האם לשרוף את אלוהים?

לפני כמה שבועות, קבוצת ילדים דתיים הגיעה לסיור חינוכי במשכן לאמנות עין חרוד. הם והמבוגרים שליוו אותם נחרדו לגלות מיצג וידאו אמנותי בו כתובת של ה' המפורש, יהוה, מועלית באש. הם התלוננו להנהלת המשכן לאמנות שאירח את המיצג הזה והביעו את זעזועם גם בכלי התקשורת השונים. משרד החינוך גינה את המיצג ואף הוגשה תלונה למשטרה. האמן זומן לחקירה על פגיעה ברגשות הציבור ונאלץ להתמודד עם איומים על חייו. בינתיים, המיצג הוסר ממקום מושבו, החלטה שהאמן עצמו הסכים איתה.

הברור מאליו?

נתתי תמצית עובדתית יבשה של מה שקרה, אבל מאחורי העובדות יש כמה סוגיות שמעניינות אותי. מה שיש לי לומר על כמה מהן נראה לי ברור מאליו כנכון, אבל שווה לומר אותן בקול למקרה שיש מי שחולק עלי. אתחיל מהשאלה הבאה. מה הערך האמנותי של המיצג הזה? זה מיצג שמורכב מוידאו שהוסרט מראש. בסרטונים היחידים שהצלחתי למצוא, רואים רק כמה שניות מתוך המיצג כולו. זה החלק בו שם השם המפורש נשרף. כשהתבקש להסביר אם המיצג הוא פרובוקציה, האמן טען

יצרתי את זה בחורף 2017 בנורבגיה, עם כל השלג והאווירה של הקוטב הצפוני שמסביב. רציתי להביא לידי ביטוי את הקטע של שריפת יהודים – ומבחינתי זה היה סימבולי לשרוף את שם ה' עם כל הקדושה והרוחניות שבו. זו לא פרובוקציה ולא התרסה מוחצנת של 'אמן שמאלני', ולמרות הבלגן אני לא מתחרט על מה שעשיתי.

בהתבסס על הפיסות של המיצג שזמינות לי, אני רואה אפס ערך אמנותי במיצג הזה והיעדר ערך אמנותי הוא לבדו סיבה טובה לא לארח אותו באף מוזיאון. ראשית, המיצג הזה לא בדיוק מענג אסתטית, כך שגירוי חושים טוב אין פה. שנית, הוא פשוט גרוע ככלי להעברת המסר שנטען שהוא מעביר. צפיתי בקליפ לפני שנתקלתי בפירוש שנתן האמן למיצג. הוא לא גרם לי לחשוב על שריפת יהודים ולדעתי זאת לא תהיה האסוציאציה הראשונה שתעבור בראש של אף אחד שיצפה בקליפ הזה. לבסוף, לא זיהיתי אף מסר במה שכן ראיתי. פשוט מישהו שורף כתובת עם שם ה' המפורש עליה. זה לא עורר בי כעס או סלידה, כי אני לא מייחס אף חשיבות לשם ה' המפורש. זה בעיקר גרם לי למשוך בכתף באדישות. אדישות היא לא משהו שאמנות אמורה לעורר, אני חושב.

ההגנה היחידה על ערכו האמנותי של המיצג הזה שעוברת לי בראש היא שיתכן שכאשר צופים בכולו, ולא בכמה שניות מתוכו, יותר ברור מה המסר. אולי. לאור זה וברוח הרשומה הקודמת בבלוג, בוא נאמר שאני בטוח ב-70 אחוז בדעה שלמיצג הזה אין אף ערך אמנותי. זאת כמובן הערכה גסה שלא מתיימרת להיות מספר מדויק, כמו כל ההערכות האלו שיופיעו ברשומה הזאת. בכל מקרה, זאת לא וודאות גבוהה, אבל גם לא אחת זניחה.

סוגיה נוספת קשורה לנסיבות הספציפיות בהן המיצג הזה הגיע לתקשורת. זה קרה בעקבות ביקור של ילדי גן במשכן האמנות עין חרוד. אבא שילדיו נחשפו למיצג הזה התלונן על כך. מדבריו נראה שכאב הוא מעדיף לא לחשוף את ילדיו לתכנים שעלולים לגרום להם לטלטלה רגשית ונוגדת את מה שהוא מאמין שראוי שהם יחשפו אליו. הבחירה הזאת נלקחה ממנו על ידי המשכן לאמנות עין חרוד. לגבי זה, המשכן לאמנות מודה באשמה. בתגובה לעיתונות, המשכן טען שהחלק הזה במיצג היה אמור להיחתך ממה שהוצג לילדים והתנצל על כך שזה לא קרה בפועל.

זה המקום לומר משהו שכנראה לאו דווקא ברור מאליו, ואולי יעורר המון מחלוקת. לעתים קרובות, הורים מביעים ציפיה ודרישה לשליטה בתכנים שאליהם הילדים שלהם נחשפים בנסיבות בהן אני לא מזהה שום נימוק מתקבל על הדעת להיענות לדרישה שלהם. ועדיין, הדרישות האלו זוכות להיענות כמעט אוטומטית, ללא דיון וללא מחשבה על נסיבות המקרה הספציפי. עם זאת, במקרה הזה, הדרישה של האבא הזה נראית לי ראויה למענה. ביקור במוזיאון הוא בעיני פעילות העשרה, כך שהילדים מלכתחילה יכולים להסתדר בלעדיו. למעשה, זכרו שבעיני למיצג הזה אין ממש ערך אמנותי בעיני והחשיפה אליו בבירור זעזעה את הילדים. לכן, לחשוף אותו אליהם עשה רק רע. לאור הנסיבות האלו, התרעומת של האב הזה לגמרי במקומה. שוב, ברוח הרשומה הקודמת, אגיד שאני בטוח בדעה הזאת ב-70 אחוז.

סוגיה נוספת היא האיומים שנאלץ האמן לספוג. כאן אני חוזר שוב לדבר על מה שנראה לי ברור מאליו. לא אכפת לי כמה עמוק נפגעו רגשותיו של אדם כזה או אחר מצפיה בשם ה' המפורש נשרף או אפילו מהשמועה שזה קרה. אין שום הצדקה לאיים על חיי האמן שיצר את המיצג הזה, אפילו אם הוא היה אנטישמי עוכר ישראל נאו-נאצי, ויש כל סיבה שבעולם לחשוב שהוא לא קרוב בכלל למשהו כזה. אני מקווה שהמשטרה תטפל במאיימים האלו ותלמד אותם להפסיק להיות בריונים מצויים. לצערי, זאת כנראה תקווה שתתבדה, כי המשטרה גרועה בטיפול באיומים.

אפרופו המשטרה, היא זימנה את האמן לחקירה על פגיעה ברגשות דת ומסורת. אני נגד הפעולה הזאת משתי סיבות. בתור התחלה, אני חושב שזה מגוחך שקיימים חוקים שאוסרים על פגיעה ברגשות. בגלל החוקים האלו, המדינה, בתפקיד הגננת הלאומית, צריכה להשגיח בחצר ולהפריד בין הילדים הקטנים שנעלבו אחד מהשני. בחברה שבה יש לאנשים את חופש הביטוי, הדינמיקה יכולה להיות אחרת לגמרי. רעיון מובע, בחסות הזכות לחופש הביטוי. מי שנפגע ממנו יכול להשתמש באותה זכות בדיוק על מנת לבקר ולהוקיע אותו. בשום שלב הדין הפלילי לא מתערב. במקום הדינמיקה של מריבת ילדים בגן, חופש הביטוי מאפשר את הדינמיקה של ויכוח בין מבוגרים. קראו לי משוגע, אבל אני מעדיף את הדינמיקה הבוגרת הזאת, במקום את ההסתמכות על הגננת הלאומית. במקום מריבה בגן הילדים, לדיון ציבורי בחסות חופש הביטוי יש פוטנציאל להגיע לאמת כלשהי.

מעבר להעדפות האישיות שלי, יש גם טיעון נגד חוקים כאלו. הם מסיטים את מאזן הכוח בשיח הציבורי בהתבסס על קריטריון סובייקטיבי לגמרי. אמירה שצורבת את נימי נפשו של אדם אחד היא העובדה הסתמית של אדם אחר והתבטאות האפופה בהילה של חיוביות של אדם אחד היא החור השחור של חלחלה של אדם אחר. כדוגמאות לתופעה הזאת מחיי, הפסקתי לספור את כמות הפעמים בהם אמרתי לאנשים שאני אתאיסט וקיבלתי בתגובה קולות של זעזוע, כאילו מינימום טלטלתי להם למוות תינוק מול העיניים. חבר דתי, אחד מהסוג היותר הדיוטי (זאת לא שגיאת כתיב), התחלחל עד עמקי נשמתו כשראה בדירה שלי כפכף הפוך, עם הסוליה פונה השמיימה. עד שקלטתי איך הוא הרגיש בנושא, הוא הגיע לסף דמעות. איך מרגישים יהודים, דתיים ולא דתיים, כשהם שומעים מוסלמי מכריז שאל-אקצה שלהם? ומה עובר על מוסלמים שרואים ציור של מוחמד?

