אתולוגיקה

חבריי אומרים לי שיכולת ההתבטאות שלי טובה מאד בכתיבה וגם בדיבור. אני משתדל לחפות על הרבה ציניות על ידי אווירה של דיון פתוח ומנסה כמיטב יכולתי לענות לכל קושיה באמצעות תשובה שנונה ובעלת תוכן כאחד. אישית, אני לא מבקש להפוך את הדתי לאתאיסט. מבחינתי שיישאר דתי, רק שיהיה יותר ליברלי ופתוח למדע. לצערי, נראה שאני מבקש יותר מדי.

שיחות עם דתיים על דת אפשר לחלק מניסיוני לשלושה קבוצות: הטובות, הרעות והמיותרות. הטובות מאופיינות באווירה פתוחה של הקשבה, ובדרך כלל אני ובן שיחי מגלים שלשנינו אותה דעה, אך ביססנו אותה בדרכים שונות. הוא השתמש בתנ"ך, לדוגמא, ואני בפילוסופיה חילונית. לרוב שנינו נהנים לצחוק ביחד על הקנאים שבדתיים והקיצונים שבחילונים, ובשמחה ובששון ממשיכים לדבר על נושאים אחרים.

השיחות הרעות, לעומת זאת, הן ההפך הגמור. הן מתחילות מהבטחה גדולה להבנה והסכמה, ונגמרות במפח נפש של תסכול. הצד השני, כך נראה, נטש את השימוש בלוגיקה, הפסיק כל ניסיון להקשיב ועבר לקשקש. גיבובי המילים שאני שומע בשיחות כאלו מורכבים מערבוביה לא ברורה של אש גיהינום, הבטחות אלוהיות, נבואות וקצת מקורות יהודיים שבדרך כלל מצוטטים לא נכון.

זה מותיר אותנו עם השיחות המיותרות. גם אלו מתחילות בהבטחה. הדקות הראשונות מהוות אינדיקציה חיובית לעתיד לבוא. השיחה פתוחה והדיון חי, ערני ובוער בטמפרטורת החדר. ואז הלופ מתחיל. בן או בת שיחי פורסים את טענותיהם ומקבלים תשובה ראויה. הם מיד נטפלים לפרט זעיר בטיעון הנגד משל היה גלגל הצלה והם טובעים בים סוער. לצערם, גלגל ההצלה מתברר כשקית מחוררת, והם שוקעים איתה למצולות.

במקום להסכים עם הנקודה ולהמשיך הלאה, הם מתחילים את כל המעגל מחדש. הם טוענים את אותה טענה, כאילו לא הפרכתי אותה בזה הרגע. הלופ יכול לחזור על עצמו כמה פעמים באותה שיחה והסכמה לא תהיה באופק. דמיינו תחרות ריצה במסלול אינסופי בה הזוכה הוא האיש האחרון שנשאר עומד. זאת האנלוגיה המושלמת לשיחות המיותרות.

יש שתי דרכים לצאת עם היד העליונה בתחרות כזאת. הראשונה היא ללכת במקום לרוץ ולתת ליריבים להתיש את עצמם. במקרה שלפנינו, להתחיל לענות תשובות לקוניות כמו "עניתי על זה כבר", "דיברנו על זה" ו"אמרתי את טענותיי כבר". בכל מקרה אין עם מי לדבר. לפחות שהבריאות הנפשית שלנו לא תינזק בגלל עצבים לוהטים מדי.

הדרך השניה מושכת אותי הרבה יותר. לא להשתתף במרוץ בכלל. בעוד שהשיחות הרעות הן בעלות פוטנציאל קומי, מניסיוני, למיותרות אין כל ערך. כשתזהו שבן שיחתכם סובל מתסמונת העגלגלות הטיעונית™, אני ממליץ להחליף נושא בצורה נחמדה. דתיים הם לא רק דתיים. יש להם עבודה, חלומות שאיפות ותחביבים, כולם נושאים מצוינים לשיחה. לצערי, קורה שחברי לשיחה אובססיבי ועקשן. למרבה האירוניה, "נתראה בחיים אחרים" הוא המשפט המועדף עלי במקרה הזה.

