רוכבים על השואה: דמגוגיה יהודית-דתית על חשבון השואה

השבוע מרבית האוכלוסיה היהודית, כולל אני, ציינה את יום הזיכרון לשואה ולגבורה. כחברה התייחדנו עם זיכרון זוועות מחנות העבודה ומחנות ההשמדה וחיבקנו, מטאפורית לכל הפחות, את ניצולי השואה שעוד איתנו. את היום הזה ואת הרגש שהוא מעורר בחר משה רט, דוקטורנט לפילוסופיה באוניברסיטת בר-אילן, לנצל לצרכי דמגוגיה רדודה לטובת הדת היהודית. הוא פירסם מאמר הפורט על גיטרת הרגש שמלווה את היום הזה בניסיון להפיק ממנו לחן מלנכולי לשיר הידוע "אני מאמין".

הטענה העיקרית של רט מופיעה כבר בכותרת: "מי שמזלזל בתנ"ך ובמסורת, שלא יתפלא לפגוש בהכחשת שואה". רט סבור שמתוך הסתכלות על היחס שמקבלים סיפורי התנ"ך אפשר ללמוד על העתיד הצפוי למקומה של השואה בתודעה הציבורית. לדברי רט, עם ישראל השקיע מאמץ כביר לתעד ולשמר את זיכרון יציאת מצרים. למרות זאת, ארכיאולוגים מתייחסים ליציאת מצרים כאל מיתוס. רט חותם את הטיעון שלו במילים הבאות:

הטיעון של רט הוא לא יותר מכשל "נכונות על ידי קרבה" עם אלמנט הפחדה. הראיות מצביעות על כך שהשואה היא אירוע היסטורי. כמות הראיות לכך כבירה. סיפור יציאת מצרים עומד על כרעי תרנגולת שנמצאים על מנגל של יום העצמאות. רט מנסה למסך את העובדה הזאת על ידי קירוב יציאת מצרים להכחשת שואה. יהיו מכחישי שואה בדיוק כפי שיש מכחישי תנ"ך, הוא אומר, לכן תנו משקל גדול יותר לטיעונים חלושים לטובת יציאת מצרים. הוא לא מראה שיש ראיות לסיפור יציאת מצרים, אלא רוכב על האמוציות שמעוררת השואה ועל הפחד מהכחשתה על מנת לחזק את שורות הדת היהודית במאמינים חדשים בסיפורי התנ"ך המכוננים. זאת דמגוגיה נבובה. בין השואה וסיפור יציאת מצרים יש הבדל תהומי.

על מנת להדגים את ההבדל, אתחיל מסקירת הסיפורים עצמם. הם שונים באופיים אחד מהשני. השואה היא סיפור מזוויע של השמדת עם שיטתית שגרמה נזק עצום, אך למזלנו לא הצליחה. התנהלות הנאצים במחנות ההשמדה ומחנות העבודה, האכזריות בה הם נהגו בקרבנותיהם והמתודיות בה הם פעלו מעוררת הרגשת זעזוע עמוק. בניגוד למה שרט שם בפי מכחיש השואה העתידי שלו, השואה לא סותרת דבר מהידוע לנו על העולם. הנאצים השתמשו בגזים רעילים וכדורים כדי לרצוח את קרבנותיהם, במשרפות כדי להיפטר מגופותיהם ובחיילים נאצים ובעובדי כפיה כדי לבצע את תהליך ההשמדה. המציאות של השואה נוראית, אך היא לא חומר לספרי פנטזיה. במקרה הרע ביותר, היא מלמדת את הנאיביים שביננו משהו שרובנו כבר יודעים, שבני אדם מסוגלים לבצע מעשים מעוררי חלחלה בשם האידיאולוגיות שהם אוחזים בהם.

