אינסולין, בעלי חיים ומחקר גרוע

תודות לישי וסרשטרום ועמית בן-בסט על הערותיהם הבונות על הטיוטה של מאמר זה.

אם הייתי מחפש תנועה אידיאולוגית שדומה בכמעט כל מובן אפשרי לבריאתנים הידועים לשמצה, הייתי מתקשה לבחור דוגמא טובה יותר מתנועת זכויות בעלי החיים. מקריאת האתרים שלהם נראה שהתנועה הזאת מתמקדת בשלושה דברים עיקריים. הראשון הוא התנגדות לצריכת מוצרים מהחי כמו בשר, חלב וביצים. השני הוא התנגדות לניסויים על בעלי חיים. השלישי הוא הפצת שטויות פסוודו-מדעיות שלכאורה תומכות באידיאולוגיה שלהם. לא ברור לי אם הם יודעים שהם אומרים שטויות ובכל זאת מפרסמים אותם או שיש להם כוונת זדון. אני מאד מקווה שזה בלי כוונה.

הפסקה הקודמת מכלילה שלא בצדק. לא כל אחד בתנועה הזאת מפיץ פסוודו-מדע. אני אצור הפרדה. לחברי התנועה הזאת שמשתמשים בפסוודו-מדע וטענות מצוצות מהאצבע כדי לתמוך בטענותיהם אני קורא "מחבקי חיות", בדומה לביטוי המבזה "מחבקי עצים". את אלו שלא משתמשים בפסוודו-מדע אני מכנה "א-חיבוקניקים". מניסיון אישי, באתרים כמו אנונימוס, מאחורי דלתות המעבדה ואתר האגודה הישראלית נגד ניסויים בבעלי חיים נתקלתי לרוב במאמרים שנכתבו על ידי "מחבקי חיות". כשאני קורא באתרים אלו בוקע מגרוני אותו צחוק לבבי שאני שומר במיוחד לבריאתנים.

מהפוקוס של הפסקאות הקודמות ברור שאני עומד להתמקד במאמר הזה במידע אמפירי ולא בהשלכות המוסריות שעשויות להיגזר ממנו. מניסיון עבר בדיונים עם מחבקי חיות, הם ואני לא מצליחים להגיע להסכמה על הפן המוסרי. לעתים קרובות יותר אנחנו מגיעים להסכמה על העובדות המדעיות הרלוונטיות. לצערי, אי אפשר לתת מענה מספק לכל הטענות המדעיות שלהם במאמר אחד. לכן, בחרתי כאן להתמקד בנושא מאד ספציפי.

אחת הטענות הפופולריות שלהם היא שניסויים על בעלי חיים מטעים מדענים. כראיות לטענה הזאת הם מציגים שלל מקרים בהם לטענתם מדענים הולכו שולל בגלל שימוש בבעלי חיים, לעתים מלווים בטענה שרק מחקרים בבני אדם הובילו לגילוי האמת. אחד מהמקרים הללו הוא גילוי האינסולין, הורמון המעורב במטבוליזם של סוכר בגוף ונמצא בשימוש בטיפול בחולי סוכרת. אני מתכוון להראות למה הדוגמא שבמאמר הזה גרועה יותר מהסרט האחרון של הארי פוטר. מחבקי החיות עוסקים שם בשכתוב ההיסטוריה, לא יותר.

אני מזהיר מראש שהמאמר הזה ארוך. יש סיבה לכך. מסכת העיוותים, בדיקת המקורות הגרועה והדיווחים הלקויים מאפיינים מאמרים רבים שקראתי באתרים שהזכרתי למעלה, אך לא הלכתי רחוק כל כך בבדיקת הטענות שלהם עד המאמר הזה. כאן, מסיבות אישיות, בחרתי ללכת רחוק מאד. אמא שלי חולת סוכרת. מבחינתי, שרשרת העיוותים הזאת הרגישה כמו פגיעה אישית. העבודה הזאת מוקדשת לאמי ולהמוני חולי הסוכרת בישראל ששמה של התרופה שמסייעת להם לעבור את היום מנוצלת ככלי רטורי בידי דמגוגים.

מהי סוכרת?

סוכרת (diabetes mellitus) היא קבוצה של מחלות בעלות מאפיין עיקרי אחד משותף: עודף גלוקוז בדם (גלוקוז הוא סוג של סוכר). הלבלב הוא איבר חשוב במיוחד בסוכרת. איזורים בלבלב שנקראים "איי לנגרהנס" (Langerhans) הם מקום משכנם של תאי בטא, התאים שמפרישים את הורמון האינסולין. האינסולין מתווך את כניסת הגלוקוז לתוך תאי השריר, השומן והכבד, וכך גם מוריד את רמתו בדם. שני הסוגים המוכרים ביותר של המחלה הן סוכרת מסוג 1 ("סוכרת נעורים"), מחלה בה מערכת החיסון של הגוף תוקפת את תאי הבטא ומשמידה אותם, וסוכרת מסוג 2, שנגרמת מתהליך ארוך טווח במהלכו ההשפעה של האינסולין פוחתת ועם הזמן גם הפרשתו.

לסוכרת רשימת סיבוכים אפשריים ארוכה ומייסרת במיוחד. ברשימה ניתן למצוא מחלות לב וכלי דם, אי ספיקת כליות, פגיעה בעיניים עד כדי עיוורון, פצעים קשים לטיפול בעור ("כיבים סוכרתיים" או "רגל סוכרתית") העלולים להזדהם ולהחמיר עד כדי צורך בכריתת הגפה, וסיכון מוגבר ללקות בזיהומים כלל מערכתיים. זאת מחלה יצירתית. יש לה הרבה דרכים להרוג.

