תודה למתן הולצר על שלל שיחות פרודוקטיביות לאורך השנים האחרונות בנושאים הקשורים לסדרה הזאת.
תוכן העניינים של הסדרה
- מהאבולוציה של ההפרכה לעיקרון ההכבדה (הקדמה וחלק א)
- איך חוקרים אבולוציה (חלק ב)
- על אשליות של טיעונים והחיים המוזרים של המנצ'קינים (חלק ג)
- הפיזיקה לעזרת ה'? הטיעון מתכנון עדין נגד קיומו של אלוהים (חלק ד)
- למה אין לי זמן לטיעון השעון, או איך אנלוגיות יכולות לרמות (חלק ה)
- מוצא החיים, הטעות של הויל ומדריך בהבנת הנקרא לתיאולוג היהיר (חלק ו)
- העיקרון האנתרופי, צעדים ראשונים (חלק ז)
- הברירה הטבעית, המציאות נגד שגיאות (חלק ח)
הקדמה
שון קונרי הוא אחד השחקנים האהובים עלי. אלמלא היה סקוטי, יכולת המשחק שלו היתה ראיה ישירה לקיומו של אלוהים. כשקראתי בפעם הראשונה את הספר "אלוהים משחק בקוביות" של הרב ד"ר מיכאל אברהם קפצו לי לראש שתי דמויות שהוא גילם, ג'יימס בונד ו-וויליאם מבסקרוויל. ג'יימס בונד הוא גברבר שרמנטי ורודף שמלות עם עולם ערכים מעוות, בו לא ברור אם שלום הממלכה הבריטית קודם לסקס או להפך. הוא נאבק בארכי-נבלים כמו יוריק גולדפינגר ולא מתבייש להתגרות בהם. כוויליאם מבסקרוויל, גיבור הסרט (והספר) "שם הורד", קונרי לבש גלימת נזירים ותיפקד כמעין שרלוק הולמס של ימי הביניים. הוא פותר סדרת רציחות במנזר ונאבק באמונות התפלות של חבריו לאמונה על ידי הפעלת לוגיקה קרה וחשיבה רציונלית.
מה הקשר בין "אלוהים משחק בקוביות" ושון קונרי? בספר הזה מיכאל אברהם מקדם את מה שהוא מכנה "בריאתנות שפויה", גישה דתית להבנת תיאוריית האבולוציה שנמצאת בין הפונדמנטליזם האבולוציוני והדוגמטיות של מכחישי האבולוציה. על ידי הפרדה בין הפן הפילוסופי של הדיון וממצאי המדע, אברהם מנסה להראות שהביולוגיה האבולוציונית לכל הפחות לא אומרת דבר על קיומו של אלוהים. למעשה, הוא סבור שהיא דווקא מספקת סיבה טובה להאמין באלוהים.
אברהם מציג בספרו שתי דמויות שדי דומות לוויליאם מבסקרוויל וג'יימס בונד של קונרי. הראשונה נראית רציונלית, בעלת טיעונים תקפים ובדיקת עובדות איתנה. היא לא מהססת לצאת נגד הלך הרוחות בזרם האורתודוקסי, אם לשם המציאות מובילה. היא הוויליאם מבסקרויל של אברהם. השניה היא סוכן בשירות הוד אלוהיותו שלא מתבייש לרדות באלו שיוצאים נגד האלוהים ולהתגרות בהם על ימין ועל שמאל. הוא שנון, או לפחות מנסה להיות, והרבה יותר פולמי. זה הג'יימס בונד של אברהם.
הדמות הראשונה התפוגגה כשקלטתי שאברהם מנסה לעוור עם מושגים. הוא עושה שימוש חופשי במושגים פילוסופיים ומדעיים בצורה שלא תרשים את מי שבקי בחומר. בנוסף, במקום להיות חלוץ אורתודוקסי שיוציא אותה מקיבוע, הוא מתגלה שוב ושוב כאדם שממחזר טיעונים דתיים מוכרים עם מעט מאד חידוש. כרגיל, הוא כנראה הקרבן הראשון של עצמו. לכל הפחות, הוא נראה לי כן בטעותו. הדמות השניה לא התפוגגה. היא לא נראית פיקציה. הספר הזה נכתב בטון יומרני מאד. לא ברור למה, לאור איכות התוכן שלו.
זאת טענה מאד רצינית שדורשת ביסוס מעמיק, ולכן החלטתי לכתוב סדרת מאמרים כמענה ל"אלוהים משחק בקוביות" של אברהם. אני לא מתכוון להשתמש בסדרה הזאת רק כמענה לספר של אברהם. זה לא פרודוקטיבי בעיני. הספר של אברהם הוא בשבילי הזדמנות לסקר נושאים שרציתי לכתוב עליהם כבר זמן רב, אבל לא היתה לי הזדמנות לעשות זאת. לכן, בשם האינפורמטיביות, המאמרים בסדרה הזאת מדי פעם יחרגו מהדרוש כדי לענות לאברהם.
תהנו מהסדרה!
מהאבולוציה של ההפרכה לעיקרון ההכבדה
נפוץ לשמוע שהקריטריון שקובע מה מדע ומה לא הוא קריטריון ההפרכה. כדי שהסבר כלשהו יהיה מדעי, צריך להיות אפשרי, לפחות בעיקרון, להראות שהוא שגוי על ידי ניסוי או תצפית. העיקרון הזה מוזכר שוב ושוב בספרות המדע הפופולרי ושגור בפיהם של מדענים ופילוסופים רבים. מה הפלא שבריאתנים לאורך הדורות טענו שוב ושוב שתיאוריית האבולוציה היא לא מדע, משום שהיא לא ניתנת להפרכה?
מיכאל אברהם חוזר על הטענה הזאת. לשיטתו, "בהחלט יש ממצאים רבים שתומכים" בתיאוריית האבולוציה (והוא אפילו קורא לה "מדעית" מדי פעם), אך הוא סבור "שיש באבולוציה רכיבים שאינם ניתנים להפרכה" (עמ' 229; דגש שלי). כתמיכה בטענה הזאת אברהם מתיימר להדגים שני דברים. האחד הוא שיש רכיבים בתיאוריית האבולוציה שנכונים כהכרח הלוגי, ולכן הם בלתי ניתנים להפרכה. דוגמא יומיומית לכזה מקרה היא הטענה שכל הרווקים לא נשואים. רווק לא נשוי מכורח הגדרת המילה "רווק", ולכן לעולם לא נמצא רווק נשוי שיפריך את הטענה הזאת. במאמר הבא אדון בטיעונים האלו של אברהם.