אפשר להמשיך עם הדוגמאות, מהיותר פעוטות ליותר חשובות. מכולם עולה שחוק שאוסר על פגיעה ברגשות הוא פרצה הקוראת לנעלב הסדרתי. קשה לסגור את הפינות ולטפל במקרי הקצה. האם נאסור על אנשי הר הבית לדבר על חופש הפולחן ליהודים בהר הבית, כי מוסלמים עלולים להיפגע מהרעיון שאל-אקצה לא רק שלהם? האם נאסור על אמנים לצייר כל ציור של מוחמד, כי מוסלמים ייפגעו? שתי הדוגמאות האלו נבחרו בכוונה. אני מניח שרוב, אולי רוב מוחץ, יחשבו שחיוני להיות מסוגל להתבטא בנושאים האלו בלי לחשוש לפגיעה ברגשות של דתיים, למרות שאנשים עלולים להיפגע ממה שיאמר. אני בטוח שיש דוגמאות דומות שיתאימו לאנשים שלא מתחברים לאף אחת משתי אלו.

המצב מחמיר כשמבינים שאין סיבה להסתבך עם זה במדינה כמו שלנו בה לחופש הביטוי יש תוקף חוקי. יש פתרון חלופי נהדר להפעלת זרועו של החוק. אלו יבטאו מה שהם רוצים ואלו יתבעו מהם את עלבונם. לא יתבעו זאת בבית המשפט, אלא בשיח הציבורי. נפגעתם? לא בעיה. אמרו לפוגע מה הוא עשה ובקשו ממנו להפסיק להיות דושבאג, בשוגג או במזיד, ולבדוק את עצמו.

כמה אני בטוח בדעה הזאת על חוקים נגד פגיעה ברגשות ועל החלופה להם? ובכן, אני רחוק מלהיות משפטן. אולי חוקים כאלו עובדים נהדר, מצליחים לסגור את כל הפינות הדרושות ועדיין מאפשר לדבר על נושאים שקריטי להיות מסוגל לדבר עליהם. אני בספק גדול שזה המצב, אבל זה לא ספק שמבוסס על חקירה עמוקה של חוקים כאלו בארץ ובחו"ל. ועדיין, לאור העובדה שחופש הביטוי הוא חלופה ראויה עבורם במדינה שלנו, בואו נגיד שאני בטוח בדעתי עליהם ב-65 אחוז. אני רחוק מוודאות, אבל נוטה בבירור לכיוון מסוים.

לבסוף, כיוון שהזכרתי את חופש הביטוי, הגיע הזמן לדבר על אחד השימושים היותר גרועים בו. לכולנו יש את חופש הביטוי במדינת ישראל. זה לא חופש בלתי מוגבל, אבל הוא בהחלט קיים. ועדיין, זה לא אומר שכל פלוץ בקרון רכבת צפוף הוא רעיון טוב. החופש להתבטא הוא לא החובה להתבטא והוא בוודאי גם לא פטור מביקורת על התבטאויות. שוב, ברוח הרשימה הקודמת, אומר שאני בטוח בדעה הזאת ב-99 אחוז. במקרה שלפנינו, וודאי, לאמן ששרף את שם ה' יש את החופש להתבטא, אך הוא והמשכן לאמנות עין חרוד לא יכולים להסתתר מביקורת מאחורי הוילון השקוף של חופש הביטוי. ועדיין, בתגובתו הראשונית לפרשה, המשכן לאמנות עין חרוד השתמש בחופש הביטוי כאילו הוא פטור מביקורת:

חופש הביטוי האמנותי הוא ערך עליון בחברה דמוקרטית, ויצירת אמנות בכללה משמשת כר נרחב להתייחסות, להתפעמות, להזדהות ולעתים גם לביקורת, להתנגדות ולהסתייגות. אנו עומדים מאחורי היצירה האמנותית והאוצרותית גם ביצירת האמנות הזו.

טיעונים כאלו, כאמור, לא עובדים.

נזק פוטנציאלי יש לאזן על ידי תועלת פוטנציאלית

כל זה משאיר אותי עם שאלה אמיתית על השולחן. אסיר מנסיבות המקרה את כל מה שנראה לי ברור מאליו ואשאיר רק איזה ליבה יותר מופשטת שאפשר לדבר עליה. בפרט, אניח שקהל של בגירים דתיים נחשפו למיצג וידאו במוזיאון שבו נשרפה כתובת עם שם ה' המפורש עליה. נניח שהם לא ידעו שהם עומדים להיחשף לזה לפני שנחשפו אליו, וגם מי שפירסם אותו לא בהכרח ידע שדתיים ייחשפו אליו, אבל ידע שיש סיכוי לא זניח שזה יקרה. בואו אפילו נאמר שבמקום בולט בכניסה למיצג יש התראה על התוכן שלו שמאפשרת לאנשים לבחור האם לצפות בו או לא. זה כל מה שנתון לנו. זה מצב עם יחסית מעט פרטים שמזקק ממה שקרה במשכן לאמנות עין חרוד מצב שלדעתי שווה לדבר עליו. בפרט, אני רוצה לדבר על שתי שאלות. האחת, האם זה אתי לפרסם את המיצג הזה? השניה, מה התגובה הדתית ה"נכונה" למיצג הזה?

אתחיל מהשאלה הראשונה. לצערי, צריך הקדמה מתודולוגית לפני שאתחיל לדבר עליה. ראשית, אני טיפוס די תועלתני כשמדובר באתיקה. בפישוט מסוים, זה אומר שאני מעדיף לחשוב על מאזן התועלת והנזק הפוטנציאליים של פעולה כמדד לאתיות שלה. שיקולים מהצורה "X פשוט לא מוסרי", שמכונים שיקולים דאונטולוגיים בעגה פילוסופית, לא משחקים אצלי תפקיד מרכזי בסוגיות אתיות. זה משהו שמי שקורא אותי צריך לדעת, כי יתכן שהוא לא יהיה תועלתן באותה מידה כמוני. שנית, כדי לחשוב על מאזן התועלת והנזק צריך איכשהו, ובכן, לאזן אותם. זה הרבה יותר קל כשאפשר לכמת את הנזק והתועלת. לעתים קרובות זה קשה, אבל כאן זה קשה שבעתיים. המצב שנתון לנו הוא די מופשט. לכן, אתמקד כאן בכיוון אליו ידחוף אותנו כל שיקול. אהיה נחרץ פחות לגבי השאלה כמה חזק הוא מושך אותנו לכיוון הזה, אם כי גם על זה אביע דעה.

לבסוף, כשאני שופט את האתיות של החלטה כמו זאת שהתקבלה בעין חרוד, אני מעדיף לא לשפוט את מה שקרה בפועל. במילים אחרות, אני מנסה לא לאזן בין התועלת והנזק שהתממשו בפועל. במקום, אני מעדיף לנסות להיכנס לנעליו, וכמובן לראשו, של מי שצריך להכריע לגבי ההחלטה הזאת ולעמוד על האתיות שלה מנקודת המבט הזאת. במילים אחרות, אני מעדיף לנסות להבין את מאזן התועלת הפוטנציאלית והנזק הפוטנציאלי על סמך מה שסביר לצפות שנדע לפני שקיבלנו את ההחלטה. זה נראה לי הוגן יותר. אם החלטה גרמה לשפע נזקים ואפס תועלת, היא עדיין יכולה להיות אתית לחלוטין כל עוד לא מתקבל על הדעת שמישהו יחשוב על הנזק הפוטנציאלי הזה מראש, למשל. מי שקיבל את ההחלטה הזאת לא מעל בתפקידו בעיני, במצב כזה.

עם כל ההקדמה המתודולוגית הזאת בראש, הגיע הזמן לפשול שרוולים ולנסות להבין את מאזן התועלת והנזק הפוטנציאליים במקרה המופשט שתיארתי. במקרה הזה, היה סיכון, שאכן התממש, שאנשים ייפגעו מהחשיפה למיצג הזה. למיצג הזה היה פוטנציאל לפגוע להם ברגשות. למרות שהשתמשתי במילים כמו "עלבון" מוקדם יותר ברשומה, אני לא באמת חושב שזאת המילה המדויקת ביותר למה שחשים דתיים. זעזוע או חלחלה כנראה תופסים טוב יותר את אופי הפגיעה שמיצג כזה יעורר בדתיים.

פן לא אובן נכון, פגיעה ברגשות היא עדיין פגיעה. היא לא משהו שאפשר להזניח במאזן התועלת והנזק הפוטנציאליים. אם אתם תועלתנים כמוני, כדי שפרסום המיצג הזה יהיה אתי, התועלת הפוטנציאלית שלו צריכה לעלות על הנזק הפוטנציאלי שלו. עם זאת, חומרת הפציעה מצביעה על גודל התועלת. המיצג הזה לא גרם לחמישית מהצופים בו לא גרם לחמישית מהצופים בו לאבד יד או רגל ולא רוקן בהונאה את חשבונות הבנק של כל אדם שני שצפה בו. התועלת הדרושה כדי להצדיק אותו לא חייבת להיות גדולה כמו התועלת הדרושה להצדיק אותו אם הוא אכן היה עושה את אחד משני הדברים האלו.

כאן אנחנו מגיעים לצד השני של מאזן הנזק והתועלת הפוטנציאליים. מהי התועלת של המיצג? בתסריט המופשט שלי, בכוונה תיארתי במעורפל את תוכן המיצג. כל מה שאמרתי עליו הסתכם בזה ששרפו כתובת של שם ה' המפורש. האם פירוט התוכן שלו משנה משהו? אני חושב שכן. אין הרבה תועלת לעצם פירסום המיצג במוזיאון. זה בהחלט יאפשר לאמן לקבל תמיכה לתרגול באמנות ויפתח לו את האפשרות לרווח במוניטין ששמור לאנשים שהציגו מיצגים במוזיאון. ועדיין, אפילו אם סביר מראש לסבור שרק עשרה דתיים צפויים להזדעזע מהמיצג הזה, אני מתחיל לתהות האם התועלת הפוטנציאלית הזאת מספיקה. הערכת התועלת הפוטנציאלית של תוכן המיצג נהיית חשובה.