איזון רמות הגלוקוז בדם קריטי להפחתת הסיכון לסבול מהסיבוכים ארוכי הטווח של המחלה. כיום הטיפול המקובל מבוצע בשני מישורים, טיפול תרופתי ושינוי סגנון החיים. הטיפול התרופתי כולל זריקות אינסולין או כדורים המשפיעים על הפרשת האינסולין ותגובת הגוף אליו. בנוסף, החולים צריכים להקפיד על דיאטה מתאימה ופעילות גופנית. כאמור, מטרתן של זריקות האינסולין היא להשלים את החסר שנוצר בין הכמות שהלבלב מפריש, אם בכלל, לבין הצורך של הגוף ע"מ להזין כראוי את תאי המטרה ולהפחית את רמת הגלוקוז בדם. התזונה הנכונה נקבעת לפי הגורם לסוכרת. חולה סוכרת חייב לבדוק את ריכוז הגלוקוז בדם, בייחוד אחרי ארוחה, ולהזריק לעצמו אינסולין אם הריכוז גבוה מדי. ^[1]

כבן של חולת סוכרת, אני יכול לומר שההתמודדות עם סוכרת לא קלה. לאמא שלי יש משאבת אינסולין, מכשיר שמקל עליה מאד, אבל היא עדיין צריכה לעקוב אחרי ריכוז הגלוקוז בדם ולהקפיד על תזונה. כמו כן, לא תמיד ניתן להתמודד עם הסיבוכים שהמחלה יוצרת. סבא וסבתא שלי נפטרו מסיבוכים של מחלת הסוכרת. עם זאת, בהשוואה לעבר אני מתלונן על זוטות. שניהם נפטרו בשיבה טובה יחסית. לפני גילוי האינסולין המצב היה גרוע בהרבה. אבחון כחולה סוכרת היה גזר דין מוות בייסורים שבוצע תוך שנים בודדות לכל היותר על ידי התליין, הגוף.

ההיסטוריה של האינסולין

קל מאד לכתוב היסטוריה ולבקר בצורה לא הוגנת את אנשי העבר. היום כשאנחנו יודעים הרבה יותר, כל ביקורת שניתן על פועלי ההיסטוריה, עלולה להיות מושפעת מהידע הנוכחי שלנו. אני אנסה להימנע מזה כדי שהביקורת שלי תהיה כמה שיותר מאוזנת. כפי שיהיה ברור בסוף דבריי, אין דרך לטעון שניסויים על בעלי חיים לא היו גורם קריטי בפיתוח טיפול למחלת הסוכרת.

ההיסטוריה שלנו מתחילה עם קלאודיוס גלנוס, רופא יווני שחי במאה השניה לספירה. מהתיאורים שלו נראה שהסימפטומים של סוכרת בעיניו היו השתנת היתר ורעב וצמא קשים מאד. באחד מספריו הוא מחשיב את הסוכרת כמחלה של הכליות. בגיבוש המסקנה הזאת גלנוס התייחס למספר ניסויים שהוא ערך על כלבים שהראו נכונה שהכליות "מושכות את החומר המימי מהדם, אך שלפוחית השתן לא מושכת דבר". מזה הוא הסיק שהשתנת היתר של סוכרתיים נובעת מבעיה בכליות. ^[2]

ברבע הראשון של המאה ה-19, זוהו הסימפטומים של מחלת הסוכרת טוב יותר מבעת העתיקה, והיא קושרה לעודף הגלוקוז בשתן ובדם. ^[3] הסימפטומים הידועים כללו עודף סוכר בשתן ובדם, השתנה מרובה ורעב וצימאון אדירים. רוב החוקרים הגדולים של העת העתיקה, כולל גלנוס, החשיבו את הסוכרת למחלת כליות. המדע של המאה ה-17 וה-18 נתן סמכות רבה לחוקרים הקדומים, אך תפיסתו התחילה להשתנות לאיטה יחד עם הצטברות הראיות. סוכרת עדיין נחשבה למחלה של הכליות בתחילת המאה ה-19, אבל בהקשר של הדם. המדענים של התקופה סברו שהכליות לא סיננו את הסוכר מהדם, אלא אפשרו לו לצאת החוצה אל השתן.

באמצע המאה ה-19, קלוד ברנרד הצליח להסביר את המקור לעודף הגלוקוז בדם כשגילה שהכבד מפריש גלוקוז אל הדם. ^[4][5] הוא וכמה חוקרים אחרים סברו שסוכרת נגרמת מיצור של סוכר מיותר בכבד. הם הסתמכו על ניסויים על בעלי חיים. תוצאות הניסויים שלהם זכו לביקורת נוקבת מאחרים ובסופו של דבר זכו לתמיכה מעטה מהחוקרים בתחום. ^[6]

הקונספט של הסוכרת כמחלה המשיך להתפתח. עד אמצע המאה ה-19 גוף הולך וגדל של ראיות מניתוח גופות של חולי סוכרת הראה שלפעמים הלבלב שלהם היה פגוע. יתרה מזאת, במקרים בהם הלבלב היה מאד פגוע, כמעט תמיד החולה סבל מסוכרת לפני מותו. ^[7] נתיחות כאלו תוארו גם, בין השאר, על ידי החוקרים האנגלים תומאס קאולי (Cawley) ב-1788 וריצ'רד ברייט (Bright) ב-1832, ^[8] והראו שיש קשר בין סוכרת ללבלב.

