קיבוץ גלויות: בין נבואה למציאות

נבואה היא מעלה רמה. מסורתית, הנביא נחשב לקרוב לאלוהים בצורה שאדם רגיל רק יכול לחלום עליה. יש לו קו ישיר לאלוהים, דרכו הוא מקבל מסרים. בתנ"ך האל מדבר מפי הנביא – מטיף מוסר לחוטאים, מחמיא לעושי הטוב, מנחם את הסובלים, מכריע בסוגיות מדיניות וחברתיות, מזהיר מהעתיד, מנתח את העבר, מבטיח ענישה או מביא ברכה. הכל מן האל ובשם האל.

הנבואה אבדה בתקופה המודרנית. בין חתימת התנ"ך לכתיבת התלמוד, היא הפכה ל"מקצוע" נכחד, עבודה שאף אחד כבר לא עושה. כל מה שנשאר הוא הספרות העניפה שהותירו אחריהם הנביאים הקדמונים. רבים מתרשמים מהכתבים שלהם, במיוחד מהדיוק הרב בו הם חזו אירועים שמתרחשים רק בימינו, אלפי שנים אחרי שהם והמקצוע שלהם עברו מן העולם.

אולי יותר משאר הטענות לנבואות שהתגשמו, נבואות קיבוץ גלויות, הנבואות שמתארות שיבת עם ישראל לארץ, הכי תופסות את הדמיון. ראשית, הן רוכבות על הרגש הפטריוטי של כולנו ועל החיבה שלנו לשורשים ההיסטוריים שלנו. הן מאפשרות לנו למצוא משהו שמקשר את העולם היהודי העתיק עם התרבות היהודית-ישראלית המודרנית. עבור רבים, זה קשר מפתה. יש בו משהו רומנטי, שמתרפק על נפלאות העבר בהווה המודרני. שנית, הן מרשימות. איך יכלו אותם נביאים קדמונים לדעת את מה שיקרה אלפי שנים אחריהם? לרבים נראה אינטואיטיבי שכוח עליון, אלוהים, נדרש כדי להסביר הצלחה כזאת. וזאת השאלה המרכזית שלה. האמנם אלוהים דרוש כדי להסביר את ההצלחה הזאת? להמשך הקריאה "קיבוץ גלויות: בין נבואה למציאות"

שיחה עם יונתן זקס ותומר פרסיקו

השבוע נתקלתי בשמחה רבה בהזמנה לאירוע מעניין. הרב יונתן זקס, הרב הראשי לשעבר של בריטניה, הגיע לארץ, וישב לשיחה פומבית עם תומר פרסיקו. חברבוק, רב בעצמו, המליץ לי לפני כמה חודשים לקרוא את "השותפות הגדולה", הספר בו זקס עוסק ביחס בין מדע ודת. הספקתי לצלוח את רובו בחודשים שעברו מאז. לאלו כמוני שרגילים לדוגמטיות של עמותות ההחזרה בתשובה הישראלית, הספר של זקס מאד מרענן, אבל יש לי עליו כמה השגות. אולי עוד אכתוב עליו בעתיד. בינתיים, מספיק לומר שהוא גרם לי לרצות לראות את זקס בפעולה במו עיניי. העובדה שפרסיקו השתתף הייתה בונוס משמח במיוחד. להמשך הקריאה "שיחה עם יונתן זקס ותומר פרסיקו"

מעט חינוך אבולוציוני: איך המאובנים מראים שמינים השתנו והרבה (חלק ט)

תוכן העניינים של סדרה זאת נמצא במאמר המבוא שלה.

תיאוריית שיווי המשקל המקוטע של סטיבן ג'יי גולד תמיד ריתקה אותי. קודם כל, בגלל האישיות שמאחוריה. כביולוג אבולוציוני גולד נחשב לתיאורטיקן פורה שתרם רבות לתיאוריית האבולוציה. הוא לא היסס לעסוק בהיסטוריה של המדע על מנת להשיג תובנות חדשות. חשוב מכל בעיני, הוא לא נשאר במגדל השן האקדמאי וכתב הישר לציבור הרחב. הטורים שלו במגזין Natural History אוגדו בכמה מקראות, שכמה מהן ראו אור גם בעברית. כמדען הוא היה קצת פרובוקטור, אך לפחות הפרובוקציות שלו היו פורות.