בואו נאמר שהמיצג זהה בתוכן שלו למה שאכן הוצג במשכן לאמנות עין חרוד. כמו שאמרתי למעלה, לדעתי אין למיצג הזה ערך אמנותי. גרוע מזה, לדעתי הוא לא מעביר באפקטיביות את המסר שהוא מבקש להעביר. האמן הסביר שהוא רצה "להביא לידי ביטוי את הקטע של שריפת יהודים" ואני לא יודע איך המסר הזה עובר. במקרה הזה, אני פשוט לא רואה את התועלת בשריפת שם ה' המפורש. ממילא, אני לא חושב שזה מיצג שאתי לפרסם. לאור הנימוקים שלי, מידת הוודאות שלי במסקנה הזאת קשורה בטבורה למידת הוודאות שלי בערכו האמנותי של המיצג. ראו את מה שכתבתי על זה למעלה.

זה לא אומר ששריפת שם ה' המפורש היא מעשה לא אתי תמיד. למשל, דמיינו שהאמן היה מנסה לעשות בדיוק את מה שהוא לא ניסה לעשות: פרובוקציה. למרות שיש לפרובוקציות מוניטין רע, הן שימושיות מאד ככלי להעברת מסר בצורה חדה שתיזכר שנים קדימה. דמיינו שהיה מדובר במיצג וידאו בו מופיע אדם ששורף כתובת עם שם ה' המפורש עליה בתוך מסגד אל-אקצה. הקליפ יסתיים בפריים עם שמות הנרצחים במעשי הלינץ' שקרו בזמן מאורעות תשפ"א ובסופה המילים "אל תתפרעו על זה".

אני כבר יכול לדמיין את הזעם שכזה מיצג יעורר. אני מניח שהתלונה העיקרית תהיה על ה"סימטריה", מילה שקיבלה משמעות חדשה לגמרי במהלך מאורעות תשפ"א. וכן, אין ספק שיש הבדלים עצומים בין איך שיהודים דתיים מגיבים לפגיעה ברגשות הדתיים שלהם לעומת איך שמוסלמים עושים זאת. מאורעות תשפ"א הן דוגמא חיה למה שקורה כשמערבבים קנאות דתית ולאומנות באותו סיר לחץ. יהודים מעדיפים את הרגשות הדתיים שלהם שרופים בצ'ולנט עם מנת קיגל בצד או במקרה של דתיים מהעדה שלי, לשרוף אותה עם קצת סחוג. הם הרבה פחות נוטים ממוסלמים להגיב באלימות.

עכשיו אחרי ששילמנו את חובנו לפוליטיקל קורקטנס, אפשר גם לדבר על הדמיון. בשני המקרים מדובר בפגיעה ברגשות של דתיים. ספציפית, מדובר בפגיעה ברגשות שזוכים לפריווילגיה שאני למשל לא יכול לטעון לה. אם הייתי פצפיסט ומישהו מדבר לידי על מלחמת העולם השניה, במסגרת דיון ציבורי לא יהיה מספיק לומר שעצם זה שאני פצפיסט מזכה אותי להגנה על האוזניים מדעות שפוגעות בי. אם הייתי קומוניסט ומישהו היה מדבר לידי על כישלון השיטה הקיבוצית, מעטים היו ממהרים להגן על זכותי להגנה על מוחי מפלישה של עובדות שפוגעות בי. אם הייתי אתאיסט עם חוסן נפשי ירוד, אף אחד לא היה ממהר לתמוך בי במאבקי בחב"דניקים ברכבת שצועקים "משיח מגיע מברוקלין" חדשות לבקרים.

ועדיין, אנשים רבים, בינם יש המון דתיים וגם מסורתיים וחילונים גמורים, מעניקים לרגשות של דתיים פריבילגיה מיוחדת. רבים מאיתנו שומרים להם את הזכות להגן על האוזניים שלהם. די בזה שיטענו שדבר מה פוגע בהם כדי שניכנע לדרישות שלהם. אין צורך בדיון בשאלה האם זאת דרישה סבירה, האם יש פתרונות חלופיים לפגיעה בהם או בשאלה השורשית ביותר, האם הדת שלהם נכונה. די שיטענו שפגעו ברגשותיהם. התופעה הביזארית הזאת מופיעה בקרב אותם אנשים בחיי שהגנו על העלק התקוממות עממית של ערביי ישראל בזמן מאורעות תשפ"א, כאילו לא היה מדובר בחבורת פורעים אלימה שלמה שהיא עשתה אין שום הצדקה שיכולה לעבוד.

המיצג ההיפותטי הזה שתיארתי מחדד את המסר הזה היטב. לדתיים לא מגיעה הגנה מיוחדת מפגיעה ברגשות. כן, הוא פרובוקטיבי. כן, הוא משווה בין שני דברים שאין בינם דמיון מושלם. עם זאת, יש בינם משהו משותף, העצבים הרגישים של מוסלמים ויהודים דתיים בכל מה שנוגע לדת שלהם. להצביע על המשותף, במיוחד על ידי פרובוקציה, לגמרי יעביר מסר חשוב: רגשות דתיים לא זכאיים ליותר הגנה מרגשות של פצפיסטים, קומוניסטים, אתאיסטים או של האוחזים בכל דעה אחרת. עצם הדתיות שלהם לא מקנה להם אף מעמד מוגן יותר. יותר מזה, הפרובוקציה, הפגיעה ברגשות, היא חלק אינטגרלי מהאפקטיביות של העברת המסר, ממה שיכול לאפשר לו "לשקוע" היטב בלב מי שחושב שכן, לדעות דתיות מגיעה ההגנה הזאת. לכן, הנזק הפוטנציאלי שלה מאוזן לחלוטין. לפרסם כזה מיצג יהיה לגמרי אתי.

פריבילגים מדברים?

ועדיין, יש מי שחושב אחרת. אני חושב שהפריבילגיה הזאת של רגשות דתיים היתה מאחורי התגובות של שני פוליטיקאים לסערת המיצג בעין חרוד, בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר. בתגובות שלהם לסערה הזאת, שניהם פשוט השאירו מקום ריק איפה שהיה אמור להיות טיעון נגד המיצג הזה. במקום, הם הדגישו שהם ודתיים רבים נפגעו ממנו. ההסבר הריאלי ביותר בעיני להתנהגות הזאת הוא שהם רואים ברגשות שלהם משהו שצריך להינות מההגנה הפריבילגית שתיארתי לעיל. שוב, ברוח הרשומה הקודמת, אגיד שאני בטוח בזה ב-65 אחוז. לא וודאות גבוהה, כי אני לא יודע כליות ולב ובידיי רק מובאות מתוך מה שסמוטריץ' ובן גביר אמרו, אבל מספיק כדי שיהיה על מה לדבר.

אתחיל מסמוטריץ'. הוא טען במכתב ליועץ המשפטי לממשלה מנחם מנדלבליט כי

מיום אל יום ׳האומנות׳ הנאורה יורדת מדחי אל דחי עד ההדיוטה התחתונה תוך שהיא מבזה את קודשי ישראל, פוגעת ברגשות של מיליוני יהודים בארץ ומחוצה לה והכל בשם ׳חופש האומנות והביטוי'.

אולי רמתה של האמנות, הנאורה וגם הלא-נאורה, מידרדרת אל פני תהום. אולי היא מבזה את קודשי ישראל ופוגעת ברגשות של מיליוני יהודים בארץ ומחוצה לה. מדוע זה משנה? מה המסקנה שסמוטריץ' מוציא מכל זה? נפגעתי, הוא אומר, והרבה אנשים נפגעו יחד איתי, ולכן מה? מה המסקנה?

ובכן, סמוטריץ' אמר במכתבו שהוא

דורש כי תפתח חקירה ויוגש כתב אישום כנגד האחראים במשכן לאומנויות הבמה כמו גם כנגד המציג גרגורי אבו בעבירה על סעיף 173 ׳פגיעה ברגשי דת׳ לחוק העונשין.

בגדול, הוא רוצה שהמדינה תהיה הגננת שלו ותעניש את הילד שפגע ברגשותיו. כאמור לעיל, בעיני זה בזבוז מטופש של זמן ואני מעדיף לדבר על דברים כמו מבוגרים. אני קורא את סמוטריץ' כבן אדם מבוגר שעושה את המקבילה ה"בוגרת" של להתפתל על הרצפה בצרחות עד שהגננת תבוא ותעניש את הילד שקרא לו בשמות. כן, אחלה אצל ילדים, אבל אנחנו מבוגרים. אנחנו מסוגלים לשאול את עצמנו אם זאת באמת התגובה הנכונה.

מאחורי מה שסמוטריץ' אמר בשני הציטוטים האלו אני חושב שנמצאת הפריבילגיה של רגשות דתיים. הוא לא טורח עם טיעונים. הוא לא מנסה לנתח את ערכו של המיצג שזכה לבמה במשכן לאמנות עין חרוד. הוא פשוט דורש שמשהו יעשה לגבי המיצג הזה, כי הוא ו"מיליוני דתיים" נפגעו.