הדבר השני שאברהם מתיימר להדגים הרבה יותר מעניין בעיני. הוא מבקש מקוראיו לדמיין שנמצאו "יצור או תופעה שתכונותיהם אינן חזקות ואינן מוצלחות מבחינה אבולוציונית, וניווכח שבכל זאת הם שרדו" (עמ' 244). האם נודה שתיאוריית האבולוציה הופרכה? כמובן שלא. לדברי אברהם, "כל תכונה מפריכה שכזו תקבל הסברים אד הוק מדוע היא בעצם תכונה הנושאת ערך שרידותי" (עמ' 245; דגש שלי). לכן, אין אף דרך מעשית בה ניתן להפריך את תיאוריית האבולוציה, והיא לא עומדת בקריטריון ההפרכה. בסיכום המהלך שלו אברהם כותב במפורש ש"המסקנה היא שהאבולוציה אינה תיאוריה מדעית" (עמ' 263). הוא חושב שהיא מתארת את המציאות (עמ' 276-277), אך לא מדעית.
כדי להבין למה הטיעון של אברהם פשוט שגוי, צריך להיכנס קצת יותר לעומק לפילוסופיה של המדע. האמת הכואבת (לפחות לי) היא שעיקרון ההפרכה זוכה לפופולריות שהוא לא זכאי לה, הן בקרב מדענים והן בקרב חובבי מדע מהציבור הרחב. הגרסה הפופולרית של עיקרון ההפרכה היא גם הגרסה הכי פשטנית שלו. כמו שאני אוהב לומר, השטן נמצא בפרטים.
במאה ה-20, הזרמים העיקריים בפילוסופיה של המדע רצו לבסס פילוסופית את השיטה המדעית על עקרונות הלוגיקה. הגישות הפילוסופיות הנפוצות בתקופה הזאת השתייכו לשתי קבוצות עיקריות, תומכי האששנות (verificationism) ותומכי ההפרכנות (falsificationism). אששנים שמים דגש על בחינת ההשלכות של השערות מדעיות. מדענים מעלים השערה לגבי דבר מה, ולאחר מכן בוחנים את ההשלכות שלה, אם היא נכונה. הם מתכננים ניסויים שבוחנים את נכונותן של ההשלכות הללו. כשהשלכה מסוימת מתבררת כנכונה מתחזקת הדעה שההשערה נכונה. כלומר, נכונות ההשלכה מאששת את ההשערה.
התיאור הזה קצת אבסטרקטי, אז הנה דוגמא ספציפית שתמחיש את התהליך. דמיינו שאתם מדענים מדופלמים בפקולטה למדעי הבלוגים של אוניברסיטת האינטרנט. אחרי עיון זריז בבלוג שלי, שיערתם שבלוגרים אתאיסטיים נוטים להיות חפרנים הרבה יותר מממוצע החפרנות של כלל הבלוגרים. אם ההשערה שלכם נכונה, נצפה לגלות שפוסטים בבלוגים האתאיסטים מכילים בממוצע הרבה יותר מלל מכמות המלל הממוצעת. דגמתם את הבלוגים האתאיסטיים ואת כלל הבלוגים וגיליתם שהפוסט הממוצע בבלוג האתאיסטי אכן הרבה יותר ארוך מהפוסט הממוצע בכלל הבלוגים. לגישת האששנים, הרגע תמכתם בנכונותה של ההשערה שלכם – האתאיסטים האלה חפרנים לאללה.
כמו מדענים, גם פילוסופים אוהבים להרוס. מה שנשמע על פניו ברור מאליו כנכון, מתגלה כגישה מאד לא אינטואיטיבית. ההורס התורן הוא הפילוסוף קרל המפל. בשנות ה-40 הוא העלה על הכתב את פרדוקס העורב (Raven paradox), במאמר שהפך מאז לקלאסיקה בפילוסופיה של המדע. הפרדוקס בוחן איך אששנות תטפל בטענה כמו "כל העורבים שחורים". מן הסתם, כל עורב שחור שנאתר יאשש אותה. בנוסף, הטענה הזאת שוות ערך מבחינה לוגית לטענה שכל מה שלא-שחור אינו עורב. אישוש טענה אחת הוא למעשה אישוש הטענה השקולה לה לוגית. לכן, אם נמצא נעל לבנה, משהו לא-שחור שאינו עורב, הרי שנאשש את הטענה שכל העורבים שחורים. על פניו, זה נוגד לחלוטין את האינטואיציה שלנו, או לפחות את האינטואיציה של המוני פילוסופים.
התמונה באדיבות ויקימדיה
הפרדוקס הזה לא בהכרח אומר שצריך לדחות את הגישה האששנית לחלוטין. אפשרי בהחלט שהפיתרון שלו יותיר אותנו עם גישה אששנית יותר מעודנת, יותר מדויקת ולא נוגדת את האינטואיציות שלנו. ואכן, הפיתרונות שהוצעו לפרדוקס הזה מנסים לעשות בדיוק את זה. לא אסקור אותם כאן. מי שמעוניין להיכנס לעובי הקורה, מוזמן לעיין בקריאה המרחיבה בתחתית המאמר.
הפרכנות היא חיה אחרת. הדבר שמושך בה היא התקווה שהיא תוכל לפתור את מה שנקרא בעיית האינדוקציה. אינדוקציה היא היסק מהפרט אל הכלל. למעלה עסקנו בטענה כללית, הטענה שבלוגרים אתאיסטיים נוטים להיות הרבה יותר חפרנים מבלוגרים בכלליות. יש ברשת כמות עצומה של בלוגים אתאיסטים ובלוגים בכלל, ולכן זה לא מעשי לכלול את כולם במחקר שלנו. במקום, אנחנו מסיקים את המסקנות שלנו על כלל הבלוגרים האתאיסטים מנתונים שנאספו מדגימה של בלוגים, לא מכל הבלוגים שקיימים. זה היסק אינדוקטיבי.
מאז המאה ה-18, היסקים כאלו הם יבלת ענקית בכף רגלה של הפילוסופיה. הפילוסוף הסקוטי דיויד יום הראה ששיטת ההיסק הזאת בעלת הצדקה פילוסופית רעועה, בלשון המעטה. מאחר וכל אחד מאיתנו משתמש באינדוקציה ומסתמך עליה בחיי היום יום שלו, בעיית האינדוקציה היא סוגיה שמשפיעה על כולנו, לא רק על מדע ומדענים. כמות הפיתרונות המוצעים זהה לכמות הכושלים שבהם, אבל מי יודע, אולי אני טועה. אחרי הכל, ההצדקה למשפט הזה היא אינדוקטיבית. אחרי הכל, קראתי רק על חלק מהניסיונות לפתור אותה.
פופר חשב שיש לו דרך לפתור את בעיית האינדוקציה, או יותר נכון לעקוף אותה. התובנה הראשונה שלו היא שיש חוסר סימטריה בין הצדקה להפרכה. על מנת להצדיק את הטענה "כל העורבים שחורים" צריך למצוא כמות גדולה של עורבים שחורים. על מנת להפריך אותה מספיקה דוגמא אחת של עורב לא שחור. לכן, לשיטת פופר, במדע הפרכה חשובה הרבה יותר מאישוש. מדע מתקדם מהפרכה להפרכה. התיאוריות המובילות היום במדע הן לא התיאוריות שמאוששות בצורה הטובה ביותר, אלא שארית הפליטה של תהליך ההפרכה האכזרי של המדע. לדוגמא, תיאוריית היחסות הכללית של איינשטיין לא זכתה למעמד שלה כי היא אוששה, אלא כי היא עדיין לא הופרכה בזמן שתיאוריית הכבידה של ניוטון כן.
