את הרעיון הכללי. כולן כוללות צורה כזאת או אחרת של יקומים מקבילים (Multiverse). דמיינו שהיקום שלנו הוא אחד מתוך רבים, שבכל אחד מהם תכונות שונות. לפחות בחלק קטן מהם הערכים זהים לאלו של היקום שלנו.

הטיעון של דוקינס הוא שיש לפנינו שתי תשובות אפשריות ושעלינו לבחור בפשוטה שבינם, זאת שיותר סבירה. להעלות היפותזה של יקומים מקבילים זה פיתרון פשוט הרבה יותר מלשער את קיומה של מודעות אדירה, לא חומרית, כל יכולה וכל יודעת, מקיפת-כל, מושלמת ועוד תכונות רבות ואחרות שמרעיפות הדתות על אלוהים שמסוגלת, בין השאר, לתכנן ולייצר יקום כמו זה שאנחנו חיים בו. הפיתרון האתיאיסטי מציג רעיון חדש שגם הוא מסביר כיצד היקום כפי שהוא היום נוצר אך במונחים פשוטים, לעומת הפיתרון הדתי שמוסיף הנחה בעלת מימדים אדירים. אם ננסה ליישם את תערו של אוקהם, נבין שההסבר האתיאיסטי עדיף."

בשני הטיעונים מוצג בפנינו משהו שהסבירות שהוא קרה במקרה נמוכה. הפיתרון של דוקינס תקף בשניהם. הוא ראשית מסביר מדוע אלוהים הוא לא הסבר טוב לבעיה שלפנינו, ואז מביא פיתרון פשוט יותר לבעיה. הפיתרון שלו מערב מספר יקומים מקבילים כולם בעלי תכונות שונות. ההתאמה של הטיעון הזה לטענה לצורכנו כעת נעשית על ידי ההבנה שיכול להיות שיותר מיקום אחד בעל תכונות זהות לשלנו יכול להתקיים ב-Multiverse. תערו של אוקהם עושה את השאר.

התחדשות מתמדת

"מציאות הא-ל אינה תשובה רק לשאלת "מי ברא את העולם?", היא עונה גם על שאלה אחרת, בדבר ההתחדשות המתמדת של העולם. חקר הטבע המדעי והגשמי מסתפק בתשובה לשאלות: איך, כמה והיכן? אולם אין הוא יכול ואינו מתיימר לענות על השאלה: "מדוע מתנהג הטבע כפי שהוא מתנהג?". ברור לעין כל שיש מי שדואג כי הכוכבים ינועו במסילותיהם; שריכוז החמצן בכדור הארץ יישאר קבוע באמצעות תהליכים המחזירים את החמצן לאטמוספירה; ששכבת האוזון סביב כדור הארץ, המסננת את הקרינה העל-סגולה המזיקה שמקורה בשמש, תמשיך להתקיים בריכוז קבוע ובטוח. באופן זה מתנהלים ומתרחשים כל אותם תהליכים, גדולים כקטנים, אשר קרויים בפינו "הטבע", שמשמעו הרגל שאין אנו טורחים לתהות על קנקנו. חז"ל ראו "הרגל" זה בצורה שונה: "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". התחדשות זו אינה יכולה להיות פרי המקרה העיוור, אלא חייבת להיות תוצאה ישירה של כוח עליון הדואג לכך שחוקי הטבע יהיו קבועים ומסודרים ויפעלו בהתמדה מופתית."

הכוכבים נעים במסילותיהם כי כוח הכבידה משפיע עליהם. ריכוז החמצן בכדור הארץ נשאר קבוע, כי כך כדור הארץ בנוי (בניגוד להמוני כוכבים אחרים שלא בנויים בצורה שמותאמת לחיים). קיומה המתמשך של שכבת האוזון מוסבר על ידי התהליכים הטבעיים שפועלים בה.

השאלה "מדוע מתנהג הטבע כפי שהוא מתנהג?" בעצם אומרת שלטבע יש תכליתיות, והיא נובעת מהרצון של בני אדם למצוא תכלית לכל דבר. עם זאת, אין תכלית בלי נותן תכלית. נותן התכלית הוא מי שיצר את האובייקט שאת תכליתו אנחנו רוצים לגלות. בהעדר ראיות ישירות לקיומו של בורא לאובייקט, איננו יכולים לדעת אם היתה לו אחת כזאת. הכותב הופך את היוצרות. הוא מניח בצורה נסתרת שיש לעולם תכלית ומשתמש בהנחה שלו כדי לקבוע שאלוהים, יוצר העולם, קיים.

ההנחה הזאת שגויה ביותר ממובן אחד. לא ניתן להסיק ממה שאנחנו רואים סביבנו שיש לעולם הזה תכלית או אפילו מהי. כל מה שאנחנו יכולים לראות זה שיש לאובייקט מספר שימושים, אבל רק אחד מהם, כמה מהם או כולם מהווים את התכלית של האובייקט, אך אין לנו דרך לדעת מה מהם הוא התכלית. בתור דוגמא, דמיינו שאני בונה פטיש קטן. בתור היוצר של הפטיש, אני החלטתי שהתכלית שלו היא לשמש לדפיקת מסמרים. עם זאת, ניתן להשתמש בפטיש הזה גם כמעצור לדלת, ככלי נשק, כמשקולת נייר ועוד הרבה דברים אחרים. מישהו שלא יודע מהו פטיש יגלה שניתן להשתמש בו לכל הדברים הללו, אך לא יוכל לדעת מה התכלית שניתנה לו במקור.

