אתולוגיקה

בכל קבוצה, במיוחד גדולה כמו הדתיים, קיים גיוון גדול. גם בתוך פלגים דתיים נשמר גיוון גדול באישיות של המאמינים. כך יוצא למרות ששני אנשים מחזיקים באותה אמונה, התפיסה שלה אצל כל אחד מהם יכולה שונה מאד. שני חב"דניקים שמאמינים שהרבי מליובאוויטש הוא מלך המשיח ינהגו באופן שונה. האחד יקדיש את מלוא זמנו להפצת דבקותו ברבי במקומות ציבוריים והשני יקדם את דעתו בציבור פאסיבית בעיקר כשהוא נשאל עליה.

התנהגות דתית יכולה להיות מובנת רק בהקשר הזה. קל מאד להיגרר לטרנדים הכלליים בדת ולהכליל בגללם את כל הדתיים. הטרנד הכללי בדת, זה שזוכה למירב החשיפה בתקשורת, הוא שהדת והדתיים עוינים הומוסקסואלים לחלוטין. הטענה הזאת נכונה כשהיא לא כוללנית וכוללת כמה סייגים חשובים. אחד הגדולים שבהם הוא ארגון הו"ד.

ההקדמה הארוכה הזאת היא בעצם גילוי נאות של דעתי האמיתית. היא נדרשת כי המאמר הזה יציג באורח ציני כמה מהמפגשים והטיפוסים היותר ביזאריים, משעשעים ולעתים מכעיסים שלי עם דת ודתיים. התיאורים הללו לא מיועדים להכליל ולתקוף דת או דתיים בכללותם, אלא לשמש עדות לאופי של האנשים המתוארים. פרטים מזהים שונו כדי למנוע פגיעה באנשים.

המקרה הראשון הוא אליסף, חוזר בתשובה שהחשיבה העצמית שלו לקחה חופשה לפני כמה שנים. ברצינות. הבחור סובל מתקלה קשה בגלגלי השיניים במוח. הם לא שומנו הרבה מאד זמן. בניגוד להרבה דתיים שאני מכיר, הבחור הוא סטריאוטיפ מהלך של תנועת ההחזרה בתשובה בראשות הרב זמיר כהן. השפה שבה הוא משתמש תגרום לכם לבכות מצחוק בהתחלה, ולרצות להתאבד כשהיא תחזור על עצמה בלופ אינסופי שיאיים לטגן לכם את מעגלי העצבים.

בין הברכות שהוא הכביר עלי עשר פעמים ביום היו "שאלוהים ישלח לך בן זכר" (למה דווקא זכר?), "שאלוהים יברך אותך" (אה, חשבתי שהוא בדרך כלל הורג טיפוסים מסוגי) ו"שתזכה לחזור בתשובה" ו"צדיק שלי". לעתים, באופן פרדוקסאלי, שני האחרונים הם חצאים באותו משפט.

עם אף אחד מהביטויים הללו אין לי בעיה מיוחדת. עם הכמות שלהם כן. הם מגיעים בשיטפון שלא היה מבייש את הכמות והמהירות שבה סרטוני הפרסום הוויראליים של OldSpice הופצו באינטרנט. למעשה, אם כבר משווים את אליסף לקמפיין הפרסום המוצלח הזה, הרשו לי רק לומר שהכמות היא נקודת הדמיון היחידה.

אליסף לא לבד. על אף מרחק פיזי הגדול שמפריד בינם, הפילוסופיה של אליסף ושלום אחת היא. שלום הוא ילד חביב, כבן 16. את מירב זמנו הוא מעביר בחפירות ארכיאולוגיות במוחם התמים של עוברי אורח. התחנה המרכזית בתל אביב, שם הוא אורב לקרבנותיו הפוטנציאליים, מספקת תפאורה מושלמת לפועלו. שם, בין הנרקומנים ודוכני האוכל, הוא ממקם את עצמו ופועל בחוסר חשאיות מוחלט.