הגישה הזאת למדע מחייבת סברות מדעיות להיות ברות-הפרכה. כלומר, צריך להיות אפשרי לתכנן ניסוי או תצפית שיכולה להיות להם תוצאה פוטנציאלית שתפריך אותו. כך ניתן להבדיל בין רעיונות מדעיים ורעיונות פסוודו-מדעיים, כאלו שרק מתחזים למדע. רעיון בר-הפרכה הוא מדעי, מה שלא – לא. בכך פתר פופר לכאורה שתי בעיות קשות במדע. האחת היא בעיית האינדוקציה. השניה היא בעיית התחימה (דמרקציה), הצורך לאתר קריטריון שמבדיל בין רעיונות מדעיים לכאלו שלא.
גם כאן החגיגה נהרסה, כי הגישה של פופר התבררה כבעייתית מאד. יש בה יותר מבעיה אחת, אבל רק אחת רלוונטית במיוחד כאן. האשמה הפעם נחה על כתפיהם של הפילוסופים פייר דוהם (Duhem) ו-ווילרד קווין (Quine). שניהם שמו לב לתופעה מעניינת בניסויים ותצפיות מדעיות (ובגדול, גם לא מדעיות) – הם לא באמת בודקים סברה אחת. כל ניסוי שתוכנן על מנת לאשש או להפריך סברה מסוימת למעשה בודק סט של סברות שמורכב מהסברה שאנחנו מעוניינים לבחון וכמה סברות עזר. אם תוצאות הניסוי שליליות, הדבר יכול לקרות בגלל שהסברה שאנחנו רוצים לבחון שגויה או בגלל שסברת עזר כלשהי שגויה. בגלל שפילוסופים מאד יצירתיים, התופעה הזאת ידועה בשם תזת דוהם -קווין.
התיאור הזה היה מאד אבסטרקטי, ולכן אתן דוגמא. דמיינו שאתם אסטרונומים מדופלמים באוניברסיטה למדעי השוקולד בשוויץ שבוחנים את ההשערה שהירח הוא למעשה כדור ענק של פררו רושה (יאמי). בדייקנות מדעית אופיינית, כיוונתם את עדשת הטלסקופ המשוכלל שלכם אל הירח וגיליתם לאכזבתכם שהירח נראה סלעי וממש לא מעורר תיאבון. האם הפרכתם את הסברה שהירח עשוי משוקולד? לאו דווקא. הלוגיקה מכתיבה שבאותה מידה אפשרי שהפרכתם את אחת מסברות העזר של תצפית כזאת. לדוגמא, אולי הפרכתם עיקרון כלשהו באופטיקה. כלומר, אפשרי שהירח הוא באמת פררו רושה מפתה, אבל הטלסקופ שלכם נבנה על בסיס שגיאה רבת שנים באופטיקה שגרמה לקרני האור המשתברות להיראות כמו סלע קר ומנוכר.
תזת דוהם-קווין היא בעיה לא פשוטה עבור ההפרכנות. כשסברה מדעית עמדה בניסוי והופרכה, יכולים מדענים לייחס את ההפרכה לכישלונה של אחת מסברות העזר ולהשאיר על כנה את הסברה שהם בוחנים. אין בעיה לוגית בזה. למרות זאת, זה לא תמיד נימוק תקף לכישלונה של סברה, אלא תירוץ שנועד להציל את הסברה החביבה עליהם מהפרכה. דוגמת הירח שנתתי למעלה היא מקרה כזה של תרצנות ברורה שנועדה להגן על סברה מגוחכת. איך נבדיל בין תירוץ לנימוק? פופר ועמיתיו ההפרכנים התקשו לפתח כזה קריטריון כללי. צריך לשפוט כל מקרה לגופו. כמו במקרה של האששנות, מה שנראה על פניו קל, ברור, פשוט וחד מתברר כהרבה יותר מורכב ומסובך.
כיום אין פיתרון מוגדר לבעיית התחימה. היכולת להפריך תיאוריה היא תנאי הכרחי, אבל לא מספיק. אף אחד לא מצפה שההפרכה תהיה "חזקה", מסוג ה"זבנג וגמרנו", הכל או כלום. במילים אחרות, "הגביע הקדוש של הבריאתנות" הניסוי, בה"א הידיעה, שיכול להפריך את האבולוציה אחת ולתמיד לא צריך להיות אפשרי כדי שהתיאוריה תהיה מדעית. בהתאמה, הגבול בין מדע לפסוודו-מדע הרבה יותר מטושטש ממה שפופר חשב. במקום גבול חד, יש ספקטרום של מדעיות, מרעיונות פסוודו-מדעיים בבירור כמו הכחשת אבולוציה בריאתנית מצויה ועד למדע מבוסס כמו הביולוגיה האבולוציונית. בין הקיצונים הללו יש תחום עם הרבה יותר מ-50 גוונים של אפור.
אפשר לכתוב עוד הרבה על ההפרכנות, האששנות ובעיית התחימה. המעוניינים במעט הרחבה מוזמנים לעיין בקריאה המרחיבה. בינתיים, אני חושש שכתבתי כל כך הרבה שאולי כבר הספקתם לשכוח ממה התחלנו. מיכאל אברהם טען שכל פעם שתיאוריית האבולוציה ניצבה בפני טענה מפריכה, תומכיה נתנו איזה תירוץ אד-הוק שהציל אותה מהפרכה. הביטוי אד-הוק מאד חשוב. אברהם לא טוען שאלו נימוקים תקפים, אלא תירוצים שנועדו לתרץ כישלון.
התמונה באדיבות ויקימדיה
האם הוא צודק? אין ספק שביולוגים אבולוציוניים עמדו בפני תופעות שגרמו להם להשתומם. לאו דווקא מדובר בתופעות שמפריכות את התיאוריה. כלומר, אלו לא היו תופעות שסתרו אי-אלו מעקרונות הביולוגיה האבולוציונית. לרוב, הבעיה בהם היתה שהתיאוריה לא הסבירה אותם. היא לא צפתה את קיום התופעות הללו ולא את אי-קיומן. עדיין, ניתן לאברהם מתנה ונניח שקיימות תופעות שלכאורה מפריכות את תיאוריית האבולוציה. ספציפית, נניח שנמצא "יצור או תופעה שתכונותיהם אינן חזקות ואינן מוצלחות מבחינה אבולוציונית, וניווכח שבכל זאת הם שרדו" (עמ' 244).
