למה "מוות במרשם רופא" הוא חסד: המציאות מאחורי הצעת החוק

אתם מוזמנים לעקוב אחרי מעלליי בפייסבוק האישי שלי

דוד שוכב במיטה. כל חוויה שלו מהולה בכאב, כל תנועה מייסרת, הבריחה מהכאב מתישה. נועה והילדים ביקרו לפני כמה שעות. הקטנים נחרדו כשהוא הקיא על עצמו. עכשיו זה קרה שוב, כשנועה לא כאן כדי לקרוא לאחות. הוא יצטרך לחכות כמה דקות, להתאושש לפני שיוכל להזיז את האצבע אל כפתור המצוקה. אחרי שנים של טיפולים הוא כבר לא יכול להריח את הקיא, אבל את הצריבה בגרון הוא מרגיש. למה להמשיך? הוא חשב. הוא, נועה והילדים השלימו עם המציאות כבר לפני חודשים. למוות שלו אין תאריך מדויק, אבל הוא במרחק חודשים ספורים. הוא ממשיך לחיות רק כי הוא לא יכול למות עכשיו. מנסים להנעים עליו את החודשים האחרונים. לא מצליחים.

למה אנשים כמו דוד לא יכולים למות לפני שהסרטן יסיים את עבודתו? למה נגזר עליהם להמשיך לחיות חיים מלאי סבל שהוא לא רוצה בהם? כמו כולנו, החולים האלו הולכים ברחוב חד-סטרי שמסתיים במוות. כמו כולנו, למוות שלהם אין תאריך מדויק. שלא כמו כולנו, הוא בוודאות במרחק חודשים ספורים מהם. הרופאים יכולים לכל היותר להמתיק את כאבי הגסיסה, בין אם אלו כאבים פיזיים, או כאבים מנטליים. החולים הללו לא יכולים לסיים את חייהם.  התאבדות מאולתרת היא אפשרות, אך היא תמנע מקרובי המשפחה שלהם לקבל הטבות שמגיעות לאנשים שמתו מוות טבעי (ביטוחי חיים, לדוגמא). למה אלו מהם שרוצים בזה לא מקבלים את האפשרות הזאת?

זה המצב שבאה לתקן הצעת החוק "מוות במרשם רופא". היא מעניקה לחולים סופניים שרוצים בכך את האפשרות למות בתנאים שלהם. חולים סופניים יהיו רשאים לבקש מהרופא שלהם מרשם לתרופה ממיתה (יותר נכון, תרופה במימון ממית. מטעמי קיצור אכנה אותה תרופה ממיתה). אחרי שהם יקבלו אותה, גורלם בידיהם. הם יוכלו ליטול את התרופה בזמן המתאים להם ולסיים את חייהם. על פניו, לא אמור להיות שום דבר מעורר מחלוקת בהצעת חוק כזאת. לצערי, אנחנו חיים בעולם בו רעיונות מהפכניים כמו חמלה, סימפתיה ואכפתיות נתקלים כל הזמן בחומה של דוֹגמה, שמרנות וקיבעון. זה מה שקרה כאן.

יש כמה דאגות לגיטימיות לגבי חוק כזה. אחת הוצגה על ידי ד"ר ליאוניד אידלמן, יושב ראש ההסתדרות הרפואית. במכתב לשרת הבריאות יעל גרמן הוא כתב כי "קיים החשש כי מתן האפשרות לסיים את החיים בהתאבדות יפגע בהשקעה בטיפול התומך ויהפוך אותו לדבר שולי וזניח". בעיני, זה חשש לגיטימי, אבל המסקנה שנובעת ממנו היא לא שיש לזנוח את החוק. אחרי הכל, אנשי צוות רפואי שמזניחים את מטופליהם הם לא תופעה חדשה. אפשר וצריך להתמודד איתה בהקשר של חולים סופניים כמו שמתמודדים איתה בכל הקשר אחר.

יש שתי דאגות אחרות לגבי תהליך ההתאבדות במרשם רופא. ראשית, קיים החשש שהחוק לא מספיק סלקטיבי לגבי אנשים החולים שיכולים לבחור לקבל מרשם ממית. שנית, קיים החשש שהמרשם הממית ינתן אוטומטית לכל חולה סופני שיבקש אותו. אלו דאגות בריאות, אבל לא מיודעות. הן נענו על ידי הצעת החוק. תהליך קבלת המרשם ארוך ומתיש מאד, ונעשה בו מאמץ לוודא שהמטופל מבקש את התרופה מרצונו החופשי ותוך הפעלת שיקול דעת. למעשה, אולי במאמץ לאזן בין החשיבות שאנחנו נותנים לחיים, הצורך למנוע סבל וערכים אחרים, נוצר החוק יותר מדי סלקטיבי, יותר מדי מתיש ויותר מדי בירוקרטי. זאת סוגיה שאני לא מצליח להכריע בה בדיון שלי עם עצמי. תשפטו בעצמכם.

