קטגוריה: ללא קטגוריה

מה עושים כשלא בטוחים?

מגיפת הקורונה שהשתוללה בישראל היתה הזדמנות מעניינת לחשוב על השאלה הזאת. מתווי המדיניות, אנשי צוות רפואי ואנשים מן השורה התמודדו עם מצב שהיה חדש להם ולא מוכר. המגיפה בישראל התחילה במרץ 2020. למרות שזה נראה כמו לפני כשלושה מאות וחמישים שנה, עברה רק קצת יותר משנה. חודשים ספורים לפני כן זוהה ורוצף הגורם למגיפה, וירוס הקורונה (SARS-CoV-2). בתחילת 2020 מעט היה ידוע על הביוכימיה שלו ועל המנגנונים המולקולריים בעזרתם הוירוס משפיע על גוף האדם. היה ברור שההתפשטות שלו ברחבי העולם עלולה לגרום לנזק אדיר, אך לא היה ברור עד כמה.

על המעט שהיה ידוע על הוירוס הזה עצמו היו אמונים מדענים מסין. המדע הסיני תמיד היה מדע עם סימן שאלה. מחקר בסין נערך בלי ההגנה של זכויות שנלקחות כמובנות מאליהן במדינות המערב ותחת העין הבוחנת של שלטון שמנסה לשמר טהרה אידאולוגית בקרב חוקרי האומה. בו בזמן, הלחץ להפיק תוצאות עצום. במדינה עם מיליארד איש, יש מספר משרות אקדמאיות מוגבל באוניברסיטאות ושפע חכמים שמתחרים עליהם. חוקר ללא תנובה רבה, יהפוך לשיש-קבב של שוק העבודה הסיני. רק כדי לוודא שלא נסחפתי עם הדימויים, אבהיר שהוא יפוטר, לא יוצא להורג. מצב דומה קיים גם במדינות המערב, אך רחוק מאד מהעצימות בה זה קיים באוניברסיטאות הסיניות.

ביטוי כמעט קומי של המגמות האלו הוא ספרות המחקר הסינית על דיקור סיני. כמעט מאה אחוז מהמחקרים שהתפרסמו מסין על יעילות הדיקור הסיני כהתערבות רפואית מצאו שהוא אכן יעיל. במספרים אלו היו 838 מחקרים מתוך 840. תוצאות קליניות הן סטטיסטיות. אפילו אם דיקור סיני היה יעיל כהתערבות רפואית כמו שפייסבוק יעילה בלבזבז לאנושות את הזמן, היינו מצפים הרבה יותר מחקרים שהתפרסמו בסין ימצאו תוצאה אחרת. היעדרן הכמעט מוחלט של תוצאות שליליות הוא פשוט קומי.

לא במפתיע, המגמות האלו גורמות לי להתייחס בחשדנות לכל מאמר מדעי שהופק במוסדות המחקר הסיניים, לרבות מאמרים במתמטיקה. מה שהם הסיקו יכול להיות נכון בהחלט, אבל בלי אימות מבחוץ, אבחר שלא לאמץ את המסקנה שלהם. מניסיוני, החשדנות הזאת מאד רווחת בקרב חוקרים בביולוגיה ובמתמטיקה, ויותר בביולוגיה מאשר במתמטיקה. עם הרקע הזה, לא מעט רשויות בריאות, חוקרים ואנשים מן השורה במערב נטו להוסיף כוכבית על כל המידע שהגיע מסין על הוירוס החדש. בכוכבית היה כתוב "כבדהו וחשדהו".

חוץ מהמידע שזרם מסין, מתווי המדיניות היו צריכים להסתמך על אנלוגיה. וירוס הקורונה הוא חלק ממשפחה ענפה של וירוסים שכמה שנחקרת כבר לפחות ארבע עשורים. כמה מבני הדודים שלו גרמו להתפרצויות של מחלות נשימתיות. כל חברי המשפחה הזאת קשורים אחד לשני אבולוציונית. אם אנחנו יודעים משהו על אחד מהם, אפשר להסיק שאותו דבר נכון גם לגבי בן דודו. עד כמה אפשר להיות בטוחים שהמסקנה הזאת נכונה? כלל אצבע ריאלי הוא שמידת הוודאות שלנו צריכה להיות כמידת הקרבה האבולוציונית בין הוירוס שאנחנו מכירים ובן דודו. אם אמשיך לתאר קשרים אבולוציוניים במונחים משפת היום יום, אפשר לומר שנהיה יותר בטוחים במסקנה לגבי בן דוד מדרגה ראשונה מאשר לגבי בן דוד מדרגה שניה.