שיחות מיותרות ורעות הן לא פרודוקטיביות בכל הקשור לנושא דת. למרות שהתדיינתי עם כמות נכבדה של דתיים מאמינים עוד לא שיניתי את דעתו של אחד מהם. רק אנשים שנמצאים על סף נטישת הדת או על מפתן החזרה בתשובה, שעו לטיעוניי. רובם מילאו רק את הבקשה המינימאלית שלי. הם לא אתאיסטים, אלא דתיים ליברלים. אני בסדר גמור עם זה.

כל זה מותיר אותנו עם שאלה חשובה אחת. מה התכלית של שיחות על דת עם דתיים בעלי אמונה איתנה? אישית, השימוש היחיד שאני מוצא להן הוא העמקת הקשר עם האדם. אם הוא ליברל כמוני, הידד. אם לא, אומרים חבל ועוברים לנושאים אחרים.

אני לא אומר שדתיים לא יכולים לחזור בשאלה ולא טוען שהם לא יכולים להפוך לקנאים פחות לדתם. הרי אני, למרות שחונכתי על ברכי הדת מגיל צעיר, חזרתי בשאלה. זה קורה, אך זה נדיר. למרות המשאבים הרבים שמוקצים לכך, זה קורה לעתים כל כך רחוקות, שאני מעדיף לנתב את עיקר המאמצים שלי גם לקהלים אחרים שיניבו יותר פירות – המתנדנדים, אלו שחזקים פחות בדת.

לכן אני מכריז על שינוי בפוקוס. אם עד עכשיו מאמרים באתר פנו לדתיים חזקים תוך שימוש בשפה שלהם, הוא יהפוך מעכשיו ליותר עממי. על פני התייחסות לדברי הפרשן המקראי רש"י, אני אעדיף להסביר פילוסופיה חילונית בשפה נגישה לכל. יותר סרטונים וקטעי אודיו יפורסמו והבלוג יתובל בפוסטים על מדע כללי. האתר ימשיך לדון בדת, אבל ייגע יותר במדע כללי ופילוסופיה ופחות בהגות יהודית. אני מקווה שזה יתרום במשהו למטרה שלי: סביבה ליברלית יותר, ביקורתית יותר כלפי פסבדו-מדע וקנאית פחות לדת.

לאלו שבליבם אמונה,

זמן כה רב הייתי בינכם. איחדתי אתכם. נתתי מזור לפצעים וטראומות לאומיות. שיחקתי את הרופא הכל יכול שמול כל התלאות ידע לתת תקווה, ללטף את האגו ולהעלות חיוך על שפתיכם. נכנסתי לנעלי המנהיג שלא רק הורה לכם מה לעשות, אלא הפך את שמחתכם לשמחתו ואת החיוך שלכם לסיבה להעריף עליכם אהבה אינסופית. הייתי אידיאל שאליו אתם שואפים כל חייכם.

אתם בוודאי שואלים את עצמכם איפה בדרך לכאן ועכשיו הכל השתבש. אם אודה על האמת, את הסימנים הראשונים ראיתי מוקדם יותר מכם. איפשהו בין רצח הכופרים של הכתות המוסלמיות למסעות הצלב רוויי הדם של מדינות הנצרות התחוור לי שהטבע האנושי לעולם לא יוכל לקבל את המסר שלי. לעולם תושחת המסורת שלי בשם חוסר הסובלנות. לעד ישתמשו בשמי לשווא כדי לדחות את הקדמה בשם הברבריות ואת הליברליות בשם הקנאות. כזה הוא טבע האדם.

לא זאת הייתה כוונתי. לא חלמתי שישתמשו בי ככלי לעשיית רע, ובכל זאת, בניגוד לכל רצון אישי שלי, סייעתי לה בארה"ב של מלחמת האזרחים ובישראל של 2010. אז, שם וגם פה, היום ספריי חוללו כדי לתמוך בפונדמנטליזם מהסוג הגרוע ביותר – השונא, המתלהם והגזען. אם זה לא מספיק, מתודלקים על ידי מכונות פרסום משומנות, הפכו אותי "מקובלים", מדיומים ושאר שרלטנים לבורסה לקמעות, תרופות סבתא ואמונות תפלות.