גולד נפטר בשנת 2002, אבל זכה לחיי נצח בספרות המדעית. גם היום, יותר מעשור אחרי פטירתו, ממשיכים ביולוגים אבולוציוניים להתדיין על תיאוריית שיווי המשקל המקוטע שלו, לפתח אותה ולעדן אותה. זה מוביל אותי לסיבה השניה שהתיאוריה שלו מעניינת אותי כל כך: היא עוררה מחלוקת מדעית שמסרבת למות כבר יותר מ-40 שנים, מחלוקת מאד אינפורמטיבית ופורה.

על מה המחלוקת? להמשך הקריאה "מעט חינוך אבולוציוני: איך המאובנים מראים שמינים השתנו והרבה (חלק ט)"

אם אין מדע, אין תורה: איך רבנים עם כוונות טובות עלולים לרצוח את היהדות

עברו הרבה מים בים מאז שפרסמתי כאן משהו. לימודים עמוסים ומחסום כתיבה מעצבן הם שילוב גרוע כמעט כמו ג'חנון עם שוקולד. הגיע הזמן לנער את האבק מהבלוג ולהחזיר עטרה ליושנה. או לפחות, לכתוב משהו בתקווה שאוהב את מה שייצא לי מהמקלדת.

אני קורא הרבה לאחרונה על התנ"ך מנקודת מבט דתית. חזרתי וקראתי את ספרו של הרב אמנון בזק "עד היום הזה". אולי אכתוב עליו משהו בעתיד. דרכו הגעתי שוב לכתבי הרב מרדכי ברויאר. ברויאר כבר לא איתנו עוד, אבל כתביו נוטפי הפתוס מדברים בשמו בקול רם וברור. גם ברויאר וגם בזק מחויבים לאותו פרויקט: הם מנסים להתמודד עם התופעות הספרותיות הייחודיות בתורה מנקודת מבט דתית.

על איזה תופעות מדובר? להמשך הקריאה "אם אין מדע, אין תורה: איך רבנים עם כוונות טובות עלולים לרצוח את היהדות"

למה אני אוהב פילוסופיה בחיים שלי

אתם מוזמנים לעקוב אחריי בפייסבוק האישי שלי.

אני מרגיש שפילוסופיה העשירה לי את החיים. היא עזרה לי להבין בצורה יותר עמוקה כל מיני נושאים נקודתיים. יותר מזה, הניסיון שלי איתה סיפק לי שפע של כלי ניתוח ועזרי חשיבה, שאפשר ליישם אפילו במצבים יומיומיים בחיים. שום דבר לא מענג יותר מלנצח את אחותך בויכוח על שטיפת כלים בעזרת החיפושית בקופסה, הניסוי המחשבתי המפורסם של הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין.

זה לא הכל. לא תמיד קל לקרוא פילוסופיה, אבל בסוף אני מקבל תחושת סיפוק מענגת. פילוסופיה היא שדה קרב של אינטואיציות. מאמר פילוסופי טיפוסי מתחיל עם האינטואיציות הבסיסיות שלנו, או עם כמה גישות פילוסופיות, ומעמת אותן אחת עם השניה, עם המציאות ועם ההיגיון הקר. אינטואיציה אחת משופדת על כידון לוגי. אחרת נופלת טרף לניסוי מחשבתי מחוכם. שלישית מתגלה כבעלת ניסוח חלש, לא ספציפי מספיק. יש משהו מאד מענג בקרב האינטואיציות הזה. לפעמים לא ברור איזה צד ניצח בקרב, והרבה פעמים הקרב רק גורם לסוף המלחמה להיראות הרבה יותר רחוקה. ועדיין, הקרב עצמו נותן תובנות מגרות, כאלו שכיף לנעוץ בהם שיניים ולמלא בהן את הראש.

מה הערך של סנטימנטים כשהם לא מגובים בדוגמאות? להמשך הקריאה "למה אני אוהב פילוסופיה בחיים שלי"

אברהם משחק בטעויות: מוצא החיים, הטעות של הויל ומדריך בהבנת הנקרא לתיאולוג היהיר (חלק ו)

אתם מוזמנים לעקוב אחרי מעלליי בפייסבוק האישי שלי.

תוכן העניינים של סדרה זאת זמין במאמר הפותח שלה.