עם זאת, גם להשתמש באנלוגיות זה לא קל. אני לא מתכוון לכך שאנלוגיות לא נותנות לנו ידע וודאי לגבי וירוס הקורונה, אלא שקשה להשתמש באנלוגיות בפועל. לא פשוט לאתר את האנלוגיות האלו ולהסיק מהן את מה שאפשר להסיק מהן, תהא מידת הוודאות שלו אשר תהא. לשם כך, דרוש אדם שכבר יודע את מה שידוע על בני הדודים של SARS-CoV-2 והשקיע את זמנו בשיתוף המידע הזה עם מתווי המדיניות. לחילופין, מישהו ממתווי המדיניות היה צריך להשקיע זמן ומאמץ לא מבוטל על מנת לנבור בספרות המדעית הרלוונטית וללמוד את הידוע על בני הדודים של נגיף הקורונה. כך או כך, לא תמיד קל להביא את הידע לאיפה שהוא נחוץ. גם כשהוא יגיע לשם, השלב הבא תובעני לא פחות ואולי אף יותר. מישהו צריך לחשוב על האנלוגיה הרלוונטית.

איך שלא מסתכלים על זה, בתחילת המגיפה מתווי המדיניות היו צריכים לקבל החלטות במצב של חוסר וודאות. למשל, היה עליהם להחליט עד כמה להגביל תנועה של אזרחים, באיזה ציוד עליהם להצטייד ועד כמה לתגבר את כוח האדם, ואם בכלל הצעדים הללו נחוצים בכלל. אף אחת מההחלטות הללו לא תלויה רק בטיב הידע המדעי הזמין. יש צורך להתחשב במסגרת התקציב הזמין, באי-הוודאות לגבי עתיד המערכת הפוליטית ובמגבלות משפטיות שקיימות במדינה שמעניקה לאזרחיה זכויות חוקיות כמו ישראל. איכשהו, כל השיקולים הרלוונטיים על אי-הוודאות הטמון בהן היו צריכים להתגבש להחלטה.

גם אנחנו האזרחים היינו צריכים לקבל החלטות באותה תקופה. עד כמה לציית להנחיות? עד כמה להקפיד עליהן? עד כמה להחמיר עם עצמנו ולמגן את עצמנו אפילו יותר ממה שההנחיות דרשו? לנו היה עוד פחות מידע מלמתווי המדיניות. רובנו היינו צריכים להסתמך על המידע החלקי שטפטף אלינו דרך כלי התקשורת. טבע כלי תשתית התקשורת שבנינו כחברה יצר מצב אבסורדי בו שפע ראשים מדברים עם תארים מרשימים מילאו את אולפני החדשות. הראשים המדברים האלו לעתים סתרו אחד את השני והוסיפו בלבול ואי-וודאות למצב שבו מלכתחילה היה רב המסתורין על הידוע. רובנו פקפקנו בלא מעט ממדבררי המגיפה, גם כך. ביבי נתניהו, ראש הממשלה בזמנו, אמנם זכה לאמון ניכר מציבור גדול, אך ציבור לא פחות גדול רואה בו את התגלמות השחיתות, האנוכיות והפוליטיקה הקטנה. יריביו הפוליטיים זכו ליחס דומה מהציבור, רק בחילופי תפקידים בין תומכי ביבי ומתנגדיו. לבסוף, אזרחים מן השורה שניחנו במודעות עצמית גבוהה כנראה פקפקו בעצמם. מה הם יודעים על מגיפות ווירוסים, הם חשבו.

איך מתמודדים עם מצב כזה? אני לא מתכוון להתמודדות עם הפן הפסיכולוגי שלו, עם הרגשות שהוא מעורר, אלא עם הפנים האינטלקטואליים שלו. ספציפית, איך מגבשים דעה על נושא שאופפת אותו עננה של חוסר וודאות או אפילו חוסר וודאות קיצוני באופן אחראי אינטלקטואלית, בלי להתפשר על סטנדרטים? המטרה היא תהליך שמתחיל מעובדות שהנכונות שלהן מוטלת בספק, שלא וודאי שהן נכונות. התוצאה שלו היא דעה. הייתי שמח אם היה תהליך כזה שבסופו אצא "צודק". כלומר, שהדעה שאפיק בעזרתו תהיה נכונה או לפחות תהיה בעלת סיכוי מאד גבוה להיות צודקת. בעיני זאת מטרה ראויה, אבל אני לא יכול לומר שמצאתי תהליך שמבטיח את זה. במקום, בחרתי לעצמי מטרה צנועה יותר: התהליך עצמו צריך להפיק דעה שנאמנה כמה שיותר לנתונים שאנחנו מזינים אליה.

