מרחבי רצפים בשירות האל – הגרסה המקוצרת

לא הייתי מרוצה מסדרת הרשומות הקודמת על מרחבי רצפים. התמקדתי יותר מדי בפרטים ופיתחתי את ההסבר לאט מדי. מרוב עצים, לא ראו את היער. הטיעון הזה נראה כמו יער שנפל קרבן להוריקן, וזה צריך להיות ברור מהר יותר. יש לי טיוטה של החלק השלישי בסדרה, אבל החלטתי לקצר במקום להמשיך את מגמת האריכות. את כל הסדרה, שהיתה אמורה להיות בת ארבע רשומות ארוכות, אצמצם עכשיו לרשומה אחת גדולה שהיא "הגרסה המקוצרת" בקטע אירוני.

כל הנושא מתחיל מטענה מאד נפוצה בקרב דתיים: החיים לא יכלו להיווצר במקרה. הטענה הזאת קוראת להצדקה. זאת משום שהיא מרכזית לכמה טיעונים לטובת קיומו של אלוהים, לרבות כמה גרסאות של הטיעון מתכנון והטיעון מתכנון עדין. כל מי ששואף לשכנע אדם אינטליגנטי סביר שהטיעונים הללו לטובת קיומו של אלוהים מחזיקים מים, יצטרך לשכנע אותם שהטענה הזאת נכונה.

מניסיוני, אפשר לסווג את ההצדקות לטענה הזאת לשתיים: הצדקות סובייקטיביות וטיעונים עלק-מתמטיים. ההצדקות הסובייקטיביות הן בגדול מה שקורה כשזמיר כהן ונשיונל ג'יאוגרפיק יוצאים לדייט – עולם החי מרומם עד השמים בעזרת רטוריקה רוויית סוכר ותמונות מרהיבות עד שהשומע מגיע לאורגזמה אינטקטואלית של תמיהה ותדהמה מהיופי, המורכבות והסדר שלהם. מהרשמים והתחושות האלו נובעת המסקנה. לדוגמא של זה, קראו את כל אחד מספרי "המהפך" של כהן.

אין שום דבר רע באורגזמות, גם כאלו אינטלקטואליות, אך כאן מדובר בשפיכה מוקדמת. מאז המהפכה המדעית למדנו שהרשמים הגולמיים הללו, הם לא אינדיקציה טובה לאופן בו המציאות עובדת. כך למשל כדור הארץ חג סביב השמש במהירות עצומה, ואנחנו לא מרגישים "רוח" טופחת על פנינו כאילו נסענו במכונית עם החלון פתוח. ולמרות שהמקלדת עליה אני כותב "מרגישה" מוצקה לגמרי, פיזיקאים וכימאים גילו שהיא ברובה ריק. בקיצור, כדי שהאדם האינטליגנטי הסביר ישתכנע שהחיים לא יכלו להיווצר במקרה, יש לשים על השולחן נימוק עם בשר שהוא יכול לנעוץ בו את שיניו. אין אופציה טבעונית.

את החלל הזה אמורים למלא הטיעונים העלק-מתמטיים. לכולם יש את אותה צורה והגרסאות נבדלות אחת מהשניה רק בפרטים. ראשית, סופרים את כמות הצורות האפשריות של איזה תופעת טבע. החישובים מדויקים להפליא ומניבים כמעט תמיד איזה מספר עצום. שנית, טוענים שרוב מוחץ מהצורות הללו דפוקות באיזשהי צורה. הן לא חיות, לא "עובדות", לא דומות למה שאנחנו מכירים בעולם הטבע הנגלה לעיננו, או משהו בסגנון. לבסוף, משילוב שתי העובדות הללו מסיקים שההסתברות להיווצרות החיים "במקרה" היא אפסית.

