יולי 16 2010
מעט על טוקבקים
אחד שיודע, אחד מבפנים וההוא שיודע לשאול נפגשו לדיון. זאת לא התחלה של בדיחה, אלא משהו שקורה הרבה בטוקבקים באינטרנט. כל אתר חדשות גדול בישראל מקבל מאות ואלפי תגובות על הכתבות השונות שמפורסמות בו. בדרך כלל, האתרים מפעילים סינון כלשהו על התגובות.
למרות הסינון, אנשים באינטרנט עדיין מראים את הצד הרע שלהם. אין ספק שבקריאה מרפרפת של תגובות על מאמר או ידיעת חדשות צצות הרבה מילות מפתח שבינם לבין תרבות הדיון או תרבות בכלל יש קשר מקרי בהחלט. במהלך ההיסטוריה היחסית קצרה של האינטרנט רשימת המתלוננים על המחסור הזה בנחמדות הלכה ותפחה.
ברשימה הזאת נמצאים בין השאר הרב יובל שרלו ויוסי שריד. אני איתם בהסכמה מלאה שאופי הדיון באינטרנט יכול להיות מאד מגעיל. אני איתם בדעה אחת שאחד הגורמים שתורמים לכך הוא האנונימיות של המגיבים. כשלביקורת מעוררת סלידה על אופיו של אדם ניתן להשיב בסקירה נרחבת של הפגמים באופיו של המגיב, קשה יותר לומר כל מה שרוצים.
יחד עם זאת, אני לא מסכים עם אלו שמנסים לעגן בחוק בארץ ובחו"ל את החובה להזדהות בזמן כתיבת תגובות. למרות שהאנונימיות מובילה גם לדברים רעים, אנשים שלא היו כותבים דברים חיוביים ללא אנונימיות יפחדו להגיב. הם מעשית יושתקו. פיתרון הרבה יותר טוב הוא פשוט להתעלם.
זה קל למשוך בכתף ולשתוק למראה המתלהם האנונימי באינטרנט בדיוק משום שהוא אנונימי. אם אדם אקראי ברחוב יקלל אותי, אני אסתכל עליו לרגע ואמשיך ללכת. אם הוא היה פותח בשיחה מיושבת, הייתי טורח להאזין לדבריו ולשפוט את ערכם. להתעלם מטוקבקים מכעיסים זה קל אף יותר. על פי ההקבלה הזאת, התפרצות המילים האלימה שלו ושל הטוקבקיסט הנפוץ מדי צריכה לתרום רק להתעלמות ממנו.
כדי להפוך את הפיתרון למושך אפילו יותר, באותה מידה שפיצוץ השטויות של הטוקבקיסט יכול לפגוע באנשים, התעלמות ממנו תפגע בו. התלהמות מושכת תשומת לב, והמתלהם יהנה ממנה מאד. לכן התעלמות היא הנשק הטוב ביותר. בואו פשוט נתעלם.