אין הטועה למד ואין המטעה מלמד: האגודה הישראלית נגד ניסויים בבעלי חיים. שוב

האגודה הישראלית נגד ניסויים בבעלי חיים כיכבה כאן בעבר. הארגון הזה שבוי בדעה שניסויים בבעלי חיים הם טעות מדעית ומקדם בפתיחות את הפסקתם. במקום להתמקד בשיכנוע הציבור על ידי נימוקים מוסריים, הם מנסים להגן על הבלתי ניתן להגנה – הטענה שניסויים בבעלי חיים הם שגיאה מדעית. במאמצם לעשות זאת הם מעוותים את המציאות, חוסמים את מתנגדיהם מלהגיב להם ומצנזרים בדלי אמיתות מדעיות שנאמרות להם. ותיקי הבלוג יזכרו בוודאי את סגת הבולשיטאקי ואת התגובה האומללה של האגודה לביקורת ששטחתי עליה. מאז כבר עברו כמה חודשים במהלכם ראיתי כמה פירסומים שגויים נוספים של האגודה, אך נמנעתי מלהגיב, בדרך כלל עקב חוסר זמן.

קשה לי להימנע מלהגיב לפוסט שהאגודה פירסמה ב-13 לפברואר בדף הפייסבוק שלה. הוא מהווה דוגמא מרהיבה ליחס שנותנים ארגוני אג'נדה למציאות. ההתנהגות של ארגונים כאלו היא ההפך המוחלט ממדע טוב וחשיבה ביקורתית מועילה. מבחינתם המציאות היא מבנה גמיש אותו ניתן לכופף על מנת שיתאים לדעתם. הם לא מתחילים ממה שידוע ומגבשים לאורו דעה, אלא מתחילים מהדעה ומנסים לתת לה ברק חיצוני של דיוק ומהימנות על ידי עיקום המציאות. הם בוחרים איזה נתונים להציג או להבליט, מאיזה להתעלם או לטשטש, איזה לסלף ואיזה להמציא לגמרי – הכל כדי שהדעה שלהם תראה כאילו היא נתמכת על ידי המדע העדכני. הפעילים בכאלו ארגונים הם הקרבנות הראשונים של עצמם. הם מטעים קודם כל את עצמם ואחרי כן אחרים.

לפני שאסקור כמה מהבעיות בפוסט הזה, כדאי שאעצור ואסביר את הממצאים העיקריים של המחקר עליו האגודה מדברת (Seok et al., 2013). הוא מעניין מאד בפני עצמו. החוקרים אספו דגימות מחולי כוויות וחולי טראומה. אלו היו חולים שהגיעו למרכזי טיפול בטראומה במצב בינוני או חמור יותר. חולים אלו נבחרו בכוונה תחילה, משום שהם האוכלוסיה שעבורה מחפשים תרפיות מועילות, בין השאר על ידי מחקר על בעלי חיים. במקביל, נאספו דגימות ממתנדבים להם הוזרק רעלן חיידקי. הרעלן מעורר בהם תגובה חיסונית, כך שהמתנדבים הללו מתפקדים כמודל לתגובה אנושית לנוכחות רעלנים בדם (אנדוטוקסימיה). כמו כן, החוקרים לקחו דגימות מעכברים שמשמשים כמודל לחקר המצבים הרפואיים הללו.

בשלב הבא, החוקרים בדקו איך הגוף האנושי והעכברי מגיב ברמה המולקולרית למצבו הרפואי. ספציפית, הם בחנו את השינוי בביטוי הגנטי בתגובה למצב הרפואי – העליה או הירידה ברמת הביטוי של גנים בגנום האנושי והעכברי. שלא כמו בעבר הלא כל כך רחוק, כיום קיימות הטכנולוגיות שמאפשרות להשיג ולנתח די בקלות מידע כזה על אלפי גנים בבת אחת. בעזרת הטכנולוגיות הללו, החוקרים מצאו שהתגובה האנושית לכל שלושת המצבים הללו היתה דומה. השינוי שחל בביטוי הגנים היה דומה מאד בקרב חולי טראומה וחולי כוויות, ושני אלו הראו תגובה דומה פחות לתגובה שהראו המתנדבים שקיבלו את הרעלן החיידקי. לעומת זאת, בעכברים דפוס שינוי הביטוי הגנטי היה הרבה פחות דומה בין עכברי מודל שמשמשים לחקר שלושת המצבים הללו.