בעיני, הבעיה של הטיעון הזה כפולה. ראשית, לכאורה אתאיסטים כמוני מאמינים בטענה שהטיעון הזה מתיימר להפריך, הטענה שהחיים נוצרו במקרה. בפועל, הוא מפריך דעה שקשה לי לחשוב על אינטלקטואל שלוקח אותה ברצינות וגם אני, גרגיר אבק שכמותי, דעתי כדעתם. שנית, הוא מניח הנחות הזויות לגמרי לכל מי שיודע דבר או שניים על חקר מוצא החיים, או אפילו ביולוגיה בסיסית. בלי ההנחות האלו, לטיעון הזה אין תקווה. בקיצור, זה טיעון שמרשים את שומעיו בעלק-מתמטיקה, אבל בפועל מתפלמס עם דחלילים ושגוי עובדתית בנקודות קריטיות. מי שמשתמש בו נלחם קפוארה בתחנות רוח בזמן שהוא מתעלם מחנית שתקועה לו בחזה.

להמשך הקריאה "מרחבי רצפים בשירות האל – הגרסה המקוצרת"

ריצ'רד סווינבורן על איך אלוהים מסביר את קיומם של חיים אינטליגנטיים

[toc]

ריצ'רד סווינבורן הוא פילוסוף נוצרי בריטי, מהגדולים והמשפיעים ביותר בעולם התיאולוגיה. הוא גם מהאנשים שאני לא מסכים איתם על כמעט כלום, אך למרות זאת מכבד מאד. הזכרתי ברשומה הקודמת שאנשים כאלו עלו בדפי הבלוג הזה מעט מדי. בשבוע האחרון עבדתי, כמובטח, על הרשומה על הגיגי מיכאל אברהם בעניין דטרמיניזם ויכולתו של הדטרמיניסט לדעת. הבן אדם יצא לי מכל החורים. הוא חפרן, טרחן ומלא מעצמו, גם כשהוא אומר שטויות גמורות. המוטיבציה לגמור את הרשומה על שיגיונות אברהם ירדה מעט, אז רציתי לעשות משהו שיגרום לי להרגיש טוב יותר. הרשומה הנוכחית נותנת טעימה מהגיגי סווינבורן על הטיעון מתכנון. בסופו של דבר, אני לא מסכים איתם, אבל אני לחלוטין אוהב אותם. להמשך הקריאה "ריצ'רד סווינבורן על איך אלוהים מסביר את קיומם של חיים אינטליגנטיים"

איך למדתי להפסיק לדאוג ולאהוב את המקריות

[toc]

לאחרונה, עבודות בניה מחוץ לחלון הדירה שלי אילצו אותי לחפש מקום שקט ורגוע ללמוד בו. רוטן כמו סטודנט טיפוסי, שוטטתי קרוב לשעה בקמפוס של אוניברסיטת תל אביב בחיפוש אחר מה שחשבתי עליו כאל דוראדו האישי שלי. לא מצאתי אותו. מסתבר שהקמפוס של אוניברסיטת תל אביב די סגור בתקופת החגים. הספריות לא פועלות, רוב הבניינים סגורים ובבניינים שנותרו פתוחים חדרי הסטודנטים נעולים. למעשה, כל הקמפוס נראה כמו ספינת רפאים. מתחם ענק שנראה שוקק חיים בכל יום אחר בשנה, נראה השבוע כמו מדבר סהרה של האקדמיה הישראלית.

התחלתי את החיפוש שלי מלא מוטיבציה בבניין בית הספר למתמטיקה וסיימתי אותו מלא בתסכול באותו מקום. מיואש, פניתי לחזור אל הדירה הרועשת שלי כשפתאום הופיעה מולי חברה ישנה מימיי כסטודנט לביולוגיה. היא הלכה לקנות לעצמה קפה של בוקר לפני שתתחיל עוד יום של עבודת מעבדה. ישבנו לשיחת "מה קורה?" קצרה. שנינו שמחנו לראות אחד את השני. גם שמחנו לדחות את הקץ – אני את השיבה לדירה הרועשת שלי, היא את עבודת המעבדה שלה.