וכך כשכל קמצוץ חיובי שבי מושמד עד תום, כשכל גיץ של חופש נבלע בלהבות של חוסר סובלנות, כשכל שיעול של אהבה נבלע בנאומים של שנאה, לא נותר לי אלא לפנות את הבמה. אני משאירה לכם עולם שבו אתם כבר לא משתמשים בי, גלובוס שבו עיוותים של מסריי האמתיים שולטים. אל תתאבלו עלי. אתם כבר לא זוכרים אותי. כזה הוא האדם. הזיכרון שלו קצר.

        אוהבת תמיד,

                    הדת

בכל קבוצה, במיוחד גדולה כמו הדתיים, קיים גיוון גדול. גם בתוך פלגים דתיים נשמר גיוון גדול באישיות של המאמינים. כך יוצא למרות ששני אנשים מחזיקים באותה אמונה, התפיסה שלה אצל כל אחד מהם יכולה שונה מאד. שני חב"דניקים שמאמינים שהרבי מליובאוויטש הוא מלך המשיח ינהגו באופן שונה. האחד יקדיש את מלוא זמנו להפצת דבקותו ברבי במקומות ציבוריים והשני יקדם את דעתו בציבור פאסיבית בעיקר כשהוא נשאל עליה.

התנהגות דתית יכולה להיות מובנת רק בהקשר הזה. קל מאד להיגרר לטרנדים הכלליים בדת ולהכליל בגללם את כל הדתיים. הטרנד הכללי בדת, זה שזוכה למירב החשיפה בתקשורת, הוא שהדת והדתיים עוינים הומוסקסואלים לחלוטין. הטענה הזאת נכונה כשהיא לא כוללנית וכוללת כמה סייגים חשובים. אחד הגדולים שבהם הוא ארגון הו"ד.

ההקדמה הארוכה הזאת היא בעצם גילוי נאות של דעתי האמיתית. היא נדרשת כי המאמר הזה יציג באורח ציני כמה מהמפגשים והטיפוסים היותר ביזאריים, משעשעים ולעתים מכעיסים שלי עם דת ודתיים. התיאורים הללו לא מיועדים להכליל ולתקוף דת או דתיים בכללותם, אלא לשמש עדות לאופי של האנשים המתוארים. פרטים מזהים שונו כדי למנוע פגיעה באנשים.

המקרה הראשון הוא אליסף, חוזר בתשובה שהחשיבה העצמית שלו לקחה חופשה לפני כמה שנים. ברצינות. הבחור סובל מתקלה קשה בגלגלי השיניים במוח. הם לא שומנו הרבה מאד זמן. בניגוד להרבה דתיים שאני מכיר, הבחור הוא סטריאוטיפ מהלך של תנועת ההחזרה בתשובה בראשות הרב זמיר כהן. השפה שבה הוא משתמש תגרום לכם לבכות מצחוק בהתחלה, ולרצות להתאבד כשהיא תחזור על עצמה בלופ אינסופי שיאיים לטגן לכם את מעגלי העצבים.

בין הברכות שהוא הכביר עלי עשר פעמים ביום היו "שאלוהים ישלח לך בן זכר" (למה דווקא זכר?), "שאלוהים יברך אותך" (אה, חשבתי שהוא בדרך כלל הורג טיפוסים מסוגי) ו"שתזכה לחזור בתשובה" ו"צדיק שלי". לעתים, באופן פרדוקסאלי, שני האחרונים הם חצאים באותו משפט.

עם אף אחד מהביטויים הללו אין לי בעיה מיוחדת. עם הכמות שלהם כן. הם מגיעים בשיטפון שלא היה מבייש את הכמות והמהירות שבה סרטוני הפרסום הוויראליים של OldSpice הופצו באינטרנט. למעשה, אם כבר משווים את אליסף לקמפיין הפרסום המוצלח הזה, הרשו לי רק לומר שהכמות היא נקודת הדמיון היחידה.