החוק קורא לחולה סופני "חולה הנוטה למות". אדם נחשב בעיני החוק לחולה הנוטה למות אם הוא "סובל מבעיה רפואית חשוכת מרפא ותוחלת חייו, אף אם יינתן לו טיפול רפואי, אינה עולהעל שישה חודשים" (חוק החלה הנוטה למות, התשס"ו-2005, 8(א)). הרופא שקובע שזה אכן מצבו של המטופל צריך לעשות זאת "לאחר התייעצות עם הרופאים המומחים המטפלים במטופל ובמידת האפשר גם עם רופאו האישי" (שם, 8(ג)).

זה מספיק רק כדי להגדיר אדם כחולה סופני. כדי שיוכל להתחיל את תהליך הקבלה של תרופה ממיתה, עליו לעמוד בעוד כמה דרישות מקדימות (פ/1867/19, 18א). עליו להיות בגיר, כלומר בן 18 ומעלה. הוא חייב להיות אזרח ישראלי לפחות חמש שנים. הוא חייב להיות כשיר, כלומר מסוגל להביע את רצונו. לסיום, חשוב התנאי שהוא לא הוכרז על ידי בית המשפט כמי שלא יכול לנהל את ענייניו עקב מחלת נפש או ליקוי שכלי (פסול דין בעגה משפטית).

חולה שעומד בכל התנאים הללו צריך להתחיל את דרך החתחתים של קבלת המרשם. זאת באמת דרך חתחתים (שם, 18ב). עליו לבקש מרופאו האישי את המרשם לתרופה הממיתה. הבקשה הזאת צריכה להיעשות בעל פה. רק אחרי הבקשה הזאת הוא יכול להגיש לרופאו האישי בקשה בכתב למרשם ממית עליה הוא חתם אחרי שהוא הגיש את הבקשה בעל פה. לרופא האישי של המטופל אסור להיות נוכח במעמד החתימה. עליה להיחתם על ידי שני עדים. אסור להם להיות קרובי משפחה של החולה (לרבות קשרי נישואין ואימוץ), מוטבים בצוואה שלו, או מנהלים במוסד הרפואי שמטפל בו (שם, 18ג).

כך זה רק מתחיל. על החולה לחזור ולבקש מרופאו האישי את המרשם הממית לפחות 15 יום אחרי שמסר לו את הבקשה בכתב. גם הבקשה הזאת נעשית בעל פה. לרופא האישי יש חובות למלא בבקשה הראשונה בעל פה, בבקשה בכתב ובבקשה השניה בעל פה. בכולן הוא חייב לתת לחולה שלו דיאגנוזה של מצבו הבריאותי, פרוגנוזה של סיכויי ההחלמה שלו, ליידע את החולה בטיפולים הזמינים לו, כולל טיפולים מקלים (משככי כאבים, הוספיס וכדומה), ואת מה שיקרה לו כתוצאה מהשימוש בתרופה הממיתה. עליו להמליץ לו להתייעץ עם קרוביו ולהבהיר לו שמותר לו לחזור בו מתי שירצה.

זה לא הכל. מעבר ליידוע החולה בשלל פרטים ועובדות, הרופא גם מחוייב לוודא שהמטופל מבקש את המרשם "מתוך צלילות דעת, מתוך רצון חופשי ועצמאי, על יסוד הבנה ושיקול דעת". עליו לבדוק אם החולה סובל מדיכאון שמשפיע על הליך קבלת ההחלטות שלו (שם, 18ה). אם עולה החשד שהוא מדוכא, הוא יופנה לפגישה אחת או יותר עם פסיכיאטר או עם פסיכולוג. מטרת הפגישות הללו היא לבחון האם החולה "כשיר, ואינו סובל מהפרעה פסיכולוגית או פסיכיאטרית או מדיכאון, שעשויים לגרום לשיבוש בהבעת רצונו או בשיקול דעתו" (שם, 18ו).