לכל הדעות המפגש הזה היה מקרי לחלוטין. כשחשבתי עליו מאוחר יותר, המחשבות שלי נעו לרוב בין נוסטלגיה כללית לתואר הראשון בביולוגיה לחוויות הספציפיות שחוויתי אז עם החברה הזאת וחבורת הסטודנטים שהסתובבנו איתה. לרוב. מדי פעם, הפדנט חסר התקנה שבתוכי לקח את המושכות ותהה לגבי טבעו של המפגש הזה. הוא היה מקרי לחלוטין, אבל מה בעצם זה אומר? בהרבה הקשרים אנחנו אומרים על אירוע שהוא "מקרי" או שהוא קרה "במקרה" או ש"יד המקרה" הוציאה אותו לפועל. למה אנחנו מתכוונים? להמשך הקריאה "איך למדתי להפסיק לדאוג ולאהוב את המקריות"

חזרה לבראשית: איך היו ימים לפני בריאת השמש והירח?

[1,980 מילים]

אני לוקח הפסקה מכתיבת סדרת המבוא לביולוגיה אבולוציונית. מחסור חמור בזמן מעכב את החלקים הבאים. בינתיים, חשבתי לחזור לאחד הנושאים שכי מעניינים אותי לגבי הדת היהודית: דרכי ה"פרשנויות" היצירתיות של מקורות יהודיים. אחד הגורמים שקובעים את מערכת היחסים בין הדת היהודית ועולם המדע הם הפרשנות לטקסטים כמו הפרקים הפותחים את חומש בראשית. אם נקבל את פשוטו של מקרא, תתקבל סתירה חזיתית עם ממצאי המדע. לעומת זאת, אין בהכרח סתירה אם נאמץ פרשנות משלית, פרשנות בה הפרקים הללו הם משל לרעיונות נסתרים.

קוראים ותיקים יודעים שאני לא חובב גדול של פרשנויות משליות. לדעתי, הן מנותקות לחלוטין מהטקסט ולא מסוגלות להסביר אפילו את התופעות הספרותיות הכי בולטות בטקסט. לדוגמא, למה יש פרקים שלמים של אילנות יוחסין המובילים מאדם הראשון עד אברהם אבינו? הם משולבים היטב בסיפורי המקרא בכך שהן מתארות את מוצאן של דמויות מרכזיות בסיפור. הם כתובים בשפה יבשה, מאד לא "פואטית". הם נראים כמו חומר הגלם של ההיסטוריון, לא של מושל המשלים ומספר הסיפורים.

הקושיה

למרות זאת, לא ננעלו שערי פרשנות. יש לכאורה סיבה מעולה לא לאמץ את פשוטו של סיפור הבריאה. אחת מהן היא השאלה הבאה. איך היו ימים לפני בריאת השמש והירח? אחרי הכל, כמו שכולנו יודעים, סיבוב כדור הארץ אחראי לכך שבכל שעה צד אחד של כדור הארץ פונה כלפי השמש. בצד זה יש יום, ובצד האחר – לילה. בהעדר השמש והירח, לא יהיו יום או לילה, רק חושך. למרות זאת, לפי בראשית א, השמש והירח נבראו רק ביום הרביעי. איך יכלו להיות ימים שלושה ימים לפני שהשמש נבראה? אם נאמץ את פשוטו של מקרא, נקבל סיפור הסותר את עצמו באופן מאד בולט לעין, סיפור בו יש ימים לפני שהם בכלל נבראו.