טיעון הרבה יותר טוב נתן איתמר בן גביר:

אם היה מדובר במוחמד, הייתה פורצת אינתיפאדה במדינת ישראל וכל העולם היה מזדעזע, אבל כשמדובר באלוקי ישראל כולם שותקים. צריכים להסיר את מיצג החרפה המזוויע הזה, לפני שתפרוץ מהומה ובנוסף, להפסיק לאלתר כל תקצוב ממשלתי למי שפוגע בקודשי ישראל וברגשותיו של העם היהודי המאמין.

הוא לחלוטין צודק בתחילת דבריו. מוסלמים מגיבים באלימות לפגיעה ברגשות שלהם ובמדינות רבות במערב, ואני גם בטוח שבמדינת ישראל, יש היסוס מסוים לבקר אותם מחשש לתגובה אלימה. וודאי, לא כל המוסלמים מגיבים כך, ואני בטוח שרבים מהם מצטרפים לאלו שמגנים את האלימות הזאת. עכשיו שהחזרתי עוד חוב לפוליטיקל קורקטנס, אני חושב שאפשר לדבר על התופעה עצמה. מספיק מוסלמים יצאו להפגין באלימות ברחובות אחרי שהתפרסמו הקריקטורות של מוחמד בדנמרק ב-2006. כמובן, כולנו חווינו לאחרונה את מה שקרה כשעץ במסגד אל-אקצה נשרף. קיבלנו את מאורעות תשפ"א. מהומות ברחובות כאילו אין חוק במדינה, לרבות מעשי לינץ' ברחובות והטלת בקבוקי תבערה על בתי מגורים. ההצדקה היחידה שהיתה להם היתה "נפגעו רגשותיי הדתיים" בתוספת מנה גדושה של לאומנות פלסטינית. אחכה לתגובות מאלו שידרשו ממני להחזיר חוב קטן נוסף לפוליטיקל קורקטנס וידרשו שאזכיר את הפורעים היהודים.

הבעיה עם הטיעון של בן גביר היא שהוא סיפק טיעון נגד הדבר הלא נכון. הוא תוקף את האנשים שעשו את המעשה, לא את המעשים עצמם. נניח שהמשכן לאמנות עין חרוד לא היה מוכן לפרסם יצירה בה שורפים את שמו של מוחמד או של ישו. נניח שהם פרסמו מיצג שפגע במי שהם חשבו שלא יערוף להם את הראש, היהודים, כי זה בטוח יותר. נניח שהם לא יעמדו על עיקרון חופש הביטוי ויגוננו עליו בפומבי, כשמדובר במיצג שבו נשרף איזה אייקון מוסלמי או אייקון ערבי. נניח שכל זה נכון. עדיין יש סוגיה על השולחן שלא זוכה למענה. האם היה אתי לפרסם את המיצג שהם פרסמו או לא? בן גביר לא מספק טיעון בעניין. כאמור, לדעתי זה בגלל שהוא לא חושב שהוא צריך. לדעתי הוא פשוט רגיל לפריבילגיה ששמורה לדתיים, לומר שפגעו בו ולצפות שזה יספיק, שזה יתפקד כטיעון מחץ שמביס הכל.

מעבר לזה, בן גביר מסתכן בשימוש בסטנדרט כפול. קשה לי לראות איך הוא יכול לשמור ליהודים בלבד את ההגנה הפריבילגית על הרגשות הדתיים בלי לתת אותה למוסלמים. אם הוא לא מסוגל להעמיד את הדעות האתיות שלו על הבסיס האיתן של נימוקים מתקבלים על הדעת, הוא יתנהג כצבוע אם ידרוש ממוסלמים לעמוד בסטנדרט הזה. אם יש להם את הפטור הזה, הרי שהם הלכו כברת דרך מאסיבית להצדקת פרעות תשפ"א. האם בן גביר ניסה לעזור להם להצדיק את מאורעות תשפ"א? אני בטוח שזאת לא היתה הכוונה שלו, אבל במעשים שלו, נראה לי שזה מה שהוא עשה. הוא נתן להם תחמושת אינטלקטואלית. אירונית, אדם שמבקר צבועים כנראה נוהג בסטנדרט כפול שיספק תחמושת אתית לאנשים שטבחו בעוברי אורח ברחוב.

כמה בטוח אני במסקנה הזאת? לא הרבה. היא מתבססת בעיקר על העובדה שאני לא מצליח לחשוב על נימוק מתקבל על הדעת לתת ליהודים דתיים את ההגנה הפריבילגית על הרגשות שלהם, אבל לא לבני דתות אחרות ובפרט מוסלמים. ספק בעיני שיהיה להם אחד שלא ישען בכבדות על הרעיון שהדת היהודית נכונה, טענה שהם לא יצליחו לבסס. עם זאת, יש להכיר בזה שהדמיון שלי מוגבל. אני חילוני אתאיסט. כן, הייתי דתי לפני יותר מעשר שנים. אחרי כל כך הרבה זמן כאתאיסט, לא יפתיע אותי אם אפספס איזה טיעון מחץ דתי, אחד שלא נשען על נונסנס בלתי אפשרי לביסוס כמו "הדת היהודית נכונה". אולי לבן גביר בפרט ולדתיים בכלל יש איזה טיעון טוב שמראה שזה בדיוק מה שצריך לעשות. לאור זה, בואו נאמר שאני בטוח במסקנה הזאת ב-70 אחוז.

לבסוף, הסיפא של בן גביר דורשת התייחסות בפני עצמה. הוא קורא לעצור את התקציב של מי שפוגע ברגשותיו וברגשות ציבור המאמינים באלוהים. ובכן, אין לי דעה חזקה על האם רצוי או לא רצוי לתקצב ממשלתי לאמנים ומוסדות אמנות. ממילא, אם ציבור מספיק גדול של אנשים חושב שאין למוסד הזה ערך, אפשר לא לתקצב אותו, בלי שארים קול במחאה. עם זאת, מה שבטוח הוא שאין שום סיבה להחליט שבגלל מעשה אחד, גם אם חושבים שהוא פסול לגמרי כי הוא פגע ברגשותיהם של מלא אנשים, עוצרים תקציב למוסד שכנראה משמש להמון דברים שונים. למה לא להסתכל על כל מה שעושה המוסד הזה ולשאול את עצמנו האם במצטבר רבה התועלת שלו על הנזק שהמיצג האחד הזה עשה? למה לא לבדוק אם זאת עגבניה רקובה אחת בתוך שקית של עגבניות או שקית שלמה של עגבניות מלאות עובש?

השורה התחתונה היא שבשני חלקי התגובה שלו בן גביר נשמע לי כמו ילד בגן. הוא כמו ילד בגן שרמי קרא לו מכוער. הוא התלונן לגננת שרמי היה נחמד לצחי, למרות שגם צחי מכוער, ואז הכריז שכל ילד שמעליב ילדים לא אמור לקבל ארוחת צהרים. הגננת בצדק תתעלם מבן גביר ותחשוב על מה שחשוב באמת: מה בדיוק רמי עשה, מדוע זה פסול, ואיך לתקן את ההתנהגות שלו, אם צריך? במקרה של גן הילדים, התשובה ברורה. התפקיד שלה הוא, בין השאר, להכין את הילדים שבאחריותה להתנהלות נאותה בחברה, ולהעליב אנשים יקשה על רמי להשתלב בה. התיקון יכול לקחת את הצורה של ענישה או דיבור על לבו של רמי.

שאלה מקבילה קיימת במקרה שלנו. מה בדיוק עשה האמן ומשכן האמנות עין חרוד, מדוע זה פסול ואיך לתקן את ההתנהגות שלו? בכל הקשור לפרסום המיצג, בן גביר וסמוטריץ' לא מסבירים מדוע הוא פסול וכל שכן לא עונים על השאלה איך לתקן את ההתנהגות הזאת. הם מתמקדים בהבעת הפגיעה ברגשות שהם הרגישו, אבל לא מסבירים למה זה משנה, אתית, שהם נפגעו. מניסיוני, הם לא לבד. חוויתי דתיים רבים שומרים לעצמם את הפריבילגיה הזאת.

זה לא חייב להיות כך. אפשר לבנות טיעון שמראה שפירסום המיצג הזה לא היה אתי. עשיתי את זה בעצמי. כן, זה דורש יותר עבודה. לא, זה לא קל. לא, זה לא יהיה טיעון מחץ שקוטל כל שמץ של ספק והודף כל שביב של ביקורת. לא, זה לא ירגיש טוב כמו לפרוק את הזעם במהירות של מכת ברק בפייסבוק. זה יעורר הרבה פחות את הרגש ויפעיל הרבה יותר את השכל. ועדיין, התוצאה בסוף יכולה להיות מועילה יותר. אני הפקתי טיעון חזק דיו בשביל לפחות להתחיל איתו דיון ציבורי בריא בנושא.

זה מחזיר אותי לשאלה שעדיין לא עניתי עליה. מה צריכה להיות התגובה הדתית למיצג הזה? התשובה נראית לי ברורה. די להסתתרות מאחורי הפריבילגיה לרגשות דתיים. עדיף לפתח חוסן רגשי ויכולת אינטלקטואלית. אם הם יתנהגו כמו ילדים שעומדים על עלבונם, הם מסתכנים בשמיטת הקרקע מביקורת לגיטימית על בני דתות אחרות שגם הם יעמדו על עלבונם. החלופה מזמינה כל כך יותר. עדיף להתנהג כמו בוגרים עם ראש על הכתפיים, שיודעים לדחות סיפוקים, להתעמת עם הרגשות שלהם, להחצין אותם בצורה בריאה ולבנות טיעון ברור נגד מה שפגע בהם, טיעון שאפשר לנעוץ בו שיניים. הבחירה היא בין להתנהג כמו ילדים ובין להתנהג כמו בוגרים עם שכל. למה לא להתנהג כמו מבוגרים?