ב-1889 הגרמנים אוסקר מינקווסקי ויוזף וון-מרינג (Joseph von Mering) שמו לב שכלבים שהסירו להם את הלבלב פיתחו סוכרת. ^[9] בתקופתם היה ידוע שהלבלב מפריש מיצים שמשתתפים בעיכול מזון. היתה אפשרות שמחסור במיצים הללו הוא הגורם לסוכרת. הרעיון הזה נבדק ב-1893 על ידי החוקר הצרפתי הדון (Hédon). הוא הסיר לכלב את רוב הלבלב מלבד חתיכה קטנה מהאיזור שלא מפריש מיצי עיכול. את החתיכה הזאת, עדיין מחוברת לאספקת הדם שלה, הוא גרר לכיוון העור של הכלב והשאיר אותה שם כדי שניתן יהיה להוציאה בקלות. הכלב לא פיתח סוכרת עד שהסירו את חתיכת הלבלב שנותרה בו. ^[10]

הניסויים הללו ורבים אחרים שנערכו בתקופה הזאת הראו שני דברים. ראשית, הם ביססו שיש קשר סיבתי בין פגיעה בלבלב ומחלת הסוכרת. פגיעה בלבלב מובילה לסוכרת. שנית, פגיעה בהפרשת מיצי העיכול לא קשורה לסוכרת. בעקבות הממצאים הללו, בתקופה הזאת היה קשה לחלוק על הקביעה שללבלב יש שני תפקידים. האחד הוא הפרשת מיצי לבלב אל מערכת העיכול לצורך עיכול מזון והשני הוא הפרשת חומר כלשהו אל הדם שמווסת את ריכוז הגלוקוז בו. ^[11]

הממצאים הללו שפכו אור חדש על ממצאים ישנים. בלבלב יש תאים ותעלות מהם מופרשים מיצי הלבלב שמסייעים לעיכול. בנוסף למבנים אלו, זיהה ב-1869 סטודנט גרמני בשם פול לנגרהנס (Langerhans) קבוצת תאים נוספת בלבלב. הוא לא ידע את תפקידם. צבירי התאים הללו ידועים בשם "איי לנגרהנס", משום שלעתים הם שייטו בלבלב באמצע "ים" של תאים אחרים כמו שאי מוקף בים.

מאוחר יותר העלה הצרפתי אדוארד לגס (Laguesse) את ההשערה שאם ללבלב יש תפקיד נוסף מלבד הפרשת מיצי עיכול, התאים באיי לנגרהנס מבצעים אותו. ^[12] ב-1901 החוקר האמריקאי יוג'ין אופי (Opie) דיווח על נתיחת מספר גופות של נפגעי לבלב שתמכו בהשערה הזאת. בנתיחות שלו הוא מצא שאיי לנגרהנס היו פגועים בחולי סוכרת בעוד שפגועי לבלב שלא פיתחו סוכרת לא סבלו מפגיעה באיי לנגרהנס. ^[13] ניסויי החיות ונתיחת הגופות היו ראיות מצוינות שאיי לנגרהנס אחראיים להפרשת חומר שמווסת את כמות הגלוקוז בדם.

עם הידע הזה ביד, חוקרים נתנו לבני אדם ולחיות חולי סוכרת תמציות שהופקו מלבלבים כדי להשלים את המחסור בחומר המסתורי. כל הניסיונות נכשלו מסיבות מגוונות. אכילת הלבלב ברוב המוחלט של המקרים לא הועילה. במחקרים אחרים ניסו להזריק לחולים תמצית שהוכנה מלבלבים. בחלק מהמחקרים הללו ריכוז הגלוקוז בדם ירד, באחרים לא היתה לו השפעה ולעתים היתה לזריקה רק השפעה מזיקה. גם כשתמצית מוזרקת הצליחה להוריד את ריכוז הגלוקוז בדם, הירידה לא היתה משמעותית בהשוואה לתופעות הלוואי הקשות. הטיפול גרם ליותר נזק מתועלת. ^[14]

אל המצב המייאש הזה הגיעו הקנדים פרדריק בנטינג (Banting) וצ'רלס בסט (Best). בנטינג היה מנתח ובסט היה בזמן הזה סטודנט לפיזיולוגיה וביוכימיה. לאף אחד מהם לא היתה הכשרה ממשית בעריכת ניסויים, אבל לפחות לאחד מהם היה רעיון. בעקבות קריאת מאמר, עלה לבנטינג הרעיון שקשירת תעלות הלבלב בחיות תוביל להתנוונות חלקית שלו – ההתנוונות תפגע רק בתאים שמפרישים מיצי עיכול, אך לא באיי לנגרהנס. כך הוא חשב להימנע מפגיעה בחומר המסתורי שאחראי לוויסות הגלוקוז ולהצליח ליצור מהלבלבים המנוונים תמצית שתשמש לטיפול בסוכרת. ^[15]

בנטינג ובסט התחילו להוציא לפועל סדרת ניסויים שתבדוק את הרעיון תחת ההנחיה של פרופסור ג'ון מקלוד (Macleod) באוניברסיטת טורונטו, קנדה. בסדרת ניסויים על כלבים שהם ערכו בקיץ הקנדי של 1921 הם הצליחו להרגיז אותי. מההתרשמות שלי, הניסויים שלהם היו חובבניים ותוכננו ברשלנות. רוב מהמגרעות שלהם סוכמו היטב בביקורת קטלנית שפורסמה על ידי פרנגקון רוברטס (Ffrangcon Roberts) כבר ב-1922. ^[16] כמעט כל אחת מהנחות היסוד מאחורי הניסויים של בנטינג ובסט היתה שגויה, הם פירשו באופן שגוי את התוצאות של הניסויים שלהם ואפילו זנחו בסופו של דבר את הנחות המוצא שלהם בלי להבין שהם עשו זאת.