תיאום והרמוניה

"תופעת החיים ייחודית בזכות התיאום המופלא בין תהליכים מורכבים, כימיים ופיזיקליים, המערבים מספר עצום של מולקולות שונות. רוב המולקולות מוכרות למדענים, רבים מן התהליכים ידועים, אולם עדיין לוט בערפל כיצד התמקדו כל אלה בזמן ובמקום לכדי יחידה הפועלת בהרמוניה, הלוא היא התא החי. היכרותנו עם פרטי התהליכים של התא החי אינה מותירה שום ספק לגבי המסקנה שלא ייתכן מעבר חד מחומר דומם לחומר חי, שהופעת החיים אינה יכולה להיות אירוע פתאומי."

כבר פתרתי קושי דומה בעבר. הטענה אינה שנוצר חי מדומם בבת אחת, אלא בהדרגה. מידע מרחיב על מדוע זה כן יתכן ניתן למצוא כאן. אומר כאן בתמצות שזה אמנם נכון שאיננו יודעים את הפרטים המדויקים של המעבר מדומם לחי, אין לנו סיבה לחשוב שזה בלתי אפשרי, ויש לנו הרבה סיבות לחשוב שזה אפשרי. הטיעון של הכותב הוא לא יותר מהטיעון מחוסר אמונה אישית.

"כבר במאה ה19- הוכיח לואי פסטר כי גם היצורים הפרימיטיביים ביותר אינם נוצרים מחומר דומם."

אני מאתגר את כותב המאמר לקרוא את פירוט הניסוי המפורסם של לואי פסטר ולומר לי על ידי איזו קפיצה אמונית עיוורת חסרת פרופורציה הוא הסיק שפסטר הוכיח שהחיים לא יכלו להיווצר מחומרים לא חיים על ידי תהליכים טבעיים בתנאים ששררו בכדור הארץ לפני כ-3.5 מיליארד שנים.

השגת תכלית (טלאולוגיה)

"המאפיין יצירת כל מכשיר או מכונה הוא השימוש בתכונות החומרים וניצול חוקי הטבע להשגת התכלית שלשמה הם נוצרו. כמו המכונה, גם התא החי הוא מערכת מאורגנת שכל חלקיה וכל התהליכים החלים בה מכוונים להשגת התכלית הראשונית של האורגניזם החי, דהיינו המשך הקיום האינדיווידואלי (הישרדות ה"פנוטייפ") והתרבות או הולדת הצאצאים (הישרדות ה"גנוטייפ").

[…]

לעומת זאת, בכל תופעות החיים, למן הנגיף ועד לאדם, למן רצף הנוקלאוטידים בדי-אן-אי (A.N.D) ועד למוח האנושי ויכולת החשיבה שלו, מתגלה התכליתיות כתכונה דומיננטית המטביעה את חותמה על המבנה ועל התפקוד היצורים החיים באשר הם. אם כן, אפשר לראות בתכליתיות תכונה על-טבעית או חוץ-טבעית שאינה ניתנת להסבר מדעי, בדומה לתכונות אנושיות, לשאיפות, לגעגועים ולבחירה חופשית."

נמנעתי מלצטט את רוב הכתוב שם משום שהוא מכיל הרבה טכנובאבל שפשוט אומר כלום ושום דבר (בחלק מהמקרים, קריאה של המקור בתחתית החלק הזה במאמר תבהיר זאת).

בבסיס, טענת הכותב היא שהתכליתיות של החיים ברורה, ולכן יש להם יוצר. כפי שהסברתי כבר לפני כן, לא ניתן להסיק ממכלול הפונקציות שאובייקט מסוים ממלא שאחת מהן היא התכליתיות שלו. עם זאת, בטלאולוגיה המטרה היא להסביר פונקציות לא במונחים של הגורמים המכאניים שלהם אלא של התכליתיות שהם לכאורה מציגים, המטרה שאותה נראה שהם מציגים.

ההסבר הטבעי לתכליתיות המדומה של היצורים החיים הוא די פשוט. נראה שכל מה שיצור חי נוצר בשבילו, כפי שהכותב מציין נכונה, זה ההישרדות של הגנים שלו. עם זאת, התכליתיות המדומה הזאת לא נובעת מקיומו של יוצר שיצר אותם, אלא מרעיונות אבולוציוניים. רק יצורים חיים שרצו להתרבות השאירו אחריהם צאצאים, מה שהוביל לתפוצה הרחבה כל כך של גנים שמקדמים רצון להתרבות. הרעיון הזה עומד בלב הברירה הטבעית, שמהווה חלק מהמנגנון האבולוציוני שמסביר כיצד המוח האנושי ויכולת החשיבה שלו, כמו גם כל שאר הדוגמאות שמביא הכותב, נוצרו. תכונות חדשות ביצורים חיים שקידמו את הישרדותו של הפרט הובילו להישרדותו ותרמו למראה התכליתי של היצור החי. במילים אחרות, יש לנו הסבר טבעי לטלאולוגיה של היצורים החיים. (הרחבה על טלאולוגיה בביולוגיה ניתן למצוא כאן)

אין לנו צורך להניח שיוצר על טבעי טבע את הרצון להתרבות או כל תכונה אחרת ביצורים חיים שנראה שכוונה לתכלית כלשהי. התכונה הזאת וטלאולוגיה בביולוגיה בכלל מוסברת בצורה מושלמת במונחים נטורליסטיים ואינה מצריכה את ההצגה של גורם על טבעי.

הוכחות סטטיסטיות לתכנון – מיקרוביולוגיה

"פרופ' מאנפרד אייגן, שעסק במשך שנים בחקר המבנה המולקולרי של קרומים ביולוגיים, טען שההסתברות להיווצרות באקראי של מבנה מולקולרי היא זעירה כל כך עד שהיא חורגת מתחום דמיוננו במסגרת ממדי הזמן והמרחב האפשריים של היקום. לכן, על אחת כמה וכמה, אי אפשר להעלות על הדעת שמבנה אופטימלי זה ייווצר, ייברר וישתכלל מחדש מדור לדור. יתר על כן, מאנפרד אייגן אומר, כי הבסיס לטיעון המקריות דורש את קיומה של סדרה שלמה של מאורעות שלא ייאמנו, כשכל אחד מהם בעל סיכוי קרוב מאוד לאפס (ראה "מדע", כב', עמ' 4-3).