וזה עדיין לא נגמר! גם אם ברור שהחולה כשיר ומקבל את ההחלטה הזאת מרצונו החופשי, הוא עדיין לא יקבל מיד את המרשם המיוחל. הוא יצטרך להמתין לפחות 15 יום מהרגע שבו הוא ביקש את המרשם בעל פה בפעם השניה (שם, 18ז(2)). זכרו שאת הבקשה בעל פה השניה הוא יכול לעשות רק לפחות 15 ימים אחרי הבקשה בכתב. זה אומר שבמצטבר חולה צריך להמתין לפחות 30 ימים כדי שיונפק לו מרשם לתרופה ממיתה. זה תהליך ארוך עם הרבה זמני המתנה, והוא כזה בכוונה. הוא נועד לאפשר לחולים להרהר על התהליך שהם התחילו ולחזור בהם מבקשתם. גם אחריו, אף אחד לא דוחף את התרופה הממיתה במורד גרונו של החולה. הבחירה לקחת אותה חייבת להיות של המטופל עצמו ועליו לקחת אותה בעצמו (שם, 18ח(א)).

התהליך הזה מבוקר היטב. הוא דורש מחולים סופניים לעשות שמיניות באוויר ולהתמודד עם בירוקרטיה רפואית לא מבוטלת כדי לקבל מרשם לתרופה ממיתה. קהל היעד שלו מאד מצומצם. רק חולים סופניים שיש להם חצי שנה לחיות לכל היותר יכולים להתחיל אותו. הם חייבים להיות בגירים. צריכה להיות להם סיבולת טובה לבירוקרטיה. הרצון שלהם לקחת את גורלם בידיהם צריך להיות חזק ולשרוד לאורך התקופה הממושכת של תהליך בקשת המרשם. הם צריכים להיות כשירים מנטלית לקבל החלטה כזאת. לסיום, לכל התהליך הזה יש תועלת מוסרית ברורה. הוא מונע מהחולה שבועות וחודשים של כאב, סבל ויסורים. הוא מאפשר להם למות בכבוד תוך כדי שימור הזכויות החוקיות של שאריו של אדם שמת מוות טבעי.

על פניו, התהליך הזה ממלא כל דרישה מוסרית סבירה. המוטיבציה שלו טהורה, יש לו תועלת ברורה לחולה עצמו והוא משיג אותה על ידי איזון טוב בין רצון החולה למות כדי להימנע מסבל, החשיבות שיש לחיים בחברה וערכים אחרים. לא כל חולה סופני שיבקש מרשם ממית יקבל אותו וגם לא כל חולה שסובל, אלא קבוצה מצומצמת ומאד ספציפית של חולים. זה הטיעון המוסרי האולטימטיבי לטובת החוק הזה. הוא כבר מאזן בין הערכים המוסריים שנמצאים במתח בתהליך של מוות במרשם רופא, ועושה זאת בצורה שבבירור נוטה לכיוון ערך החיים, לא ערך ההימנעות מסבל.

ציפיתי שמורכבות התהליך, האיזון שבו והמאמץ שהושקע בפיתוחו ישנו משהו למתנגדי החוק. יצאתי טמבל. הפיד שלי בפייסבוק ואתרי החדשות השונים מפוצצים בימים האחרונים בדיונים סוערים בנושא. אם כל התירוצים ששמעתי נגדה היו מחזיקים ידיים, הם היו מסוגלים להקיף רפת אחת מיליון פעמים, ועדיין ישאר מספיק מהם כדי להקיף גם את רמת חובב. התירוצים הם בולשיט מזוקק. המניעים של מי שאומר אותם טהורים, אבל הדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות, דמגוגיה טהורה ומיתוסים.

הראשונים להרגיז אותי היו הסחות הדעת. אלו טיעונים, ביטויים והתבטאויות שנמנעו לחלוטין מדיון ענייני. רבים וטובים הוקיעו את הליברליזם המזויף, שחרט על דגלו את חופש הבחירה כדוֹגמה בלתי מעורערת ומוכן לקדם אותו בכל מחיר. וכמובן, אם נתיר לאדם להתאבד, נצטרך להתיר לו למכור את איבריו! החלל הוירטואלי היה רווי פאתוס מביטויים כמו "ערך האדם", "נשמת האדם" ו"קדושת החיים". וכמובן, אם האדם קדוש וערכו אינסופי, מוות במרשם רופא – אאוט.