מה פועלו, אתם בטח שואלים? ובכן, זה מאד פשוט. שלום מכריח אנשים לתרום לו כסף. הוא ניגש לממהרים לאוטובוס חמוש בספרונים קטנים של חסידות ברסלב, פורס ידיו קדימה ודוחף לידי האדם הראשון שמסתכן ומציץ ספרון קטן עם כריכה תכולה. נותנים לך, לא תיקח? כמובן שכן! אלא שהמלכודת רק מתחילה. מיד מתחיל מצוד אחרי הגנב שהעז לא לתרום כמה אגורות. כמה דקות של בושה מאוחר יותר, והפושע שהעז לקחת את הספרון מחזיר אותו או תורם כמה שקלים. ממש, שנורר במיטבו.

לעומת השנררן הנפלא הזה, יש שלא לוקחים כסף, אבל עדיין מטרידים לשווא. אלו אנשי התפילין, שרק רוצים שנזכה במצווה. מסתבר שחולצה עם הכיתוב הגדול והמודגש "דת היא שטיפת מוח" לא הספיקה כדי למנוע מהם להציע לי לקיים מצווה. כשסירבתי בנימוס, הבחור, שאת עיוורונו ניתן להסביר כתוצר ישיר של אף ללא משקפיים, העז לבקש ממני להסתכל ב"ספרונים היפים האלו". את שלום וספריו אתם זוכרים? ובכן, לא מדובשך ולא מעוקצך, ניסיתי להסביר במילים פחות פוגעות. אך השיחה הנעימה הופכת לויכוח כשהישיבה-בוחער שם לב לחולצתי.

"למה אתה לובש את החולצה הזאת?", הוא שאל בטון שמבשר על תחילת קץ סבלנותי. בויתור מוחלט על כל כבוד עצמי וגאוות יחידה, התנצלתי שהגעתי לפינה הנידחת והפופולארית הזאת והתרחקתי במהירות למקום שממנו אוכל לראות את האוטובוס מגיע, אבל הבוחער לא יראה אותי. בלתי נראה כמו המלאך שניצב מול אתון בלעם… או משהו.

במצבים שבהם אני מנסה להיעלם לדתיים אתון אולי היתה רואה אותי, אבל אותי ואת התסכול שלי חמור הגרם המשפחתי לא רואה. אני כמובן מדבר על אותו דוד שתמיד יהיה לו "סיפור מצחיק" לספר על רבי טרפון, רבי עקיבא, רבן גמליאל, הבעל שם טוב, הרב עובדיה יוסף, הרב הזה או הרב ההוא שאיכשהו "פגע ברבי [הכנס שם של רב שאף אחד לא שמע עליו] בדרך" (למה תמיד מכות?). הסיפור חוזר על עצמו בכל חג בשינויים מינוריים. בראש השנה ההתרחשויות ברוסיה, ובפסח הנוף מתחלף למדבריות מצרים. בשבועות העגלון עשה עצירת ביניים בנהר, ובסוכות באיזה בקתה באתיופיה. למה לסבול? כי הוא משפחה. ובכל זאת, אני נמנע מלהיפגש איתו.

כידוע, בית המקדש נחרב על שנאת חינם. ולכן, למרות שיכולתי להמשיך עוד ולשאוב את מאגרי הציניות שלי עד תום, אני אפסיק. אין להם תום, אך העול נפרק, הסרקזם נחשף וכל העם אמר נשמע ונשמע. מקווה שנהניתם, טוב תודה. עד הפעם הבאה.

כבר כתבתי את דעתי השלילית על הגזענים מעמנואל בצורה מאד ברורה. מתי גולן באתר גלובס אמנם שולל התנהגות גזענית, אך עמדתו רוויה בטעויות ואי דיוקים אחרים. כך הוא כותב:

אני חושב באמת ובתמים שהמדינה, על מוסדותיה השונים, מתעללת כבר שנות דור בחרדים, בניסיון לכפות עליהם לנהוג ולחיות בניגוד לאמונתם. זה לא מחזה נעים, וזה נעשה ממש מכוער כאשר רואים את ההשתלחויות של התקשורת – זו שאינה חושבת, שרואה רק דם וכותרות בעיניים.