התמציות שלהם הופקו מלבלבים של חיות, אך היו שונות ומגוונות באופן ההפקה שלהן. את התמציות הם נתנו לכלבים שסבלו מסוכרת בעקבות הסרת לבלב. בהכללה, הן הורידו את ריכוז הסוכר בדמם של כלבים, אבל לא ידוע לנו אם הן היו רעילות להם. בנטינג ובסט לא חיפשו סימנים לרעילות כמו עליה בטמפרטורה ^[17] הילד חולה הסוכרת לאונרד תומפסון היה האדם הראשוני עליו הם ניסו את התמצית שלהם. ריכוז הגלוקוז בדם שלו לא ירד במידה שהצדיקה את תופעות הלוואי להם גרמה התמצית. ^[18]

בהתחשב בשיטות המחקר הלקויות שלהם, לא פלא שאת פריצת הדרך המשמעותית לא השיגו בנטינג ובסט. את תמצית האינסולין היעילה הראשונה הצליח ליצור הביוכימאי, ג'יימס קוליפ (Collip), שהצטרף למחקר באמצעו. באמצעות שיטות כימיות שונות הוא הצליח ליצור מלבלבים שלמים של שוורים תמצית שהכילה כמות מספקת של אינסולין וכמות מעטה של חומרים אחרים. זאת היתה תמצית האינסולין הטהורה ביותר שנוצרה עד אותו יום. קוליפ וידא שהתמצית עובדת על ידי הזרקתה לארנבים. כשלאונרד תומפסון קיבל זריקות מהתמצית של קוליפ. היא עבדה בלי תוצאות לוואי. ^[19] התמצית של קוליפ הוכיחה את עצמה גם בניסויים נרחבים על בני אדם. ^[20]

הניסויים של קוליפ על בעלי חיים הובילו לתגלית חשובה נוספת, הרבה לפני שהתחילו לנסות את האינסולין על בני אדם. כשהוא הזריק כמה מהתמציות המוקדמות שלו לארנבים שלא סבלו מסוכרת, הם נהיו רעבים וצמאים מאד ואפילו נכנסו להתקפי עוויתות ואף מתו. בדיקות דם גילו שלארנבים היה כמעט אפס סוכר בדם והסימפטומים שלהם נעלמו מיד אחרי קבלת זריקת גלוקוז. קוליפ גילה מה קורה כשריכוז הגלוקוז בדם נמוך מדי. התגלית הזאת היתה חשובה מאד עבור רופאים שבדקו את התמצית שלו על בני אדם. בזכותה הם ידעו לשמור בקרבתם ממתק, על מנת לתת אותו לחולים אם ריכוז הגלוקוז בדמם ירד יותר מדי. ^[21]

בכלליות, הרושם שלי מקריאת המקורות הוא שפיתוח תמצית האינסולין היה עבודת צוות. בנטינג ובסט שילהבו את האווירה על ידי הגעה לתוצאות זהות לאלו של כמה נסיינים שקדמו להם. הדרך שלהם לתוצאות הללו נחה על עמודים רעועים של הנחות יסוד גרועות, אך הם יצרו מספיק עניין כדי שקוליפ יכנס לתמונה ויתחיל לעבוד על הכנת תמצית. את הנובל קיבלו בנטינג, הנסיין הכושל, ומקלוד, הפרופסור שהנחה את חברי הצוות וייעץ להם. חבל שלא נתנו אחד גם לקוליפ, האדם שלדעתי עשה את העבודה המשמעותית ביותר במחקר הזה. אישית, לא הייתי מזיל דמעה אם בנטינג לא היה מקבל נובל בכלל. אני לא חושב שהעבודה שלו מצדיקה נובל. ^[22]

ההיסטוריה של האינסולין מורכבת מזה. לא סיקרתי כאן ויכוחים ומחלוקות על כמעט כל הנושאים שתיארתי כאן. כתבתי כאן רק את מה שדרוש כדי שאוכל לענות ביעילות על המאמר של מחבקי החיות. בכתיבת ההיסטוריה הזאת הדגשתי שוב ושוב את המקרים בהם חיות סייעו לעבודה שהובילה לאינסולין. הגרסה שהצגתי כאן סותרת את מה שנטען במאמר של האגודה נגד ניסויים בבעלי חיים. איך הם הגיעו למסקנותיהם? מיד תגלו.

חיות והטעויט

עכשיו מגיע החלק הכיפי, החלק בו אני זוכה לנסות למצוא את כל הדרכים הציניות להעלים את המהימנות של המאמר של האגודה לניסויים על בעלי חיים (להלן "המאמר"). אל דאגה, אני עומד לפנות אך ורק לראיות טובות, אבל לא אחסוך בציניות. הסיבה לכך ברורה. כאמור, אני לא רואה הבדל בינם ובין בריאתנים ולכן אתן להם את אותו יחס סרקסטי.