התירוצים הללו רחוקים מלהיות ענייניים כמו שאני רחוק מלסיים דוקטורט. ראשית, הם לא לוקחים בחשבון את העובדה שהחוק כבר מאזן בין ערך החיים לערכים אחרים. שנית וחשוב מזה, הם לא לוקחים בחשבון את הנסיבות איתן נועדה הצעת החוק להתמודד. הטיעון בעד החוק הוא לא כיבוד רצון האדם סתמא, אלא כיבוד הרצון של חולה סופני שעונה על קריטריונים ספציפיים. אף אחד לא מקדם מתן מרשם ממית לכל מי שרוצה בזה אצל גידי הירקן בשוק מחנה יהודה. לסיום, וחשוב מכל, בילבולי מוח על "קדושת החיים" ו"ערך האדם" לא רלוונטיים כאן. כחברה אנחנו כבר מכירים בערך האדם, אבל אף פעם לא נבע מזה שנטילת חיים אסורה באופן אבסולוטי. הנסיבות תמיד רלוונטיות. למה שלא נתיר לחולה סופני לסיים את חייו שלו מתי שהוא רוצה ולחסוך מעצמו יסורים, באופן שמוכתב בהצעת החוק? זאת השאלה לדיון. על פניו, יש כל סיבה שבעולם להתיר זאת. חושבים אחרת? אוזני פתוחה, אך הטיעון שלכם חייב להתמודד עם המורכבות הזאת, מבלי לרדד אותה.

אם הסחות הדעת מרגיזות, חוסר האכפתיות לעובדות בסיסיות פשוט מעורר זעם. ז'אנר שלם של תירוצים מתמקד ברופאים ורפואה. מסתבר שתפקידו של רופא מוגדר כ"לרפא". נו, טוב לדעת שרופאי ההוספיסים הם לא באמת רופאים. הם לא עונים להגדרת התפקיד. אחרי הכל, בהגדרה, הם לא מסוגלים לרפא את המטופלים שלהם. יסגרו כל ההוספיסים לאלתר! או שלא.

במציאות, החולים הסופניים שהחוק נוגע הם חולים שהרפואה כבר לא יכולה לרפא ומותם קרוב מאד. יש להם מקסימום שישה חודשים לחיות. במקרה הטוב, רופאים יכולים להקל במידת מה את דרכם של חולים כאלו אל המוות. לדוגמא, משככי כאבים, ייעוץ פסיכולוגי וסיוע פיזי צמוד הם דרך אחת לעשות זאת. דרך נוספת היא לאפשר לחולה להפסיק את חייו מתי שהוא מרגיש שהוא לא יכול יותר. כמו שהדגשתי למעלה, העמדת הפנים שנטילת חיים היא תמיד דבר אסור היא כמובן בולשיט מוחלט. שוב, המתנגדים להצעת החוק חייבים להסביר למה התאבדות בסיוע מרשם רופא בנסיבות הספציפיות שלפנינו אינן מוצדקות. על פניו, נראה שהן כן. טיעונים דמגוגיים מהמותן שמתעלמים מהנסיבות הללו לא מראים שמדובר בעוולה מוסרית.

בז'אנר התירוצים הזה היה תירוץ שהיה יכול לשעשע אותי מאד בנסיבות אחרות. כרגע, בא לי לבכות ממנו. התירוץ הזה משתמש במשפט האלמותי משבועת הרופאים "ראשית אל תזיק". מי שמשתמש בשורה הזאת כטיעון נגד הצעת החוק הפליג על גלי הדמגוגיה אל איי האבסורד, במרכז אוקיינוס המציאות האלטרנטיבית. אדם כזה הצליח לשכנע את עצמו שהמשך הסבל של חולים סופניים ממלא את נוסח השבועה "ראשית אל תזיק" ושלאפשר לחולה סופני להפסיק את חייו מתי שהוא מרגיש שהוא לא יכול להתמודד עם הסבל זה כן מזיק. מזיק למי? בטח לא לחולה סופני שמבקש זאת.

ואז מגיעים התירוצים שרואים שחורות. אלו כל טיעוני המדרון החלקלק. אם נתיר לחולים סופניים לסיים את חייהם, נצטרך להתיר אלף ואחד דברים נוראיים. טיעון כזה הוא לאו דווקא כושל, כי לפעמים באמת יש מדרון חלקלק, כזה שנרצה להימנע ממנו. גם אם חשש אמיתי למדרון חלקלק, הוא לא בהכרח טיעון נגד החוק הזה. הדקויות הללו לא באמת רלוונטיות כאן. מתנגדי החוק לא מראים שיש מדרון חלקלק רלוונטי. לרוב, הם מתחבאים מאחורי ז'רגון מפחיד ומתריעים מפני איזה משהו איום מעורפל שטבעו לא ברור. לדמגוגיה כזאת אין איך לענות. כשהמדרון החלקלק לובש צורה, הוא פשוט אבסורד. לדוגמא, לפי הרב ד"ר מרדכי הלפרין, מומחה לרפואה והלכה ממכון שלזינגר,