אני מתקשה להבין חילונים שמסרבים או שאינם מסוגלים לראות מה באמת קורה. אני לא יכול להבין איך אדם אינטליגנטי, בהנחה שהוא אכן כזה, כמו ח"כ ניצן הורוביץ מדבר על החרדים כמי ש"בזים למדינה הציונית וחוקיה" ומוסיף את העקיצה הבנאלית והשחוקה על נכונותם של חרדים אלה לקבל "תקציבים ותמיכות". את המנטרות האלה כבר מדקלמים עשרות שנים, ומה זה הועיל? מתי יבינו אנשים שהחרדים אינם בזים למדינה ולחוקיה, הם פשוט לא מקבלים אותם. לא יכולים לקבל.

[…]

אבל יש דבר אחד שכן אפשר לעשות, וזה מה שעשו במדינות אחרות (אפילו בטורקיה), שהבינו את האמת הזאת ופעלו על פיה – להפריד את הדת מהפוליטיקה. חילונים לא צריכים להכתיב לדתיים, ולהיפך. בג"ץ במדינה מתוקנת לא צריך להתעסק במחלוקות דתיות, זה עניין פנימי של המאמינים.

אבל מראשית המדינה אנחנו מתעקשים לחרף את החרדים ולהמשיך לשתף אותם בשלטון. פוליטיקאים יוצאים חוצץ נגד פעולות של חרדים, אבל מחזרים אחריהם ומעניקים להם הבטחות שמחזקות אותם עוד יותר – ואחר כך באים אליהם בטענות על שהם משתמשים בכוח שהרוב החילוני נותן להם.

נראה כאילו גולן לא מבין כלל המניעים של האקטיביסטים החילונים שיוצאים נגד חרדים מסוימים.

אף אחד לא מנסה לשנות להורי עמנואל את האמונה, ואף שופט בג"ץ לא רואה את עצמו כרב פוסק הלכה. עם זאת, בג"ץ מגן בפסיקותיו בפרשת עמנואל על האינטרסים של המדינה. אם בית הספר בעמנואל היה מתוקצב ממימון פרטי ולא מכספי משלם המסים, לאף אחד לא היה ממש אכפת מה קורה שם. עם זאת, בית הספר מקבל תקציבים נכבדים מהמדינה, ולכן למדינה יש את כל הזכות שבעולם לדרוש שחוקיה וערכיה ההומאניים ישמרו ויאכפו שם.

בישראל האוטופית שגולן מתאר, בה הדת נפרדת מהשלטון לחלוטין, בית ספר כזה לא היה זוכה לתקצוב מהמדינה בכלל. עם זאת, בית הספר בוחר כיום, כשהחוק מאפשר לו את זה, לקבל מימון מהמדינה. אמנם זה מאד נחמד להתלונן על המצב כפי שהוא כעת ולרצות שבית ספר כזה לא יוכל לזכות בכסף מהמדינה, אך בשום צורה שהיא זה לא הופך את המניעים של החילונים שיוצאים נגד החרדים בעמנואל לקשים להבנה. קבלת כספים מהמדינה כמוה כקבלת התנאים שהמדינה מציבה לקבלת הכספים. יציאה נגד הפרת התנאים הללו היא הכרח מוסרי ופרקטי.

ביום ראשון התפרסמו מספר נתונים מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על הדתיות של הציבור הישראלי. הנתונים התבססו על ההגדרה עצמית של הנסקרים. אתמול פורסם ב-YNET מאמר של הרב דוד סתיו. הוא נוקט בגישה אופיינית לדתיים: הוא מנסה לטשטש את הקו שבין דתיים לחילונים ולהכליל את כל הציבור היהודי כדתיים בדרך כלשהי.