מה בעצם הטענה שמפריך הממצא הזה? זכרו את תזת דוהם-קווין לפיה סטים של סברות נבחנות בבת אחת. לביולוג האבולוציוני, ולכל מדען למעשה, יש מרחב תמרון גדול להתמודדות עם הפרכה. אברהם כמעט אף פעם לא הראה שביולוגים אבולוציוניים משתמשים במרחב התמרון הזה לרעה, אלא רק טען שהם עושים זאת. כשהוא ניסה לתת דוגמא ספציפית לתרצנות האבולוציונית בפעולה הוא נכשל בצורה איומה. אצטט את אחת הפעמים בהן הוא היה ספציפי מספיק כדי להיות כמה שיותר נאמן למקור.
לדברי אברהם, מנקודת מבט אבולוציונית קשה להסביר את "הססגוניות של זנבו של הטווס […] שכן הזנב הססגוני בולט לעיניהם של תוקפים פוטנציאליים" ומהווה "פאר מיותר" (עמ' 256). הוא מבהיר שתופעת זנב הטווס "היא רק דוגמא פרטית לתופעה כללית יותר" של מה שנקרא עיקרון ההכבדה (ע"מ 256-257). מהו עיקרון ההכבדה?
"התבלטות בשעת סכנה משדרת ביטחון עצמי, וכך דוחה את התוקפים ובד בבד מושכת את בני המין השני. הטענה היא שתופעה שנראית לכאורה כמכבידה, דווקא יש לה ערך שרידותי כי באמצעותה מדגים הנושא אותה שהוא אינו חושש, ושהוא מוכן להתמודד עם סביבתו."
(ע"מ 256-257)
מה הראיות לטובת עיקרון ההכבדה?
"כצפוי, רוב האישושים לתיאוריה הזאת מובאים בדוגמאות של התנהגויות המבטאות הכבדה, ולכן הן לכאורה אינן סבירות אבולוציונית. לדוגמא, קרני הענק של האיילים נראות מיותרות בדומה לזנב הטווס. […]
האישושים הללו הם כמובן מעגליים כולם, כפי שכבר העירו רבים, ולכן לא ניתנים להפרכה. הלוגיקה שלהם פועלת כך: אנחנו מניחים שהתנהגויות מכבידות אינן מתיישבות עם האבולוציה, אולם בפועל אנו רואים לא מעט תופעות כאלה. לאור ההנחה האבולוציונית, בתופעות הללו יש קושי הדורש הסבר. ההסבר נמצא כמובן בתיאוריית ההכבדה, וזו מקבלת אישוש בתופעות כאלה."
(עמ' 257)
כל מה שאברהם אמר כאן רווי בשגיאות בוטות בביולוגיה אבולוציונית. לפני שבכלל אפשר לדבר על הקשר בין זנב הטווס לעיקרון ההכבדה צריך לדבר על ההעדפות המיניות של הטווסית. עיקרון ההכבדה טוען שמהלך האבולוציה התפתחה בטווסיות העדפה לזכרים עם קישוטים מכבידים, כמו זנב הטווס. האם תכונה כזאת מקנה להן יתרון? הקישוטים הללו הם סימן לאיכות יכולת ההתמודדות של הטווס עם סביבתו. ככל שהזנב שלו ארוך וכבד יותר כך הוא מסוגל להתמודד יותר טוב עם הסביבה שלו. הטווס ארוך-הזנב צריך לברוח מטורפים, לחפש לעצמו מזון ולחזר אחרי נקבה תוך כדי שלאחוריים שלו צמודה מניפה ענקית ומכבידה. אם הוא מצליח להסתדר למרות שהיא שם, סימן שהוא עושה משהו טוב.
כל זה מעלה שאלה מעניינת שנמצאת בלב לבו של עיקרון ההכבדה. למה הסימן לאיכות צריך להיות מכביד? אפשר לחשוב על סימן שמבצע בדיוק את אותו דבר, אבל לא מכביד. לדוגמא, כתם על מצח הטווס שיהיה כהה יותר ככל שהטווס מתמודד יותר טוב עם הסביבה שלו. הבעיה עם כאלו סימנים היא שקל לזייף אותם. כדי להשיג לעצמו טווסית בפיק-אפ בר, מספיק שיהיה לטווס הגרוע כתם שחור על המצח והנקבות ירדפו אחריו כאילו הוא מינימום ג'ורג' קלוני. הכתם שהיה קודם סימן טוב ליכולת ההתמודדות עם הסביבה יאבד את ערכו כסימן. במילים אחרות, הוא כבר לא יהיה פירסומת כנה של יכולת התמודדות עם הסביבה.
כאן נמצא העוקץ מאחורי עיקרון ההכבדה. הוא יוצר קשר בין מה שהסימן מסמל והסימן עצמו. הזנב הארוך של הטווס הוא פירסומת כנה של יכולתו להתמודד עם הסביבה, בגלל שכדי לשרוד עם כזה זנב דרושה איכות גנטית. טווס לא יכול לזייף זנב ארוך בלי לסבול את ההשלכות שלו על חיי היומיום. העובדה שהטווס סבל את ההשלכות הללו ועדיין ניצב בפני הנקבה היא סימן אמין לכך שהוא מסוגל להתמודד עם סביבתו.
התמונה באדיבות ויקימדיה
כל מה שאמרתי עד עכשיו על עיקרון ההכבדה דורש שני סייגים. ראשית, לצרכי פישוט, השתמשתי בשפה מאנישה. עם זאת, אין צורך להניח שהטווסית או הטווס יודעים מה הם עושים או מודעים לרציונל מאחורי מה שהם עושים. שנית, השתמשתי בשפה פשטנית ומאד לא מדויקת מבחינה מדעית. אחד הפישוטים הללו הוא שתיארתי את פעולת עיקרון ההכבדה על זנב הטווס. בפועל, אפשרי בהחלט שעיקרון ההכבדה לא מהווה חלק בהיסטוריה האבולוציונית של זנב הטווס. זאת היתה רק דוגמא לצרכי המחשה, כדי שעיקרון ההכבדה יהיה מובן.
רגע, מה? לפי מיכאל אברהם עיקרון ההכבדה לא ניתן להפרכה, אז איך אפשרי שעיקרון ההכבדה הוא לא ההסבר של זנב הטווס, איבר כזה מכביד? כמובן, התשובה לשאלה הרטורית הזאת היא שאברהם פשוט טועה. ראשית, עיקרון ההכבדה הוא ממש לא ההסבר האבולוציוני האפשרי היחיד לקיומם שלא איברים מכבידים כמו זנב הטווס (Andersson and Simmons, 2006; Radwan, 2008). לכן, ביולוגים אבולוציוניים לא יכולים פשוט לאשש את עיקרון ההכבדה על ידי "דוגמאות של התנהגויות המבטאות הכבדה" (עמ' 257) כמו שטוען אברהם. ואכן, הם לא עושים זאת.