החוק יביא בסופו של דבר להפסקת חייהם של אנשים ש'אינם מתאימים לנו', כל רופא יעשה דין לעצמו, והריגת אדם תהפוך לנורמה רצויה

האם הוא בכלל קרא את החוק? האם הוא לא שם לב למאמץ הכביר שנלקח כדי לאמת שהמטופל רוצה במותו? האם הוא לא שם לב לסעיף שקובע עונש של שמונה שנות מאסר למי שאילץ חולה סופני לבקש מרשם לתרופה ממיתה (שם, 53א(ב))? איך הוא הגיע למסקנה שחוק שזה רוחו יכול להוביל להרג "מי שלא מתאים לנו"? הטיעון הזה יכול לזכות במדליית הזהב במירוץ אל האבסורד.

תירוצים אחרים פשוט הגיעו מיקום מקביל. אחד הטיעונים של פורום חותם נגד הצעת החוק הוא דוגמא מעולה: "לרוע מזלם של המומתים לא על כולם התרופה [הממיתה] פעלה כמו שצריך וחלקם סבלו שעות רבות מייסורים נוראיים". ולכן, בגלל שהיו כאלו מקרים, פורום חותם רוצה לדון את כל החולים הסופניים לשבועות וחודשים של סבל, עד שהם ימותו מוות טבעי מהמחלה שלהם. מה? זה היה מצחיק, אם זה לא היה עצוב. הם חשבו לפני שהם כתבו את זה? הם לא מבינים שהמקרים האלו בבירור לא תומכים בעמדתם? אפילו כשמוות כזה מתרחש, הוא עדיף על שבועות וחודשים של סבל.

זה הזמן לעסוק במקור ההתנגדות הכמעט בלעדי. כמעט כל התירוצים שהזכרתי באו מדתיים. זה לא בגלל שאני מחפש רק את הדתיים, אלא בגלל שהמתנגדים ברובם דתיים. כמה מפתיע. הרב חיים נבון, ח"כ אורי אורבך, ד"ר אוריאל לוינגר, הרב יוני רוזנצוויג, פורום "חותם" והרב ד"ר מרדכי הלפרין, הרב הראשי האשכנזי דוד לאו,  רבני "צהר" והרב דוד סתיו, הרב דרור אריה וח"כים חרדים שונים. רובם מנסים להציג את התנגדותם להצעת החוק הזאת במונחים חילוניים, לפחות חלקית. אין שום סיבה לחשוב שזה אכן מקורה. התירוצים שלהם חלושים, דמגוגיים לחלוטין וחסרי כל קשר להצעת החוק עצמה. מקור ההתנגדות שלהם דתי והתירוצים החילוניים הם מס שפתיים לאמות המוסר החילוניות שהם נותנים קודם לעצמם ואחרי כן לציבור. הדוֹגמטיות שלהם עטופה ב"הומניזם" וביטויים מפוצצים אך חסרי רלוונטיות כמו "קדושת החיים" ו"ערך האדם".

יש להתחשב בשיקולים דתיים. זאת הסיבה שהצעת החוק מדגישה את אלמנט הבחירה. אם חולה סופני לא מעוניין לקבל מרשם לתרופה ממיתה, מכל סיבה שהיא לרבות סיבות דתיות, החוק לא ידחוף לו אחת לגרון. לדתיים האלו זה לא מספיק. הם לא מסתפקים בהכרה והתחשבות באמונות הדתיות של חולים סופניים. הם רוצים לכפות את האמונות שלהם על חולים סופניים ששיקולים דתיים לא מעניינים אותם. כדי להכיר בצורך להתנגד להם, דרושה רק סובלנות בסיסית לשונה מאיתנו והכרה בכך ששיקולים דתיים לא משנים לכל החולים הסופניים. דתיים וחילונים כאחד יכולים ובעיני צריכים לצאת נגד השתלטנות הזאת.