בעיני, הממצאים הללו לא היו השוס הכי גדול של המחקר הזה. הממצא החשוב ביותר שלו, לדעתי לפחות, התגלה כשהחוקרים השוו את התגובה האנושית לכוויות, טראומה ואנדוטוקסימיה לתגובה העכברית. למתאם שנמצא בין העכברים לבני האדם יש רק שם אחד: בדיחה. השינוי בביטוי הגנטי בעכברים והשינוי בביטוי הגנטי בבני אדם היו רחוקים אחד מהשני כרחוק מזרח ומערב. מהנתונים במחקר ברור שברמה המולקולרית בני אדם ועכברי המודל שנבדקו במחקר הזה מגיבים שונה לשלושת המצבים הללו. החוקרים רוצים, בצדק, שבמחקרים עתידיים ישתמשו רק בחיות מודל שמגיבות דומה לבני אדם על מנת שהתוצאות שיושגו בהם יהיו רלוונטיות לחולים אנושיים. לדברי החוקרים, מאחר וכמעט כל תרופה פועלת ברמה המולקולרית, חשוב לראות שחיות המודל בעזרתן מפתחים תרופות יראו ברמה המולקולרית תגובה רלוונטית למצב הרפואי האנושי.

יש שתי נקודות שאני רוצה להעלות לסיום. ראשית, היחודיות של המחקר הזה לא טמונה בהיותו ראשון. זאת לא הפעם הראשונה שחיות המודל שנסקרו במחקר הזה הראו תגובה שונה מהתגובה האנושית. עיון בספרות המדעית גילה התייחסות רבה לכאלו הבדלים (דוגמאות: Buras et al., 2005; Fink, 2008). המחקר הזה מיוחד בגלל רוחב הסקירה שלו. נבחנו בו השינויים בביטוי של אלפי גנים בעכברים ובמקביליהם האנושיים. שנית, עלי לתת את ההתראה הסטנדרטית: המחקר הזה מאד חדש. כמו כל מחקר שפורסם אי פעם, יש לחכות ולראות איך יגיבו לממצאיו חוקרים אחרים מהתחום. אם אשמע עידכון, אדווח. בין אם המחקר הזה יעמוד במבחן הזמן ובין אם לא, הוא מהווה דוגמא נפלאה לתהליך מדעי תקין, שמאופיין בביקורת עצמית רבה שנועדה להוביל לתפיסה מדויקת יותר של המציאות.

אחרי התיאור המלבב הזה, אפשר לעבור סוף-סוף להגיגי האגודה הישראלית נגד ניסויים בבעלי חיים. המטרה שלי בדברים הבאים היא להצביע על הכלים בהם נעזרים ארגוני אג'נדה על מנת להתאים את המציאות לדעתם במקום את דעתם למציאות. המאפיין הבעייתי הראשון שנחשף בקריאת הפוסט של האגודה הוא המקור לטענות שלה. דברי האגודה נשענים על כתבה שפורסמה בניו יורק טיימס, עיתון כללי, לא כתב עת מדעי. במסגרת עיתון מדענים יכולים לפרסם בפומבי כמעט כל הגיג, ביזארי ככל שיהיה. בעיתונות הכללית הם לא נדרשים לעמוד בסטנדטיים המדעיים הקפדניים של פירסום בכתבי עת מדעיים נחשבים. מהסיבה הזאת, בעיני אדם שרוצה ליידע את הציבור לגבי ממצאים מדעיים, מה שמפורסם בעיתונות הכללית בשם מדענים זכאי למשקל קטן לכל הפחות ולהתעלמות לכל היותר. כאנשים שטוענים שיש להם קייס מדעי נגד ניסויים בבעלי חיים, הייתי מצפה שאנשי האגודה יקראו את המחקר וידווחו לציבור על תוצאותיו בפורמט של כתבת מדע פופולרי.

מה ששוחרי מדע רואים כחיסרון, ארגוני אג'נדה רואים כיתרון. בכתבות בעיתונות הכללית מדענים יכולים לתת דרור ללשונם, ולפיכך כתבות אלו הן מקום מעולה למצוא ציטוטים עסיסיים של מדענים. לדוגמא, בכתבה בניו יורק טיימס נכתב (פסקה שניה) שעל פי החוקרים, תוצאות המחקר שלהם

מעלות שאלות מדאיגות על מחלות כמו אלו שנבדקו במחקר בהן מעורבת מערכת החיסון, כולל סרטן ומחלות לב.