השימושיות של הגישה הזאת רבה. מחזיר בתשובה יכול באמצעותה לטעון שאדם כמוני הוא למעשה "מאמין". זה כלי רטורי חשוב בדיונים פומביים. בנוסף, הדתי הפשוט עלול לחזק באמצעות הגישה הזאת את צדקת הדרך שלו בדת. אם כולם "דתיים", נוצר רושם מטעה שדעתו הדתית נכונה.

הדרך שבה בוחר הרב סתיו לתמוך בדעתו גם היא מאד אופיינית. כך הוא כותב:

ממצאי המחקר יכולים לענין סוציולוגים ופוליטיקאים אבל אין להם משמעות רוחנית אמיתית. יכול אדם להגדיר עצמו כחילוני אבל הוא מלא מצוות כרמון שהרי הוא מקפיד מאד על ישרות, ומצוות בן אדם לחברו, הגם שאינו מתפלל בבית כנסת אף לא פעם אחת מימות השנה. האחר המגדיר עצמו כדתי או מסורתי, אפשר שהוא משתייך למסגרת חברתית כזו אבל היא אינה מלמדת דבר על עומק אמונתו באלוקים ומצוותיו. ואפשר כי ברגע אחד אדם נוהג כאדם ערכי ואחריו הוא יעשה ההיפך, מה זה מלמד? האם לפנינו אישיות חצויה? באיזו קטגוריה של הסקר הוא היה נכנס?

[…]

מדי יום אני פוגש באנשים המלמדים אותי מחדש כי אין אפשרות להגדיר דתיות כלל. האם קובע בית הספר בו לומדים הילדים ואלי מידת ההשתתפות של האדם בשעורי תנ"ך, ואולי דוקא החסד בו האדם משקיע את זמנו . כבר שמעתי על כאלה המבקשים לצום ביום כפור ואף להניח תפילין כל יום אבל מזהירים את חבריהם לבל יראו אותם כדתיים. בקיצור אפשר לקיים את כל המצוות אבל לומר אני לא דתי. אנחנו למדים מכך כי דתיות ומסורתיות, חרדיות וחילוניות הן הגדרות חברתיות.

לעומת זאת, זיקה אמיתית לתורה וערכיה אינה מדידה באופנים כאלה ובעצם אינה מדידה כלל. כאנשים מאמינים אנו אמונים על הקביעה שכל יהודי קשור בשורשו לחלק עליון אלוקי שצורת הופעתו יכולה להשתנות על פי בחירת האדם בדרכים שונות. קיצורו של ענין, תורתנו ניתנה לעם שלם ולא לקבוצה אחת. מדי יום אנו מברכים "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו"כל יהודי בעצם הווייתו שייך לתורה ומושגיה אם במודע ואם בשאינו מודע.

ראשית, ממה שאני קראתי נראה שהסקר של הלמ"ס באמת לא בדק אם אנשים שהגדירו את עצמם כדתיים או כחילונים הם באמת כאלו. בהקשר הזה, התוצאות של הסקר הזה הן לדעתי רק אינדיקציה טובה למידת הדתיות בארץ, אך לאו דווקא מקבילות במאה אחוז למצב בשטח. עם זאת, הנושא לדיון שלפנינו אינו תוצאות הסקר הזה. הנושא האמיתי לדיון הוא עניין עקרוני, ההגדרה של דתי ושל חילוני.

בהקשר הזה, אני מסכים עם הרב סתיו שקשה להגדיר "דתי" ולא פשוט לכמת מידת דתיות. עם זאת, זה לא אומר שאין מקרים של אנשים דתיים בוודאות ושל אנשים חילונים בוודאות. בניגוד לקביעה הזאת, הרב סתיו נוקט בטקטיקה מעניינת. הוא מתייחס למקרים של יושרה כללית כמאפיינים של אמונה דתית.

