אתולוגיקה

ביום ראשון התפרסמו מספר נתונים מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על הדתיות של הציבור הישראלי. הנתונים התבססו על ההגדרה עצמית של הנסקרים. אתמול פורסם ב-YNET מאמר של הרב דוד סתיו. הוא נוקט בגישה אופיינית לדתיים: הוא מנסה לטשטש את הקו שבין דתיים לחילונים ולהכליל את כל הציבור היהודי כדתיים בדרך כלשהי.

השימושיות של הגישה הזאת רבה. מחזיר בתשובה יכול באמצעותה לטעון שאדם כמוני הוא למעשה "מאמין". זה כלי רטורי חשוב בדיונים פומביים. בנוסף, הדתי הפשוט עלול לחזק באמצעות הגישה הזאת את צדקת הדרך שלו בדת. אם כולם "דתיים", נוצר רושם מטעה שדעתו הדתית נכונה.

הדרך שבה בוחר הרב סתיו לתמוך בדעתו גם היא מאד אופיינית. כך הוא כותב:

ממצאי המחקר יכולים לענין סוציולוגים ופוליטיקאים אבל אין להם משמעות רוחנית אמיתית. יכול אדם להגדיר עצמו כחילוני אבל הוא מלא מצוות כרמון שהרי הוא מקפיד מאד על ישרות, ומצוות בן אדם לחברו, הגם שאינו מתפלל בבית כנסת אף לא פעם אחת מימות השנה. האחר המגדיר עצמו כדתי או מסורתי, אפשר שהוא משתייך למסגרת חברתית כזו אבל היא אינה מלמדת דבר על עומק אמונתו באלוקים ומצוותיו. ואפשר כי ברגע אחד אדם נוהג כאדם ערכי ואחריו הוא יעשה ההיפך, מה זה מלמד? האם לפנינו אישיות חצויה? באיזו קטגוריה של הסקר הוא היה נכנס?

[…]

מדי יום אני פוגש באנשים המלמדים אותי מחדש כי אין אפשרות להגדיר דתיות כלל. האם קובע בית הספר בו לומדים הילדים ואלי מידת ההשתתפות של האדם בשעורי תנ"ך, ואולי דוקא החסד בו האדם משקיע את זמנו . כבר שמעתי על כאלה המבקשים לצום ביום כפור ואף להניח תפילין כל יום אבל מזהירים את חבריהם לבל יראו אותם כדתיים. בקיצור אפשר לקיים את כל המצוות אבל לומר אני לא דתי. אנחנו למדים מכך כי דתיות ומסורתיות, חרדיות וחילוניות הן הגדרות חברתיות.

לעומת זאת, זיקה אמיתית לתורה וערכיה אינה מדידה באופנים כאלה ובעצם אינה מדידה כלל. כאנשים מאמינים אנו אמונים על הקביעה שכל יהודי קשור בשורשו לחלק עליון אלוקי שצורת הופעתו יכולה להשתנות על פי בחירת האדם בדרכים שונות. קיצורו של ענין, תורתנו ניתנה לעם שלם ולא לקבוצה אחת. מדי יום אנו מברכים "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו"כל יהודי בעצם הווייתו שייך לתורה ומושגיה אם במודע ואם בשאינו מודע.

ראשית, ממה שאני קראתי נראה שהסקר של הלמ"ס באמת לא בדק אם אנשים שהגדירו את עצמם כדתיים או כחילונים הם באמת כאלו. בהקשר הזה, התוצאות של הסקר הזה הן לדעתי רק אינדיקציה טובה למידת הדתיות בארץ, אך לאו דווקא מקבילות במאה אחוז למצב בשטח. עם זאת, הנושא לדיון שלפנינו אינו תוצאות הסקר הזה. הנושא האמיתי לדיון הוא עניין עקרוני, ההגדרה של דתי ושל חילוני.