שנית, עיקרון ההכבדה חוזה כמה דברים ולכן בהחלט ניתן לבדוק אם הוא שיחק תפקיד באבולוציה של איבר מכביד מסוים. לדוגמא, אם זנב הטווס אכן נוצר על ידי עיקרון ההכבדה, נצפה שהגודל שלו ישתנה בהתאם לסביבה בה הטווס חי. ככל שקשה יותר לטווס להסתדר בסביבה בה הוא חי, כך הזנב שלו יהיה יותר קטן. זה הכרחי כדי שגודל הזנב ישקף את יכולתו של הטווס להתמודד עם הסביבה שלו. גם זה פישוט, אבל הוא מכיל מספיק דיוק כדי להיות מספיק. דבר אחד ברור. בניגוד למה שאברהם טען, האישושים הללו לא מעגליים ולא תלויים בפרשנות. אלו ראיות ניסויית ותצפיתיות שנדרש מהם לעמוד בסטנדרטים קפדניים.
אין לי שמץ של מושג אם זנב הטווס באמת התפתח על פי עיקרון ההכבדה. לא בדקתי את זה בספרות המחקר. אני יודע שיש תכונות מכבידות אחרות שעונות על החזוי מעיקרון ההכבדה. בשנת 2004 התפרסמה סקירה של ספרות המחקר בנושא, שבחנה שלל תכונות מכבידות של חיות שונות ואת איכות הראיות שהן נוצרו על ידי עיקרון ההכבדה (Cotton et al., 2004). ספציפית, הסקירה בחנה את התחזית שתיארתי בפסקה הקודמת. יש כמה וכמה מקרים בהם הראיות מראות שהתחזית מתגשמת, ובאחרים הראיות קיימות אך חלשות.
סימן לעתיד
המאמר הזה, הראשון בסדרה, מדגים את מה שכתבתי בהקדמה. אברהם חושף כאן תפיסה פילוסופיה של המדע שמצטיינת בשטחיות שלה ומראה הבנה של עיקרון ההכבדה ברמה נמוכה יותר מרמת מדע פופולרי. התוצאה בהתאם. בהקדמה לספרו אברהם כתב שהתמונה שמוצגת בספר "משלבת אמונה באלהים, בלי להכחיש את הממצאים המדעיים של תיאוריית האבולוציה" (עמ' 18). מאוחר יותר הוא מבהיר שהוא חושב ש"מדובר בתיאוריה שחלק הארי שלה מבוסס היטב מדעית" (עמ' 26). כמה ריקות המילים הללו נראות לאור אי-ההבנה הבוטה של עיקרון ההכבדה? לאורך הסדרה הזאת אתן עוד דוגמאות לאי-הבנות כאלו.
גרוע מזה, אברהם מדגיש כבר מההקדמה את החשיבות של העמקה בפילוסופיה לכל הדיון סביב אבולוציה. לדבריו, העניין המרכזי בספר הוא "לבחון את המשמעות הפילוסופית של העובדות המדעיות, ולא בהכרח בעובדות עצמן" (עמ' 26). המחלוקת סביב הגרסה הנאיבית של ההפרכנות, הגרסה שאברהם מקדם בספרו, נסגרה כבר בשנות ה-80 של המאה הקודמת. איך אדם שמתיימר להיות מתוחכם פילוסופית טוען שיש ביולוגים אבולוציוניים ש"מיומנותם הפילוסופית מוטלת בספק" (עמ' 18) תוך כדי שהוא חושף כזאת בורות בסיסית בפילוסופיה של המדע? זה חומר של ספר מבוא בתחום.
המשך הסדרה ימשיך את המגמה שהתחלתי כאן. אמשיך להדגים שמיכאל אברהם כתב ספר שמתבסס על אוויר פילוסופי ומדעי ריק. ספרו הוא ערימת מילים שירשימו את מי שלא יודע על מה הוא מדבר. אני מודה לו על שכתב אותו. הוא דירבן אותי לגעת בהמון סוגיות חשובות שרציתי לכתוב עליהן הרבה מאד זמן. לדעתי, הקהל רק ייטיב מזה.
קריאה מרחיבה
פרדוקס העורב הוא מהפרדוקס השונים שקשורים לאינדוקציה. לאנציקלופדיית סטנפורד לפילוסופיה יש סיכום מלבב של כאלו פרדוקסים, כולל פרדוקס העורב. סקירה כללית של הפרדוקס הזה בהקשר של הפרכנות ואששנות ניתן למצוא בספר המבוא לפילוסופיה של המדע של הפילוסוף אלכס רוזנברג (Rosenberg, 2012). כמה מהפיתרונות החביבים עלי מוצגים בציטטה הבאה בקצרה, כולל הרחבה על פיתרון מקורי (Maher, 1999). סדרת מאמרים מרתקים על בעיית התחימה מפרספקטיבה פילוסופית, היסטורית ומדעית מודרנית זמינה במקראה Philosophy of Pseudoscience שפורסמה בשנה שעברה (Pigliucci and Boudry, 2013). הספר האחרון מומלץ בחום ובהקשר הנוכחי, פרק 10 מאד רלוונטי.
עיקרון ההכבדה סוקר ברמת המדע הפופולרי בכמה מקומות. הוא מוזכר באריכות בספר ה"גן האנוכי" של ריצ'רד דוקינס ובספר "טווסים, אלטרואיזם ועיקרון ההכבדה" שנכתב על ידי הוגה העיקרון הפרופ' (אמריטוס) אמוץ זהבי. מפרספקטיבה יותר אקדמאית וגם פחות משוחדת, הקוראים מוזמנים לעיין בכל אחת מהציטטות הבאות על מנת לקבל תחושה של חשיבות (או חוסר החשיבות) של העיקרון לאבולוציה של שלל תכונות מכבידות (Cotton et al., 2004; Johnstone, 1995; Számadó, 2011).
מקורות
Andersson, M., and Simmons, L. W. (2006). Sexual selection and mate choice. Trends in Ecology & Evolution, 21(6), 296–302.
Cotton, S., Fowler, K., and Pomiankowski, A. (2004). Do sexual ornaments demonstrate heightened condition-dependent expression as predicted by the handicap hypothesis? Proceedings of the Royal Society of London. Series B: Biological Sciences, 271(1541), 771–783.
Johnstone, R. A. (1995). Sexual Selection, Honest Advertisement And The Handicap Principle: Reviewing The Evidence. Biological Reviews, 70(1), 1–65.
Maher, P. (1999). Inductive Logic and the Ravens Paradox. Philosophy of Science, 66(1), 50–70.
Pigliucci, M., and Boudry, M. (Eds.). (2013). Philosophy of Pseudoscience: Reconsidering the Demarcation Problem. Chicago: University of Chicago Press.
Radwan, J. (2008). Maintenance of genetic variation in sexual ornaments: a review of the mechanisms. Genetica, 134(1), 113–127.