המאמר מתחיל עם הטענה היומרנית הבאה:

אחת הדוגמאות הבולטות ביותר המובאות כעדות לתרומה שהעלו ניסויים בבעלי-חיים לרפואה האנושית היא גילוי האינסולין […] ההיסטוריה הרשמית של הרפואה מייחסת את גילוי האינסולין לניסויים בכלבים שערכו בנטינג, בסט ומקלוד באוניברסיטת טורנטו בשנים 1922-1921. ואולם, עבודותיהם של כמה היסטוריונים של הרפואה מראות בבירור, שגילוי האינסולין היה יותר תוצאת עבודה קלינית, עם חולים אנושיים, מאשר תוצאת ניסויים מעבדתיים בבעלי-חיים." (דגש שלי)

ברור מהסקירה ההיסטורית הקצרה שלי שהמשפט המודגש שגוי. ניסויים על בעלי חיים היו בלי ספק גורם מכריע, קריטי וחשוב בגילוי האינסולין. הם סייעו בגילוי התפקוד של הלבלב במחלת הסוכרת. שימוש בחיות כמודל של המחלה עזר לבדוק את היעילות והבטיחות של תמציות הלבלב לפני נתינתן לבני אדם. הבדיקות האלו אף סייעו לאתר את אחת מתופעות הלוואי החשובות ביותר של טיפול באינסולין – הורדת ריכוז הסוכר בדם לרמה מסוכנת (היפוגליקמיה).

אם השימוש בחיות היה כה נרחב, מה הטיעונים שנותרו להם? כמו בריאתנים, הכלים הטובים למלאכה הם דמגוגיה, כשלים ובדיקת מקורות לקויה. כל אלו מופיעים כבר בהתחלה:

הקשר בין בלוטת הלבלב לבין מחלת הסוכרת נתגלה לראשונה על-ידי תומס קאולי, רופא אנגלי. כבר ב – 1788 ערך קאולי נתיחה שלאחר המוות בגופו של חולה סוכרת. קאולי הבחין בשינויים פתולוגיים בלבלב. ממצאיו של קאולי אוששו במאות נתיחות נוספות של גופות של קרבנות המחלה במאה ה-19. הרמז הראשוני בנוגע לקשר בין פגיעה בלבלב לבין מחלת הסוכרת נתגלה אפוא במחקר קליני בבני-אדם.

תגלית קלינית חשובה זו הובילה לניסויים רבים בבעלי-חיים, שבהם ביקשו חוקרים "להוכיח" את הקשר, שהיה כבר ידוע, בין פגיעה בלבלב לסוכרת. בניסויים אלה נגרמו פגיעות שונות בלבלביהם של בעלי-חיים שונים, בעיקר כלבים, כדי להראות שהדבר גורם לסוכרת.

קאולי, כפי שגם אני ציינתי, גילה בנתיחת גופות של חולי סוכרת שהם סבלו מנזק בלבלב. נניח שהממצאים היו מושלמים כך שהיה נזק בלבלב בכל גופה של חולה סוכרת. במילים אחרות, קשר מושלם כזה מראה מתאם בין חולי בסוכרת ונזק בלבלב. המתאם הזה יכול להיווצר על ידי שלושה גורמים שונים. יכול להיות שנזק בלבלב גורם לסוכרת, יכול להיות שסוכרת גורמת לנזק בלבלב ויכול להיות שגורם לא ידוע שלישי גורם לשניהם. מכאן ברור שמתאם לא בהכרח מצביע על סיבתיות. דמיינו מצב בו באותן הנתיחות, הדגש בתצפית היה דווקא על הצלקות ברשתית שגורמות לירידה בראייה עד כדי עיוורון, והמחלה הייתה בכלל מסווגת כמחלת עיניים. האם גם אז היו מהללים כותבי המאמר את עבודתו של קאולי?

לעומת המתאם שגילה קאולי, הניסויים של מינקווסקי והדון הצביעו על סיבתיות. הם לא "הוכיחו" משהו ידוע, כפי שטוענים מחבקי החיות, אלא הפכו את הקשר המתאמי רב המשמעויות לקשר סיבתי. מינקווסקי והדון הראו שנזק ללבלב, ולא למשל, נזק לעיניים, גורם לסוכרת. כזכור, הם בוצעו בכלבים. אם הנתיחות של קאולי היו מצביעות על סיבתיות, ניתן היה להשתמש בהם כדי לתמוך בטענה שצעד קליני חשוב בוצע כאן. בפני עצמם, הנתיחות מותירות מרחב גדול של אי-וודאות, משום שהן לא מבססות סיבתיות.

מרחב אי-הוודאות גדל משמעותית ברגע שמבינים שההנחה הנדיבה שנתתי למחבקי החיות לא מגיעה להם. המתאם היה רחוק ממושלם. זה מוביל אותנו לדוגמא הראשונה של בדיקת המקורות הלקויה של מחבקי החיות. הם טענו שהממצאים של קאולי אוששו ב"מאות נתיחות" של גופות. המקור שלהם הוא עמוד 25 בספרו של ההיסטוריון מייקל בליס, "גילוי האינסולין" (The Discovery of Insulin). בפועל, בליס כותב:

"מאמצע המאה ה-19 היה גוף הולך וגדל של ראיות מנתיחות שלאחר המוות על חולי סוכרת שהראו שהמחלה לפעמים לוותה בנזק ללבלב של החולה ושחשוב מכך, שהחולים עם נזק מקיף בלבלב כמעט תמיד היו חולי סוכרת." ^[23]

אין בעמוד אזכור של המילה "מאות" בהקשר של הנתיחות. בליס אפילו לא משתמש במילה "הרבה". מדבריו נובע שהמתאם בין סוכרת לנזק בלבלב שהראה אותו "גוף הולך וגדל של ראיות מנתיחות" לא היה מושלם.