במחקר עצמו אין שבב של איזכור לסרטן או מחלות לב. זה מוזר, משום שזה בדיוק מה שהייתי מצפה שיופיע בו. זה מתאים לנושא המחקר, משום שבחקר סרטן ומחלות לב נעזרים המון בבעלי חיים. לכל הפחות, זה היה אמור להיות מוזכר במהלך הדיון בתוצאות המחקר ובהשלכות האפשריות שלהן. עדיין, אפשרי שמה שנאמר פה נכון, אבל לא ניתנו לנו נתונים שתומכים בזה. עד שיתקבלו ראיות טובות יותר, יש סיבה מעולה להיות ספקן לגבי הטענה הזאת. בהחלט, לא הייתי משתמש בה במסגרת פוסט שתוקף ניסויים בבעלי חיים. אנשי האגודה כן. הם כתבו, עם מעט עילגות שניתן לסלוח עליה:

על אף שהמחקר פורסם רק בנוגע לשלושת אלו, טוענים המחקר כי הממצאים מעלים ספקות לגבי היעילות של מחקר בעכברים אף בחקר הסרטן, הכה פופולרי.

שורה אחת מתחת לזה, האגודה מדגימה היטב כמה חשוב לקרוא את המחקר בפועל. בפוסט שלה נכתב:

אחת מטענותינו המדעיות נגד ניסויים בבעלי חיים היא, כי בעלי חיים כמעט ואינם חולים במחלות של בני אדם(4). לרוב, במהלך המחקרים מדביקים את החיות בסימפטומים של המחלות, אך לא במחלות עצמן, מה שמביא לכך כי הסימפטומים נרפאים, אך לא גורם המחלה. זה היה גם המצב במקרה זה, בה ריפאו בעכברים משהו הנראה כאלח דם, אך לא יעיל לטיפול בבני אדם.

יש חור ענק במה שהאגודה אומרת כאן: העכברים במחקר סבלו מכוויות, טראומה ואנדוטוקסימיה. עכבר יכול לקבל כוויות, להיפצע ולסבול מנוכחותם של רעלנים בדם. לעכברים במחקר לא נתנו את הסימפטומים של כוויות, טראומה ואנדוטוקסימיה, אלא כוויות, טראומה ואנדוטוקסימיה. מה שהמחקר מצא הוא שהעכברים ובני האדם הגיבו בצורה שונה למצבים הרפואיים הללו ברמה המולקולרית של ביטוי הגנים. זה לא קשור באף צורה לפיטפוט הביצים שמביעה כאן האגודה. להפך. זה סותר אותו. מסתבר שחשוב לקרוא מחקרים לפני שמחליטים שהם תומכים באג'נדה כלשהי.

זה לא הכישלון היחד של האגודה בבדיקת עובדות. כצפוי ממקור עיתונאי, הכתבה בניו יורק טיימס מאדירה את המחקר הזה, בין השאר על ידי שימוש בציטוטים של מדענים. האגודה ממשיכה בהאדרה בשיא הכוח. אנשיה הצליחו להאדיר את ממצאי המחקר הזה אפילו יותר מהניו יורק טיימס. על פי האגודה,

לפי מומחים, אשר אינם שייכים למחקר, ייתכן ומחקר זה ישנה את פני המדע מהבסיס, ברמה הבינלאומית.

אלו חדשות למי שקרא את הכתבה בניו יורק טיימס. היא מכילה משפט דומה (פסקה חמישית), שאומר ש-

מומחים רפואיים שלא קשורים למחקר הזה אמרו שהממצאים ישנו את כיוון המחקר בכל העולם עבור מצב קטלני ומתסכל.

ברור מההקשר שמדובר במצב רפואי ספציפי. כלומר, הכתבה בניו יורק טיימס מייחסת למחקר הזה פוטנציאל לחולל מהפכה בתחום מחקר צר. האגודה מייחסת לו פוטנציאל לחולל מהפכה כלל-מדעית. ויוה לה רבולוסיון.

אקנח בטענה שמהווה משיכת מכחול כמעט קונספירטיבית על ארון הקבורה של מהימנות האגודה:

במשך למעלה משנה, ניסו החוקרים לפרסם את המאמר במגזינים המדעיים המובילים, אך נדחו שוב ושוב, כאשר התגובה הנפוצה היתה בסגנון: "זה בטוח טעות. לא ברור לי למה, אבל זה טעות"

מה שמובע בו יכול להתפרש בלפחות שתי צורות. הפרשנות החמורה היא שמדובר בהאשמה בניסיון למנוע את פירסום המחקר שמכיל ממצאים מדעיים מביכים. הפרשנות הקלה היא שמדובר בביקורת על השלומיאליות של אנשי מדע שנאלצו להתעמת עם המציאות שחשף המחקר הזה. בכל מקרה, יש עם הציטוט הזה שתי בעיות.

