יולי 03 2010
צביעות דתית – פרק מי סופר כמה
נו, הגיע סופה של פרשת עמנואל. בששון ושמחה קראתי את פסק הדין שקובע בפירוש שההורים הסוררים הסכימו לקיים "בבית הספר בית יעקב שלושה ימי עיון משותפים לכל בנות בית הספר, בהשתתפות גדולי הרבנים והמרצים מכל העדות, כדי לקרב את הלבבות". כמו כן ציינה ההחלטה ש"נמסרה לנו התחייבות של מורות בית הספר בעמנואל לקיים את פסק הדין".
אך ראו איזה פלא (או שלא), קבוצות חרדיות בארץ הקודש משמיעות קולות ברורים של ניצחון ושיכרון חושים, וכמו כל מגזר דתי, אי אפשר בלי קצת הודאה לאלוהים על הנסים ועל הנפלאות מפי האדמו"ר מסלונים:
"אי אפשר שלא לראות כאן את הניסים. ביום שישי הגישו הצעה לגישור, ובית המשפט לא קיבל את זה.
"היה פחד. האם היתה צפויה למאסר. רק הבעל יחזור הביתה, ואז צפוי המאסר של האם. זו היתה שבת שניה שהאברכים היו בכלא. אומנם היתה להם אווירה שבתית, אבל כלא זה כלא, שלא נדע. זה הרבה יותר גרוע ממה שאתם חושבים.
"מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו. כל הפרשייה שעברנו היא למעלה מהטבע. הדביקו לנו אות קלון שאנחנו גזענים. עליי אישית, ועל ציבור של אלף וכמה מאות משפחות – חסיד סלונים, ולמעשה על כל היהדות החרדית.
גם הרב יצחק ויינברג הגדיל לעשות ואמר
"התורה ניצחה, גדולי ישראל ניצחו והבג"צ ענה אמן בעל כורחו"
אני חושב שהאנשים הללו צריכים להיזכר בהצהרות הקודמות שלהם.
האדמו"ר מסלונים כתב במכתב להורי עמנואל את הדברים החריפים הבאים:
בימים קשים אלו העוברים על עדתנו הי"ו – עצתו אמונה, וזה ה' קיוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו.
[…]
"ובמאבק על קידוש ה' – גם אם יעמידו אותנומול כיתת יורים – לא נוותר ולא נתפשר כמלוא נימא!
ה' הוא מלכנו ולו הננו עבדים עד נשימתנו האחרונה.
אז נתפשר או לא? מסתבר שכן. אלוהים בעזרנו? לא ממש. נשמע יותר כמו התקפלות בעזרנו. אם כבר מדברים על התקפלות, כתבות אחדות הציגו את יצחק ויינברג כמי שמוכן ללכת עד הסוף, ובכל זאת, הוא רואה פשרה כניצחון. נשמע כמו רציונאל דמגוגי של לאחר המעשה.
הדפוס שמשותף לשני האישים הללו חוזר על עצמו עם הרבה אישים אחרים שמעורבים בפרשה. הניסיון העלוב להציג את הפשרה כניצחון בניגוד גמור להצהרות הקודמות של גזעני עמנואל מעורר בי שאט נפש. האנשים הללו דמגוגים מהסוג הגרוע ביותר. ניפגש בפרשה הבאה.