שמעתי את הקושיה הזאת לא מעט פעמים. לעתים היא עולה כמעין שאלת-מחץ שנאמרת משל היא צפויה לעורר בשומעה אלם והלם. בפועל, אני מתקשה להתרשם מממנה. מסתירה פנימית בקושי נובע משהו. לכל היותר נובע מהסתירה הפנימית הזאת שעלינו לחפש פרשנות אחרת למעשה בראשית, פרשנות בה הסתירה הזאת לא עולה. בהחלט לא נובע ממנה שעלינו לאמץ דווקא פרשנות משלית לסיפור הבריאה. ואכן, יש פרשנות של המקרא על דרך הפשט בו הסתירה הפנימית הזאת לא מתעוררת. למעשה, הסתירה הפנימית מתעוררת אך ורק בגלל אי-הבנה של סיפור הבריאה. להמשך הקריאה "חזרה לבראשית: איך היו ימים לפני בריאת השמש והירח?"

אברהם משחק בטעויות: העיקרון האנתרופי, צעדים ראשונים (חלק ז)

[2,451 מילים]

תוכן העניינים של סדרה זאת זמין במאמר הפותח שלה.

אחרי הרבה מאד זמן, החלטתי להמשיך את הסדרה על "אלוהים משחק בקוביות" של מיכאל אברהם. קיבלתי מספר מיילים עליה מאנשים שביקרו דברים שכתבתי, רצו הרחבות או שמחו לקרוא תשובות מסודרות להבלים שלו. זה נתן לי חשק להמשיך אותה, לפחות עוד קצת. הפעם אעסוק באחד החלקים הכי ביזאריים בעיני בספר, החלק בו אברהם דן בעיקרון האנתרופי.

העיקרון האנתרופי, בקטנה

כמו שהבהרתי בחלקים הקודמים בסדרה, אברהם מתחיל עם שתי תופעות שמוכרות לכולנו – חיים קיימים והתנאים השוררים בכדור הארץ מאפשרים את קיומם. לתופעות האלו יש לפחות שני הסברים אפשריים. האחד הוא תכנון תבוני. מהנדס-על כלשהו תיכנן והוציא לפועל פרויקט נדל"ן מרשים, כדור הארץ, ולאחר מכן איכלס אותו בחיים שמסוגלים להתקיים בו. ההסבר השני הוא שכדור הארץ נוצר בתהליך נטול תכנון כלשהו. אם תרצו, הוא התוצאה יחסי הגומלין בין חומר ואנרגיה ביקום שלנו. אברהם צריך לספק סיבה ממשית לחשוב שדווקא תכנון תבוני של כדור הארץ והחיים הוא האפשרות הסבירה יותר. הוא לא עושה זאת. במקום, הוא מסתמך על אנלוגיות מופקפקות וחישובים הסתברותיים לא רלוונטיים שמנותקים לחלוטין מהמציאות ומראים אי-הבנה של מה שיריביו האינטלקטואליים טוענים. לפרטים, קראו את הרשומות שבלינקים.

הנקודה שהכי רלוונטית לענייננו היא שיש על אברהם נטל הוכחה. על השולחן יש שני הסברים למוצא החיים ולהתאמה בין החיים לכדור הארץ, ואברהם מעדיף אחד מהם. עליו להראות שההסבר החביב עליו הוא אכן ההסבר הסביר יותר. העיקרון האנתרופי הוא דרך מצוינת להביע את הסיבה שבגללה יש עליו נטל. לעיקרון הזה יש כמה גרסאות, ולדוקינס יש אחת משלו (ע"מ 199-223 ב"יש אלוהים"). בלב הגרסה שבה הוא משתמש נמצאת אבחנה שהיא כמעט בנלית ונכונה כהכרח לוגי. אם יש חיים במקום כלשהו ביקום, הכרחי לוגית ששוררים במקום הזה תנאים המאפשרים את קיומם. אחרי הכל, חיים לא מסוגלים להתקיים היכן שלא שוררים תנאים שמאפשרים את קיומם. בצורה דומה, אם החיים נוצרו במקום כלשהו ביקום, הכרחי לוגית שבמקום הזה שררו תנאים שאיפשרו להם להיווצר.