מדען האבולוציה לקומט דה נואי טרח לחשב את הסיכוי להיווצרותה המקרית של פרודת חלבון יחידה, ומצא כי הסיכוי להיווצרות אקראית הוא ל- 10-243. אם רק נזכור שתא חי יחיד מורכב ממאות פרודות של חלבון בנוסף לחומרים מורכבים אחרים, ניווכח שהסיכוי להיווצרות אקראית הוא בלתי אפשרי ושואף לאפס."

שוב, פניה לסמכות ואמירת טענות חסרות בסיס. בואו נתחיל ממה שמיוחס לפרופסור מאנפרד איגן (Manfred Eigen). מדובר במדען אמיתי שמהתבוננות שטחית בעבודה שלו בתחום של אבולוציה כימית אין סיכוי שהוא אמר את הטענה שמיוחסת לו (1, 2, 3). לא הצלחתי למצוא את המקור שמצוין. כמו כן, כפי שהדגמתי במאמר לו כבר נתתי לינק פה, אין לנו סיבה לחשוב שהיווצרות החיים בצורה טבעית היא בלתי אפשרית.

הטענה השניה דומה מאד לטענה של דניאל בלס לה כבר התייחסתי עם שינוי של האובייקט הנידון. הנקודה שצריכים להבין היא שבעוד זה נכון שהסיכוי שהחלבון הזה ירכיב את עצמו בבת אחת כמות שהוא היום הוא אפסי, אם אנחנו טוענים שהיתה עליה הדרגתית של מורכבות ,מחלבונים פשוטים מאד לחלבון הנוכחי, על פני מספר רב של דורות, זה דווקא אפשרי, משום שכל שלב בעליה במורכבות סביר בפני עצמו. זאת הטענה שעל הכותב לתקוף, לא את איש הקש שהוא תוקף.

מקור האנרגיה

"רבים ודאי זוכרים איך בשיעורי הטבע בבית הספר הציג המורה מטוטלת שתנועותיה הולכות ודועכות. המורה אז הדגיש שהמטוטלת יכולה לנוע ללא הפסק רק בחלל ריק, כשהחיכוך בינה לבין צירה אפסי, וזאת בתנאי שיופעל עליה כוח כמניע ראשוני.

החוק הראשון של התרמודינמיקה, חוק שימור האנרגיה, קובע שהאנרגיה נשמרת ולא נעלמת. היא משנה צורה ולובשת צורה, אך יש צורך במקור שייצור את האנרגיה ההתחלתית. מהו מקור האנרגיה? האם יעלה על הדעת שאנרגיה כה עצומה כזו של השמש נוצרה יש מאין? לכל אנרגיה קודמת אנרגיה שמניעה אותה, מהו אפוא המקור לאנרגיה הראשונית? מוכרח אותו המקור להיות על-טבעי, חיצוני למערכת הפיזיקלית."

הטיעון הזה אפילו לא צריך להיות מוצג בצורה הזאת. כל ההכנסה של החוק הראשון של תרמודינאמיקה מיותרת לחלוטין, ומשמשת אך ורק כדי להפוך את הטיעון לאחד בעל מראה יותר "מדעי".

באותה מידה שבה הכותב השתמש ברעיון של "המניע הראשון", אותו רעיון ענוג אך מיושן שכל כך חביב על טוענים דתיים משום מה, הוא יכול היה להשתמש ב"סיבה הראשונה". הטיעון שלו יתחיל מהיקום כיום וינסה יאתר מה גרם לו. הוא ילך אחורה בצורה אינסופית עד שיגיע ליחידנית של המפץ הגדול. על כל שלב הוא הוא ישאל "מה יצר אותו?", ויענה על שאלתו באמצעות השלב שקדם לשלב הנוכחי כרונולוגית. כשהוא יגיע אל היחידנית וישאל "איך היא נוצרה?" הוא ישאל שאלה זהה מאד ל"מהו המקור של האנרגיה ההתחלתית?". הוא ישאל "איך היא נוצרה?" ותשובתו תהיה זהה לתשובתו פה. אלוהים יצר אותה.

שני הטיעונים הללו עתיקים מאד. הם זהים לשניים מחמשת ה"הוכחות" לקיומו של אלוהים של תומאס אקווינס, מלומד נוצרי מהמאה ה-13. הפיתרון לשניהם פשוט מאד.

בשני המקרים אנחנו מתחילים ברגרסיה אינסופית שמתחילה עם מצב הטבע כיום, תחת ההנחה שלכל דבר יש גורם, בין אם זה גורם ליצירתו או גורם לתנועתו. כשאנחנו מגיעים לדבר הפיזי האחרון שידוע לנו שהתקיים או נע ואין לנו שלב אחד קודם, אנחנו עונים על השאלות "איך נוצר הדבר האחרון שידוע לנו שהתקיים?" או "מה הניע את הדבר האחרון שידוע לנו שנע?" על ידי אלוהים.

הכשל נמצא בשרירותיות שבה הטוען עוצר את הרגרסיה אצל אלוהים. ברגרסיה אינסופית אמיתית היתה חייבת להישאל השאלה "איך נוצר אלוהים?" או "מה הניע את אלוהים?". העובדה שהוגים דתיים לא עושים זאת מהווה סתירה להנחה של הטיעון שקובעת שלכל דבר יש גורם יוצר או גורם מניע. אם ההנחה הזאת לא נכונה, אנחנו יכולים לעצור בשלב טבעי כלשהו לומר "לזה לא היה גורם".