למה בדיוק הכוונה ב"נאמנה"? ובכן, זה תלוי. חשבתי על שלושה תהליכים שונים לגיבוש דעה, כל אחד מהם משמר בדעה תכונה אחרת של העובדות שאני מזין אליו. אפשר לחשוב על כל אחד מהתהליכים האלו כמעין אסטרטגיה מאד כללית לגיבוש דעה. אני משתמש בכל אחת מהאסטרטגיות האלו לפעמים, אבל כפי שאבהיר בהמשך, אחת מהן היא זאת שאני מעדיף וזאת שאני משתמש בה הכי הרבה.

האסטרטגיה הראשונה היא קצת חכמולוגית: פשוט לא לגבש דעה. ברגע שמבחינים שיש לנו ספק גדול מדי בנכונות העובדות שבידינו, נבחר שלא לגבש דעה. במובן הזה, אנחנו משמרים את התכונה הכי כללית של ספק גדול: הוא לא באמת תומך בצורה חד-משמעית במסקנה אחת ויחידה והדעה שלנו משקפת זאת, כי אין לנו אחת. האסטרטגיה הזאת נהדרת בכל מיני הקשרים. אין לי דעה בשאלה האם מסי הוא שחקן הכדורגל הטוב בעולם או לא. זה פשוט לא מעניין אותי, ובין אם התשובה היא כן ובין אם לא, חיי לא ישתנו כלל. אין לי דעה בשאלה האם סוכרים מוצמדים למולקולות רנ"א קטנות ואז מודבקות על ממברנות של תאים. אני מת על ביולוגיה ועדיין על הסוגיה הספציפית הזאת כנראה אף פעם לא אטרח לגבש דעה.

האסטרטגיה הזאת לא תמיד זמינה לי. הרבה פעמים יש לי סיבה לגבש דעה ממש, להבדיל מלגבש דעה חכמולוגית. למשל, במהלך המגיפה הייתי צריך להחליט איך להתנהג, ולהתנהגות שאבחר היתה השפעה על מידת הסיכון הפוטנציאלי שאני חושף את עצמי אליו. כמה גדול הסיכון? הסיכון היה נראה לי קיים, אבל לא היה ברור עדיין עד כמה הוא גדול. הייתי צריך לגבש דעה על גודל הסיכון על סמך עובדות אפופות בספק. פוליטיקה היא דוגמא נוספת. האם אני תומך בפינוי הבתים בשייח ג'ראח או לא? אני לא משפטן ופרטי המקרה ידועים לי רק מהתקשורת. לכן, גם העובדות הרלוונטיות כאן אפופות בספק. ועדיין, ההחלטות שהתקבלות בנושא על ידי פוליטיקאים שעל גורלם אני שולט, בצורה קטנה כלשהי, השפיעה על חיי מאד. אחרי הכל, ירו על מקום מגוריי רקטות.

יש גם סיבות יותר "פנימיות" לגבש דעה. אני אדם סקרן. אני אוהב לקרוא, לחקור ולחשוב על דברים, רובם נושאים שיעוררו פיהוק ברוב שאר האנושות, לא משנה כמה אני נלהב לגביהם. אף בן אדם לא יכול להיות מומחה להכל. לכן, הסקרנות שלי לעתים קרובות מובילה אותי לחשוב על נושא שאני יודע עליו מעט מאד. ועדיין, אני רוצה לגבש לגביו דעה. בחיים האינטלקטואליים שלי אני לא אוהב להיות ספוג שסופח פרטים שמספרים אחרים. אני אוהב לנתח, להצליב ולשחק עם פרטים בראש שלי, הכל במטרה לבנות תמונה מנטלית של המציאות בראשי. במילים אחרות, אני רוצה לגבש דעה.

בין אם בגלל האופי שלכם או בגלל נסיבות חיצוניות לכם, לפעמים תהיה לכם סיבה לגבש דעה. כדי להבין מה אני עושה אז, צריך לחשוב על שתי תכונות של דעות: סבירות ובהירות. סבירות היא הקלה להסבר מהשתיים. זה מדד למידה בה אנחנו מעריכים שהדעה נתמכת על ידי הידוע לנו. שימו לב שבעיני סבירות היא משהו שמחווה הדעה אומד, והוא יכול להיות טועה. בהירות היא עסק טיפה יותר מורכב. לא אנסה להגדיר אותו בדיוק. במקום, אומר שהתוכן של דעה לא תמיד ברור עד הסוף. בתחילת המגיפה, למשל, כולם דיברנו על כך שהוירוס פוגע יותר במבוגרים מאשר בצעירים. זאת בהחלט עמדה עם תוכן מסוים, אך הוא לא כל כך ברור. כמה צעיר הוא "צעיר" וכמה מבוגר הוא "מבוגר"? ועד כמה הוירוס "פוגע יותר"? פי 1.3? פי 5? פי 100? הדעה לא מספקת תשובה ברורה לשאלות הללו. מנעד גדול של תשובות אליהן מתאים למה שידוע בה. אפשר לומר שכל הדעות הספציפיות הללו במובן כלשהו "מוכלות" בתוכה.