קיים עושר רב של מצוות דתיות והן פולשות ללא בושה לכל תחום בחיים. לכן בסופו של דבר בכל אדם ניתן יהיה למצוא מצווה דתית כלשהי שהוא מקיים. אני לדוגמא אף פעם לא הלוואתי בריבית, לא רצחתי ולא נאפתי. אני לא שומר על כללי המוסר הללו כי אני מאמין בציווי האלוהי הדתי נגדם. הסיבות שלי חילוניות לחלוטין. בנוסף, אני לא מתפלל בבית כנסת, צם ביום כיפור ולא מקפיד על כשרות. בזה לא מתחשב הרב סתיו. לכן הוא יוצר בלבול גדול מאד במונחים.

בעיה גדולה עוד יותר מתחילה כשבמקום לנסות לדבר במונחים פרקטיים, הוא בוחר לדבר במונחים אמוניים. בפסקה האחרונה הוא מכליל כל יהודי כדתי, וקובע "שכל יהודי קשור בשורשו לחלק עליון אלוקי שצורת הופעתו יכולה להשתנות על פי בחירת האדם בדרכים שונות". הניסוח אמנם מעורפל ומתחמק, אבל אני חושב שבטוח לומר ממה שנכתב בכל המאמר שמבחינתו, כל יהודי הוא דתי בצורה כלשהי. כפי שכבר אמרו אחרים, "בכל יהודי יש ניצוץ".

ההכללה האבסורדית הזאת מדגימה בצורה הטובה ביותר את טשטוש הקווים של הרב סתיו. כפי שאמרתי, זה נכון שיש מקרים שבהם לא נוכל לקבוע אם אדם הוא דתי מובהק או חילוני מובהק. עם זאת, זה לא אומר שאין מצבים שניתן לשייך אותם בוודאות לצד הדתי או החילוני של הספקטרום. הרב סתיו מנסה לשייך את כל המקרים לצד הדתי של הספקטרום על ידי בלבול במושגים והגדרות שמבוססות על אמונה ולא על פרקטיקה. עם זה אף אחד לא צריך להסכים.

אם רק הייתי יכול לשלב בפוסט הזה את הנעימה של הסרט משימה בלתי אפשרית. פסק הלכה חדש מבד"ץ העדה החרדית קבע כי

[אין] להשקיע במניות ישראליות, בהם גם של אנשי עסקים חרדים מובהקים.

הסיבה: השקעה במניות היא שותפות בחברה, מסבירים בבד"ץ, ומרבית החברות הנסחרות קשורות באופן כלשהו לאיסורים הלכתיים, כחילול שבת או פרסום תועבה ואסור לאדם חרדי להיות שותף בעסקים כאלה.

[…]

בחוברת שהוציאה 'העדה', מתפרסמים הדברים הבאים: "אפיקי ההשקעות השונים, ובמיוחד הפנסיה והגמל, הם שותפות מלאה בהשקעות שיש בהן איסורי תורה, שמניבות תשואה מרווחי הפדיון של ימי השבת הנרמסת בקניונים, מתוצרת המפעלים בשבת וביום הכיפורים, מערוצי התוכן המלאים זוהמה, מפרסומי שחץ – בכל אלה שותפים אני ואתה מבלי משים.

"מניות 'תמימות' כמו דרבן, העוסקת בפיתוח מקרקעין, אך מחזיקה מרכז מסחרי פעיל בשבת קודש, או בנק לאומי השותף ברשת האופנה פוקס. גם מניית שטראוס כוללת את סניפי רשת בתי הקפה קופי טוגו הפועלות בשבת".

כפי שהוא מנוסח כאן, הפסק הזה אבסורדי. מעשית, הוא אוסר על השקעה במניות של כל חברה. כל חברה, אפילו חרדית, משתמשת במוצר כלשהו שיוצר על ידי חברה שעובדת בשבת. אני בטוח שחברת Dell (שאגב, מייצרת את המסך שעליו אני כותב את המילים הללו) לא מפסיקה את עבודת המפעלים שלה בשבת. ללא המסכים ושאר רכיבי המחשב בהם החברה משתמשת עבודתה היתה נפגעת והיא לא היתה יוצרת את הפדיונות והתשואות מהם נהנים המשקיעים. העסקים של Dell יוצרים רווחים עבור החברה שמשתמשת במוצריה. הרי לכם שותפות מלאה בהשקעה שיש בה איסור תורה. בכל חברה שהיא ניתן יהיה למצוא מקרים דומים.