כדי להצדיק את העצירה השרירותית הזאת, ניסו הוגים דתיים לטעון שאלוהים נמצא מחוץ לחלל ולזמן ולכן לא צריך לא יוצר ולא מניע. זה Special pleading, ואחד ממש גרוע. אם אנחנו רוצים לעצור שרירותית איפשהו, אנחנו לא צריכים לעצור אצל אלוהים. גם היחידנית תספק את צרכנו. זה ספקולטיבי ולא ניתן לבדיקה מדעית כרגע (בדיוק כמו אלוהים) אבל לגמרי מספק לקבוע שהיחידנית גם היא מחוץ לזמן, משום שממנה נוצר הזמן.

בקצרה, הטיעון הזה עוצר רגרסיה אינסופית ללא הצדקה ואם רוצים לעצור את הרגרסיה שרירותית איפשהו לא חובה לעצור אותה אצל אלוהים.

חוקי הטבע מעידים על תכנון

"ידוע שהחומר, כל חומר, מתפשט עם עליית הטמפרטורה ונפחו גדל, ומתכווץ כאשר מתקרר ונפחו מצטמצם. המים, כידוע, קופאים כאשר יורדת הטמפרטורה מתחת לאפס. אולם, פלא גדול קשור בקפיאתם, שכן אז משתנים חוקי הטבע הקבועים והעומדים. בטווח הטמפרטורות ארבע עד אפס מעלות, קצת לפני שהופכים המים לקרח (ב? 0), משתנה תכונתם בניגוד לחוקי הטבע. ככל שיורדת הטמפרטורה, לא זו בלבד שנפחם אינו מצטמצם, הוא מתרחב. וכל כך למה? כי אילו היו המים ממשיכים להתכווץ, היה הקרח כבד מן המים והיה אפוא שוקע. אולם, משקלו הסגולי של הקרח נמוך מזה של המים, מאחר ויש בו פחות מולקולות של H2O בסמ"ק. אילו שקע, היו קופאים מי התהומות ויצורי המים שבתוכם היו נשמדים. בגלל השינוי הרדיקלי שחל בתכונת המים בעת הקפאתם, קופאת השכבה העליונה של המים לבדה, ומתחתיה ממשיכה להתקיים זרימה מתמדת. שכבת הקרח אף מגנה על הטמפרטורה שמתחת לבל תרד. הודות לכך, עוברים יצורי המים את חודשי החורף בשלום. האנומליה של המים, תופעה חריגה זו, אחראית גם לכך שים הקרח הצפוני אינו קופא מדי חורף. אילו התנהגו המים כמקובל בטבע, מתכווצים בקור, היה ים הקרח כולו קופא. בהגיע הקיץ היו קרחונים אלה מפשירים, וגורמים לזרמי מים אדירים, עלולים היו להציף את היבשות ולסכן את קיום העולם.

האין זה פלא? החומר היחיד שקיום העולם דורש שיתפשט בקור הנו המים, ואכן הוא החומר השכיח היחיד המתנהג כך[…] התופעות המתרחשות ומתחלפות בעולם לפי סדר הגיוני, לפי חוקים המנחים את התהוותם של כל היצורים ואת ארגונו של כל היקום. מנין הגיע אותו חוק, אותה תבונה המשליטה סדר ביקום? ודאי שלא מן החומר, שהוא כשלעצמו חסר פעולה. אנו חייבים אפוא להודות כי קיים כוח רוחני, המסדיר את חיי היקום."

מצד שני, הטבע הרסני. סערות טייפון, טורנדו והוריקן, סופות ברקים, רעידות אדמה, התפרצויות געשיות, פגיעות מטאוריטים, קרינות קוסמיות, התפרצויות סופרנובה, חורים שחורים, ענקים אדומים ואובייקטים שמימיים מסוכנים אחרים, כולם סכנות אדירות שקיימות בטבע ורובם כבר פגעו בכדור הארץ בצורה אנושה בעבר. אם אלוהים תכנן את היקום במטרה שיהיה ידידותי לחיים, הוא עשה עבודה ממש גרועה. להצביע על תכונות המים כראיה לקיומה של יד מכוונת שיצרה יקום שמתאים ליצירת חיים שקול להסתכלות על הטבע בראיה צרה מאד. בראיה רחבה, המסקנה שונה.

קיומם של כוחות רוחניים באדם

"אין הסבר למחשבה, לרגש, לרצון ולכל תודעת האדם על יסוד עקרונות חומריים גרידא. המוח יכול להיות המכשיר להוצאת המחשבה מן הכוח אל הפועל, אבל אין הוא יכול להיות יוצר המחשבה ומקורה, כפי שהכבד והכליות אינם יוצרי המרה או השתן. אף את פעולת הכבד והכליות אין להסביר הסבר מכני-חומרי גרידא.

לכל הדעות, יש באדם ממד על-חומרי הקשור לכוחות הנפש, ממד אשר המטריאליסטים מתפתלים כהוגן בבואם להתמודד עמו. כיצד נוצרים רגשות? כיצד אדם אוהב, שונא, מרגיש תענוג מהענקה, מרגיש בושה והרגשות מוסריות? ברור כי כישורים ותכונות אלה מעידים על משהו באדם, שהוא מעבר לחומר. משמעות הדבר הנה שקיימות מהויות לא-חומריות. ידיעה זו כשלעצמה פותחת בפנינו מערכת אפשרויות חדשה. אחרי מסקנה שכזו, שהימצאותן של מהויות רוחניות היא עובדה קיימת, כבר אין כל סיבה רציונלית לא להניח שכוח אדיר, לא-גשמי וכול יכול ברא את העולם."

כבר הצגתי קייס נגד מדואליזם בעבר. לכן ההנחה המרכזית של הטיעון הזה, שיש במוח ישות רוחנית שחיצונית לו, שגויה, והטיעון ממילא נופל.