יש קשר בין שתי התכונות הללו, סבירות ובהירות. ככל שדעה בהירה פחות, כך היא "מכילה" מנעד גדול יותר של דעות ספציפיות. לכן, יהיה עלינו לייחס לה סבירות גבוהה יותר מדעה בהירה יותר. הרעיון דומה למה שקורה כשחושבים על ההסתברות של אירועים. אם מטילים קוביה, למשל, ההסתברות לקבל 6 לא יכולה להיות גדולה יותר מההסתברות לקבל 6 או 1. האירוע הראשון "מוכל" בתוך האירוע השני. על דרך האנלוגיה, אפשר לחשוב שקורה דבר דומה עם דעות. אם לפנינו שתי דעות, אחת מאד עמומה ואחת ספציפית יותר, הראשונה "מכילה" את השניה. לכן, הסבירות שלה הראשונה לא יכולה להיות קטנה יותר מההסתברות של השניה.

שתי האסטרטגיות הנותרות מתעדפות כל אחת תכונה אחת של דעות. האחת מתעדת סבירות. הרעיון הוא שעלי לגבש את הדעה הכי סבירה, זאת שלמיטב הבנתי הכי מתאימה לנתונים. התוצאה היא דעה שמשמרת, או לפחות מנסה לשמר, את מידת הספק בעובדות שעל פיהן היא מגובשת. ככל שהן סבירות יותר כך היא סבירה יותר. כשמשתמשים באסטרטגיה הזאת, לעתים קרובות יהיה צורך להקריב את הבהירות של הטענה. הבאתי למעלה את הדוגמא של הקורונה, הצעירים והמבוגרים. הרבה פעמים, זה חיסרון. דעה עמומה תעזור לנו פחות לקבוע מדיניות, למשל, מדעה בהירה. גם כשכל המטרה שלי בגיבוש דעה היא סיפוק ייצר הסקרנות שלי, דעות עמומות רחוקות מלספק אותי, אבל יכול להיות שזה רק אני. חיסרון נוסף הוא שלא תמיד קל להבין מהי הדעה הסבירה ביותר. לעתים קרובות זה תלוי בשיקול דעת שלא קל להפעיל במצבים בהם העובדות הידועות לנו נתונות בספק.

האסטרטגיה האחרונה מתעדפת בהירות, וזאת אסטרטגיה שאליה לבי נוטה. הרעיון הוא לגבש דעה ברורה, כזאת עם תוכן מאד ספציפי, אך לייחס לה סבירות נמוכה. האסטרטגיה הזאת משמרת, או לפחות מנסה לשמר, את התוכן של העובדות שעל פיהן היא מגובשת. כדוגמא, זכרו את מה שאמרתי למעלה על המדע הסיני והגורמים המטים אותו. אני לא מכיר את ספרות המחקר בנושא ההשפעה של השלטון הסיני על המדע ולמעשה לא מכיר כמעט בכלל את אורחות השלטון הסיני. הידוע לי בנושא מגיע מדיווחים בתקשורת ושיחות עם אותם סינים שפגשתי כשהם שהו בארץ במהלך הקריירה האקדמית שלהם. האם הדעה שלי חסרת בסיס? לא בדיוק, אבל זו לא הדעה הכי מיודעת היטב בעולם. הייתי נותן לה סבירות של 65 אחוז מתוך 100. זה לא מבוטל, אבל רחוק ממה שאחשיב כוודאות, מעל 95 אחוז סבירות.

ועדיין, בגלל שהדעה הזאת חדה, בגלל שהיא ברורה, יכולתי להשתמש בה כדי לגבש דעה לגבי מגיפת הקורונה. משהו נבע ממנה. היא לא היתה דעה בסגנון "אולי אפשר לסמוך על המדע הסיני ואולי לא". צריך לזכור שהוודאות היחסית נמוכה שלי לגבי אורחות המדע הסיני משליכה על הוודאות שאתן לדעה שאגבש לגבי המגיפה. אם לדעתי על אורחות המדע הסיני אני מייחס סבירות לא גבוהה במיוחד, זה חייב להנמיך במידת מה את הסבירות שאתן לדעה שאגבש לגבי המגיפה בהשוואה למצב בו הייתי מייחס סבירות מאד גבוהה לדעתי על המדע הסיני.