Rosenberg, A. (2012). Confirmation, Falsification, Underdetermination. In Philosophy of Science: A Contemporary Introduction. Routledge.
Számadó, S. (2011). The cost of honesty and the fallacy of the handicap principle. Animal Behaviour, 81(1), 3–10.
לנוכח עומק הטיעונים שעולים פה אין לי אלא לומר.. בעצם כבר אמרתי את זה :
http://www.hofesh.org.il/articles/logic/kunstadter.html
@נתנאל –
אתה פשוט מפספס מה שאני אומר כי אתה תקוע בדיכוטומיות פילוסופיות של ימי הביניים.
המשמעות של המילה "קיים" הוא "בר השגה בחושים".
אם בא לך להמציא משמעות אחרת למילה קיים אני באמת סקרן לשמוע. (חבל שתתאמץ – לא תצליח).
אבל אם אתה מקבל את ההגדרה הזאת אז כמובן אין משמעות לשאלה האם יתכן שהעולם הקיים אינו תואם לחושים.
silentMike,
כתבת "החושים שלי הם, בהגדרה, כל מה שיש לי כדי לקשר אותי ל-"בחוץ". כמה שהם טובים או לא טובים הם מה שיש. בינתיים נראה שהם טובים למדי, אם כי יכול להיות שהכל בלוף ואני בכלל מוח בצנצנת (או משהו שקול). הנחת העבודה שלי היא שהחושים הם מספיק טובים כדי שתהיה בהם תועלת כלשהי, כי זו ההנחה היחידה המאפשרת תצפית על העולם החיצון לי. בינתיים ההנחה הזו מוכיחה את עצמה די טוב."
אשתדל להבהיר, אינני מתייחס כלל לעובדה שהחושים טועים לפעמים. השאלה היא אם אנו מניחים שיש קשר (וכך אני מניח) בין עולמנו הפנימי לעולם ש'בחוץ', איך הוא קרה?
גם תאוריית האבולוציה עצמה נוצרה אחרי תצפיות והכללות, מי מאשר שהן נכונות?
אדגיש שאין הכוונה לשאול מניין שהחוש לא טעה (שאלה שתמיד קיימת, גם לדידי), אלא מדוע לסמוך על החוש הזה מלכתחילה, אם לא בגלל הנחת הגורם המתאם.
גם אם תמצא טעויות אופטיות (כמו שהראת), אתה מודע לטעות רק בגלל שאתה מניח שיש לך כלי להכרת העולם (חוש+הגיון המבקר אותו וכו'). השאלה, שוב- מניין שהכלים שלך מתואמים לעולם החיצוני?
אתה כותב "בינתיים ההנחה (שהחושים הם מספיק טובים) הזו מוכיחה את עצמה די טוב". ואני שואל שוב, מי אמר לך? החושים שלך? ומדוע אתה סומך עליהם?
אנסה לסדר ההיקש-
א. אנחנו מניחים שהחושים נכונים.
ב. האפשרויות להסבר הם אבולוציה או גורם מתאם אחר.
ג. האבולוציה עצמה נוצרת על סמך תצפיות וחושים (הם מהווים סיבה יחידה! להאמין בתיאוריה, נכון?)
ד. לכן אי אפשר להניח שהאבולוציה נכונה על סמך החושים, כי אין ערבות שהם נכונים (מעגליות. נקודה חשובה, אפשר להניח שהיא נכונה, אך לא על סמך החושים).
ה. לכן אנחנו מניחים גורם מתאם אחר.
ו. אפשר להניח המקום הגורם המתאם את האבולוציה בתור אקסיומה (לא על סמך תצפיות והכללות) אך אני מניח שאין חלקך מאלו החושבים כך.
*במקום
דון קיחוט
אנסה שוב. אני רואה צבע כחול. עיוור לא רואה אותו. האם זה חסר משמעות מצידו של העיוור לטעון איני רואה את הצבע הכחול? לדידו אין צבע כחול כלל. זה שקול לכך שאני אטען איני רואה את המפלצת הכתומה ששכני ההזוי מדווח שהוא רואה? לי יש צבע כחול ולא אין?
אם כך אתה חושב שיערב לך, אני חושב שאכן איני רואה את הדבר עצמו אלא את התרגום של החושים שלי לאותו הדבר, אך אכן יש את הדבר עצמו. לרוב החושים של בני האדם מתרגמים את הדבר בצורה זהה, אך יתכנו אנשים שעוורי צבעים וכדומה שאצלם התרגום שונה, אך זהו תרגום של משהו שקיים במציאות (נניח גלים אלקטרומגנטים לצורך המשל)
silentMike,
טענת שאני מתהפך. לא איני מתהפך. מבחינתי זה לא משנה אם החושים מדייקים תמיד או לא, מה שחשוב זה שהטעויות שלהם לא מקבילות לשיקולי שרידות. הם מדייקים גם במקרים שמזיק לשרידות וטועים גם במקומות שיכול להועיל לשרידות.
טענה נוספת היא מי אמר לך שהתהליך הסתיים? אולי אנו באמצע תהליך ועוד אלף שנה נגלה שהכתום שלנו הוא בכלל ורוד באמת? אתה יכול לענות לי "נכון,אולי באמת". רק השאלה היא האם אתה באמת מאמין שזה כך. שוב הראיה הזו היא כלפי עצמך. אתה יכול לדחות אותה בנקל אם רצונך בלנצח בויכוח ולומר איני סומך על החושים שלי. זו לא המטרה.
דון קיחוט,
גם אם נסכים (ולא נסכים…) שמה ש'קיים'= 'בר השגה בחושים', אין זה אומר שכל מה שהחוש רואה הוא נכון.
אפשר לשאול- האם ייתכן שהעולם הקיים (כלומר, בר השגת החושים) איננו תואם את החושים שלך?
אינני מבין, אף פעם לא טעית טעות אופטית?
@ יצחק
ההסבר להתאמה (המסוימת) של קלט החושים לעולם הוא שהחושים התפתחו באבולוציה. זו לא מעגליות כי האבולוציה מתרחשת בין אם הסקנו את קיומה בעזרת חושינו או לא. האבולוציה התרחשה גם לפני שהיו פה בכלל בני-אדם. בתור בני אדם שכבר מכירים בזה שיש לנו ולבע"ח אחרים חושים שמאפשרים לנו לצפות במציאות מגיעים למסקנה ההגיונית היחידה שהחושים האלה התפתחו אצלנו ואצל שאר בעלי החיים בתהליך אבולוציוני טבעי.