אליסף לא לבד. על אף מרחק פיזי הגדול שמפריד בינם, הפילוסופיה של אליסף ושלום אחת היא. שלום הוא ילד חביב, כבן 16. את מירב זמנו הוא מעביר בחפירות ארכיאולוגיות במוחם התמים של עוברי אורח. התחנה המרכזית בתל אביב, שם הוא אורב לקרבנותיו הפוטנציאליים, מספקת תפאורה מושלמת לפועלו. שם, בין הנרקומנים ודוכני האוכל, הוא ממקם את עצמו ופועל בחוסר חשאיות מוחלט.

מה פועלו, אתם בטח שואלים? ובכן, זה מאד פשוט. שלום מכריח אנשים לתרום לו כסף. הוא ניגש לממהרים לאוטובוס חמוש בספרונים קטנים של חסידות ברסלב, פורס ידיו קדימה ודוחף לידי האדם הראשון שמסתכן ומציץ ספרון קטן עם כריכה תכולה. נותנים לך, לא תיקח? כמובן שכן! אלא שהמלכודת רק מתחילה. מיד מתחיל מצוד אחרי הגנב שהעז לא לתרום כמה אגורות. כמה דקות של בושה מאוחר יותר, והפושע שהעז לקחת את הספרון מחזיר אותו או תורם כמה שקלים. ממש, שנורר במיטבו.

לעומת השנררן הנפלא הזה, יש שלא לוקחים כסף, אבל עדיין מטרידים לשווא. אלו אנשי התפילין, שרק רוצים שנזכה במצווה. מסתבר שחולצה עם הכיתוב הגדול והמודגש "דת היא שטיפת מוח" לא הספיקה כדי למנוע מהם להציע לי לקיים מצווה. כשסירבתי בנימוס, הבחור, שאת עיוורונו ניתן להסביר כתוצר ישיר של אף ללא משקפיים, העז לבקש ממני להסתכל ב"ספרונים היפים האלו". את שלום וספריו אתם זוכרים? ובכן, לא מדובשך ולא מעוקצך, ניסיתי להסביר במילים פחות פוגעות. אך השיחה הנעימה הופכת לויכוח כשהישיבה-בוחער שם לב לחולצתי.

"למה אתה לובש את החולצה הזאת?", הוא שאל בטון שמבשר על תחילת קץ סבלנותי. בויתור מוחלט על כל כבוד עצמי וגאוות יחידה, התנצלתי שהגעתי לפינה הנידחת והפופולארית הזאת והתרחקתי במהירות למקום שממנו אוכל לראות את האוטובוס מגיע, אבל הבוחער לא יראה אותי. בלתי נראה כמו המלאך שניצב מול אתון בלעם… או משהו.

במצבים שבהם אני מנסה להיעלם לדתיים אתון אולי היתה רואה אותי, אבל אותי ואת התסכול שלי חמור הגרם המשפחתי לא רואה. אני כמובן מדבר על אותו דוד שתמיד יהיה לו "סיפור מצחיק" לספר על רבי טרפון, רבי עקיבא, רבן גמליאל, הבעל שם טוב, הרב עובדיה יוסף, הרב הזה או הרב ההוא שאיכשהו "פגע ברבי [הכנס שם של רב שאף אחד לא שמע עליו] בדרך" (למה תמיד מכות?). הסיפור חוזר על עצמו בכל חג בשינויים מינוריים. בראש השנה ההתרחשויות ברוסיה, ובפסח הנוף מתחלף למדבריות מצרים. בשבועות העגלון עשה עצירת ביניים בנהר, ובסוכות באיזה בקתה באתיופיה. למה לסבול? כי הוא משפחה. ובכל זאת, אני נמנע מלהיפגש איתו.

כידוע, בית המקדש נחרב על שנאת חינם. ולכן, למרות שיכולתי להמשיך עוד ולשאוב את מאגרי הציניות שלי עד תום, אני אפסיק. אין להם תום, אך העול נפרק, הסרקזם נחשף וכל העם אמר נשמע ונשמע. מקווה שנהניתם, טוב תודה. עד הפעם הבאה.

את המאמר האחרון שלי על הטיעון מתכנון כתבתי לפני יותר משנה. התרכזתי בו בסתירה אמפירית של הטיעון הזה. את הביקורת שם ניתן לסכם בכך שאנחנו יודעים איך דברים מורכבים מאד, יצורים חיים, נוצרו בדרך טבעית לחלוטין, ולכן מורכבות לא מעידה על יוצר מודע שיצר אותה.