כששמים במרכז המוסריות את אלוהים ולא את האדם מתקבל תוצר מעוות כזה. לפסק הזה כפי שהוא מדווח בכתבה הזאת יש השלכות מרחיקות לכת. על מנת לעצור את כדור השלג המתגלגל שהוא יוצר יצטרכו ליצור מחסום שרירותי של מה מותר ומה אסור. אישית, אני מעדיף לבסס את המוסריות שלי על מה שמקדם את האדם ולא את אלוהים. זה יוצר מחסום לא שרירותי. הרבה מחבריי הדתיים, רובם בלי לשים לב, חולקים איתי את התפיסה הזאת. בשבילם הפסק הזה יהיה לא יותר מעיוות של ההלכה. לי ולהם יש את אותה גישה להשקעה בבורסה, הם רק מסתירים אותה מאחורי טיעונים הלכתיים. זה מצער, אבל זה מה שיש.

נו, מזל טוב:

גזית ביקש להבהיר כי לא הייתה לו כוונה להכליל ציבורים שלמים, וכי הוא מתפלא על מי שחשב כך. לדבריו, יש בין החרדים גם מי שמשרתים בצה"ל, עובדים, יוצרים ומשלמים מסים – "ואלו נכללו לכאורה בדבריי שלא בצדק". ביחס לאלו שאינם כאלה טען: "זו קבוצה שזכותי לתקוף, זו קבוצה שחובתי לתקוף מדי יום ביומו, וכך אעשה. לא רק אותם, אלא גם את המדינה שממשיכה לאפשר את התופעה הזו. זו דעתי ואמשיך להביע אותה גם בעתיד".

את המילה "תולעים" ביקש גזית למשוך, אך הוסיף: "רק ממנה אני חוזר. לגיטימי שאקרא לאותם משתמטים 'עלוקות'". הוא הוסיף כי כשדיבר על "אמונה פרימיטיבית" כוונתו הייתה לאידאולוגיה האנטי-ציונית שהביאה את החרדים הקיצוניים לשרוף את דגלי ישראל ולא לאמונה הדתית בבורא עולם. "אני בנו של יהודי חרדי. אבא שלי היה חזן ולימד אותי לעולם לא לערער על אמונתו של אף אחד", אמר.

גזית הבהיר גם את עצתו לנתק את החרדים מחשמל וממים או לגרשם לחו"ל, וטען כי המטרה אינה לה להמית אותם אלא "להכריח את אלה שהמדינה אינה נוחה להם לנהל את חייהם באופן אוטונומי".

אז מניין אי ההבנה? גבי גזית סבור כי "להט היצרים" היה של המאזינים ולא שלו – "אצל מי ששמע אותי ולא פתח את אוזנו מספיק כדי להבין". הוא הבטיח כי גם בעתיד ימשיך לתקוף בכל הזדמנות את "התופעות הבזויות", והוסיף: "אולי יום אחד אני גם אתנצל אם יהיה צורך – לא היום, לא היום, לא היום". הוא אמר כי זה יקרה – אם בכלל – רק כאשר יתנצלו בפניו אלה שבימים האחרונים כינו אותו "היטלר" ו"גבלס" ואיחלו לו ולבנו מוות מייסורים.

לצערי, את האחריות האולטימטיבית ל"אי-ההבנה" הוא זורק על המאזינים. לפחות הוא הבהיר שהוא בפועל לא מכליל, אך עדיין חורה לי שהוא לא מנסה להתנצל. לפעמים אין לי כוח לאנשים כמוהו. זאת אחת הפעמים האלו.