אז שאלת למה לסמוך על החוש הזה מלכתחילה אפילו קצת, עוד לפני שאנחנו יכולים לדבר על אבולוציה? למה לקום בבוקר ובכלל להשתמש בחושים האלה כדי לנסות להבין את המציאות? על השאלה הזו כבר עניתי בפסקה שציטטת למעלה. אני אצטט שוב את אותה הפסקה:
"החושים שלי הם, בהגדרה, כל מה שיש לי כדי לקשר אותי ל-"בחוץ". כמה שהם טובים או לא טובים הם מה שיש. בינתיים נראה שהם טובים למדי, אם כי יכול להיות שהכל בלוף ואני בכלל מוח בצנצנת (או משהו שקול). הנחת העבודה שלי היא שהחושים הם מספיק טובים כדי שתהיה בהם תועלת כלשהי, כי זו ההנחה היחידה המאפשרת תצפית על העולם החיצון לי. בינתיים ההנחה הזו מוכיחה את עצמה די טוב."
אני אקצר: אני נותן מידת אמון מסויגת בקלט החושי שלי למטרת פענוח המציאות משום שאין לי שום ברירה אחרת. הקלט החושי שלי הוא כל מה שיש לי.
אז ההיקש שלך לא מקובל, מכיוון שאני לא צריך גורם מסדר כדי לתת אמון מסויג, חלקי וזמני בחושים. החושים הם כל מה שיש כדי לקלוט את העולם החיצון, לכן יש שתי אפשרויות:
א) החושים הם חסרי ערך לחלוטין ולכן לא מלמדים אותנו שום דבר על העולם החיצון, במידה וזה קיים בכלל.
ב) לחושים יש ערך כלשהו והם מספקים מידע שימושי במידה כלשהי.
אם א נכון המשחק נגמר, ובעצם החושים לא באמת קיימים. הם לא באמת חושים, סתם משהו פנימי בתוך התודעה.
אם ב נכון, אז אפשר להשתמש בחושים כדי לחקור את עולם המציאות. מאחר ש-א מוביל למצב די אימפוטנטי (והאמת שאפשר גם לפרק אותו) אפשר להניח ש-ב נכון ולהתחיל לעבוד.
בינתיים גישת חקר המציאות מניבה תוצאות יפות. בני אדם מצליחים לכאורה ללמוד עוד ועוד על העולם הסובב אותם והולכים מחיל אל חיל. למה אני כותב לכאורה, כי להלכה יתכן שכל העולם האמיתי כביכול אשר אני חווה הוא למעשה מין צל בתוך התודעה שלי שנבנה בעקבות הקלט החושי הכוזב לחלוטין שאני מקבל. לא ניתן לשלול לחלוטין שזה נכון, אבל אני לא מאמין בכך אפילו לרגע. האם אני יכול להפריך את זה? לא. אי-אפשר להפריך רעיונות מטופשים כאלה. אבל הם עדיין רעיונות מטופשים.
@נתנאל
אתה כן מתהפך. פעם ככה ופעם ככה. אתה כותב שהחושים לא נראים לך כמתאימים לשרידות. ובכן הכרתי פעם מישהו שהיה כותב ש-"נראה לי" אינו ראיה. לך תעשה מחקר, ותוכיח שהחושים מתנהגים בצורה שלא מתאימה לתחזיות האבולוציוניות.
האם תואיל להסביר לי מה זה אומר "שהכתום שלנו הוא בכלל ורוד באמת"? מה זה "ורוד באמת"? מה זה "הכתום שלנו"? מה זה "כתום"? האם אתה חושב ששמות הצבעים הם יותר מתויות שאנחנו הדבקנו למשהו שאנו קולטים במוחנו? אני יכול לתאר לעצמי ישראל מקבילה ביקום מקביל בה מדברים כמעט את אותה השפה העברית בדיוק, מלבד זאת שהמילה "כתום" משמשת לתאור הצבע שלו אנו קוראים "ורוד" ולהפך.
כתבת: "אני נותן מידת אמון מסויגת בקלט החושי שלי למטרת פענוח המציאות משום שאין לי שום ברירה אחרת. הקלט החושי שלי הוא כל מה שיש לי."
מה פירוש "אין לי שום ברירה" ו"זה כל מה שיש לי".
השאלה איננה מדוע אתה סומך על החושים למעשה, כלומר, אינני שואל מדוע להתנהג כאילו יש מחשב מולי. על כך עונה שאלתך- אין לי ברירה, או נוח לי או כל תשובה אחרת. אינני שואל על נורמות ההתנהגות או גישות חיים.
השאלה היא, ובבקשה התייחס רק לשאלה זו- האם אתה מאמין (כלומר, חושב שנכון) שהעולם החיצוני קיים?
אם כן, מה ההצדקה לכך?
לשון אחר, אינני שואל מה ההצדקה הפרגמטית ("אין לי ברירה" ודומיו) אלא מה ההצדקה הרציונלית- מי ערב לכך שזוהי אכן המציאות?
אינני מבין מה פירוש "נותן אמון מסוייג וזמני בחושים". זכור שאנו לא מדברים על החושים בדווקא אלא על כל אינטואיציה פנימית שלך שלדעתך מתארת את העולם לאמיתו (בין אם זה בעד או נגד החושים). האם אתה מאמין או לא מאמין ברציונל בתור כלי משמעותי לבירור המציאות?
לומר שאם אנו טועים אז 'נגמר המשחק' או שאנו במצב אימפוטנטי לא משליך מאומה על העובדות. למציאות לא אכפת אם נגמר המשחק וזו לא סיבה לחשוב שהמשחק לא נגמר. אם אנו סוברים שהמשחק לא נגמר (לא כי זה לא נוח לחשוב שהוא נגמר אלא כי כך אנו סוברים) צריך להסביר איך זה קרה, האם יד המקרה קישרה ביננו לבין העולם? וממשיכה לקשר בכל עת?
כדי לאשר את התיאום בינינו למציאות חייבים להניח שיש איזשהו גורם מתאם.
תוכל לומר (כמו שהצעתי בו') שהגורם המתאם הוא האבולוציה. אבולוציה היא תשובה מעולה.
אך יהיה עליך להודות שאין לאבולוציה אחיזה (כלומר, ראיה) בתצפית החושים (כי אם לא אז הטענה מעגלית).
נותרו האפשרויות- האם אתה מאמין בגורם מתאם (בורא) או באבולוציה (סתם מסברא בלי שום ראיות ותצפיות, אל תשכח!)?
דומני שאנו חוזרים על עצמנו, אם יש בידך טענה חדשה או השגה חדשה על דבריי אשמח לשומעם. נדמה לי שמיצינו, כל אחד את טיעוניו והשופט ישפוט. אשמח לתגובה אחרונה ממך, אם ישנה.
ותודה על דיון פורה וענייני שעזר (לפחות לי) לברר את הנושא יותר.
שבת שלום :)
אני מסכים שהדיון קצת חוזר על עצמו. אני מוצא את עצמי חוזר על עצמי, כי על חלק מהטענות כבר עניתי. אני אנסה לעבור על הודעתך ולראות אם יש שם גם חדש. אני אתיחס למה שאמצא לנכון. אתה רשאי לענות או לא לענות לפי ראות עיניך. אין כפיה באינטרנט, עדיין, תודה ל-FSM.