במאמר הזה אני רוצה להוסיף נדבך נוסף לטיעון הזה. הביקורת על הטיעון מתכנון היא מעט יותר מורכבת ממה שהוצג שם. מלבד הטיעון האמפירי קיימים מספר טיעונים פילוסופיים שמראים שהטיעון לא תקף, שאת עיקרם קראתי בספריו ובעיבודים לספריו של דיויד יום. לפני שאמשיך הלאה ואפרוס אותם אזכיר בקצרה איך בדרך כלל מנוסח הטיעון מתכנון:

בדומה למכוניות, מחשבים ושאר עצמים מורכבים מעשי ידי אדם, היקום מורכב ומסודר

לכן, בדומה לעצמים מורכבים מעשיידי אדם, יש לו יוצר שתכנן אותו במודע

בלוגיקה נונ-סקוויטור הוא טיעון שהמסקנה שמוציאים ממנו לא נובעת מההנחות שלו על פי כללי הלוגיקה. גם הטיעון מתכנון מכיל מסקנה שלא נובעת מההנחות. מהעובדה שהעולם נראה מורכב ומסודר כמו אובייקטים מעשי ידי אדם, לא נובעת המסקנה שיש לו יוצר. כדי להבין מדוע, עלינו ללמוד איך גילינו שהעצמים מעשי ידי אדם הם מעשי ידי אדם מלכתחילה. התשובה נעוצה בהליך הלמידה שלנו כבני אדם.

את מה שאומר כעת רבים עלולים למצוא כנוגד מאד את האינטואיציה, אבל הוא עדיין נכון פילוסופית. אנחנו רגילים בחיי היום יום להסיק מסקנות על ההתנהגות של חפצים ואנשים מהניסיון שלנו איתם. כשחושבים על הרעיון של “סיבתיות” בצורה פילוסופית, מגלים שהוא לא ממש יותר משני אירועים שקורים אחד אחרי השני בצורה קבועה. אנחנו כבני אדם גילינו מהניסיון את הקשר העקבי הזה בין שני הדברים ולכן אנחנו אומרים שהאחד הוא הסיבה של השני.

כדי להפוך את הרעיון למוחשי יותר, נסו לחשוב כמו ילד קטן שנוגע בפעם הראשונה בתנור חם. אין משהו טבוע בחום גבוה כך שעל ידי חשיבה שכלית בלבד נוכל להסיק שהוא גורם לכוויות. לכן ילדים רבים נועדו לחוות פיזית כאב מחום גבוה, כמה שפחות אני מקווה, לפני שילמדו זאת. כשננסה להסביר לילד למה לא לגעת בדברים לוהטים אנחנו נדבר במונחים של ניסיון. “חום גורם לכאב” הוא משפט שמתאר חוויה שמישהו, הדובר או מישהו אחר, חווה. הוא לא אומר מדוע חום גורם לכוויה. להט ידוע כגורם לכוויה, אך פילוסופית המציאות היתה יכולה להיות שונה. הוא היה יכול לגרום להרגשת עונג עילאית. מה שמכתיב לנו מה המציאות הוא ניסיון העבר שלנו עם חום.

ההשלכות של העיקרון הזה על הטיעון מתכנון משמעותיות מאד. אנחנו יודעים שאובייקטים כמו שעונים, מחשבים ומכוניות הם מעשה ידי אדם כי הניסיון שלנו לימד אותנו שהם כאלו. אנחנו יודעים שהמורכבות שלהם היא תוצר של חשיבה ותכנון אנושיים, כי למדנו את זה מהניסיון. כשנראה דגמי מכוניות לא מוכרים, עדיין נוכל להסיק שבני אדם יצרו אותם על סמך הידע הקודם הזה. אך האם יש לנו ניסיון עם מספיק יקומים כדי להסיק מהם מסקנות על היקום שבו אנו חיים? כמובן שלא. אנחנו חיים ביקום הזה, היקום היחיד שאנחנו מכירים, בלי יכולת לדעת אם אל יצר אותו או לא. לכן האנלוגיה בין היקום לחפצים מעשי ידי אדם נשברת.