השוו את זה לסיפור יציאת מצרים. בקווים כלליים סיפור יציאת מצרים הוא סיפור על רועה צאן ששמע קולות במדבר מתוך שיח בוער שהורו לו לצאת למשימה לשחרור עם נדכא משעבוד (שמות ג). הוא עשה הסבה מקצועית למכשף אלוהי והפך מטה לתנין על מנת להרשים את פרעה וכהניו (שמות ז). במסגרת שינוי תפקידו למהפכן בחסד תורה הוא ביקש מפרעה לשחרר את עם העבדים (שמות ה ואילך) חזרה לארץ שהובטחה לאברהם אבי האומה על ידי קול בראשו (בראשית יז). באותו זמן, אל טלפתי הקשה את ערפו של פרעה (שמות ט) תוך כדי שהוא מעניש אותו בשלל כשפים כמו הפיכת מי היאור לדם, ריבוי אדיר של צפרדעים מזיקות, כינים טפיליות וגרנד פינלה רצחנית במיוחד בדמות מכת בכורות (שמות ז-יב).

כשמסתכלים על הסיפור הזה בעיניים מודרניות רואים בו שילוב ביזארי של מוטיבים סכיזופרניים, אקס-מן, הארי פוטר ושר הטבעות. הוא מכיל חומר טוב לקומיקס של מארוול או DC. ג'יי. קיי. רולינג יכולה לעבד אותו לספר סיפורת בו לא ברור מי משחק את תפקידו של וולדמורט, אלוהים או פרעה. אם הוא היה חי היום, ג'ון רונלד רעואל טולקין יכול היה להפיק בהשראתו ספר פנטזיה משובח בו משה לבן-הזקן, המקבילה של גנדלף אפור-הזקן, מוביל את אחוות בני ישראל נגד היבריד של פרעה וסאורון. לחילופין, אפשר לעשות לסיפור עיבוד קולנועי לסרט אקשן מעולה בו יו ג'קמן ישחק את משה רבינו וסר פטריק סטיוארט יחזור לתפקיד הטלפת הבלתי נלאה, הפעם בדמות אלוהים קירח וקפריזי מאד שמשתמש בכוחות העל שלו על מנת למרר את חייהם של העם המצרי הצורר. לסיפור יציאת מצרים יש פוטנציאל לעיבוד קולנועי שיהפוך ללהיט קופתי אדיר בתחום הפיקציה, לא כסרט דוקומנטרי. ההשוואה שלו לשואה מגוחכת. הניסיון אפילו לא מתרומם מהקרקע.

ההסתכלות על הסיפורים עצמם לא מספיקה. אני שם דגש הרבה יותר גדול על התהום הפעורה בין הראיות שתומכות בהיסטוריות של השואה ובין הראיות שתומכות בהיסטוריות של יציאת מצרים. בניגוד לרושם שרט יוצר, הנרטיב ההיסטורי של השואה לא נשען רק על עדויות ניצולים, עדויות של נאצים ועדויות של משתפי פעולה שלהם. הוא אפילו לא נשען רק על תמונות או סרטים. לשואה יש תיעוד כתוב עשיר, שחלק גדול ממנו נעשה על ידי הנאצים עצמם. התיעוד הכתוב, לדעתי, חשוב בהרבה, משום שהוא מאפשר לראות את הנאצים מתייחסים לפשעים שלהם בתקופה בה הם ביצעו אותם ומסבירים אותם לעצמם במילים שלהם.

קחו לדוגמא את הנאום שנשא היינריך הימלר, יד ימינו של היטלר ומפקד האס אס והגסטפו, ב-4 לאוקטובר 1943 בפוזנן, פולין. הימלר התייחס בנאום בצורה מפורשת להשמדת העם היהודי, הציג אותה כאידיאל טהור שיש לפעול למימושו בצורה חפה מתאוות בצע ואף העלה בגרה אשליה נאצית נפוצה כשטען שהנאצים רוצים בהשמדת היהודים משום שהם רוצים להשמיד את הגרמנים. איך יודעים שהימלר אכן נתן את הנאום הזה והעביר את המסרים האלו?