כל זה אומר שהאסטרטגיה הזאת מועדת להוביל אותי לטעות. ואכן, מניסיוני איתה, צריכים להיות מוכנים לטעות המון כשמשתמשים בה. ועדיין, זה לא חיסרון בעיני, אלא היתרון שלה. ככל שדעה יותר בהירה, יותר ספציפית, קל יותר לגלות אם היא נכונה או שגויה. במובן הזה, אני מעדיף לחשוב על האסטרטגיה הזאת כמעין חיפוש יהלום בסלע ענק. הסלע הוא משל לכל הדעות שאפשר לאמץ על סמך קבוצה של עובדות אפופות בספק והיהלום הוא המציאות, מה שבאמת נכון. באסטרטגיה הזאת בוחרים איזה נקודה זעירה בסלע הזה ומאמצים אותה כשלנו. זה המשל לגיבוש דעה מאד בהירה וספציפית. פיסה קטנה כזאת הרבה יותר קל להסיר מהסלע מאשר פיסה גדולה. זה המשל לכך שקל יותר להכריע אם דעה בהירה נכונה או לא. ברגע שאנחנו מגלים שהדעה שגיבשנו שגויה, ברגע שהסרנו אותה מהסלע, התקדמנו צעד קטן בדרך למציאת הדעה הנכונה, בדרך למציאת היהלום. אם נחזור על התהליך הזה שוב ושוב, בסופו של דבר נישאר עם סלע קטן יותר וכך נקבל מושג טוב יותר לגבי מיקומו של היהלום.

כל עוד אני מוכן לטעות, ולטעות הרבה, אני מעדיף את האסטרטגיה השניה. אני מעדיף להיות ברור וטועה על פני עמום וצודק. זה לא אומר שאני תמיד מאמץ אותה. רחוק מזה. שתי האסטרטגיות האלו הן אסטרטגיות טהורות ואידאליות. האסטרטגיה בה אשתמש בפועל תמיד תהיה ערבוב של השניים, אם כי לרוב אני נוטה יותר לכיוון זאת שמתעדפת בהירות. כך למשל בתחילת המגיפה חשבתי שכדאי לי להידבק בנגיף מוקדם. בתי החולים היו יחסית ריקים אז, כך שבמידת הצורך אוכל לקבל טיפול רפואי אידאלי. חשבתי שבגלל הגיל הצעיר שלי והבריאות האיתנה שלי, הסיכון שאסבול ממחלה קשה היה קטן. זאת דעה די ספציפית, אבל לא מאד ספציפית. יש בה שפע מה לחדד, כמו כמה "מוקדם" זה מוקדם ואיך בכלל אפשר לחתור להידבק במצב שבו המגיפה עדיין היתה מוגבלת בהתפשטות שלה. האמנתי שהיא נכונה במשהו כמו 85 אחוז, בהסתמך על העובדות שהיו ידועות לי בזמנו. משום שלבחירה שלי היו שיקולים מעשיים, ניסיתי לתעדף גם סבירות וגם בהירות, על מנת לקבל מעין דעה שגובשה בעזרת אסטרטגיה היברידית.

מיותר לציין, מה שהתגלה בחודשים שעברו מאז הבהיר שהדעה הזאת היתה שטות גמורה. גם צעירים שסבלו ממחלה קלה, בתדירות לא זניחה בכלל, סבלו מתסמינים שהעיבו על איכות חייהם חודשים אחרי שחלפה ההדבקה הפעילה של הוירוס. זה סיכון שלא חשבתי עליו בזמנו והוא רלוונטי גם לצעיר כמוני. כמו כן, הטיפול במחלה לה גורם הנגיף השתכלל בחצי שנה שחלפה מאז שרופאים התוודעו אליו. לכן, כבר לא ברור בכלל שהיה עדיף לי להידבק מוקדם. זה מדגים עיקרון חשוב. לא משנה באיזו אסטרטגיה בחרתי לגיבוש דעה במצבי ספק, תמיד צריך לחשוב על הדעות שלי כנתונות לשינוי. גיבוש דעה הוא תהליך שבו יש רק תוצרי ביניים, ואף פעם לא מוצר מוגמר. זה לא אומר שצריך לחיות באי-וודאות מוחלטת ולקפוץ מדעה אחת לדעה ההפוכה כל הזמן. זה רק אומר שהראש תמיד צריך להיות פעיל, כל הזמן חותר לקבל מידע חדש ולחשוב מחדש על הדעות שלנו.