למרות הכשל הפילוסופי הגדול הזה, בואו נניח שהאנלוגיה נכונה והטיעון מתכנון מראה שקיים ליקום יוצר. אנחנו יודעים שהמצאות אנושיות מורכבות הן תוצר של הרבה מתכננים שעבדו עליהן ישירות. ככל שהן מורכבות יותר, הן דורשות יותר מוחות חושבים וידיים עובדות. בנוסף, כל המצאה מסתמכת על ידע קודם שצברו אחרים. לכן במישרין ובעקיפין, אובייקטים מורכבים מעשי ידי אדם הם תוצר של הרבה שותפים. עבור דתיים בימינו, ספציפית יהודים, נוצרים ומוסלמים, העובדה הזאת בעייתית מאד. אם אנחנו מסכימים לצרכי הדיון שהאנלוגיה נכונה, נובע ממנה שיש הרבה יוצרים ליקום. במילים אחרות, הטיעון תומך בפוליתאיזם – אמונה בכמה אלים.

כפי שאנחנו רואים, האנלוגיה פותחת פתח להסקת מסקנות שדתיים לא יאהבו, אך מצד שני לא ניתן להסיק ממנה שמדובר באלוהים הדתי בכלל. התכלית שלשמה היקום נוצר, מהו הספר הקדוש האמיתי, האם אלוהים כל יכול או מאד חזק, האם אלוהים יודע הכל – כל אלו ועוד הן שאלות שהטיעון לא רומז לתשובה עליהם. כשמוסיפים את זה לקדרה, נראה שמהטיעון לא ניתן להסיק את קיומו של האלוהים הדתי בכל מקרה.

בהסתכלות כוללת נראה שהטיעון מתכנון מכיל כמה שכבות של בעיות פילוסופיות. ראשית, מנקודת מבט פילוסופית לא ניתן לקבל את ההקבלה שהוא יוצר בין דברים מורכבים מעשי ידי אדם ליקום (וטכנית, גם לעצמים טבעיים אחרים – חיות, צמחים וכדומה). אך גם אם מקבלים את ההקבלה, המסקנה שדתיים מנסים להוציא מהטיעון לא בהכרח נובעת ממנו. לכן הטיעון, שכפי שטענתי בעבר עומד על קרקע רעועה מבחינה אמפירית, עומד על פיגום פילוסופי פגום עוד יותר.

אחד שיודע, אחד מבפנים וההוא שיודע לשאול נפגשו לדיון. זאת לא התחלה של בדיחה, אלא משהו שקורה הרבה בטוקבקים באינטרנט. כל אתר חדשות גדול בישראל מקבל מאות ואלפי תגובות על הכתבות השונות שמפורסמות בו. בדרך כלל, האתרים מפעילים סינון כלשהו על התגובות.

למרות הסינון, אנשים באינטרנט עדיין מראים את הצד הרע שלהם. אין ספק שבקריאה מרפרפת של תגובות על מאמר או ידיעת חדשות צצות הרבה מילות מפתח שבינם לבין תרבות הדיון או תרבות בכלל יש קשר מקרי בהחלט. במהלך ההיסטוריה היחסית קצרה של האינטרנט רשימת המתלוננים על המחסור הזה בנחמדות הלכה ותפחה.

ברשימה הזאת נמצאים בין השאר הרב יובל שרלו ויוסי שריד. אני איתם בהסכמה מלאה שאופי הדיון באינטרנט יכול להיות מאד מגעיל. אני איתם בדעה אחת שאחד הגורמים שתורמים לכך הוא האנונימיות של המגיבים. כשלביקורת מעוררת סלידה על אופיו של אדם ניתן להשיב בסקירה נרחבת של הפגמים באופיו של המגיב, קשה יותר לומר כל מה שרוצים.

יחד עם זאת, אני לא מסכים עם אלו שמנסים לעגן בחוק בארץ ובחו"ל את החובה להזדהות בזמן כתיבת תגובות. למרות שהאנונימיות מובילה גם לדברים רעים, אנשים שלא היו כותבים דברים חיוביים ללא אנונימיות יפחדו להגיב. הם מעשית יושתקו. פיתרון הרבה יותר טוב הוא פשוט להתעלם.