השורה התחתונה מאד ברורה. המוטיבציה להצעת החוק הזאת היא חמלה כלפי חולים סופניים. היא מאזנת היטב בין הערך שאנחנו כחברה נותנים לחיים, הרצון של חולים סופניים להימנע מסבל, נסיבות החיים של חולים אלו וערכים אחרים. תהליך האימות והאישוש שהיא מקדמת מקנה לחולה די והותר זמן לחזור בו מהחלטתו, אם הוא רוצה בכך, ומאמת שהחולה לא סובל משיקול דעת לקוי. הבחירה הסופית, האם ומתי ליטול את התרופה הממיתה, גם נמצאת בידי החולה. אני לא רואה כאן סיבה להתנגדות. מרבית המתנגדים מונעים משמרנות אדוקה. הם מערפלים את הנושא, קוברים אותו מאחורי ז'רגון סנטימנטלי ועושים כל שביכולתם כדי להציג אקט של חמלה וכבוד לאלו שגורלם לא שפר עליהם כדבר הכי נוראי שאפשר לעשות. ההתנגדות לשמרנות הזו היא בעיני שליחות מלאה באנושיות. היא הדבר הכי קרוב למצווה שאתאיסט כמוני מכיר.

קריאה מרחיבה

אני ממליץ לכולכם לקרוא את נוסח הצעת החוק המלא. תצטרכו לקרוא אותה במקביל לחוק חולה הנוטה למות. הנוסח מבהיר היטב מהו צביונה, למה היא מכוונת ולמה רוב טיעוני הנגד לא סתם שגויים אלא תלושים מהמציאות. כמו כן, אתם מוזמנים לעבור על החוק מאורגון, ארה"ב שעליה התבססה החקיקה הישראלית. החוק האמריקאי התחיל לפעול ב-1998 ובשנים שעברו מאז נאספו לא מעט נתונים על החולים הסופניים שבחרו לקחת את המסלול הזה. הנתונים ונוסח החוק האמריקאי זמינים כאן.

14 תגובות לרשומה “למה "מוות במרשם רופא" הוא חסד: המציאות מאחורי הצעת החוק”

  1. כמו עם תרומת איברים יש חשש ממשי מעורב עם הרבה דעות קדומות

  2. אוי, הימנעות מתרומת איברים מכל מיני נימוקים כאלה מטריפה אותי לגמרי. אבל בתרומת איברים יש כבר לא מעט רבנים שתומכים, לפחות זה… הייתי שמחה לו היו מתייחסים לכרטיס "אדי" כסוג של צוואה, רצון המת שאין לחלוק עליו גם אם המשפחה חושבת אחרת.

  3. בס"ד(זה כבר אומר הרבה על ההמשך לא?).
    אדם מאמין קובע את כללי המוסר שלו ע"פי ההלכה וזאת וודאי אוסרת "המתת חסד" אקטיבית.
    כן כן אני יודע שאחת ממטרות האתר היא להעביר אנשים על דתם ודעתם, אך מי ש"עדיין" לא נשבה כמוני ובנוסף חושב שהדיון אינו מסתיים בפתרון פרטי של מאן דהוא בעד או נגד אלא נסוב על אופיה של מדינת היהודים היחידה בעולם (כן אני דתי לאומי ונגד הפרדת דת ממדינה) וככזאת אלחם (ואני חייל קרבי..) להשפיע על צביונה ככל שידי משגת.

  4. ישראל היא מדינת היהודים, לא מדינת היהדות, וצביונה אינו דתי. חיים בה (מלבד בני דתות ולאומים אחרים) לא מעט יהודים שאינם דתיים, או שאינם דתיים לפי האורתודוקסיה הרבנית (שאינה הזרם הבלעדי ביהדות). לכן הפרדת הדת מהמדינה נחוצה לטובת כל מי שאינו רוצה לחיות את חייו לפי דתך, וזכות זו אינה נופלת מזכותך לחיות את חייך לפי דתך. במגילת העצמאות מוזכר העם היהודי (עם, לאום, מוצא – לאו דווקא דת) ויש הבטחה לחופש דת. אני אמנם לא חיילת קרבית, אבל אילחם לא פחות ממך כדי לחיות כאן בכבוד ובחופש במדינה דמוקרטית, ללא כפייה.

  5. אני עדיין בהלם שבמדינת ישראליסטן של 2014 עבר חוק כזה שמבטא חמלה הומניסטית. אם היה עובר חוק שצריך לגייר איברים של תורמים הייתי פחות מופתע.
    לדעתי החוק עבר עם קומבינה של אוהדי הפועל שחששו שימנעו מהם לקרוא לשמעון מזרחי להתאבד. עכשיו הם יוכלו להגיד שהם רק מעודדים אותו לשקול לממש את זכויותיו החוקיות לגבי המכביזם חשוך המרפא שלו.