אם הייתי מהמר, הייתי שם את כספי על כך שרוב הציבור הישראלי בארץ מאמין באלוהים. לא כולם עושים את זה בצורה דתית במיוחד. לציבור הדתי בארץ מצטרף המון חילוני שלא רואה שום דבר רע באמונה הזאת. למען האמת, גם אני לא. האנשים הללו בדרך כלל מבינים שכמעט ואין לה השלכות מעשיות על החיים שלהם ושל הכלל, ולכן הם אינם שונים בדעותיהם ממני.

למרות זאת, רבים מהם רואים בדת דבר חיובי, לעתים אף שואפים להתקרב אליה יותר, וברוב המוחלט של המקרים נוהגים בה בסלחנות רבה מדי. לכן זה לא מפתיע שחלקים נרחבים מהציבור החילוני שופטים לחובה אנשים כמוני שיוצאים נגד הרעות שהדת גורמת יותר מדי פעמים לחברה. לא מדובר רק באי הצגת סימפתיה. יותר מפעם אחת נשאלתי אם אני "נהנה להרוס לאנשים את התקווה" או "שמח להרוס לאנשים את הכיף שבדת".

האנשים הללו קרובים לדעה שלי מבחינה רעיונית. הם יצאו בגלוי נגד ליצמן כשהחליט שבית חולים ברזילאי צריך לסבול את נחת קולמוסו של הרב אלישיב, צפו בסלידה בהפגנות האנטי-ישראליות של נטורי קרתא והתעצבנו כשמורה בבית ספר דתי פוטרה לאחר שהרתה מתרומת זרע. מה גרם להם לצאת נגד האידיאלים שלי?

כפי ששמו לב רבים מהקוראים של הבלוג הזה, אני נוטה להיות מאד שכלי בטיעונים שלי. אני נוטה מעט מאד לפופוליזם, ולמרות נגיעות הסרקזם שאני משלב לעתים בפוסטים שלי, לרוב אני שומר על חזות מכובדת. רבים מהפוסטים כאן מורכבים מניתוח ביקורתי של טיעונים דתיים או הבעת דעה, לרוב שלילית, של עוד מעשה של דתי. אם משהו תורם לחיזוק של התפיסה של החילוני ה"לוחמני" כאדם ציני ומשמיד תקווה אלו בדיוק המאמרים הללו. לצערי רוב האנשים סובייקטיביים מאד בקריאה שלהם. כתוצאה מכך המאמרים הללו נתפסים כניסיון להרוס, ולא כניסיון לבנות חברה אחרת.

אם רק נוכל לשנות את התפיסה של הציבור החילוני לגבינו, אני מאמין שנוכל להגביר את התמיכה במטרה החילונית הכללית. האינטרסים של הציבור החילוני יכנסו לראש סדר היום הציבורי מהר יותר אם מחנה מאוחד יקדם אותם. לכן עלינו לנסות לקרב למחנה האתאיסטי את החילונים שיוצאים נגד הסגנון האתאיסטי שלנו. מה שהניע אותי לחשוב על פיתרון אפשרי לבעיה הזאת היה מאמר שהביא גלבוע פלבניק, שעוסק במקרה מאד דומה, הפסדם הצורב של הליברלים הערבים לאסלאמיסטים. הנקודה הרלוונטית ביותר שלו בנושא יחסי ציבור היא זאת:

האסלאמיסטים הבינו את האיש ברחוב עשרות מונים יותר טוב מאיתנו, עמדו לצידו בקו אחד במסגד, לבשו את אותן גלימות ואותם כובעים כמותו וגזרו את זקנם כמותו; הם הקימו לו מסגד ובית תינוקות, מרפאה זולה, בית לוויות ומדרסה לשינון הקוראן; יתרה מזאת, הם החלו באיסוף כספי הצדקה וחילקו אותם בין העניים. הליברלים מצידם, כלאו עצמם בתוך הסלונים הספרותיים שלהם, שרק הם נוכחים בהם, כתבו ספרים שרק הם קוראים אותם, מגבוה התנשאו מעל בני עמם ומעל האיש ברחוב. לעתים אף נזפו באיש ברחוב על בורותו, ועל כך ששיעור האנאלפביתיות בעולם הערבי חצה את חמישים האחוז בחלק מן המדינות. אך מה אתם, הליברלים, עשיתם למען הפצת הידע במקום הבורות? מה עשיתם בעניין הירידה לרחוב? איפה ארגוני הצדקה שלכם? היכן בתי הספר שלכם? היכן בתי החולים שלכם ששירותיהם ניתנים חינם? איפה מגרשי המשחקים שלכם?