בעודו נשען על נתיחות הגופות כראיה לסיבתיות, טוען המאמר שחוקר בשם פליגר, הטיל ספק אם ללבלב "יש תפקיד כלשהו במחלת הסוכרת, אם יש בכלל סוכרת שהגורם לה הוא פגיעה בלבלב". לדבריהם הוא הסתמך על ניסויים בבעלי חיים. המקור שהמאמר נותן לטענה הזאת היה קשה מאד לאיתור. המועמד הכי סביר להיות המקור שצוין שם הוא מאמר של אוסקר מינקווסקי אהובנו מ-1908 שפורסם בכתב-עת בגרמנית. ^[24] אני לא יודע גרמנית, כך שלא יכולתי לבדוק אם המאמר הזה אכן תומך בטענתם. החשיבות שלו פחותה בכל מקרה. גם אם הטענה נכונה, לא מפליגר תבוא ישועה, כשהטענה שהובילה את המאמר לנקודה הזאת מחוררת בטעויות שסיקרתי קודם.

מחבקי החיות המשיכו באותו קו:

במלים אחרות, בעוד שמידע קליני הצביע על קשר ברור בין פגיעה בלבלב לבין המחלה, ניסויים בבעלי-חיים סתרו מידע זה ועוררו בקהילייה המדעית ספקות באשר לקיומו של קשר כזה. עובדה זו מצביעה על המוגבלות שבגישה הניסויית ברפואה ובביולוגיה ועל כך שכל עוד לא ידועים תהליכי המחלה והגורם לה בבני-אדם, קשה לצפות שיתגלו דרך ניסויים בבעלי-חיים. מסקנה זו מקבלת תימוכין נוספים לאור העובדה, שבציפורים, עקירת הלבלב אינה גורמת לסוכרת, אלא רק לעלייה זמנית וחולפת ברמת הסוכר בדם.

זאת פשוט הכחשת המציאות תוך הסתמכות על היסקים שגויים. לא רק שהם מסתמכים שוב על "המידע הקליני" שהוסק מנתיחות גופות, אלא שהם מוסיפים חטא על פשע. עוד לפני שבנטינג, בסט, קוליפ ומקלוד התחילו את הניסויים שלהם ב-1921, ניסויים על ציפורים הראו שחלקן לא נוטות לפתח סוכרת אחרי עקירת לבלב וכשהן כן, התסמינים מוגבלים. ^[25] אם היו משתמשים בהם כחיית מודל בניסיון ליצור תמצית אינסולין, הזכרתם כאן היתה טובה לקייס של מחבקי החיות. עם זאת, בנטינג, בסט, מקלוד וקוליפ, חברי הקבוצה שגילתה את האינסולין, השתמשו בכלבים כמודל העיקרי של סוכרת ובארנבים ככלי לבדיקת היעילות של התמציות שהם יצרו. גילוי האינסולין מדגים היטב שהעובדה שמין אחד של בעלי חיים הוא מודל גרוע למחקר של מחלה כלשהי לא אומרת שכל המינים הם מודלים גרועים.

המאמר ממשיך ומקשקש:

קלוד ברנר, מאבות הויויסקציה (שיטת המחקר המבוססת על ניסויים בבעלי-חיים), סבר על סמך ניסויים שערך בכלבים כי סוכרת נגרמת כתוצאה מפגיעה בכבד. ויויסקטורים אחרים הגיעו על סמך ניסויים שערכו בבעלי-חיים למסקנה כי מקור המחלה בפגיעה בעצבי הקיבה.

הנקודה הזאת רלוונטית רק אם נניח שנתיחות הגופות אכן הצביעו על קשר סיבתי בין נזק בלבלב וסוכרת. מרצף המאמר ברור שהויויסקטורים של התקופה היו צריכים לקבל את הראיות מנתיחות כראיות לסיבתיות, כי ניסויי מינקווסקי עוד לא נערכו. כאמור, נתיחות הגופות של קאולי ושל אחרים אינן ראיות לסיבתיות ולכן מחבקי החיות שוב זורקים על ניסויים בבעלי חיים רפש בעל נימוק רדוד.

המאמר ממשיך לטעון שטויות תחת ההנחה שהמתאם שגילו נתיחות הגופות חשוב. בעוד שניסויים על בעלי חיים הטעו את המדענים לגבי הגורמים לסוכרת, כך נטען, "עבודה קלינית המשיכה להצביע על הקשר הברור בין המחלה ללבלב". הם מתארים את פועלו של פול לנגרהנס, שגילה את "איי" התאים בלבלב שחשובים מאד במחלת הסוכרת, ובהמשך טוענים

שנים ספורות לאחר מכן העלה החוקר הצרפתי לגס את הסברה, שאם ללבלב יש תפקיד נוסף, פרט להפרשה חיצונית, אזי איי לנגרהנס הם הממלאים אותו.

המקור לטענה הזאת הוא ספרו של מייקל בליס:

"מספר שנים [אחרי התגלית של פול לנגרהנס] המומחה הצרפתי לגס קרא לתאים המסתוריים הללו… איי לנגרהנס. הוא הציע שאם ללבלב יש תפקוד אחר מלבד הפרשת מיצי עיכול, תאי איי לנגרהנס ככל הנראה מעורבים." ^[26]

בליס לא נוקב בשנה הספציפית בה לגס אמר זאת, אלא השתמש בביטוי "מספר שנים". לא מצאתי בספרו מקור לדברים הללו. ערכו בכל מקרה נמוך. מהתיאור של בליס נראה שמדובר בספקולציה מעניינת שהתבררה כנכונה. המקור היחיד שהצלחתי לאתר בעצמי מתייחס לדעה של לגס כיותר מספקולציה ב-1893, ארבע שנים אחרי שהקשר הסיבתי בין הלבלב והסוכרת כבר בוסס, וכדעה נחושה בהרבה ב-1896. מיותר לציין שנראה מהמקור הזה שניסויים על בעלי חיים היו הבסיס לדעה האיתנה של לגס בעשור האחרון של המאה ה-19. ^[27]