ראשית, משהו בעל חשיבות קריטית הושמט מהציטוט הזה. שני כתבי העת המדעיים שדחו את המאמר הזה הם Science ו-Nature. אני חושב שבטוח לומר שאלו שני כתבי העת הכי פופולריים בעולם המדע. כל חוקר שרוצה פירסום כמה שיותר רחב למחקר שלו שולח אותו אליהם. מדי שנה הם מקבלים אלפי מחקרים מתוכם רק קומץ מפורסם. בגלל שהיצע משבצות הפירסום של כתבי העת האלו קטן בהרבה מהביקוש לשטח פירסום, לא מפתיע שאלפי מחקרים שנשלחים אליהם לא מפורסמים למרות שהם מעולים ואין בהם פגם. אין צורך בהשתקה מכוונת או שלומיאליות כדי להסביר את דחיית המחקר הזה מ-Nature ו-Science. גם בכתבה בניו יורק טיימס פיספסו את הנקודה הזאת. עם זאת, עד כמה שידוע לי, הניו יורק טיימס לא מעמיד פנים שהוא מציג קייס מדעי לטובת משהו. האגודה טוענת שהיא מעמידה קייס מדעי נגד ניסויים בבעלי חיים. הייתי מצפה שאנשיה ידעו דבר או שניים על פירסום מחקרים בספרות המדעית.

שנית, יש לקחת בפרופורציות את אותה "תגובה נפוצה". בניו יורק טיימס נכתב שזאת היתה התגובה הנפוצה של העמיתים, אותם חוקרים שבחנו את המחקר לפני פירסומו במטרה לאתר אי אלו שגיאות שנפלו בו. "לא ברור לי למה, אבל זה טעות" הוא משפט הכחשה קלאסי והמבקרים שאמרו זאת זכאים לביקורת. עם זאת, לא נאמר שזאת הסיבה שבגללה המחקר נדחה מ-Science ו-Nature ונראה שמדובר סך הכל בכמה עמיתים סוררים שהתקשו לקבל תוצאות שהם לא אוהבים. לא ניכר כאן טרנד כללי. הביקורת נכונה, אך יש לקחת אותה בפרופורציות.

בסופו של דבר, אחרי כל הסקירה הזאת, נותרו שתי עובדות בסיסיות. ראשית, לפנינו מחקר נאה שמהווה עוד צעד בדרך להשחזת תפיסת המציאות שלנו. היכולת של מדע כתהליך לבקר את עצמו על מנת לשפר את תפיסת המציאות שלנו מתבטאת בצורה יפה במחקר הזה. בעתיד נראה אם מסקנות המחקר יחזיקו את הבחינה המדוקדקת של מדענים אחרים. שנית, במקום להציג את המחקר הזה כפי שהוא, כחגיגה של מדע טוב, האגודה הישראלית נגד ניסויים בבעלי חיים ניצלה אותו לרעה אגב הצגת קומבו קטלני של כשלים. עם עזרה מציידי הסנסציה של העיתונות הכללית, אנשיה האדירו אותו, ניפחו את מסקנותיו, חשפו שהם לא קראו אותו, הראו בורות כללית בבדיקת מקורות ואיכותם ובכלליות שיחררו מהמותן כמה טענות שהגיבוי להן חלש או לא קיים. אני לא סבור שהאגודה תתקן את הכשלים הללו, ולכן אחזור שוב על דברים שאמרתי עליה בעבר:

האגודה הזאת היא לא מקור מידע מהימן על המדע מאחורי ניסויים בבעלי חיים ומעשיה ראויים להוקעה וגינוי לא רק מאנשים שתומכים בניסויים בבעלי חיים, אלא גם מאנשים המתנגדים להם.

מקורות

Buras, J. A., Holzmann, B., and Sitkovsky, M. (2005). Animal Models of sepsis: setting the stage. Nature Reviews Drug Discovery, 4(10), 854–865.

Fink, M. P. (2008). Animal models of sepsis and its complications. Kidney International, 74(8), 991–993.

Seok, J., Warren, H. S., Cuenca, A. G., et al. (2013). Genomic responses in mouse models poorly mimic human inflammatory diseases. Proceedings of the National Academy of Sciences.