אני מעדיף להיות טועה וברור על פני צודק ועמום

מה עושים כשלא בטוחים?

מגיפת הקורונה שהשתוללה בישראל היתה הזדמנות מעניינת לחשוב על השאלה הזאת. מתווי המדיניות, אנשי צוות רפואי ואנשים מן השורה התמודדו עם מצב שהיה חדש להם ולא מוכר. המגיפה בישראל התחילה במרץ 2020. למרות שזה נראה כמו לפני כשלושה מאות וחמישים שנה, עברה רק קצת יותר משנה. חודשים ספורים לפני כן זוהה ורוצף הגורם למגיפה, וירוס הקורונה (SARS-CoV-2). בתחילת 2020 מעט היה ידוע על הביוכימיה שלו ועל המנגנונים המולקולריים בעזרתם הוירוס משפיע על גוף האדם. היה ברור שההתפשטות שלו ברחבי העולם עלולה לגרום לנזק אדיר, אך לא היה ברור עד כמה.

על המעט שהיה ידוע על הוירוס הזה עצמו היו אמונים מדענים מסין. המדע הסיני תמיד היה מדע עם סימן שאלה. מחקר בסין נערך בלי ההגנה של זכויות שנלקחות כמובנות מאליהן במדינות המערב ותחת העין הבוחנת של שלטון שמנסה לשמר טהרה אידאולוגית בקרב חוקרי האומה. בו בזמן, הלחץ להפיק תוצאות עצום. במדינה עם מיליארד איש, יש מספר משרות אקדמאיות מוגבל באוניברסיטאות ושפע חכמים שמתחרים עליהם. חוקר ללא תנובה רבה, יהפוך לשיש-קבב של שוק העבודה הסיני. רק כדי לוודא שלא נסחפתי עם הדימויים, אבהיר שהוא יפוטר, לא יוצא להורג. מצב דומה קיים גם במדינות המערב, אך רחוק מאד מהעצימות בה זה קיים באוניברסיטאות הסיניות.

ביטוי כמעט קומי של המגמות האלו הוא ספרות המחקר הסינית על דיקור סיני. כמעט מאה אחוז מהמחקרים שהתפרסמו מסין על יעילות הדיקור הסיני כהתערבות רפואית מצאו שהוא אכן יעיל. במספרים אלו היו 838 מחקרים מתוך 840. תוצאות קליניות הן סטטיסטיות. אפילו אם דיקור סיני היה יעיל כהתערבות רפואית כמו שפייסבוק יעילה בלבזבז לאנושות את הזמן, היינו מצפים הרבה יותר מחקרים שהתפרסמו בסין ימצאו תוצאה אחרת. היעדרן הכמעט מוחלט של תוצאות שליליות הוא פשוט קומי.

לא במפתיע, המגמות האלו גורמות לי להתייחס בחשדנות לכל מאמר מדעי שהופק במוסדות המחקר הסיניים, לרבות מאמרים במתמטיקה. מה שהם הסיקו יכול להיות נכון בהחלט, אבל בלי אימות מבחוץ, אבחר שלא לאמץ את המסקנה שלהם. מניסיוני, החשדנות הזאת מאד רווחת בקרב חוקרים בביולוגיה ובמתמטיקה, ויותר בביולוגיה מאשר במתמטיקה. עם הרקע הזה, לא מעט רשויות בריאות, חוקרים ואנשים מן השורה במערב נטו להוסיף כוכבית על כל המידע שהגיע מסין על הוירוס החדש. בכוכבית היה כתוב "כבדהו וחשדהו".

חוץ מהמידע שזרם מסין, מתווי המדיניות היו צריכים להסתמך על אנלוגיה. וירוס הקורונה הוא חלק ממשפחה ענפה של וירוסים שכמה שנחקרת כבר לפחות ארבע עשורים. כמה מבני הדודים שלו גרמו להתפרצויות של מחלות נשימתיות. כל חברי המשפחה הזאת קשורים אחד לשני אבולוציונית. אם אנחנו יודעים משהו על אחד מהם, אפשר להסיק שאותו דבר נכון גם לגבי בן דודו. עד כמה אפשר להיות בטוחים שהמסקנה הזאת נכונה? כלל אצבע ריאלי הוא שמידת הוודאות שלנו צריכה להיות כמידת הקרבה האבולוציונית בין הוירוס שאנחנו מכירים ובן דודו. אם אמשיך לתאר קשרים אבולוציוניים במונחים משפת היום יום, אפשר לומר שנהיה יותר בטוחים במסקנה לגבי בן דוד מדרגה ראשונה מאשר לגבי בן דוד מדרגה שניה.

עם זאת, גם להשתמש באנלוגיות זה לא קל. אני לא מתכוון לכך שאנלוגיות לא נותנות לנו ידע וודאי לגבי וירוס הקורונה, אלא שקשה להשתמש באנלוגיות בפועל. לא פשוט לאתר את האנלוגיות האלו ולהסיק מהן את מה שאפשר להסיק מהן, תהא מידת הוודאות שלו אשר תהא. לשם כך, דרוש אדם שכבר יודע את מה שידוע על בני הדודים של SARS-CoV-2 והשקיע את זמנו בשיתוף המידע הזה עם מתווי המדיניות. לחילופין, מישהו ממתווי המדיניות היה צריך להשקיע זמן ומאמץ לא מבוטל על מנת לנבור בספרות המדעית הרלוונטית וללמוד את הידוע על בני הדודים של נגיף הקורונה. כך או כך, לא תמיד קל להביא את הידע לאיפה שהוא נחוץ. גם כשהוא יגיע לשם, השלב הבא תובעני לא פחות ואולי אף יותר. מישהו צריך לחשוב על האנלוגיה הרלוונטית.

איך שלא מסתכלים על זה, בתחילת המגיפה מתווי המדיניות היו צריכים לקבל החלטות במצב של חוסר וודאות. למשל, היה עליהם להחליט עד כמה להגביל תנועה של אזרחים, באיזה ציוד עליהם להצטייד ועד כמה לתגבר את כוח האדם, ואם בכלל הצעדים הללו נחוצים בכלל. אף אחת מההחלטות הללו לא תלויה רק בטיב הידע המדעי הזמין. יש צורך להתחשב במסגרת התקציב הזמין, באי-הוודאות לגבי עתיד המערכת הפוליטית ובמגבלות משפטיות שקיימות במדינה שמעניקה לאזרחיה זכויות חוקיות כמו ישראל. איכשהו, כל השיקולים הרלוונטיים על אי-הוודאות הטמון בהן היו צריכים להתגבש להחלטה.

גם אנחנו האזרחים היינו צריכים לקבל החלטות באותה תקופה. עד כמה לציית להנחיות? עד כמה להקפיד עליהן? עד כמה להחמיר עם עצמנו ולמגן את עצמנו אפילו יותר ממה שההנחיות דרשו? לנו היה עוד פחות מידע מלמתווי המדיניות. רובנו היינו צריכים להסתמך על המידע החלקי שטפטף אלינו דרך כלי התקשורת. טבע כלי תשתית התקשורת שבנינו כחברה יצר מצב אבסורדי בו שפע ראשים מדברים עם תארים מרשימים מילאו את אולפני החדשות. הראשים המדברים האלו לעתים סתרו אחד את השני והוסיפו בלבול ואי-וודאות למצב שבו מלכתחילה היה רב המסתורין על הידוע. רובנו פקפקנו בלא מעט ממדבררי המגיפה, גם כך. ביבי נתניהו, ראש הממשלה בזמנו, אמנם זכה לאמון ניכר מציבור גדול, אך ציבור לא פחות גדול רואה בו את התגלמות השחיתות, האנוכיות והפוליטיקה הקטנה. יריביו הפוליטיים זכו ליחס דומה מהציבור, רק בחילופי תפקידים בין תומכי ביבי ומתנגדיו. לבסוף, אזרחים מן השורה שניחנו במודעות עצמית גבוהה כנראה פקפקו בעצמם. מה הם יודעים על מגיפות ווירוסים, הם חשבו.

איך מתמודדים עם מצב כזה? אני לא מתכוון להתמודדות עם הפן הפסיכולוגי שלו, עם הרגשות שהוא מעורר, אלא עם הפנים האינטלקטואליים שלו. ספציפית, איך מגבשים דעה על נושא שאופפת אותו עננה של חוסר וודאות או אפילו חוסר וודאות קיצוני באופן אחראי אינטלקטואלית, בלי להתפשר על סטנדרטים? המטרה היא תהליך שמתחיל מעובדות שהנכונות שלהן מוטלת בספק, שלא וודאי שהן נכונות. התוצאה שלו היא דעה. הייתי שמח אם היה תהליך כזה שבסופו אצא "צודק". כלומר, שהדעה שאפיק בעזרתו תהיה נכונה או לפחות תהיה בעלת סיכוי מאד גבוה להיות צודקת. בעיני זאת מטרה ראויה, אבל אני לא יכול לומר שמצאתי תהליך שמבטיח את זה. במקום, בחרתי לעצמי מטרה צנועה יותר: התהליך עצמו צריך להפיק דעה שנאמנה כמה שיותר לנתונים שאנחנו מזינים אליה.