החוק השני של התרמודינמיקה – אנטרופיה, אי סדר

"החוק השני של התרמודינמיקה קובע שבמערכת סגורה, שדבר אינו נכנס אליה ודבר אינו יוצא ממנה, הולכת האנטרופיה הכללית ועולה. האי סדר הולך וגדל כאשר מתחממת עוגה בתוך תנור, כשמתערבב קפה בחלב או כשמתפשט גז מפינה אחת של מיכל אל נפח המיכל כולו. אם נטבול למשל נייר כתוב בדיו בתוך חומר ממיס ונניח למולקולות הדיו "לטייל" על הנייר, אז האנטרופיה תעלה והסדר ייעלם, כלומר סימני הדפוס ייטשטשו והדיו תתפזר על פני הנייר עד שתגיע לשיווי משקל שבו היא מפוזרת באופן אחיד. במצב זה של אנטרופיה מרבית אי אפשר עוד לקרוא את הכתוב, והאינפורמציה שהייתה אצורה בו נעלמה.

החוק השני של התרמודינמיקה מתאר תהליך זה, אולם הוא איננו מסביר כיצד מלכתחילה נוצר הסדר. סדר כזה נוצר ללא הרף בעולם אשר סביבנו ובתוכנו: זרעים נובטים ומתפתחים לצמחים מורכבים, רשמי החושים מטביעים את חותמם על מבנים מסודרים במוח. אף על המאמינים באבולוציה של החיים בביוספרה שלנו מקובל שמדובר בתהליך ארוך ומורכב של יצירת סדר, שבו היצורים הולכים ומתפתחים לצורות מסודרות ומורכבות יותר. מנין מתחילה התהוות זו של סדר ואינפורמציה בעולם שבו, על פי החוק השני של התרמודינמיקה, הייתה דווקא האחידות צריכה להשתרר? והאי סדר היה צריך לשלוט.

היינו מצפים, לפי החוק השני של התרמודינמיקה, שישרור בטבע אי סדר גמור. היות וקיים סדר מופתי בעולם הטבע, מן ההכרח יהיה לומר שפעל ופועל כוח חיצוני המכוון לקראת הסדר בניגוד לחוק השני של התרמודינמיקה."

שוב, הטיעון הזה משתמש במושגים מדעיים כדי להראות יותר "מדעי", אך יוצא פסוודו-מדעי. אנטרופיה היא לא אי סדר, לא שוות ערך לו ויותר אנטרופיה לא בהכרח שווה יותר אי סדר. אנטרופיה היא פשוט כמות האנרגיה שלא זמינה לשימוש. החוק השני של תרמודינאמיקה קובע באחד מניסוחיו כי "כמות האנטרופיה במערכת סגורה לעולם לא קטנה ויכולה רק לגדול".

כמו כן, החוק השני של תרמודינאמיקה תקף רק במערכות סגורות. מערכת סגורה מוגדרת כ"מערכת שמבודדת מהסביבה בה היא נמצאת". יצורים חיים לא מבודדים מהסביבה בה הם נמצאים. החוק השני של תרמודינאמיקה מסביר כיצד אנרגיה הופכת ללא זמינה, אבל כל אחד שאכל ארוחה דשנה לאחרונה בעצם מראה מדוע החוק הזה לא תקף לגביו. יצור חי הוא לא מערכת סגורה. הוא מקבל את האנרגיה הנחוצה לו מבחוץ.

הקוונטים

"מכניקת הקוונטים טוענת שאין אנו יכולים לדעת את חוקי ההתנהגות ברמת החלקיק הבודד ותנועתו. ברמה הזו הכול אקראי, כל חלקיק מתנהג כפי ש"מוצא לנכון", כאילו יש לו רצון ובחירה משלו, ואין כל אפשרות לחזות את התנהגותו מראש. ואולם, באורח פלאי ובלתי מובן, סך מסוים של פעולות ייתן תמיד אותן תוצאות ממש; אף על פי שכל חלקיק מתנהג בצורה "קפריזית" ובלתי ניתנת לחיזוי מראש ולמרות התנהגותו המשוללת סדר באופן מוחלט, עדיין יוצא שסך קבוע של חלקיקים ופעולות מניב תוצאות זהות.

זהו הגדול שבפלאים: אם ברמה האלמנטרית אין חוקיות, אז מי הוא שדואג לתוצאות הסופיות? כיצד קורה שה"סטיות", שברמת הפרט מתקזזות בסך הכול. סדר מעיד על מסדר; סדר שנוצר וחוזר ונוצר באופן קבוע, כשמרכיביו האלמנטריים מתרוצצים באי סדר מוחלט, מחייב שהמסדר יהיה כל הזמן במקום הנכון כדי לשמור שהסדר לא יופר."

ה"אורח הפלאי והבלתי מובן" אליו מתייחס הכותב הוא ממש לא כזה. בסטטיסטיקה קיימת תופעת מובנת לגמרי שמבוטאת בעזרת "חוק המספרים הגדולים". מה שנובע מהחוק הוא שככל שנצפה ביותר הישנויות של תופעה מסוימת בעלת ערך אקראי סופי (בניגוד לאינסופי) הממוצע של של כל תוצאות הניסוייים יתקרב יותר לערך הממוצע של כל האפשרויות האפשריות.

אני מודע לזה שהמשפט האחרון היה מורכב. בתור דוגמא מפשטת קחו הטלת מטבע. אנחנו מצפים שב-50 אחוז מהמקרים אמור לצאת עץ (או פאלי). על פי חוק המספרים הגדולים, ככל שנבצע יותר ניסויי הטלת מטבע מספר כל הפעמים שבהם ייצא עץ (או פאלי) יתקרב יותר ויותר ל-50 אחוז ממספר הניסויים.

בעזרת החוק הסטטיסטי הידוע הזה מובן לנו למה ככל שיש לנו דוגמית גדולה יותר של חלקיקים קל יותר לחשב את ההסברות של תנועתם והתנהגותם (מה שמכניקת הקוונטים למעשה עושה). אין שום דבר מסתורי בעובדה הזאת.