הראיה הראשונה במעלה היא הנאום עצמו. גרסה כתובה שלו נמצאה במסמכים שאיתרו בנות הברית כשלחמו בגרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השניה (Unspecified, 1948). כמו מסמכים רבים אחרים, הגרסה הכתובה של הנאום שימשה את התובעים בכמה ממשפטי נירנברג, וכמו מסמכים רבים אחרים חלקה תורגם לאנגלית לצרכי המשפט (Unspecified, 1946). הליך האיסוף, הקיטלוג והניתוח שלה המסמכים ששימשו במשפט ידוע מהתצהיר שנתן לבית הדין הצבאי בנירנברג מייג'ור וויליאם ה. קוגן ראש מחלקת התיעוד של הצי האמריקאי (Coogen, 1946). תודות לאינטרנט יכולים קוראים מודרניים לאתר בקלות צילום של המקור, הן של התצהיר של קוגן והן של הגרסה הכתובה של נאום פונזן של הימלר.

הנאום של הימלר הוא דוגמא מייצגת לתיעוד הכתוב המקיף שמהווה את הראיות הראשונות במעלה לכך שהשואה היא אירוע היסטורי. המסמכים המקוריים ברובם המוחלט עדיין איתנו, שמורים בארכיבים של מדינות שונות, מחכים להיסטוריון מהעתיד שיבחן את מהימנותם אם ספק לגביהם יתעורר אי פעם. מאז משפטי נירנברג נמצאו בארכיבים רבים מסמכים נוספים שמאששים את ההיסטוריות של השואה. חלק ניכר מהתיעוד הכתוב עבר דיגיטציה על מנת לאפשר לקהל רחב לגשת אליו בקלות. בבירור, הראיות לשואה לא תלויות בתודעה החברתית האנושית. היותה אירוע היסטורי נובע, בין השאר, מתוך הדיו בו תיעדו רבי-המרצחים את הזוועות שהם עצמם חוללו ובערימות המילים שהם שפכו כדי להצדיק את מעשיהם בעיני עצמם ובעיני אחרים.

הראיות לרבים מסיפורי התנ"ך אפילו לא מתקרבות להר הראיות שתומך בהיסטוריות של השואה. לעתים קרובות, להפך. סיפור יציאת מצרים הוא דוגמא מייצגת נפלאה. לא רק שאין ראיות שתומכות בהיסטוריות של סיפור יציאת מצרים כפי שהוא מסופר בתנ"ך, אלא יש ראיות שסותרות אותו. על בסיס הכתוב בתנ"ך וההתאמה בין הכרונולוגיה התנ"כית של מלכי ישראל והכרונולוגיות הידועות של מלכי אשור ומצרים, ניתן לתארך את סיפור יציאת מצרים לסביבות 1440 לפני הספירה (Finkelstein and Silberman, 2002, p. 56). עם זאת ארץ כנען, היעד של בני ישראל, היתה באותה תקופה תחת שליטה מצרית. באופן עקבי עם זה, בכנען של אותה תקופה היתה נוכחות מצרית קבועה, ערי כנען חויבו לשלם מסים לשלטון המצרי ומבצרים מצריים וכוחות צבא מצריים ישבו בתוך הארץ (Finkelstein and Silberman, 2002; Naaman, 2011). המצרים עזבו את הארץ לחלוטין לכל המוקדם בסביבות 1150 לפני הספירה (Naaman, 2011).

מהעובדות האלו ברור שאם יציאת מצרים התרחשה כפי שהתנ"ך מתאר אותה, בני ישראל היו אמורים לברוח מן הפח אל הפחת, משיעבוד מצרי הישר אל ידי המצרים השולטים בכנען. בנוסף, סיפורי הכיבוש בספר יהושע לא היו אמורים לגולל עלילות גבורה של מלחמה בכוחות הצבא של שבעת עממי כנען, אלא לספר על הרואיזם ישראלי נגד הצבא המצרי. גרוע מזה, המסלול שבני ישראל היו אמורים לקחת, דרך מדבר סיני, היה עמוס במבצרים וכוחות צבא מצריים בתקופה המדוברת, בין המאה ה-15 לפני הספירה למאה ה-12 לפני הספירה (Finkelstein and Silberman, 2002; Naaman, 2011). למרות זאת, על פי התנ"ך, עם שמנה יותר מ-600 אלף אנשים עבר במדבר סיני בלי להיעצר על ידי הכוחות המצריים ובלי שהתנ"ך יטרח לתעד את נוכחותם של הכוחות המצריים הללו.