המאמר מכיל מספר נקודות שאני לא מסכים איתן, אבל עדיין, הטענות שבפסקה הזאת רלוונטיות באופן חשוב אחד לדרך בה פורסמה ביקורת ממש כאן באתר הזה.

יותר מפעם אחת פורסמו כאן מאמרים שקטלו ללא רחם טענות של דתיים. מבחינה אינטלקטואלית, המחמאות שקיבלתי היו עצומות, והביקורת השלילית הגיעה בעיקר מאנשים שלא טרחו להבין, לא הצליחו להבין או לא רצו להבין את מה שכתבתי. כשהיתה ביקורת לגיטימית, והיתה כזאת למכביר, היא התקבלה בידיים פתוחות.

למרות הפתיחות הרעיונית שאני מביע, יותר מדי פעמים לא ניתן מענה ראוי לתמונה שמצטיירת בקרב הציבור החילוני. החילוני המצוי לעתים רואה את הדתי מנסה לקדם את העולם ואותי מפריע לו. לצערי, בני אדם הם יצורים מאד סובייקטיביים וצריכים מעין פניה כלשהי לרגש כדי לשנות את התפיסה הזאת.

לצורך הדוגמא, ביותר מדי פוסטים שעסקו בטיעונים הבריאתניים על תיאוריית האבולוציה לא הזכרתי את הדרך שבה התיאוריה מצילה חיים, במאמרים שעסקו במודל של המפץ הגדול לא כתבתי על הסנטימנטים החיוביים שפיזיקה וקוסמולוגיה יכולות לעורר אצל אדם רגיש, וכשפרסמתי על ערכים דמוקרטיים לא הדגשתי את הדרך בה הם מקדמים חברה תקינה. זה נראה סביר מאד, שאם נשים יותר דגש על דברים כאלו הנטייה של הרבה חילונים לצאת כנגד האידיאלים שאנחנו מחזיקים תשתנה. החזות המטעה של "הוא רק מנסה להרוס" תישבר, ותיחשף התמונה האמיתית של מישהו שמנסה להיטיב.

מהפסקה האחרונה עשוי להיווצר הרושם שאני קורא להחלפת רציונאליזם וחשיבה ביקורתית ברטוריקה ומילים ריקות. כלל וכלל לא. כל הדוגמאות שציינתי בפסקה הקודמת זהות בנכונות ובמטרה שלהן. בכולן הטיעון נכון עובדתית ומטרתו לגרום לאדם להבין שלא נעשה כאן ניסיון לשלול את האמונה הדתית ו"להרוס אמונה", אלא להראות שעל ידי היציאה נגדם פוגעים הדתיים ביכולת הציבור ליהנות מהטוב שבהן. אין לי שום כוונה להמציא סיפורי מעשיות על היתרונות שבתיאוריית האבולוציה, לדוגמא.

נתינת דגש גדול יותר ליתרונות יכול להיות מוצלח מאד. מצד שני זה יכול להיות קשה מאד. זה יאריך פוסטים, עלול להאריך זמן ריסרצ' לפני כתיבתם ויכול להפוך מאמר פשוט למורכב. עם זאת, אני סבור שזה שווה את זה. אם למישהו תהיה ביקורת בונה כלשהי על הסגנון החדש, הוא מוזמן לתת אותו. עם זאת, אני בטוח שעבור חלק מהאנשים הוא לא יהיה מורגש. ניפגש עוד כמה חודשים, כשאתחיל לראות תוצאות בשטח.