יתרה מזאת, ההתנהגות של החלקיק הבודד אינה בפני עצמה "בלתי ניתנת לחיזוי מראש". זה אפשרי, וכבר נעשה בעבר, למצוא את ההסתברות של התנהגות החלקיק הבודד בצורה דומה למציאת ההסתברות להתנהגות של קבוצה של חלקיקים.

המסקנה מכל ההסבר הזה היא שאין לנו צורך להניח שיש מסדר לאי הסדר. מכניקת הקוונטים היא אכן תיאוריה מוזרה עם רעיונות מוזרים מאד, אבל אף אחד מהם לא מוכיח את קיומו של אלוהים או משאיר חור בידע המדעי בשבילו.

המורכבות הפסיכו-פיזי

"האדם מורכב מגוף ומרוח. החיבור בין השניים הנו תעלומה בלתי מובנת ולא הגיונית. איננו מבינים את הרוח, וקשה לנו עוד יותר להבין כיצד יכולה מערכת רוחנית להתחבר למערכת חומרית, גופנית ולהשפיע עליה.

העובדה שהקיום בעולם החי מבטא חיבור שכזה אינו נובע מן הביולוגיה, אלא מחוצה לה. איך החלטה, העשויה לא מאנרגיה ולא מחומר, שאיננה שייכת לא לפיזיקה ולא לכימיה, מסוגלת להפעיל עצבים ושרירים בלשוננו, ברגלינו ובידינו. מצב זה, שעל פיו אירוע נפשי מחולל לכאורה אירוע חומרי ואנרגטי, הוגדר באורח קולע בפי ישעיהו ליבוביץ "כבעיה שאנחנו מבינים שהיא לא ניתנת להבנה"."

אין לי מושג על מבסס הכותב את הקביעה שהאדם מורכב מגוף ומרוח. הבאתי לעיל לינק למאמר שלי על דואליזם. בגלל הטיעונים שבה ובגלל ידע אחר שיש לי אני לא מקבל את הקביעה הלא מבוססת ש"האדם מורכב מגוף ורוח".

הוכחה מתמטית להימצאות הבורא

"[לאחר הסבר קצר בנושא הסתברות…]

P1 הוא הסיכוי שעולם מתוכנן.

P2 הוא הסיכוי שהעולם נוצר במקרה.

אם P1+P2=1 הרי ש-P1=1-P2

כשנדע מהו P2 , נוכל לדעת מהו P1

מדען האבולוציה לקומט דה נואי טרח לחשב את הסיכוי להיווצרותה המקרית של פרודת חלבון יחידה, ומצא כי הסיכוי להיווצרות אקראית הוא אחת ל- 10-243. אם רק נזכור שתא חי אחד מורכב ממאות פרודות של חלבון בנוסף לחומרים מורכבים אחרים, ניווכח שהסיכוי להיווצרות אקראית הוא בלתי אפשרי ושואף לאפס.

לסיכום:

P=1

P1+P2=1

P1=1-P2

מכיוון ש- P2 שואף ל-0

P1 שואף ל-1.

ברור שהסיכוי לעולם מתוכנן קרוב מאוד ל-1, ושהסיכוי שהעולם נוצר במקרה קרוב מאוד לאפס."

אני פשוט עומד לצטט את מה שכתבתי בכתבה הזאת ממש על החישוב שנאמר בשם לקומט דה נואי:

"הטענה השניה דומה מאד לטענה של דניאל בלס לה כבר התייחסתי עם שינוי של האובייקט הנידון. הנקודה שצריכים להבין היא שבעוד זה נכון שהסיכוי שהחלבון הזה ירכיב את עצמו בבת אחת כמות שהוא היום הוא אפסי, אם אנחנו טוענים שהיתה עליה הדרגתית של מורכבות ,מחלבונים פשוטים מאד לחלבון הנוכחי, על פני מספר רב של דורות, זה דווקא אפשרי, משום שכל שלב בעליה במורכבות סביר בפני עצמו. זאת הטענה שעל הכותב לתקוף, לא את איש הקש שהוא תוקף."

סיכום

היה קשה לי למצוא במאמר הזה "הוכחה" לקיומו של אלוהים שלא הכרתי. רוב הטיעונים היו מיושנים וקיבלו רוח חדשה ומודרנית על ידי שימוש בשפה מדעית, שיותר מדי פעמים נטתה לפסוודו-מדע. החלק המתיש באמת היה השמת טיעוני הנגד על הכתב. אני מקווה שעשיתי עבודה טובה בלהיות כמה שיותר ברור וחד בניסוחים שלי. עמכם הסליחה אם נפלה טעות.

תפילה היא אקט דתי חשוב. היא קיימת בכל הדתות המונותיאיסטיות החשובות של ימינו, הנצרות, האסלאם והיהדות. המאמינים מתפללים בדברי שבח והלל לאלוהים וגם עם בקשות שונות. אישית, אני חושב שרעיון התפילה הוא מרכזי בניגוד המוזר שקיים בחשיבה דתית.

מצד אחד הדתות הנ"ל קובעות שהאדם נחשב כאין וכאפס לעומת אלוהים יוצרו. מצד שני האדם חשוב מספיק לאלוהים כדי לזכות בתשומת ליבו האישית, ויתרה מזאת, כל היצירה האלוהית נמצאת כאן בשביל האדם. זאת מערכת יחסים מוזרה. מצד אחד האדם הוא כלום, מצד שני הוא הכל.

אבל אני לא פה היום כדי לדון במוזרות הזאת. שאלת היום היא האם תפילה עוזרת. בתחום הזה, יש הרבה מה לומר, אבל יותר מדי הוא לא יותר מראיות אנקדוטיות.