בהקשר הזה, אני מסכים עם הרב סתיו שקשה להגדיר "דתי" ולא פשוט לכמת מידת דתיות. עם זאת, זה לא אומר שאין מקרים של אנשים דתיים בוודאות ושל אנשים חילונים בוודאות. בניגוד לקביעה הזאת, הרב סתיו נוקט בטקטיקה מעניינת. הוא מתייחס למקרים של יושרה כללית כמאפיינים של אמונה דתית.

קיים עושר רב של מצוות דתיות והן פולשות ללא בושה לכל תחום בחיים. לכן בסופו של דבר בכל אדם ניתן יהיה למצוא מצווה דתית כלשהי שהוא מקיים. אני לדוגמא אף פעם לא הלוואתי בריבית, לא רצחתי ולא נאפתי. אני לא שומר על כללי המוסר הללו כי אני מאמין בציווי האלוהי הדתי נגדם. הסיבות שלי חילוניות לחלוטין. בנוסף, אני לא מתפלל בבית כנסת, צם ביום כיפור ולא מקפיד על כשרות. בזה לא מתחשב הרב סתיו. לכן הוא יוצר בלבול גדול מאד במונחים.

בעיה גדולה עוד יותר מתחילה כשבמקום לנסות לדבר במונחים פרקטיים, הוא בוחר לדבר במונחים אמוניים. בפסקה האחרונה הוא מכליל כל יהודי כדתי, וקובע "שכל יהודי קשור בשורשו לחלק עליון אלוקי שצורת הופעתו יכולה להשתנות על פי בחירת האדם בדרכים שונות". הניסוח אמנם מעורפל ומתחמק, אבל אני חושב שבטוח לומר ממה שנכתב בכל המאמר שמבחינתו, כל יהודי הוא דתי בצורה כלשהי. כפי שכבר אמרו אחרים, "בכל יהודי יש ניצוץ".

ההכללה האבסורדית הזאת מדגימה בצורה הטובה ביותר את טשטוש הקווים של הרב סתיו. כפי שאמרתי, זה נכון שיש מקרים שבהם לא נוכל לקבוע אם אדם הוא דתי מובהק או חילוני מובהק. עם זאת, זה לא אומר שאין מצבים שניתן לשייך אותם בוודאות לצד הדתי או החילוני של הספקטרום. הרב סתיו מנסה לשייך את כל המקרים לצד הדתי של הספקטרום על ידי בלבול במושגים והגדרות שמבוססות על אמונה ולא על פרקטיקה. עם זה אף אחד לא צריך להסכים.

כבר כתבתי על ניסיונות הפישור של בית המשפט בין הורי בית הספר בעמנואל. למרות שחשבתי שיש תקווה שפשרה תגיע במהרה, אני נאלץ להודות שכנראה נתבדיתי. הוריי בית הספר האשכנזים הציבו מכשול רציני שההורים המזרחיים לא מוכנים לקבל. מה המכשול? צניעות כמובן:

מחר (ה') אמורים הצדדים לעדכן את בית המשפט בהבנות, אך פגישה שקיימו לקראת מועד זה – יחד עם נציגי הפרקליטות, משרד החינוך ומרכז החינוך העצמאי – התפוצצה. במוקד הנייעס (חדשות) "הקול החרדי" דווח כי המשא ומתן נכשל לאחר שיו"ר "נוער כהלכה", יואב ללום, סירב לדרישת הורי המגמה החסידית לחייב את כל הבנות לסגור את הכפתור העליון בחולצותיהן ולהקפיד כי השרוולים יכסו את כל היד.

בשיחה עם ynet הסביר ללום כי אין מדובר בעניין הלכתי אלא בגחמה שנועדה להנציח את המצב הקיים בו מתקיימות שתי מגמות בבית הספר, בהפרדה עדתית. לדבריו, "ההורים האלה סימנו מראש את המטרה ועכשיו מבקשים לקבוע קריטריונים שיאפשרו להם לכבוש אותה". 