באבחנה הזאת אתמקד ברשומה הזאת. יש לה השלכות מרחיקות לכת לענייננו. נובע ממנה שעצם ההתאמה בין החיים לכדור הארץ לא צריכה להפתיע אף אחד. זה בדיוק מה שנצפה לראות, כעניין של הכרח לוגי. בשלב הזה, אברהם צריך לנסות להראות שהחיים על כדור הארץ הם איכשהו בכל זאת תופעה שההסבר הכי סביר לה הוא קיומו של אלוהים-מהנדס. כאמור, הוא אכן מנסה לעשות את זה, על ידי אנלוגיות וחישובים הסתברותיים שמחוררים בבעיות.

(לשם השלמות אזכיר שדוקינס מוסיף על האבחנה הזאת את "קסם המספרים הגדולים": גם אירועים שלא סביר שהם יקרו בכל זמן נתון, אומר דוקינס, יקרו בהסתברות גבוהה בהינתן מספיק זמן שהם יקרו. לא אכנס לצד הזה בטיעון של דוקינס. אברהם עצמו שוטח עליהם ביקורת בנפרד. אני עצמי לא מסכים עם כל מה שדוקינס אומר עליהם, אבל הביקורת שלי עליהם אפילו לא קרובה למה שאברהם אמר עליהם. אולי אעסוק בהם בעתיד.)

לאברהם יש שני טיעונים יותר ספציפיים נגד האבחנה האנתרופית הזאת, שניהם טיעונים על דרך הדוגמא המגחיכה. אברהם מתאר תופעה. הוא מיישם על התופעה הזאת את האבחנה שהזכרתי למעלה ומקבל תוצאה אבסורדית. האבסורד לכאורה מדגים עד כמה דוקינס טועה. לצערו, הדוגמאות שלו מדגימו שהוא לא הפנים שנטל ההוכחה מוטל על כתפיו, לא יודע איך להתמודד איתו וצריך לרענן את ידיעותיו בהסתברות וסטטיסטיקה. הנה למה. להמשך הקריאה "אברהם משחק בטעויות: העיקרון האנתרופי, צעדים ראשונים (חלק ז)"

הבעיה העיקרית עם פרשנויות משליות לתורה

סתירות בין תורה ומדע הם אחד מהקשיים הכי גדולים על הדת היהודית. הדוגמא הכי פופולרית לסתירה בין תורה ומדע היא הפרקים הראשונים בחומש בראשית. הפרק הראשון, לדוגמא, מתאר את בריאת העולם בשבעה ימים בסדר מסוים. ממצאי המדע קובעים שהיקום כפי שאנו מכירים אותו היום הוא התוצר של מיליארדי שנים של אבולוציה קוסמית, כימית וביולוגית ושסדר הנבראים גם כך היה שונה לחלוטין מהתיאור המקראי. יש כמה גישות דתיות לסתירה הזאת. אחת מהן היא לקבוע שסיפור הבריאה הוא לא באמת מה שהוא נראה – תיאור של הדרך בה אלוהים ברא את העולם. יותר ספציפית, הם משל שהנמשל שלו הוא מוסר השכל או אפילו ציווי אלוהי. הנמשל מוסווה ומקודד בתוך משהו שנראה כמו תיאור של בריאת העולם על ידי אלוהים. הרבה דתיים לוקחים גישה דומה לכל סתירה פוטנציאלית בין תורה למדע, לא רק לגבי בריאת העולם. האם הגישה הזאת בכיוון? אני חושב שלא. יש בגישות כאלו כמה בעיות נוקבות שאני לא חושב שאפשר להשתקם מהם, אבל אתמקד רק באחת. אני קורא לה בעיית הרצף. להמשך הקריאה "הבעיה העיקרית עם פרשנויות משליות לתורה"

כשאלוהים עושה, איך זה נראה?