מיכאל אברהם חושב שהוא הצליח לפסול את הסברה העיוורת לגבי מוצא החיים. הוא חושב שהוא יכול להראות שהאל התערב ביצירתם. איך? בגדול, בעזרת טיעון שידוע לכל ביולוג אבולוציוני בשם "הטעות של הויל". הטיעון הזה מתחיל עם חלבונים, משפחה עצומה של מולקולות שעושות המון דברים בתא. חלבונים הם פולימרים ליניאריים. בתרגום מכימית מדוברת לעברית אנושית, זה אומר שהם מורכבים מכמה אבני בניין בסיסיות שמחוברות יחד בשרשרת. בכלליות, יש עשרים אבני בניין יסודיות בתאים חיים שנקראות חומצות אמינו. להמשך הקריאה "אברהם משחק בטעויות: מוצא החיים, הטעות של הויל ומדריך בהבנת הנקרא לתיאולוג היהיר (חלק ו)"

אברהם משחק בטעויות: למה אין לי זמן לטיעון השעון, או איך אנלוגיות יכולות לרמות (חלק ה)

אתם מוזמנים לעקוב אחרי מעלליי בפייסבוק האישי שלי.

תוכן העניינים של סדרה זאת זמין במאמר הפותח שלה.

בשני המאמרים הקודמים בסדרה הראיתי שמיכאל אברהם לא מצליח להראות שחוקי הטבע תוכננו על ידי אלוהים. לפניו תופעה – חוקי הטבע מאפשרים את קיומם של חיים. לפניו שתי סברות אפשרויות למוצאם של חוקי הטבע הללו. סברת התכנון קובעת שישות תבונית תכננה אותם. הסברה העיוורת קובעת שהם נוצרו בלי תכנון. אברהם מתיימר להראות שסברת התכנון נכונה, אך נכשל. כפי שהדגמתי, הטיעונים שלו הם יותר כלים רטוריים שמקדמים שכנוע. לוגית ועובדתית הם כושלים.

אלו לא כלי השכנוע היחידים שזמינים לדתי. אנלוגיות נמצאות בארגז הכלים שלהם. אנלוגיות הן לאו דווקא דבר שלילי. אינספור דוגמאות מפילוסופיה ומדע יכולות להדגים את החשיבות שלהן. הן יכולות לגרות את האינטואיציה ולחשוף סתירה נסתרת מעין, מושג נעלם שיכול לקדם את ההבנה שלנו או תובנה נפלאה שהיתה חבויה בבלאגן של המציאות. זה לא מה שקורה עם הטיעון מתכנון. הטיעון הזה כמעט תמיד מגיע יחד עם אנלוגיה כלשהי למשהו שכולנו יודעים שתוכנן על ידי בני אדם. האנלוגיות הללו מפתות, אך תמיד מטעות. להמשך הקריאה "אברהם משחק בטעויות: למה אין לי זמן לטיעון השעון, או איך אנלוגיות יכולות לרמות (חלק ה)"

אברהם משחק בטעויות: הפיזיקה לעזרת ה'? הטיעון מתכנון עדין נגד קיומו של אלוהים (חלק ד)

אתם מוזמנים לעקוב אחרי מעלליי בפייסבוק האישי שלי.

תוכן העניינים של סדרה זאת זמין במאמר הפותח שלה.

הרבה דתיים, ומיכאל אברהם בתוכם, חושבים שההתאמה בין החיים ובין חוקי הטבע והתנאים השוררים בכדור הארץ היא טיעון טוב לטובת קיומו של אלוהים. במאמר הקודם ראינו שלדתיים האלו מחכה קצת עבודה. אחרי הכל, ההתאמה הזאת יכולה להיווצר בשתי דרכים שונות: תכנון על ידי ישות תבונית, או תהליך חסר תכנון. על פניו, גם סברת התכנון וגם הסברה העיוורת מסוגלות להסביר את התופעה הזאת. לחזור על התופעה כמו תקליט שבור לא יראה שסברת התכנון נכונה, או שהסברה העיוורת שגויה.