למה בדיוק הכוונה ב"נאמנה"? ובכן, זה תלוי. חשבתי על שלושה תהליכים שונים לגיבוש דעה, כל אחד מהם משמר בדעה תכונה אחרת של העובדות שאני מזין אליו. אפשר לחשוב על כל אחד מהתהליכים האלו כמעין אסטרטגיה מאד כללית לגיבוש דעה. אני משתמש בכל אחת מהאסטרטגיות האלו לפעמים, אבל כפי שאבהיר בהמשך, אחת מהן היא זאת שאני מעדיף וזאת שאני משתמש בה הכי הרבה.

האסטרטגיה הראשונה היא קצת חכמולוגית: פשוט לא לגבש דעה. ברגע שמבחינים שיש לנו ספק גדול מדי בנכונות העובדות שבידינו, נבחר שלא לגבש דעה. במובן הזה, אנחנו משמרים את התכונה הכי כללית של ספק גדול: הוא לא באמת תומך בצורה חד-משמעית במסקנה אחת ויחידה והדעה שלנו משקפת זאת, כי אין לנו אחת. האסטרטגיה הזאת נהדרת בכל מיני הקשרים. אין לי דעה בשאלה האם מסי הוא שחקן הכדורגל הטוב בעולם או לא. זה פשוט לא מעניין אותי, ובין אם התשובה היא כן ובין אם לא, חיי לא ישתנו כלל. אין לי דעה בשאלה האם סוכרים מוצמדים למולקולות רנ"א קטנות ואז מודבקות על ממברנות של תאים. אני מת על ביולוגיה ועדיין על הסוגיה הספציפית הזאת כנראה אף פעם לא אטרח לגבש דעה.

האסטרטגיה הזאת לא תמיד זמינה לי. הרבה פעמים יש לי סיבה לגבש דעה ממש, להבדיל מלגבש דעה חכמולוגית. למשל, במהלך המגיפה הייתי צריך להחליט איך להתנהג, ולהתנהגות שאבחר היתה השפעה על מידת הסיכון הפוטנציאלי שאני חושף את עצמי אליו. כמה גדול הסיכון? הסיכון היה נראה לי קיים, אבל לא היה ברור עדיין עד כמה הוא גדול. הייתי צריך לגבש דעה על גודל הסיכון על סמך עובדות אפופות בספק. פוליטיקה היא דוגמא נוספת. האם אני תומך בפינוי הבתים בשייח ג'ראח או לא? אני לא משפטן ופרטי המקרה ידועים לי רק מהתקשורת. לכן, גם העובדות הרלוונטיות כאן אפופות בספק. ועדיין, ההחלטות שהתקבלות בנושא על ידי פוליטיקאים שעל גורלם אני שולט, בצורה קטנה כלשהי, השפיעה על חיי מאד. אחרי הכל, ירו על מקום מגוריי רקטות.

יש גם סיבות יותר "פנימיות" לגבש דעה. אני אדם סקרן. אני אוהב לקרוא, לחקור ולחשוב על דברים, רובם נושאים שיעוררו פיהוק ברוב שאר האנושות, לא משנה כמה אני נלהב לגביהם. אף בן אדם לא יכול להיות מומחה להכל. לכן, הסקרנות שלי לעתים קרובות מובילה אותי לחשוב על נושא שאני יודע עליו מעט מאד. ועדיין, אני רוצה לגבש לגביו דעה. בחיים האינטלקטואליים שלי אני לא אוהב להיות ספוג שסופח פרטים שמספרים אחרים. אני אוהב לנתח, להצליב ולשחק עם פרטים בראש שלי, הכל במטרה לבנות תמונה מנטלית של המציאות בראשי. במילים אחרות, אני רוצה לגבש דעה.

בין אם בגלל האופי שלכם או בגלל נסיבות חיצוניות לכם, לפעמים תהיה לכם סיבה לגבש דעה. כדי להבין מה אני עושה אז, צריך לחשוב על שתי תכונות של דעות: סבירות ובהירות. סבירות היא הקלה להסבר מהשתיים. זה מדד למידה בה אנחנו מעריכים שהדעה נתמכת על ידי הידוע לנו. שימו לב שבעיני סבירות היא משהו שמחווה הדעה אומד, והוא יכול להיות טועה. בהירות היא עסק טיפה יותר מורכב. לא אנסה להגדיר אותו בדיוק. במקום, אומר שהתוכן של דעה לא תמיד ברור עד הסוף. בתחילת המגיפה, למשל, כולם דיברנו על כך שהוירוס פוגע יותר במבוגרים מאשר בצעירים. זאת בהחלט עמדה עם תוכן מסוים, אך הוא לא כל כך ברור. כמה צעיר הוא "צעיר" וכמה מבוגר הוא "מבוגר"? ועד כמה הוירוס "פוגע יותר"? פי 1.3? פי 5? פי 100? הדעה לא מספקת תשובה ברורה לשאלות הללו. מנעד גדול של תשובות אליהן מתאים למה שידוע בה. אפשר לומר שכל הדעות הספציפיות הללו במובן כלשהו "מוכלות" בתוכה.

יש קשר בין שתי התכונות הללו, סבירות ובהירות. ככל שדעה בהירה פחות, כך היא "מכילה" מנעד גדול יותר של דעות ספציפיות. לכן, יהיה עלינו לייחס לה סבירות גבוהה יותר מדעה בהירה יותר. הרעיון דומה למה שקורה כשחושבים על ההסתברות של אירועים. אם מטילים קוביה, למשל, ההסתברות לקבל 6 לא יכולה להיות גדולה יותר מההסתברות לקבל 6 או 1. האירוע הראשון "מוכל" בתוך האירוע השני. על דרך האנלוגיה, אפשר לחשוב שקורה דבר דומה עם דעות. אם לפנינו שתי דעות, אחת מאד עמומה ואחת ספציפית יותר, הראשונה "מכילה" את השניה. לכן, הסבירות שלה הראשונה לא יכולה להיות קטנה יותר מההסתברות של השניה.

שתי האסטרטגיות הנותרות מתעדפות כל אחת תכונה אחת של דעות. האחת מתעדת סבירות. הרעיון הוא שעלי לגבש את הדעה הכי סבירה, זאת שלמיטב הבנתי הכי מתאימה לנתונים. התוצאה היא דעה שמשמרת, או לפחות מנסה לשמר, את מידת הספק בעובדות שעל פיהן היא מגובשת. ככל שהן סבירות יותר כך היא סבירה יותר. כשמשתמשים באסטרטגיה הזאת, לעתים קרובות יהיה צורך להקריב את הבהירות של הטענה. הבאתי למעלה את הדוגמא של הקורונה, הצעירים והמבוגרים. הרבה פעמים, זה חיסרון. דעה עמומה תעזור לנו פחות לקבוע מדיניות, למשל, מדעה בהירה. גם כשכל המטרה שלי בגיבוש דעה היא סיפוק ייצר הסקרנות שלי, דעות עמומות רחוקות מלספק אותי, אבל יכול להיות שזה רק אני. חיסרון נוסף הוא שלא תמיד קל להבין מהי הדעה הסבירה ביותר. לעתים קרובות זה תלוי בשיקול דעת שלא קל להפעיל במצבים בהם העובדות הידועות לנו נתונות בספק.

האסטרטגיה האחרונה מתעדפת בהירות, וזאת אסטרטגיה שאליה לבי נוטה. הרעיון הוא לגבש דעה ברורה, כזאת עם תוכן מאד ספציפי, אך לייחס לה סבירות נמוכה. האסטרטגיה הזאת משמרת, או לפחות מנסה לשמר, את התוכן של העובדות שעל פיהן היא מגובשת. כדוגמא, זכרו את מה שאמרתי למעלה על המדע הסיני והגורמים המטים אותו. אני לא מכיר את ספרות המחקר בנושא ההשפעה של השלטון הסיני על המדע ולמעשה לא מכיר כמעט בכלל את אורחות השלטון הסיני. הידוע לי בנושא מגיע מדיווחים בתקשורת ושיחות עם אותם סינים שפגשתי כשהם שהו בארץ במהלך הקריירה האקדמית שלהם. האם הדעה שלי חסרת בסיס? לא בדיוק, אבל זו לא הדעה הכי מיודעת היטב בעולם. הייתי נותן לה סבירות של 65 אחוז מתוך 100. זה לא מבוטל, אבל רחוק ממה שאחשיב כוודאות, מעל 95 אחוז סבירות.

ועדיין, בגלל שהדעה הזאת חדה, בגלל שהיא ברורה, יכולתי להשתמש בה כדי לגבש דעה לגבי מגיפת הקורונה. משהו נבע ממנה. היא לא היתה דעה בסגנון "אולי אפשר לסמוך על המדע הסיני ואולי לא". צריך לזכור שהוודאות היחסית נמוכה שלי לגבי אורחות המדע הסיני משליכה על הוודאות שאתן לדעה שאגבש לגבי המגיפה. אם לדעתי על אורחות המדע הסיני אני מייחס סבירות לא גבוהה במיוחד, זה חייב להנמיך במידת מה את הסבירות שאתן לדעה שאגבש לגבי המגיפה בהשוואה למצב בו הייתי מייחס סבירות מאד גבוהה לדעתי על המדע הסיני.