המאמר עובר לתאר את ניסויי הכלבים של מינקווסקי ומרינג ואת הדיווחים של יוג'ין אופי, הניסויים שביססו קשר סיבתי בין פגיעה ב"איי לנגרהנס" בלבלב ובין מחלת הסוכרת. התיאור נעשה תחת ההנחה שהעבודה של החוקרים הללו מיותרת. לאחר מכן הוא עובר לתאר את הניסיונות ליצור תמציות לבלב כדי לטפל בסוכרת. אני אלך ישר למאני-שוט. מחבקי החיות מצטטים את ד"ר פרדריק אלן, אחד מחוקרי הסוכרת החשובים של התקופה, אומר:

כל ברי הסמכא תמימי דעים בדבר הכשלון של טיפול בסוכרת באמצעות תמציות לבלב […] זריקות של תמציות לבלב הוכחו לא רק כחסרות ערך, אלא גם כמזיקות. הכשלון החל עם מינקובסקי ונמשך עד היום בלא כל יוצא מן הכלל […] הדו"חות השליליים היו רבים ואמינים.

הם לא מספרים לקוראים שבעמודים הבאים, אחרי הדברים האלו, אלן מתאר ניסויים של תמציות לבלב על חיות אך גם על בני אדם. ^[28] התמציות לא היו טובות בכל המקרים. ברור מכאן שאי-ההצלחה לא נבע מכך שהחוקרים השתמשו במודלים של חיות. הוא נבע מכך שתמציות הלבלב של אותה תקופה לא היו טובות מספיק. ברוב המקרים הטיפול לא עבד או שהוא עבד אך גרם לתופעות לוואי שלא הצדיקו אותו.

המאמר עובר לדבר על בנטינג ובסט. למרות שמסכת העיוותים בחלק הזה של המאמר מדהימה, הוא מתחיל די טוב. הוא מתאר את הכשלים בניסויי בנטינג ובסט בצורה שאני לא מסכים איתה לחלוטין, אך מוכן להבליג עליה. כשהוא מגיע לתיאור העבודה של הביוכימאי, ג'יימס קוליפ, התפלצתי. הם כתבו:

לאמיתו של דבר, עבודתו של קוליפ, ביוכימאי מטורונטו היא שהביאה לעולם לראשונה אינסולין יעיל. קוליפ זיקק את האינסולין בדרכים ביוכימיות ומכניות, בלא כל שימוש בבעלי-חיים, אם כי ניסה את החומר שהפיק בארנבות בריאות כדי לבדוק את נקיונו.

איך ניתן לומר שקוליפ ביצע את עבודתו "בלא כל שימוש בבעלי חיים", כפי שכותבי המאמר טוענים? מהתיאור שלהם ברור שהוא השתמש בהם. מהתיאור שנתתי בסקירה ההיסטורית שלי ברור שהוא ביצע ניסויים על בעלי חיים שאף הובילו למותם, אך הובילו גם לתגליות חשובות. באמצעות ניסויים על ארנבות, קוליפ גילה את ההשפעה של הורדת ריכוז הסוכר בדם לרמה מסוכנת (היפוגליקמיה). גרוע מזה, בניגוד לטענה של מחבקי החיות, קוליפ לא ביצע ניסויים רק על ארנבים. לדוגמא, הוא ביצע ניסוי על כלב כדי לראות אם התמיסה שלו משפרת את תפקוד הכבד של חולי סוכרת. הכלב הומת במהלך הניסוי כדי לבדוק את תכולת הכבד שלו. ^[29]

זה לא סוף האי-דיוקים. הפסקה האחרונה של המאמר מצטטת חוקר סוכרת שאומר:

אין אף סוכרת ניסויית הדומה במדויק למצב הקליני. אנו יכולים להשיג רק מודלים גסים… אין להתעלם מן הסכנות שבנסיון להחיל תוצאות המושגות במין מסוים של בעל-חיים על מין אחר, או אפילו מגזע אחד לאחר בקרב אותו מין עצמו. ^[30]

זאת עמדה מצוינת. באמת אסור להתעלם מכך שדברים שעובדים בחיות לא בהכרח יעבדו בבני אדם. חיות אינם מודל מושלם שחוזה בדיוק איך בן אדם חולה יגיב לתרופה. לא פלא, אם כן, ששיווק תמצית האינסולין שבידד קוליפ לא בוצעה בקנה מידה גדול מיד אחרי שהתברר שהיא עובדת על חיות. האינסולין נוסה על בני אדם בצורה מוגבלת ותחת פיקוח של הרופאים המטפלים לפני שהופץ לכל דורש. ^[31]

זה לא הופך ניסויים על בעלי חיים למיותרים. להפך. הכרת אי-המושלמות של החיות כמודל מאפשרות שימוש מושכל בהם. אם העובדה שהן לא מושלמות כמודל היתה טיעון נגד השימוש בהן, העובדה שאופניים אינם כלי תחבורה מושלם היתה טיעון נגד השימוש בהם. הרי אופניים לא יכולות לעוף. ניסויים על בעלי חיים טובים כשמשתמשים בהם בצורה מושכלת. בלעדיהם תגליות רבות, כולל גילוי האינסולין, היו מגיעות באיחור או לא בכלל, בדיוק הפוך ממה שניסו לטעון מחבקי החיות.

סיכום

המסקנה אליה מגיעים מחבקי החיות ש-

ההיסטוריה של האינסולין מראה אפוא, שכל השלבים החשובים בדרך לגילויו היוו עבודה קלינית עם חולים אנושיים. גילוי הקשר שבין הסוכרת ללבלב, הוכחתו ופיתוח תמצית לבלב שתהיה יעילה בבני-אדם, כולם היו פרי עבודה קלינית, ולא תוצאה של ניסויים מעבדתיים בבעלי-חיים.