  6. trilliane את בסך הכל תיארת את המצב היום. אבל בתפילות של עם ישראל לדורותיו יש ערגה למציאות אחרת זאת שבגדול מיוצגת ע"י ציבור המתנחלים כיום. (שזכיתי להמנות עימם -והאידיאולוגיה שלי מושפעת מאוד מהרב אורי שרקי אפשר לגלוש לאתרו ולהחכים גם אם לא להסכים..)
    על צביון זה שהפלטפורמה שלו היא ארץ ישראל השלמה נמשיך להילחם.
    "האורטודוכסיה הרבנית" היא לדידי היהדות וכל השאר מחוצה לה (רפורמים קונסרבטיביים נוצרים וכו') רק שמי שהוא יהודי ונשבה לבין הרפורמים האטאיסטים המיוצגים כאן ודומהם יש מצווה וחובה להצילו ע"י דו שיח פתוח ונסיון השפעה מתוך אהבה כי אחינו/אחותינו בשרינו הוא/היא.
    שנזכה לגאולה שלימה.
    מתנצל מראש על כך שתכונת האפלוגטיות שלי נעדרת…

  7. ביטוחי חיים לדוגמה –
    א. הפוליסות הסטנדרטיות מכסות התאבדות.
    ב. לא ברור לי מדוע הכותב משוכנע שפוליסות שלא מכסות התאבדות כן יכסו במקרה של התאבדות חוקית.

  8. @דון_קיחוט: נקודה דומה לשלך עלתה לדיון בפייסבוק שלי. אני רחוק מתחום הביטוח, כך שאין לי דרך לאשש את התשובה שלי. אענה את מה שהשבתי שם:

    א. רק אם הן נעשו שנה לפני ההתאבדות.

    ב. בתעודת הפטירה סיבת המוות לא תירשם התאבדות, אלא כמחלה המקורית של האדם. היו שראו בזה בעיה, כי זה שקר של השמטה. משמיטים כאן את העובדה שהחולה התאבד. אין לי בעיה שבתעודת הפטירה יכתבו שהאדם התאבד בגלל מחלתו הסופנית, כל עוד זה לא יפגע בזכויות החוקיות שמקבלים שאריו.

    ג. הבנתי שיש עוד כמה קצבאות, פנסיות ושלל הטבות כלכליות אחרות שעלולות להיות מושפעות מהתאבדות. וכמובן חוזים רבים בתחומים שונים עלולים להכיל סעיף התאבדות. החוק מנסה להסיר מהחולה מחסום שעלול למנוע ממנו לבחור למנוע מעצמו כאב. המטרה היא לאפשר לחולה להיות מסוגל לבחור באופן כמה שיותר חופשי משיקולים שלא קשורים למחלה שלו וליכולת שלו לסבול אותה. לא רואה בזה בעיה. להפך.

  9. טיעוני המדרן החלקלק אינם זניחים במקרה זה, למרות שהחוק עצמו נראה סביר ומאוזן.

    הבעיה פה היא בעיה חברתית. החוק על פניו סביר, אבל לאיזו חברה יובילו חוקים כאלה. לא הייתי רוצה לחיות בחברה שבה מתפתחת ציפיה ואולי אפילו לחץ חברתי על הגוססים לקחת את המרשם. יכול להיות שאני אשנה את דעתי, אבל נקודת השקפתי הנוכחית היא שאני לא רוצה למות. אפילו אם אני מאוד סובל, אפילו אם הסיכויים נראים אפסיים, אפילו אז, אני רוצה לחיות, כל יום כל שעה כל דקה וכל שניה. אין לי לא כוח ולא רצון לריב עם חולה סופני אחר שהגיע למסקנה שהוא מעדיף ללכת אל החושך הגדול כמה שבועות לפני הזמן, אבל אני רוצה לחיות כמה שאפשר, ולא הייתי רוצה להתקיים בקונטקסט חברתי שמנתב אותי לבחירה במוות, שלתפיסתי היא לא נכונה. אז החוק כשלעצמו הוא בסדר, השאלה היא מה החברה עושה עם החוק. ואתה יודע שאצלי זה לא בה ממקום דתי. אם כבר אז ההפך.

    בנוסף אני כן חושב שזה לא הוגן לדרוש מרופא להשתתף בזה אם הוא לא רוצה. רופא שמצפונית, מסיבות דת או מסיבות אחרות, לא מוכן לקחת חלק בהמתה זכותו. לא בשביל זה אנשים הופכים לאונקולוגים, ולא צריך רופא בשביל להמית. שיתנדבו רופאים לעיסוק בזה אז זה בסדר (איני יודע איך זה בחוק המוצע). מבחינתי אפשר אפילו לתת הכשרה מיוחדת לטיפולי המתה ושרופאים יבחרו אם לקחת את הסמינר.