כפי שבוודאי ניחשתם, אני עומד להתעלם מכל האנקדוטות וסיפורי הנסים של אנשים שנושעו בעזרת ה' יתברך שמו לעד לאחר שהתפללו לתשועה. אין לי שום כוונה להיסחף לכיוון הזה. שאלת היום נוגעת לראיות המדעיות, אותם נתונים קרים ולא משוחדים.

במרכז הטיעון שלי יעמוד מחקר שמומן על ידי קרן טמפלטון. הקרן עוסקת בעיקר בניסיון לפשר בין מדע לדת, לעתים קרובות מדי לרוע מזלו של הראשון. הדבר הקנה לה שם רע בקהילה המדעית וכמה יריבים עיקשים וקולניים במחנה האתאיסטי. במחקר נבדקה ההשפעה של תפילות צד שלישי (לא של החולים או של אנשים שקשורים אליהם) על חולים שאמורים היו לעבור ניתוח מעקפים. ממסקנות המחקר:

"לתפילה לא היתה השפעה על ההחלמה ללא סיבוכים מניתוח המעקפים, אבל חולים שידעו שהתפללו עבורם נטו יותר לסיבוכים."

ציטוט מדויק:

"Intercessory prayer itself had no effect on complication-free recovery from CABG, but certainty of receiving intercessory prayer was associated with a higher incidence of complications."

כטיעון נגד אני בדרך כלל מקבל מיהודים "הם נוצרים, לא פלא שהתפילה לא עובדת!". ובכן, זה נכון. עם זאת, הנוצרים הללו מספרים כראיה ליעילות התפילות שלהם אנקדוטות דומות ואף זהות לעתים למה שיהודים מספרים. הסטנדרט לראיות זהה בשני המקרים. הטיעון היהודי נשמע לי פשוט ביטחון בצדקת הדרך יותר מאשר טיעון ממשי בהתחשב בדמיון שבין הראיות ששתי הדתות מציגות.

כמובן, יש את אלו שיציגו מחקרים נגדים. כטיעון אחרון במאמר הזה אני מציג את המחקר הזה שנערך על ידי ספריית קוקרן. המטרה של ה-Cochrane Collaboration היא להציג לציבור הרחב פישוט של כל המחקרים בנושאים רפואיים שונים. האגודה משתמשת בטכניקה שנקראת  Systematic Review. הרעיון הוא לרכז את כל המחקרים שעומדים בסטנדרטים הטובים ביותר ועוסקים בשאלה אחת ולהסיק מהם איך כולם כאחד עונים על השאלה. כשהשאלה היא היעילות של תפילות בהקלה על חולאים התשובה היא:

"הממצאים (של המחקרים) הינם דו משמעיים, ולמרות שחלק מתוצאות המחקרים מצביעות על אפקט חיובי של תפילה, הרוב לא והראיות לא תומכות בהמלצה בעד או נגד השימוש בתפילה. אנחנו לא משוכנעים שמחקרים נוספים צריכים להיערך בנושא ונעדיף לראות משאבים שזמינים למחקר כזה מופנים לשאלות אחרות בתחום הבריאות."

ציטוט מדויק:

"These findings are equivocal and, although some of the results of individual studies suggest a positive effect of intercessory prayer,the majority do not and the evidence does not support a recommendation either in favour or against the use of intercessory prayer. We are not convinced that further trials of this intervention should be undertaken and would prefer to see any resources available for such a trial used to investigate other questions in health care."

בקצרה, רוב המחקרים מסיקים שאין לתפילה אפקט מועיל כטיפול רפואי. היא לא יעילה.

אני כבר שומע את טיעון הנגד למה שכתבתי. אני עלול להיות מואשם באי הבנה של הציטוט הזה משום שהוא אומר במפורש ש"הראיות לא תומכות בהמלצה בעד או נגד השימוש בתפילה". זה נכון. הם לא ממליצים נגד טיפול כזה והסיבות לא מצוינות בתמצות הזה. עם זאת, אנחנו כן רואים בפירוש שרוב המחקרים בנושא מצביעים על התשובה "אין אפקט חיובי", וזה בדיוק מה שאמרתי. כמו כן, זה לא מזיק שהחוקרים לא רואים צורך במחקר נוסף.

בקצרה, אתם יכולים לומר מעכשיו: תפילה לא מועילה וזה הוכח מדעית.

מאמר הגמרא הבא לעתים קרובות מצוטט כראיה לרוח הקודש שהיתה לחז"ל ולקיומו של אלוהים:

אמר להם ר"ג כך מקובלני מבית אבי אבא אין חדושה של לבנה פחותה מעשרים ותשעה יום ומחצה ושני שלישי שעה וע"ג חלקים

(תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף כה, א)

הזמן הממוצע בימינו לחודש הסינודי הוא 29.53059568. אם מבצעים את החישוב המלא על פי הכתוב בגמרא מגלים כי זמן החודש הסינודי שנובע מהגמרא עם דיוק דומה לזה בערך של החודש המודרני שצויין למעלה הוא 29.53059414. יש סטייה.

כהסבר לחריגה הזאת בדרך כלל שמעתי את הטענה שחז"ל נקבו בממוצע, ושבימינו פשוט חישבו ממוצע מדויק יותר משום שעבר זמן רב יותר למדידות, אם כי ממוצע זה קרוב מספיק לדברי חז"ל ולכן מראה שהם ידעו מספר מדויק מאד. הטענה הזאת פשוט שגויה כשקוראים את מה שאומר רבן גמליאל. הוא משתמש במילה "פחותה" שלא משאירה מקום לספק שהוא נוקב בזמן המינימאלי שעובר בין שני מולדי ירח. ההבנה הזאת של הטקסט לא רק שלא פותרת את בעיית החריגה, אלא גם מעלה בעיה נוספת. טווח הימים של החודש הסינודי הוא 29.2-29.8 ימים (Marking Time, Duncan Steel, עמוד 395), דבר שסותר את דבריו של רבן גמליאל לגמרי.