זה לא הסוף לסתירות המאסיביות בין התנ"ך למציאות. התנ"ך מתאר את המסלול של בני ישראל במסעותיהם במדבר ומספר על כמה אירועים שקרו במהלכם. כך לדוגמא ידוע לנו שבני ישראל ביקשו רשות ממלך אדום לעבור בשטח הממלכה שלו בדרך ליעדם (שמות כ, יד-כא) וגם שהם נלחמו וכבשו את חשבון, עיר שנשלטה על ידי סיחון מלך האמורי (שמות כא, כא-כה). במציאות, ממלכת אדום והעיר האמורית חשבון בכלל לא היו קיימות בתקופה בה יציאת מצרים היתה אמורה להתרחש. הם כן היו קיימות בתקופות מאוחרות בהרבה, בסביבות המאה השביעית לפני הספירה (Finkelstein and Silberman, 2002).

לפיכך, על מנת להאמין לסיפור המקראי של יציאת מצרים עלינו להאמין שבני ישראל ברחו משעבוד מצרי אל ארץ שהיתה תחת שלטון מצרי, שבדרכם לארץ המובטחת הם והמצרים ששכנו במדבר סיני הוכו בסנוורים ולא ראו אחד את השני ושממלכת אדום והעיר חשבון עשו טלפורטציה אחורה בזמן כדי שבני ישראל יוכלו לדבר עם הראשונה ולכבוש את השניה. אלו רק דוגמאות. זאת לא היתה סקירה ממצא של ההתנגשות החזיתית בין הדרך בה התנ"ך מתאר את ההיסטוריה של העולם העתיק ובין תגליות ארכיאולוגיות. השורה התחתונה היא שבסיפור יציאת מצרים התנ"ך והמציאות לא מסכימים. אישית, אני הולך עם המציאות.

מקומם של מעשיות סבתא תנ"כיות הוא בספרי פנטזיה לא רק בגלל שאלו סיפורים על קוסמות וכשפים, אלא בעיקר בגלל שהמציאות סותרת אותם. את גורל ההיסטוריה המתועדת היטב של שואת היהודים משה רט קושר לגורל מעשיות תנ"כיות כמו יציאת מצרים. הכחשת שואה, הוא אומר, כמוה כהכחשת סיפור יציאת מצרים. בפועל, אין ממה לחשוש. רט יכול לזלזל בראיות לשואה עד מחר, אך הן עדיין ידברו בשם עצמן ויחשפו את פשעי הנאצים. במקביל, אף על פי שהוא עוצם את עיניו למציאות הזאת, הראיות הארכיאולוגיות סותרות את סיפור יציאת מצרים. במקום להציג לקוראיו את המציאות כפי שהיא, רט נאחז בקשים על מנת לחלץ את דתו מציפורני המציאות. כלי העבודה שלו הם לוליינות מילולית שמנסה לייפות את הכשלים ולהטליא את החורים, היתול עצמי רחב-היקף ויכולת לחסן את המחשבה מהשפעות המציאות. לדעתי, הוא לא משקר או מבצע את הכשלים הללו במכוון. אחרי הכל, בדרך כלל הקרבן הראשון של דמגוג הוא עצמו, אך אל לנו להפוך לקרבנותיו בעצמנו.

מקורות

Coogen, W. H. (1946). Copy of document 001-A-PS. In Nazi Conspiracy and Aggression (Vol. 3, pp. 1–4).

Finkelstein, I., and Silberman, N. A. (2002). Did the Exodus Happen? In The Bible Unearthed: Archaeology’s New Vision of Ancient Israel and the Origin of Its Sacred Texts (pp. 48–71). Simon and Schuster.

Naaman, N. (2011). The Exodus Story: Between Historical Memory and Historiographical Composition. Journal of Ancient Near Eastern Religions.

Unspecified. (1946). Partial translation of document 1919-PS. In Nazi Conspiracy and Aggression (Vol. 4, pp. 558–578).

Unspecified. (1948). Document 1919-PS. In Trial of the Major War Criminals before the International Military Tribunal (IMT) (Vol. 29, pp. 110–173).