זה קל למשוך בכתף ולשתוק למראה המתלהם האנונימי באינטרנט בדיוק משום שהוא אנונימי. אם אדם אקראי ברחוב יקלל אותי, אני אסתכל עליו לרגע ואמשיך ללכת. אם הוא היה פותח בשיחה מיושבת, הייתי טורח להאזין לדבריו ולשפוט את ערכם. להתעלם מטוקבקים מכעיסים זה קל אף יותר. על פי ההקבלה הזאת, התפרצות המילים האלימה שלו ושל הטוקבקיסט הנפוץ מדי צריכה לתרום רק להתעלמות ממנו.

כדי להפוך את הפיתרון למושך אפילו יותר, באותה מידה שפיצוץ השטויות של הטוקבקיסט יכול לפגוע באנשים, התעלמות ממנו תפגע בו. התלהמות מושכת תשומת לב, והמתלהם יהנה ממנה מאד. לכן התעלמות היא הנשק הטוב ביותר. בואו פשוט נתעלם.

גיל סלוביק הוא אחד הכותבים החביבים עלי. חוש ההומור הנפלא שלו ניכר היטב בטור הסאטירי שלו ב-YNET. לצערי, לעתים הוא חוטא בכתיבת דברים שרוח השטות ניכרת בהם בלי שהתכוון לכך. מילתא דבדיחותא אמיתית.

זה המקרה במאמרו האחרון. סלוביק מאריך שם בטיפול באחד האיסורים המעניינים בתנ”ך. ראשית סיפורנו בתמנון, פול שמו, שעל פי האגדה העכשווית מסוגל לחזות בצורה מדויקת את תוצאות המונדיאל. סלוביק סבור שהתמנון הוא מקרה פרטי לסיבה שבגללה התורה אוסרת את העיסוק בחיזוי העתיד. כך הוא כותב:

בעצם, הבעיה אינה נעוצה באלה העוסקים בתורת הניחוש, אלא דווקא באלה השועים לעצתם. ומדוע? בעלי האוב והידעונים מציעים לנו שירות מפתה: למה לכם להחליט בעצמכם מה לעשות? מדוע להתייסר בחיבוטי נפש ובספקות? בואו אלינו, אנחנו נספר לכם מה צופן העתיד, איזה כוחות חיצוניים מושכים בחוטי חייכם, ונחלץ אתכם מהצורך להחליט בעצמכם מה נכון לעשות. אל תדאגו, לא אתם אשמים בכך שחייכם תקועים: מישהו פשוט הטיל עליכם כישוף. מתלבטים אם להתפטר מהעבודה? בואו אלינו להורוסקופ, ותגלו ש"השבוע אינו הזמן המתאים להחלטות מרחיקות לכת", ולעבור דירה? כשוונוס נמצא במסלול התנגשות עם יופיטר?! השתגעתם? 

הציר המרכזי עליו סובבת היהדות הוא בחירה חופשית. בחירה שאדם עושה לגמרי בעצמו, לא מתוך לחץ חברתי, לא כי ככה מקובל, לא כי הוא מפחד מן הספק, ולא כי כך הורו לו קלפי הטארוט. היהדות יוצאת בציד מכשפות קולני כיוון שמשמעותו היא מלחמת חרמה באלה המחפשים פתרונות קלים אצל כוחות חיצוניים, במקום להתחבט, להתלבט ולהכריע בעצמם. היהדות אינה מוכנה לקבל ויתור על הבחירה החופשית בשום אופן.

בקריאה ראשונית היה נדמה לי שאני יכול להסכים עם סלוביק. היהדות באמת מדגישה את הערך של הבחירה החופשית, ולכן אפשרי שאלו טעמי המצווה. בחשיבה מעמיקה, הנקודה של סלוביק נראית לי לוטה בספק.

ראשית, חישבו על הכרך השני של התנ”ך, נביאים. אם ידיעת העתיד כמוה כמניעת הבחירה חופשית ושלילתה מהאדם, מדוע האלוהים מתקשר עם בני האדם דרך פי הנביא ומגלה להם את עתידם?