מבוססת על פנטזיה. מהמקורות שלהם שאיתרתי, קשה למצוא כאלו שהם לא עיוותו, אם כי יש כאלו. הם לא עוזרים. כשמסירים את שכתוב ההיסטוריה, ההיסטוריה של האינסולין מראה בדיוק את ההפך. היא מראה שניסויים על בעלי חיים סייעו בהבנת מחלת הסוכרת ובהכנת הטיפול בה.

בדיוק כמו עם בריאתנים, מסכת העיוותים שחשפתי כאן יכולה להעיד על כמה דברים. אם מחבקי החיות עיוותו את ההיסטוריה בכוונה, המאמר הזה מדגים את חוסר ההגינות המוחלט שלהם ואת האדישות שלהם לאמת. אם הם שכתבו את ההיסטוריה מבלי משים ובתום לב, הם מציגם מחקר מקדים מרושל. אני מאד מקווה שהאפשרות השניה נכונה, אך כנראה שלעולם לא אדע.

 

---

[1] המקור למידע שהוצג בכל החלק הזה:

Dan Longo, A. F., Dennis Kasper, Stephen Hauser, J. Jameson, Joseph Loscalzo (2011). Chapter 344: Diabetes Mellitus. Harrison's Principles of Internal Medicine, 18th edition, The McGraw-Hill Companies.

[2] Eknoyan, Garabed and Nagy, Judit (2005). "A history of diabetes mellitus or how a disease of the kidneys evolved into a kidney disease." Advances in Chronic Kidney Disease 12(2): 223-229.

"It also has been shown that the kidneys attract the watery substance of the blood, but that the urinary bladder does not attract anything… the kidneys send discharged matter to the bladder through the ureters… Someone could therefore blame the failure to retain the urine for any period of time on a weakness of the kidneys but not the other organs through which the ingested fluid has to pass".

[3] Eknoyan, Garabed and Nagy, Judit (2005). Ibid, p.226

[4] Eknoyan, Garabed and Nagy, Judit (2005). Ibid, "Diabetes: A Disease of the Kidneys?"

[5] Bliss, Michael. (1984). The Discovery of Insulin, The University of Chicago Press. p. 25

[6] Allen, Frederick Madison (1913). Studies Concerning Glycosuria and Diabetes. pp. 397-401. I did not read all this book.

[7] Bliss, Michael. ibid, p. 25

[8] Eknoyan, Garabed and Nagy, Judit (2005). Ibid, "Diabetes: A Disease of the Pancreas"

[9] Bliss, Michael, ibid. pp. 25-26

[10] Bliss, Michael, ibid. pp. 25-26

[11] Bliss, Michael, ibid. p. 27

[12] Bliss, Michael, ibid. p. 225

[13] Opie, E. L. (1901). "The Relation of Diabetes Mellitus to Lesions of the Pancreas. Hayline Degeneration of the Islands of Langerhans." Journal of Experimental Medicine 5(5): 539-540.

[14] Allen, Frederick Madison (1913). ibid. pp. 813-819

[15] Bliss, Michael, ibid. p. 50. Recommended: "CHAPTER TWO: Banting's Idea", pp. 45-58

[16] Roberts, F. (1922). "INSULIN." British Medical Journal 2(3233): 1193-1194.

[17] Bliss, Michael, ibid. p. 207

[18] Bliss, Michael, ibid. pp. 112-113

[19] Bliss, Michael, ibid. pp. 116-117 and 120-122

[20] Bliss, Michael, ibid. "CHAPTER SEVEN: Resurrection"

[21] Bliss, Michael, ibid. pp. 109 and 157

[22] היה קרב גדול בין בנטינג ומקלוד על הקרדיט לתגלית. הספר של מייקל בליס נכנס לנושא בצורה מעמיקה, אך לא ראיתי צורך להרחיב את הדיבור כאן.

[23] Bliss, Michael. ibid, p. 25

"[F]rom the middle of the nineteenth century there was a gradually accumulating body of evidence from autopsies on diabetics that the disease was sometimes accompanied by damge to a patients pancreas – and, more important, that patients with extensively damaged pancreases almost always had diabetes"

[24] Minkowski, Oskar (1908). "Die Totalexstirpation des Duodenums." Archiv fuer experimentelle pathologie und pharmakologie (known today as "Naunyn-Schmiedeberg's Archives of Pharmacology") 58(3-4): 271-288.

[25] Allen, Frederick Madison (1913). ibid. pp. 393-395

[26] Bliss, Michael. ibid, ibid.

"Several years later the French expert, Laguesse, named these mysterious cells the islands or islets of Langerhans (isles de Langerhans). He suggested that if the pancreas has some other function in the system besides secreting digestive juice, the islet cells are probably involved."

[27] Allen, Frederick Madison (1913). ibid. p. 899

[28] Allen, Frederick Madison (1913). ibid. p. 813-819

[29] Bliss, Michael. ibid, p. 103

[30] Young, F. G. (1948). "Metabolism in Experimental Diabets Mellitus." The Lancet 252(6538): 955-961

[31] מייקל בליס דן בזה במשך פרק שלם בספרו. למרות שהוא קשה להשגה, אני ממליץ בחום שתקראו את ספרו, The Discovery of Insulin. פרק 7 רלוונטי לעניין זה במיוחד. עולה ממנו תמונה שונה לחלוטין ממה שמתארים מחבקי החיות.