בואו נבליג על אי הדיוק הזה רק לצורך הדיון ונניח שמדובר בממוצע. עולה השאלה האם הציטוט הזה מהווה ראיה לקיומו של אלוהים. לא בהכרח. באותה מידה שהוא יכול להוות ראיה לקיומו של אלוהים הוא יכול להוות ראיה ליכולת של בני אדם לתקשר עם מתים, ליכולת של בני אדם לתקשר עם חייזרים וליכולת של בני אדם לתקשר עם ישויות ממימד אחר ועוד הרבה דברים מוזרים יותר או פחות. לכן עלי להבהיר נקודה טכנית כמאמר הזה. מעתה ואליך אני מתייחס אל השאלה האם האם הציטוט הזה מהווה ראיה למשהו על טבעי כלשהו, משהו שמעבר, לאו דווקא אלוהים.

ישנה השגה נוספת, חשובה עוד יותר מכל הקודמות. המקור של המספר הזה אינו יהודי, אלא בבלי (כפי שנכתב במאמר המדעי שניתן למטה). האסטרונומים הבבלים השתמשו במספר זהה במודל האסטרונומי שלהם (System B) מאות שנים לפני שהמספר נכתב בגמרא. אסטרונומים יוונים כמו היפרכוס ותלמי ידעו על המספר הבבלי הזה וייחסו אותו להם.

עם זאת, עלינו עדיין לנסות ולהסביר כיצד הבבלים הסיקו את המספר הזה. מסתבר שהם יכלו להסיק מספר מדויק להפליא מתצפיות פשוטות. ניתן לחשב את אורך החודש הסינודי בצורה מדויקת מאד באמצעות חישוב מתמטי שמתבסס על שלושה דברים שאנו יודעים שהבבלים ידעו שניתן להסיק מצפייה בשמים לאורך זמן. אני לא אכנס אל הפרטים המתמטיים, משום שהם נכתבו בצורה טובה עוד יותר במאמר המדעי הזה (B.R. Goldstein,  Journal for the History of Astronomy). מיותר לציין שכל מה שהייתי צריך כדי להגיע למאמר הזה היה חיפוש פשוט בגוגל.

הטיעון הזה של מחזירים בתשובה מהווה בשבילי עוד ראיה למהירות שבה אנשים מסיקים שאין מענה טבעי לשאלה כלשהי ולפזיזות שבה הם קופצים למסקנות שנוגעות לעל טבעי. אמנם לקח לי מספר ימים למצוא את כל המקורות ולגלות את כל העובדות בהם השתמשתי במאמר הזה, אך הסיבה לכך היתה חוסר זמן, לא הקושי שבמציאת המידע.

אם ניקח את הסיפור של גברת נורתק כפי שהוא, אין ספק שהיא חוותה חוויה מדהימה. עם זאת, כמה שאלות עלו לי לראש. גברת נורתק ציינה שהיא לא רואה או ראתה שום דבר. כשהיא מתארת את החושים שלה היא אומרת "זה רק טעם, מגע, קול וריח, אבל אין שום תחושת ראיה".

מכאן אני מסיק שגברת נורתק, על פי הדיווח של עצמה, לא יודעת מה זה לראות. היא מעולם לא חוותה זאת. ובכל זאת, היא משוכנעת שהיא ראתה את טבעת הנישואין והשיער שלה. העדות שלה שאומרת "אני ראיתי" צריכה להיפסל על הסף משום שהיא אפילו לא יודעת מה זה לראות, על פי התיאור שהיא סיפקה לעיוורון שלה. איך היא יכולה לזהות תחושה ויזואלית כשהיא מעולם לא חוותה כזאת?

השאלה שדורשת תשובה היא מדוע היא חושבת שהיא רואה כשהיא לא. במקרה הזה, שוב, חוסר חמצן במוח בזמן הטראומה משבש את פעילותו וגורם לתהליך שתוצאתו בבלבול בין ניסיון עבר למה שהחושים קולטים במציאות. היא זוכרת את התחושה של שערה וטבעת הנישואין שלה והבלבול שהיא חוותה בזמן הטראומה גורם לה להרגיש משהו שהיא לא הרגישה עד עכשיו שהיא מייחסת לראיה, כשאין לה סיבה לעשות זאת. הקייס הגדול הוצג בבלוג הזה בעבר.

טיעון הנגד האפשרי שעלול לעלות הוא "ובכן, זאת חוויה רוחנית, אז ברור שהיא רואה באמת". הטוען טענה כזאת פשוט מניח את המסקנה שלו. על מנת להשתמש במקרה של גברת נורתק כהוכחה לכך שחוויות חוץ גופיות מהוות ראיה לדברים רוחניים או לדברים "שמעבר", הוא מניח שהיא חוותה דברים שמעבר. לטעון את הטענה הזאת יהיה פשוט לטעון טיעון מעגלי. אני כמובן אשמח לשמוע טיעונים נוספים.

לסיום, ישנה עוד נקודה שראויה לציון ונרמזה בפסקה הראשונה. העריכה בסרטון הזה אולי תראה לחלקנו מיושנת, אבל הסרטון עשוי היטב במובן שהוא גורם לצופה להתחבר אל גברת נורתק ולהאמין לה. עם זאת, ראוי לציין שכל מה שהיא אומרת שקול לראיה אנקדוטית בלבד, וככזאת היא ראיה חלשה מאד, אפילו ללא כל ההשגות שהוצגו במאמר הזה. עורכי הסרט מפעילים בצורה יפה מניפולציות של עריכה על מנת להשיג את התוצאה המוגמרת הרצויה, ונדרשת מעט חשיבה מודעת על מנת להבין זאת.