כל זה אומר שהאסטרטגיה הזאת מועדת להוביל אותי לטעות. ואכן, מניסיוני איתה, צריכים להיות מוכנים לטעות המון כשמשתמשים בה. ועדיין, זה לא חיסרון בעיני, אלא היתרון שלה. ככל שדעה יותר בהירה, יותר ספציפית, קל יותר לגלות אם היא נכונה או שגויה. במובן הזה, אני מעדיף לחשוב על האסטרטגיה הזאת כמעין חיפוש יהלום בסלע ענק. הסלע הוא משל לכל הדעות שאפשר לאמץ על סמך קבוצה של עובדות אפופות בספק והיהלום הוא המציאות, מה שבאמת נכון. באסטרטגיה הזאת בוחרים איזה נקודה זעירה בסלע הזה ומאמצים אותה כשלנו. זה המשל לגיבוש דעה מאד בהירה וספציפית. פיסה קטנה כזאת הרבה יותר קל להסיר מהסלע מאשר פיסה גדולה. זה המשל לכך שקל יותר להכריע אם דעה בהירה נכונה או לא. ברגע שאנחנו מגלים שהדעה שגיבשנו שגויה, ברגע שהסרנו אותה מהסלע, התקדמנו צעד קטן בדרך למציאת הדעה הנכונה, בדרך למציאת היהלום. אם נחזור על התהליך הזה שוב ושוב, בסופו של דבר נישאר עם סלע קטן יותר וכך נקבל מושג טוב יותר לגבי מיקומו של היהלום.

כל עוד אני מוכן לטעות, ולטעות הרבה, אני מעדיף את האסטרטגיה השניה. אני מעדיף להיות ברור וטועה על פני עמום וצודק. זה לא אומר שאני תמיד מאמץ אותה. רחוק מזה. שתי האסטרטגיות האלו הן אסטרטגיות טהורות ואידאליות. האסטרטגיה בה אשתמש בפועל תמיד תהיה ערבוב של השניים, אם כי לרוב אני נוטה יותר לכיוון זאת שמתעדפת בהירות. כך למשל בתחילת המגיפה חשבתי שכדאי לי להידבק בנגיף מוקדם. בתי החולים היו יחסית ריקים אז, כך שבמידת הצורך אוכל לקבל טיפול רפואי אידאלי. חשבתי שבגלל הגיל הצעיר שלי והבריאות האיתנה שלי, הסיכון שאסבול ממחלה קשה היה קטן. זאת דעה די ספציפית, אבל לא מאד ספציפית. יש בה שפע מה לחדד, כמו כמה "מוקדם" זה מוקדם ואיך בכלל אפשר לחתור להידבק במצב שבו המגיפה עדיין היתה מוגבלת בהתפשטות שלה. האמנתי שהיא נכונה במשהו כמו 85 אחוז, בהסתמך על העובדות שהיו ידועות לי בזמנו. משום שלבחירה שלי היו שיקולים מעשיים, ניסיתי לתעדף גם סבירות וגם בהירות, על מנת לקבל מעין דעה שגובשה בעזרת אסטרטגיה היברידית.

מיותר לציין, מה שהתגלה בחודשים שעברו מאז הבהיר שהדעה הזאת היתה שטות גמורה. גם צעירים שסבלו ממחלה קלה, בתדירות לא זניחה בכלל, סבלו מתסמינים שהעיבו על איכות חייהם חודשים אחרי שחלפה ההדבקה הפעילה של הוירוס. זה סיכון שלא חשבתי עליו בזמנו והוא רלוונטי גם לצעיר כמוני. כמו כן, הטיפול במחלה לה גורם הנגיף השתכלל בחצי שנה שחלפה מאז שרופאים התוודעו אליו. לכן, כבר לא ברור בכלל שהיה עדיף לי להידבק מוקדם. זה מדגים עיקרון חשוב. לא משנה באיזו אסטרטגיה בחרתי לגיבוש דעה במצבי ספק, תמיד צריך לחשוב על הדעות שלי כנתונות לשינוי. גיבוש דעה הוא תהליך שבו יש רק תוצרי ביניים, ואף פעם לא מוצר מוגמר. זה לא אומר שצריך לחיות באי-וודאות מוחלטת ולקפוץ מדעה אחת לדעה ההפוכה כל הזמן. זה רק אומר שהראש תמיד צריך להיות פעיל, כל הזמן חותר לקבל מידע חדש ולחשוב מחדש על הדעות שלנו.

אנושי, אנושי מדי: לקחים מהחיפוש אחר חוצנים תבוניים

[toc]

לצערי, מתארכת כתיבת הרשומה המובטחת על קשקושי מיכאל אברהם בנושא דטרמיניזם והשגת ידע. אמנם כתבתי כבר די הרבה, אבל שוב נמאס לי לעסוק בו וב"הגיגיו". במקום אעסוק בנושא אחר לחלוטין שעד כה לא כתבתי עליו דבר בבלוג: החיפוש אחר חיים תבוניים מחוץ לכדור הארץ, או בראשי התיבות הלועזיות שלו SETI. לפני כמה שבועות סיימתי את הספר The Eerie Silence של הפיזיקאי פול דיוויס, תומך גדול ב-SETI. השאלה ששזורה לאורך כל הספר שלו היא "איפה כולם?". "השתיקה המפחידה" שמוזכרת בכותרת הספר היא המחסור המוחלט באותות מהחלל החיצון. אחרי עשרות שנים של האזנה לשמים בעזרת טלסקופיי רדיו, אף הודעה מיצורים תבוניים לא נקלטה. להמשך הקריאה "אנושי, אנושי מדי: לקחים מהחיפוש אחר חוצנים תבוניים"

ריצ'רד סווינבורן על איך אלוהים מסביר את קיומם של חיים אינטליגנטיים

[toc]

ריצ'רד סווינבורן הוא פילוסוף נוצרי בריטי, מהגדולים והמשפיעים ביותר בעולם התיאולוגיה. הוא גם מהאנשים שאני לא מסכים איתם על כמעט כלום, אך למרות זאת מכבד מאד. הזכרתי ברשומה הקודמת שאנשים כאלו עלו בדפי הבלוג הזה מעט מדי. בשבוע האחרון עבדתי, כמובטח, על הרשומה על הגיגי מיכאל אברהם בעניין דטרמיניזם ויכולתו של הדטרמיניסט לדעת. הבן אדם יצא לי מכל החורים. הוא חפרן, טרחן ומלא מעצמו, גם כשהוא אומר שטויות גמורות. המוטיבציה לגמור את הרשומה על שיגיונות אברהם ירדה מעט, אז רציתי לעשות משהו שיגרום לי להרגיש טוב יותר. הרשומה הנוכחית נותנת טעימה מהגיגי סווינבורן על הטיעון מתכנון. בסופו של דבר, אני לא מסכים איתם, אבל אני לחלוטין אוהב אותם. להמשך הקריאה "ריצ'רד סווינבורן על איך אלוהים מסביר את קיומם של חיים אינטליגנטיים"

הדטרמיניזם שלי

דטרמיניזם בקליפת אגוז

[toc]אני דטרמיניסט. בהשראת שו"ת שהופיע באתר של יקיר הבלוג מיכאל אברהם, רציתי לכתוב רשומה בנושא. עם זאת, במילותיו האלמותיות של המפטי דמפטי, "כשאני משתמש במילה מובנה הוא בדיוק המובן שבו אני בוחר בשבילה – לא פחות ולא יותר". הבעיה היא שזה נכון גם כשאני קורא מילה, ואני בטוח שזה נכון גם כשאתם קוראים מילה. לכן, לפני שבכלל אוכל להיכנס לבשר הרשומה, אאלץ להסביר למה בדיוק אני מתכוון כשאני מדבר על דטרמיניזם. להמשך הקריאה "הדטרמיניזם שלי"

מעט חינוך אבולוציוני: הביולוגיה האבולוציונית כמדע היסטורי והאגו הנפוח של המדעים המדויקים (חלק י"ב)

תוכן העניינים של סדרה זאת נמצא במאמר המבוא שלה.

[toc]

למדעים המדויקים יש מוניטין גדול. יש להם מוניטין כתחומים מדעיים בעלי הישגים מעשיים, ובצדק. מחשבים, מכונות ענק, תרופות, תהליכי ייצור חדשנים במפעלים ושאר פיתוחים טכנולוגיים מרהיבים – כולם הם התוצר של עבודתם המצטברת של פיזיקאים, כימאים ומהנדסים. יש להם גם מוניטין כמדעים מדויקים. הפיזיקה והכימיה במיוחד נחשבים לתחומים שעומדים בסטנדרטים קפדניים של אישוש מדעי. פילוסופים של המדע התרשמו מזה כל כך, שלא מעט עבודות שקראתי בתחום נראו לי מנותקים לחלוטין מכל מה שמתרחש במדעי החיים, התחום המדעי בו אני מתמצא.

המוניטין של המדעים המדויקים מטיל צל על המדעים האחרים בהרבה דרכים, בצדק או שלא בצדק. היום אעסוק באחד המקרים בהם זה קורה שלא בצדק. יש מכחישי אבולוציה שטוענים שסטנדרט הראיות המקובל בביולוגיה האבולוציונית נמוך מסטנדרט הראיות של המדעים המדויקים. בפרט, הביולוגיה האבולוציונית היא לא מתמטית מספיק. כתוצאה מזה, חוקרים בתחום מנסחים השערות מעורפלות ומתקשים לאשש אותם על ידי שיטות כמותיות. בנוסף, הראיות בתחום הן חלשות, "ארכיאולוגיות", "היסטוריות", מסוג הראיות שהיסטוריון יאהב, אבל הן לא באמת "מוכיחות" דברים, עד כמה שאפשר להוכיח דברים במדע. להמשך הקריאה "מעט חינוך אבולוציוני: הביולוגיה האבולוציונית כמדע היסטורי והאגו הנפוח של המדעים המדויקים (חלק י"ב)"

מעט חינוך אבולוציוני: מקרואבולוציה, מיקרואבולוציה והמשך הקרב בין תחושות בטן למציאות (חלק י"א)

תוכן העניינים של סדרה זאת נמצא במאמר המבוא שלה.