אולי לא הכל אבוד. אולי, ברוחו של מארק טוויין, הדיווחים על מות הטיעון היו גוזמה. אולי יש טיעון משופר, שיכול לעזור לדתי להצדיק את המסקנה שיש אלוהים. מיכאל אברהם מציג כזה טיעון, לפחות בכל הנוגע להתאמה בין חוקי הטבע לחיים (הוא לא מציע אחד לגבי ההתאמה בין החיים לכדור הארץ). להמשך הקריאה "אברהם משחק בטעויות: הפיזיקה לעזרת ה'? הטיעון מתכנון עדין נגד קיומו של אלוהים (חלק ד)"

אברהם משחק בטעויות: על אשליות של טיעונים והחיים המוזרים של המנצ'קינים (חלק ג)

אתם מוזמנים לעקוב אחרי מעלליי בפייסבוק האישי שלי.

תוכן העניינים של סדרה זאת זמין במאמר הפותח שלה.

הרשומה הזאת מוקדשת לערן דוד לרגל יום ההולדת שלו. תמשיך להיות גבר-גבר ובהצלחה בחיים!

תיאור מפורסם של דת הוא שהיא מחפשת בחדר חשוך חתול שחור שלא נמצא שם ומוצאת אותו. אני חושב שהדימוי הזה שגוי. החתול באמת לא שם, אבל החדר מואר היטב. הבעיה היא לא דת, אלא דתיים. חסרה להם המוטיבציה להסתכל על כל החדר ולהווכח שהחתול לא שם. במקום, הם בוהים בנקודה מסוימת בתקרה ומשלים את עצמם שיש בנקודה הזאת משהו מיוחד שמראה שהחתול אכן בחדר.

זה בדיוק מה שהרב ד"ר מיכאל אברהם עושה בפרק ג בספרו "אלוהים משחק בקוביות". במקרה של אברהם, החתול הוא אלוהים והנקודה בתקרה היא תיאוריית מדעיות שמסבירות מוצא. אברהם מתיימר להראות שתיאוריית המפץ הגדול (היווצרות היקום), האביוגנזה (היווצרות החיים מן הדומם) ותיאוריית האבולוציה (התפתחות החיים) מספקות ראיה מעולה לטובת קיומו של אלוהים. מאחורי כל הפרק עומדת טענה אחת מרכזית: אברהם חושב שהוא הצליח להראות שכדור הארץ ובמיוחד חוקי הטבע נוצרו על ידי מתכנן תבוני. הוא לא. שלושת החלקים הבאים בסדרה יוקדשו כדי להראות זאת. להמשך הקריאה "אברהם משחק בטעויות: על אשליות של טיעונים והחיים המוזרים של המנצ'קינים (חלק ג)"

נסתרות דרכי האל

עבור היהודי הדתי, הכל בא מאלוהים. "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", אומר התלמוד (ברכות לג, ב). אנחנו יכולים לבחור אם ללכת בדרכי ה', או בדרכי ריצ'רד דוקינס. כל השאר מוכתב על ידי אלוהים. לא רק הטוב מגיע אלינו בסיעתא דשמיא, אלא גם הרע והמכוער. אם יש לכם ספק בנושא, אלוהים מבשר לנו דרך הנביא ישעיהו שהוא "יְהוָה, וְאֵין עוֹד, יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ. עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע. אֲנִי יְהוָה, עֹשֶׂה כָל-אֵלֶּה" (ישעיהו מה: ו-ז).

זאת בעיה רצינית עבור היהודי הדתי. האל היהודי אמור להיות טוב ומיטיב (לדוגמא ראו תהלים קיט: סח). למה אל טוב ומיטיב ברא עולם מלא ברוע, סבל וכאב? הוא כל יכול. אם הוא ברא את העולם, הוא בהחלט היה יכול לפרק מחנה השמדה נאצי, למנוע צונאמי בהאיטי, לעצור את המטוסים שהתנגשו במגדלי התאומים ולהציל אינספור חפים מפשע מחיים מלאים בסבל וכאב. למה הוא לא עושה זאת?

להערכתי, כמות הדיו שנשפכה על השאלה הזאת לאורך הדורות גדולה מכמות הדם שנשפכת בעונה ממוצעת של משחקי הכס. השאלה הזאת רלוונטית במיוחד בימים טרופים אלו, ימים בהם עדיין טרי הזיכרון של החטיפה והרצח הברברי של שלושת הנערים. בשבועות שאחרי החטיפה, יהודים דתיים נשאו הרים של תפילות שלא עזרו, קראו אינספור פרקי התהלים שלא הצילו ואף רב מקובל לא הצליח לשחרר בקסמיו את הנערים. מה מצדיק את ההתעלמות של אלוהים? להמשך הקריאה "נסתרות דרכי האל"