קיומו של אלוהים הוא אחד הרעיונות הכי מרכזיים בדת היהודית, אבל הוא למעשה לא החשוב בהם. חשוב יותר, מרכזי יותר וחיוני יותר הוא הרעיון שאלוהים מסוגל לעשות כל מיני דברים בעולם. אפילו יותר חשוב, מרכזי וחיוני הוא הרעיון שאלוהים עשה זאת בפועל. אלוהים מתואר כמי שברא את העולם, נתן לנו את התורה והתגלה לנביאים. בנוסף, הוא מתואר כמקשיב לתפילות, גוזר גזירות ומעניק שפע טוב. הרבה מנהגים דתיים מקבלים מכך את מרבית המשמעות שלהם. לדוגמא, בתקופת החגים ההולכת וקרבה, יהודים-דתיים עושים תשובה, מרבים בתפילות ובמעשים טובים. זאת התקופה בה אלוהים עושה חשבונות ומכריע מה יקרה להם השנה. ההחלטה שלו בבית דין של מעלה חשובה מאד. נניח שאלוהים לא באמת משקלל חשבונות, מודד מעשים טובים מול מעשים רעים ופוסק גזרי דין. במצב זה, נעלמת הפואנטה של הרבה, ולדעתי הרוב המוחלט, ממנהגי ההתעוררות הדתית לתשובה בחודש אלול, ראש השנה וימי כיפור.

עם זאת, יש עוד מצב בו אותו דבר בדיוק קורה – כשאין תוכן ברור למילים "אלוהים עשה". אם אין לנו מושג מה אנחנו אומרים כשאנחנו אומרים שאלוהים עושה דבר כזה או דבר אחר, כשלמילים הללו אין באמת תוכן ברור שעומד מאחוריהם, הרי שלא באמת תקשרנו רעיון ברור. זה דבר אחד לומר, לכתוב, לשמוע או לקרוא את המילים "אלוהים גזר את דינו של פלוני לטובה". זה דבר אחר להתייחס לאמירה הזאת כאמירה בעלת משמעות, כזאת שיש לה תוכן ברור שאנחנו מסוגלים להבין. כדוגמא, זה דבר אחד להיות מסוגל לומר, לכתוב, לשמוע או לקרוא את המילים "שלקלקלר הלך ברחוב". זה דבר אחר לחלוטין להתייחס לאמירה הזאת כאמירה בעלת משמעות. אולי יש אנשים שחושבים שהם הצליחו להבין את המשפט הזה, ובטח יש אנשים שחושבים שהם מבינים משפטים בהם כתוב שאלוהים עושה משהו. אני חושב שזה רושם מוטעה, שנובע מפספוס של האתגרים שעומדת לפניהם. להמשך הקריאה "כשאלוהים עושה, איך זה נראה?"

הסברים אלוהיים: האם אלוהים יכול להסביר תופעות בטבע?

חלק גדול מחיינו אנחנו מבלים בחיפוש אחרי הסברים. כולנו תושבים ביקום שמציף אותנו בחוויות וגירויים. אנחנו מחפשים דרכים טובות להסביר כל תופעה שחושינו קלטו. אנשים משתמשים באלוהים כהסבר. לפעמים פעולותיו מסבירות את מזלם הטוב בחיים, לפעמים הוא ההסבר המועדף עליהם לתופעות ביולוגיות, גאולוגיות או פיזיקליות. השימוש באלוהים כהסבר הוא מאד פופולרי, לפחות חלקית, בגלל תכונה אחת מאד מרכזית שלו. אלוהים אמור להיות בעל יכולת כבירה לתכנן, לעצב ולהוציא לפועל. בעיני המאמינים באלוהים, החכמה שלו, היכולת שלו לתפוס ולהבין הכל וכוחו הכביר – כל אלו מאפשרים לו להוציא לפועל פרויקטים ארכיטקטוניים שאף אדם לא הצליח וכנראה גם לא יצליח לשחזר, כמו היקום, כדור הארץ והחיים עצמם.