בואו נעזוב את הנושא הפמיניסטי בצד. בכל זאת, ברור ששני הצדדים יסכימו למידה כלשהי של צניעות משום ששניהם דתיים. מה שאני רוצה להתרכז בו זה הבזבוז זמן שיוצר הויכוח הזה. בשם רעיון דתי חסר ראיות רבים שני צדדים על הצביון של בית הספר בעמנואל. תקציבים רבים מדי ניתנו לבית הספר הזה על ידי המדינה. בל נזכיר את השעות הרבות שבזבזו אנשי מערכת המשפט הישראלית בהכנה לדיונים שעסקו בנושא בית הספר.

האם כל אחד מאזרחי מדינת ישראל יסכים שבתי ספר שמלמדים דברים כאלו ימומנו מכספו? כמובן שלא. אמנם גם לבתי ספר בעלי צביון חילוני לא יסכימו דתיים רבים לתת את כספם, אבל בינם ובין בתי ספר דתיים יש הבדל חשוב. בית ספר דתי מבוסס על ראיית עולם משוללת ראיות. בית ספר חילוני שואף ללמד את רק את מה שיש לו אחיזה במציאות.

זה לא בהכרח המקרה. מניסיוני, בבתי ספר חילוניים בארץ מלמדים לעתים דברים שגויים על בריאת העולם. זה ניתן לתיקון, לשינוי ולעריכה. עם זאת, הנחת היסוד של בית ספר דתי היא דתית מיסודה, וכפי שניסיתי להראות באינספור מאמרים באתר הזה, היא לא מבוססת על דבר. העומק אליו נכנסת הדתיות לא מאפשרת תיקון. בית הספר הדתי הוא ביסודו דתי ועל ידי הסרת הדתיות הוא מפסיק להיות דתי.

אם היינו חיים בעולם מושלם שבו אנשים תמיד היו עוקבים אחרי טיעונים רציונאליים הטיעון הזה היה מתקבל. אנחנו לא. לכן אני נאלץ לנקוט בקו טיעוני אחר. אם מסכימים שמדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית, אנו נאלצים להסכים שהדת של אזרחיה היא לא עניינה של המדינה. היא צריכה לספק להם שירות לא משנה בני איזה דת הם.

לכן, בעצם קיומם של בתי ספר דתיים, מקפחת המדינה את בני הדתות האחרות שלא מקבלים מערכות חינוך נפרדות. האם עדי יהוה מקבלים בתי ספר נפרדים? מה לגבי מורמונים שגרים בארץ? על ידי קיפוח המגזרים הללו, קטנים ככל שיהיו, המדינה פוגעת בערך הדמוקרטי של שוויון זכויות. אם אנחנו באמת רוצים להיות מדינה דמוקרטית אנחנו צריכים לבחור בין שוויון זכויות מלא לקיפוח.

אם נבחר להנהיג שוויון זכויות מלא אנחנו יכולים רק להיטיב מזה. ההישג המשמעותי הוא שדתיים יוכלו להמשיך להיות דתיים וחילונים ימשיכו להיות חילונים. שוויון זכויות לא יגרום לשלילת זכותו של הדתי להקים בית ספר דתי. בתי ספר דתיים פרטיים עדיין יוכלו להתקיים. הם לא יזכו למימון מהמדינה אך כמובן יהיו מפוקחים על ידה. מגזרים שלמים בישראל שכעת מרגישים מקופחים מאד על ידי המדינה יבינו מהר מאד שהם מקבלים את אותן זכויות שכל קבוצה דתית אחרת בישראל מקבלת. כתוצאה מכך המתח בין מגזרים בחברה הישראלית ירד, ובזבוז כספים על ידי המדינה על בתי ספר כמו בעמנואל ימנע.

אלו רק חלק מההטבות שיכולים לבוא מחילון מערכת החינוך (או בשלטון בכלל) והטמעה מלאה של ערכים דמוקרטיים. הנקודה החשובה היא שאין בקבלה שלהם שלילה של הדתיות של הדתי או החילוניות של החילוני. המדינה מקבלת את קיום שניהם ומעניקה להם זכות שווה בכל מה שקשור לחינוך. האם ליצמן יסכים לשינוי כזה? משום מה אני בספק.