[toc]

יש לא מעט דוגמאות של שינויים אבולוציוניים בטבע. אחת המפורסמות שבהם היא האופן בו זיהום אוויר באנגליה גרם לתדירות עשי הפלפל השחורים לעלות. בפישוט גס, זיהום האוויר גרם לעצים עליהם גרים העשים להכהות. העשים השחורים בלטו פחות על רקע העצים הכהים, מה שהחביא אותם מעיניהם של טורפים פוטנציאליים. התופעה הזאת, המכונה מלניזם תעשייתי, היא דוגמא יפה של הברירה הטבעית בפעולה. יש מכחישי אבולוציה שמקבלים זאת, אך ממשיכים להכחיש אבולוציה. מדוע? לשיטתם, דוגמאות כאלו ממחישים מיקרואבולוציה, אבולוציה בקנה מידה זעיר, בעוד שהמחלוקת שלהם עם הביולוגים האבולוציוניים היא על המקרואבולוציה, ההיווצרות של שינויים אבולוציוניים בקנה מידה גדול, כאלו שיוצרים מינים חדשים. להמשך הקריאה "מעט חינוך אבולוציוני: מקרואבולוציה, מיקרואבולוציה והמשך הקרב בין תחושות בטן למציאות (חלק י"א)"

מעט חינוך אבולוציוני: המיתוס של האקראיות האבולוציונית (חלק י')

תוכן העניינים של סדרה זאת נמצא במאמר המבוא שלה.

[toc]

חבר הפנה אותי לדיון בטוויטר על אבולוציה. טוויטר הוא לא מקום טוב לדיונים כאלו. הוא מכריח את המשתמשים בו לקצר, ולרוב קוצר היריעה יוצר קצר בהבנה. למשל, אני לא מבין למה חתר מכחיש האבולוציה התורן, כשכתב בדיון הטוויטר הזה:

ברירה טבעית אינה אבולוציה. נקודה. זהו מנגנון ברירה, כשמו. גם על פי תיאוריית האבולוציה, האבולוציה עצמה היא תהליך אקראי שמביא להתפתחות גנטית. והברירה הטבעית היא רק המבחן שקובע מי שורד. כלומר, המקסימום שאפשר לומר עליה זה שהיא קובעת את ה pool הגנטי הקיים בכל רגע נתון. להביא דוגמה של ברירה טבעית זה להביא דוגמה של… נכון, ברירה טבעית. לא של הליך התפתחות אבולוציונית, שהיא הליך נפרד. ברירה טבעית מתקיימת גם בלי אבולוציה.

ובכן, אני מכיר כמה מהמילים האלו. ברירה טבעית, אבולוציה, התפתחות גנטית, בריכת גנים ("pool גנטי") – כולם מושגים די מקובלים בביולוגיה אבולוציונית. אם אני מניח את המשמעויות המוכרות לי שלהם, אין לי מושג מה קראתי. מבחינתי זה כמו לנסות למצוא משמעות במשפט "רעיונות ירוקים וחסרי צבע חולמים בזעם".

לא בא לי להיות הברוך אסולין של הטוויטר ואין לי כוח לכתוב פירוש רש"י על נגיסוני התובנות של מיקרו-בלוגרים. במקום, אעשה קצת פריסטייל. אפשר לזהות בדיון הזה בטוויטר את צילם של כמה טענות שפופולריות מאד בקרב מכחישי אבולוציה:

  1. אבולוציה היא תהליך אקראי.
  2. שינויים אבולוציוניים קטנים, מיקרואבולוציה, אכן קורים ולא נמצאים במחלוקת. המחלוקת היא על טיב הראיות למקרואבולוציה, לשינויים אבולוציוניים גדולים. הן גרועות.
  3. הביולוגיה האבולוציונית נופלת מתחת לרף הגבוה של תיאוריות מתחום הפיזיקה, הכימיה והמדעים המדויקים. בפרט, בניגוד לתיאוריות אלו, לאבולוציה אין רקע מתמטי חזק והאישושים המעבדתיים שלה נופלים באיכותם.

בשבילי, זאת סיבה למסיבה. אנצל את ההזדמנות ואעבור על כל אחד מהטענות האלו בפני עצמן. ברשומה הזאת אעסוק בטענה הראשונה ואשמור את שתי האחרות לרשומות הבאות. להמשך הקריאה "מעט חינוך אבולוציוני: המיתוס של האקראיות האבולוציונית (חלק י')"

איך למדתי להפסיק לדאוג ולאהוב את המקריות

[toc]

לאחרונה, עבודות בניה מחוץ לחלון הדירה שלי אילצו אותי לחפש מקום שקט ורגוע ללמוד בו. רוטן כמו סטודנט טיפוסי, שוטטתי קרוב לשעה בקמפוס של אוניברסיטת תל אביב בחיפוש אחר מה שחשבתי עליו כאל דוראדו האישי שלי. לא מצאתי אותו. מסתבר שהקמפוס של אוניברסיטת תל אביב די סגור בתקופת החגים. הספריות לא פועלות, רוב הבניינים סגורים ובבניינים שנותרו פתוחים חדרי הסטודנטים נעולים. למעשה, כל הקמפוס נראה כמו ספינת רפאים. מתחם ענק שנראה שוקק חיים בכל יום אחר בשנה, נראה השבוע כמו מדבר סהרה של האקדמיה הישראלית.

התחלתי את החיפוש שלי מלא מוטיבציה בבניין בית הספר למתמטיקה וסיימתי אותו מלא בתסכול באותו מקום. מיואש, פניתי לחזור אל הדירה הרועשת שלי כשפתאום הופיעה מולי חברה ישנה מימיי כסטודנט לביולוגיה. היא הלכה לקנות לעצמה קפה של בוקר לפני שתתחיל עוד יום של עבודת מעבדה. ישבנו לשיחת "מה קורה?" קצרה. שנינו שמחנו לראות אחד את השני. גם שמחנו לדחות את הקץ – אני את השיבה לדירה הרועשת שלי, היא את עבודת המעבדה שלה.

לכל הדעות המפגש הזה היה מקרי לחלוטין. כשחשבתי עליו מאוחר יותר, המחשבות שלי נעו לרוב בין נוסטלגיה כללית לתואר הראשון בביולוגיה לחוויות הספציפיות שחוויתי אז עם החברה הזאת וחבורת הסטודנטים שהסתובבנו איתה. לרוב. מדי פעם, הפדנט חסר התקנה שבתוכי לקח את המושכות ותהה לגבי טבעו של המפגש הזה. הוא היה מקרי לחלוטין, אבל מה בעצם זה אומר? בהרבה הקשרים אנחנו אומרים על אירוע שהוא "מקרי" או שהוא קרה "במקרה" או ש"יד המקרה" הוציאה אותו לפועל. למה אנחנו מתכוונים? להמשך הקריאה "איך למדתי להפסיק לדאוג ולאהוב את המקריות"

כמה מוטה המדע שלנו? המקרה המעצבן של המגירה הסגורה

[2,280 מילים]

כמו כל בני האדם, למדענים יש משאבים מוגבלים, אינטרסים ותשוקות. הזמן שלהם מוגבל, הם רוצים לקדם את הקריירה שלהם והם אוהבים פידבק חיובי. יש להם חיים מחוץ למעבדה. הם אנשי משפחה, בעלי תחביבים וחובבי פנאי. הם יכולים לכלות שעות בבדיקה מדוקדקת של השערה מבטיחה ובאיסוף וניתוח נתונים, אבל בסופו של יום, הם צריכים לחזור הביתה, ולו כדי לישון. מה יעשו מדען או מדענית שעבדו במשך חודשים או אפילו שנים על השערה מסוימת, אם בסופו של דבר התברר להם שהיא שגויה?

בהכללה, במדע תוצאה שלילית פחות יוקרתיות מתוצאה חיובית. ככל שהשערה יותר חדשנית ומפתיעה, כך היא נחשבת ליותר פרובוקטיבית ומרעישה ומקבלת תשומת לב בהתאם. כלב נשך אדם והדביק אותו בכלבת זה לא חדשות. אדם נשך כלב והדביק אותו ב-HIV זה שיא הסקסיות המדעיות. כזה מקרה מתועד יכול לזכות חוקר בר-מזל בבמה בכתבי-עת מדעיים יוקרתיים, קידום בקריירה שלו, פידבק חיובי מחוקרים אחרים בתחומו ועוד.

בהשוואה לתוצאות חיובית, תוצאות שליליות זוכות להופיע באמפי בקיסריה רק כשהן סותרות את הקונצנזוס הקיים בקרב מומחים. לרוב, הן משעממות וחסרות ברק, אפילו שכולם מכירים בחיוניות שלהן. מצאנו עוד דרך לא לרפא סרטן. וופטי-דו. אין הרבה יוקרה בתוצאות שליליות, הן בדרך כלל לא יזכו למקום בכתבי עת נחשבים ולא יקדמו את הקריירה של החוקר. למדענים יש דברים אחרים לעשות, בתוך המעבדה ובחייהם הפרטיים. כשהתמריץ חלש, אין הרבה מוטיבציה לכתוב אלפי מילים בשפה טכנית יבשה. פרסום מחקר עם תוצאה שלילית מקבל עדיפות נמוכה בסדר היום של המדען הממוצע.

להמשך הקריאה "כמה מוטה המדע שלנו? המקרה המעצבן של המגירה הסגורה"