האם השימוש הזה באלוהים אכן תקין? האם אלוהים באמת יכול למלא את התפקיד הזה? האם הוא מסוגל להסביר דברים? בכלליות, אני חושב שלא, אבל כדי להסביר למה, אצטרך, כמה אירוני, להסביר כמה דברים על הסברים. להמשך הקריאה "הסברים אלוהיים: האם אלוהים יכול להסביר תופעות בטבע?"

קיבוץ גלויות: בין נבואה למציאות

נבואה היא מעלה רמה. מסורתית, הנביא נחשב לקרוב לאלוהים בצורה שאדם רגיל רק יכול לחלום עליה. יש לו קו ישיר לאלוהים, דרכו הוא מקבל מסרים. בתנ"ך האל מדבר מפי הנביא – מטיף מוסר לחוטאים, מחמיא לעושי הטוב, מנחם את הסובלים, מכריע בסוגיות מדיניות וחברתיות, מזהיר מהעתיד, מנתח את העבר, מבטיח ענישה או מביא ברכה. הכל מן האל ובשם האל.

הנבואה אבדה בתקופה המודרנית. בין חתימת התנ"ך לכתיבת התלמוד, היא הפכה ל"מקצוע" נכחד, עבודה שאף אחד כבר לא עושה. כל מה שנשאר הוא הספרות העניפה שהותירו אחריהם הנביאים הקדמונים. רבים מתרשמים מהכתבים שלהם, במיוחד מהדיוק הרב בו הם חזו אירועים שמתרחשים רק בימינו, אלפי שנים אחרי שהם והמקצוע שלהם עברו מן העולם.

אולי יותר משאר הטענות לנבואות שהתגשמו, נבואות קיבוץ גלויות, הנבואות שמתארות שיבת עם ישראל לארץ, הכי תופסות את הדמיון. ראשית, הן רוכבות על הרגש הפטריוטי של כולנו ועל החיבה שלנו לשורשים ההיסטוריים שלנו. הן מאפשרות לנו למצוא משהו שמקשר את העולם היהודי העתיק עם התרבות היהודית-ישראלית המודרנית. עבור רבים, זה קשר מפתה. יש בו משהו רומנטי, שמתרפק על נפלאות העבר בהווה המודרני. שנית, הן מרשימות. איך יכלו אותם נביאים קדמונים לדעת את מה שיקרה אלפי שנים אחריהם? לרבים נראה אינטואיטיבי שכוח עליון, אלוהים, נדרש כדי להסביר הצלחה כזאת. וזאת השאלה המרכזית שלה. האמנם אלוהים דרוש כדי להסביר את ההצלחה הזאת? להמשך הקריאה "קיבוץ גלויות: בין נבואה למציאות"

שיחה עם יונתן זקס ותומר פרסיקו

השבוע נתקלתי בשמחה רבה בהזמנה לאירוע מעניין. הרב יונתן זקס, הרב הראשי לשעבר של בריטניה, הגיע לארץ, וישב לשיחה פומבית עם תומר פרסיקו. חברבוק, רב בעצמו, המליץ לי לפני כמה חודשים לקרוא את "השותפות הגדולה", הספר בו זקס עוסק ביחס בין מדע ודת. הספקתי לצלוח את רובו בחודשים שעברו מאז. לאלו כמוני שרגילים לדוגמטיות של עמותות ההחזרה בתשובה הישראלית, הספר של זקס מאד מרענן, אבל יש לי עליו כמה השגות. אולי עוד אכתוב עליו בעתיד. בינתיים, מספיק לומר שהוא גרם לי לרצות לראות את זקס בפעולה במו עיניי. העובדה שפרסיקו השתתף הייתה בונוס משמח במיוחד. להמשך הקריאה "שיחה עם יונתן זקס ותומר פרסיקו"