  10. אני רוצה לחיות בחברה פלורליסטית, בחברה שמכבדת הן את הרצון להמשיך לחיות בסבל והן את הרצון להפסיק לסבול ולוותר על עוד חודשי סבל שסופם ידוע. למה אתה חושב שזה בלתי אפשרי? מי אמר שאם החוק הזה יעבור כל המתנגדים (כמוך, למשל) ישנו את דעותיהם? ממתי קיומו של חוק פירושו שהכול מסכימים איתו?

    הדעה שלך לגיטימית, כמו דעתם של אחרים. "אַל תָּדִין אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ", כן? אל תשכח גם שאת הרצון המובן וההגיוני שלך לחיות אתה מביע כרגע מנקודת מבט של אדם בריא, ש(כנראה) לא עבר ייסורים קשים ויודע שהסוף ידוע ולפניו צפויים לו רק ייסורים נוספים. כפי שכתבת, ייתכן שבמצב כזה תשנה את דעתך. אז למה שלא יתאפשר לך לשנות אותה?

  11. ולגבי רופאים שלא רוצים, אני לא בטוחה שהם חייבים. למיטב הבנתי גם כיום רופא לא חייב לרשום תרופה שהוא לא חושב שמתאימה או לבצע ניתוח שאינו נחוץ לדעתו, גם אם החולה ביקש. למעשה הוא גם לא חייב להתמחות בתחום שאינו מתאים לו או אפילו להיות רופא… מנגד, יש רופאים שכן יסכימו לבצע ניתוח שרופא אחר לא יסכים, או ירשמו תרופה שרופא אחר לא ירשום, ויש רופאים שחושבים שהחוק הזה מצוין (גם במדינות אחרות שבהן הוא קיים) ולכן אני לא רואה בכך בעיה. אני בטוחה שבמקרה שהחולה יעמוד בכל התנאים וירצה, יימצא גם הרופא שיהיה מוכן לרשום עבורו את המרשם (אני לא בטוחה שלפי החוק זה חייב להיות הרופא האישי עצמו, וגם אם כן, אפשר בד"כ להחליף רופא).

  12. @trilliane

    את תשימי לב קודם כל שלא הבעתי התנגדות עקרונית נחרצת לחוק, וזאת משום שגם אני רוצה בחברה פלורליסטית וכו'. הבעתי חששות אבל לא הבעתי התנגדות.

    לחברה, כל חברה, יש קודים. הקודים מושפעים מהחוק אבל אינם פשוט שכפול שלו. שינויי חוקים משקפים ולעיתי קרובות וגם מאיצים שינויי חברתיים בקודים הנ"ל. זה לא בלתי מתקבל על הדעת שיהיו שינויים ביחס של החברה לנושא חולים הנוטים למות.

    אני מקבל את רעיון הבחירה, במגבלות מסוימות. מה שאני מתריע בפניו הוא שינוי הגישה לגבי החולה ומה שהוא "צריך" לעשות. אם אני נניח אהיה במצב קשה כזה בעתיד, אז מנקודת מבטי הנוכחית הבריאה והמאוזנת אני לא רוצה שיהיה מישהו (רופא/אח/עובד סוציאלי/סתם נודניק) שמתוך כוונה מאוד טובה ינסה לדחוק אותי במצבי הקשה (או כל אחד אחר במצב הזה) כדי לשים לזה קץ. אגב, זה די דומה לתחושה שלי לגבי אנשים שאורבים לזקנים ולגוססים כדי להמיר אותם על דתם (ולא קשה לי לתאר מצב שבו השניים ישתלבו. דתות לא חייבות להיות מנוגדות להמתת חסד). זה פסול. השאלה היא מה אנשים בתחום הרפואה צריכים לעשות. וזו לא שאלה שקל תמיד לענות עליה. כמו שאני רואה את זה הם צריכים להציג את האופציות בפני החולה, ונראה לי שזו עמדה מקובלת היום. החלק המסובך הוא לגבי המלצות. האם ועל מה רופאים צריכים להמליץ. בפועל רופאים ממליצים, כל הזמן. אני חושב שמה שהרופאים ממליצים צריך לבוא מנקודת מבט של לטפל במחלתו ו/או במכאוביו של החולה, וזהו. רופא אף-פעם לא צריך להמליץ על המתה. זה חייב לבוא רק מהחולה. התפקיד של הרופא זה לשמור על החולה חי ובריא ככל האפשר.

  13. טוב ויפה, ולכן החוק אכן דואג לכך שזה יבוא מהחולה ורק ממנו, ואם יש ספק מעורבים בכך עוד גורמים האמונים על בריאות הנפש.

סגור לתגובות