שנית וחמור מזה, באיזה צורה ידיעת העתיד מונעת את האפשרת לבחור? אני יודע שבחודש הקרוב אקבל משכורת שמנה. אך האם זה אומר שלא אוכל לבחור מה לעשות עם הכסף על פי רצוני וצרכיי? אדם שההורוסקופ שלו אומר שהוא יפגוש אהבת חייו לא יוכל לבחור להפנות לה את הגב?אני לא רואה סיבה לשלול את זה.

דבריי האחרונים עלולים לגרום לכם לחשוב שאנני מאמין באסטרולוגיה, קריאה בקלפי טארוט ושאר אמונות ביזאריות יותר או אפילו יותר. רחוק מזה. אני חושב שסלוביק מפספס לחלוטין את הנקודה האמיתית. סלוביק לא עונה לשאלה “מדוע עלינו להתרחק מחוזי העתיד?” ב”זה פשוט לא עובד”. הוא בוחר לתת תשובה תיאולוגית שגויה פילוסופית שמותחת ביקורת גם כנגד נביאי ישראל. וכן, גם מצחיקה.

נו, הגיע סופה של פרשת עמנואל. בששון ושמחה קראתי את פסק הדין שקובע בפירוש שההורים הסוררים הסכימו לקיים "בבית הספר בית יעקב שלושה ימי עיון משותפים לכל בנות בית הספר, בהשתתפות גדולי הרבנים והמרצים מכל העדות, כדי לקרב את הלבבות". כמו כן ציינה ההחלטה ש"נמסרה לנו התחייבות של מורות בית הספר בעמנואל לקיים את פסק הדין".

אך ראו איזה פלא (או שלא), קבוצות חרדיות בארץ הקודש משמיעות קולות ברורים של ניצחון ושיכרון חושים, וכמו כל מגזר דתי, אי אפשר בלי קצת הודאה לאלוהים על הנסים ועל הנפלאות מפי האדמו"ר מסלונים:

"אי אפשר שלא לראות כאן את הניסים. ביום שישי הגישו הצעה לגישור, ובית המשפט לא קיבל את זה.

"היה פחד. האם היתה צפויה למאסר. רק הבעל יחזור הביתה, ואז צפוי המאסר של האם. זו היתה שבת שניה שהאברכים היו בכלא. אומנם היתה להם אווירה שבתית, אבל כלא זה כלא, שלא נדע. זה הרבה יותר גרוע ממה שאתם חושבים.

"מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו. כל הפרשייה שעברנו היא למעלה מהטבע. הדביקו לנו אות קלון שאנחנו גזענים. עליי אישית, ועל ציבור של אלף וכמה מאות משפחות – חסיד סלונים, ולמעשה על כל היהדות החרדית.

גם הרב יצחק ויינברג הגדיל לעשות ואמר

"התורה ניצחה, גדולי ישראל ניצחו והבג"צ ענה אמן בעל כורחו"

אני חושב שהאנשים הללו צריכים להיזכר בהצהרות הקודמות שלהם.

האדמו"ר מסלונים כתב במכתב להורי עמנואל את הדברים החריפים הבאים:

בימים קשים אלו העוברים על עדתנו הי"ו – עצתו אמונה, וזה ה' קיוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו.

[…]

"ובמאבק על קידוש ה' – גם אם יעמידו אותנומול כיתת יורים – לא נוותר ולא נתפשר כמלוא נימא!

ה' הוא מלכנו ולו הננו עבדים עד נשימתנו האחרונה.

אז נתפשר או לא? מסתבר שכן. אלוהים בעזרנו? לא ממש. נשמע יותר כמו התקפלות בעזרנו. אם כבר מדברים על התקפלות, כתבות אחדות הציגו את יצחק ויינברג כמי שמוכן ללכת עד הסוף, ובכל זאת, הוא רואה פשרה כניצחון. נשמע כמו רציונאל דמגוגי של לאחר המעשה.

הדפוס שמשותף לשני האישים הללו חוזר על עצמו עם הרבה אישים אחרים שמעורבים בפרשה. הניסיון העלוב להציג את הפשרה כניצחון בניגוד גמור להצהרות הקודמות של גזעני עמנואל מעורר בי שאט נפש. האנשים הללו דמגוגים מהסוג הגרוע ביותר. ניפגש בפרשה הבאה.