אתה למיטב הבנתי מסכים עם טיעון ה-"אין ברירה" שלי אבל טוען שמדובר בנימוק פרקטי בלבד שלא מכסה את השאלה שמעניינת אותך. אתה רוצה לדעת אם אני סבור שהמציאות קיימת.
כן. אני סבור שהמציאות החיצונית קיימת, וכבר כתבתי את זה. אבל גם כתבתי שאיני יכול להוכיח שהמציאות קיימת או שהיא קשורה למציאות שאני קולט וחוקר בחושים שלי. ואני אוסיף, גם אף אחד אחר לא יכול להוכיח זאת, או לפחות לא יכול להוכיח לי שהוא יכול להוכיח זאת.
עד עכשיו התיחסתי לחושים בהגדרה מאוד מסוימת, וזה ערוצי הקלט שמעבירים לי (או כביכול מעבירים לי) מידע מהעולם החיצון. נראה שאתה רוצה עכשיו להרחיב את ההגדרה הזו עוד יותר לכלול גם את היכולות השכליות כולן. על החושים במובן המוגבל שלי קשה מאוד לדבר כמו שראינו, אבל עדיין אפשר. על הרציונל והלוגיקה כבר אי-אפשר לדון בכלל (לפחות אי אפשר לפקפק בתקפותם), כי עצם הדיון מחייב שימוש ברציונליות ובלוגיקה. הנקודה הזו היא עומק פילוסופי שבו כבר אין על מה לדבר, כי כל המילים וכל המונחים איבדו כל משמעות. כן, אני מקבל את הרציונל, שוב, כי אין לי ברירה. אבל למה מלבד מניעים פרקטיים? אין אפשרות לענות על השאלה הזו כלל משום שהתשובה מחייבת שימוש ברציונל.
"נותרו האפשרויות- האם אתה מאמין בגורם מתאם (בורא) או באבולוציה (סתם מסברא בלי שום ראיות ותצפיות, אל תשכח!)?"
דיכוטומיה כוזבת. הסברתי שברמה הכי בסיסית, לפני שאפשר לדבר על אבולוציה אני מקבל את האפשרות "לחושים יש ערך כלשהו והם מספקים מידע שימושי במידה כלשהי" ללא אף-אחת מהסיבות האלה. והאמת שאיני מבין מאיפה הגיע לפה ה-"בורא" כאפשרות בכלל. ואם תרצה בכל זאת להאמין בגורם מתאם, ללא פירוט לגבי אופיו, לפני שאתה מקבל את קלט חושיך, אז תוכל לקבלו, ואז לכשתלמד את העולם דרך חושיך תגלה שהגורם המתאם את חושיך לעולם (במידה מוגבלת ולא מושלמת) היא האבולוציה הטבעית שבהדרגה התאימה את החיים לסביבתם, כולל חושיהם. זו אפשרות מעניינת להסתכל על זה ככה, אבל היא עדיין לא מוכיחה שיש קשר בין החושים לעולם האמיתי, אלא רק נותנת צידוק בדיעבד לבחירה שרירותית. אני עוד צריך לחשוב על זה אבל אני לא מוצא את ההנחה הזו נחוצה. במצב ראשוני זה אפשר להגיד שאולי גם יש תאוּם בין החושים למציאות גם ללא כל גורם מתאם (למרות שבפועל קיים כזה בדמותה של האבולוציה).
עיין בתגובה שכתבתי לדון קיחוט ותבין מזה הכתום שלנו. אני מניח שיש עולם ולא רק רשמי חושים ולכן יש כתום "באמת". כשאני רואה כתום אז יש משהו אמיתי שגורם לחושים שלי לתפוס אותו ככתום. מתגובותיך הבנתי שגם אתה מניח עולם קיים. כשאני רואה כתום אני מניח שיש משהו שונה במציאות שגורם לראיה שלי לראותו ככתום מאשר כשאני רואה ורוד. הם שונים במציאות.(אם נשתמש בשפת ימי הביניים, החומר השונה שלהם גורם לי לתפוס את הצורה שלהם בצורה שונה) נניח ששלמות השרידות היא כשחוש הראיה יתרגם את הצבעים לאמיתם, כלומר כתואמים לחלוטין את המציאות. התאמה מלאה בין החושים למציאות, ואז לפתע הכתום יוקרן לי כורוד כיון שאכן במציאות יש לו תכונת ורודיות ולא כתומיות. יכול להיות מצב כזה. אולי מלאכת האבולוציה לא הושלמה עדיין. אם כן למה להניח שכבר היום החושים משקפים את המציאות נכוחה.
נ.ב אני מעלה אפשרות סבירה שהחושים לא פועלים בצורה הכי שרידית. זאת לא נראית לי טענה הזויה. אם ככה אז מוטל עליך לעשות מחקר כדי להוכיח שהם כן הכי שרידים באותה מידה שמוטל עלי (אלא אם כן אנחנו לא רוצים להגיע לחקר האמת ורק להדיין ואז מוטל עלי לבסס כל טענה שאני אומר, או לחלופין שזו נשמעת לך אפשרות הזויה). אצטרף לשביתת נשק לבנתיים מהטעמים שנומקו. שבת שלום!
@ נתנאל
פה בהחלט יש הבדל ביננו. אני בהחלט מאמין שיש קשר בין הכתום שאנחנו רואים למשהו במציאות אבל אני לא החלטי כמוך. כן כתום הוא שונה מורוד אבל אין שום דבר מיוחד באיך שאתה רואה כתום מול ורוד. אתה מבחין בהבדל כי זה מועיל להבחין בין צבעים אבל אין שום הבטחה שהחוויה שלך של כתום, פיקציה שהמוח שלך יוצר כחלק מהסימולציה של המציאות, היא נכונה ומדויקת יותר מתפיסת צבעים אחרת, שתבדיל בין צבעים כמו שאתה מבדיל, אבל תיתן להם תוויות אחרות (הצבעים "ירגישו" אחרת). למעשה אתה לא יכול לדעת ללא מחקר רציני שאני בכלל חווה צבעים כמו שאתה חווה אותם, רק שאנחנו מבדילים בין צבעים בצורה דומה ומתארים אותם בצורה דומה. אני מציע שתחקור את הקשת, כביכול היא מורכבת מ-7 צבעים, אבל אם תחקור תגלה שאנחנו אולי רואים 7 צבעים, אבל הקשת לא באמת מכילה 7 צבעים מובחנים. המוח שלנו מחלק אותה בצורה הזו. הקשת היא אגב דוגמא לזה ש-"מלאכת האבולוציה לא נשלמה" כפי שאתה קורא לזה. אנחנו רואים בעינינו 7 פסים ב-7 צבעים בקשת למרות שיש יותר מזה.
ראית פעם איך חרקים רואים פרחים? כמובן שלא. אף אדם לא ראה כי איננו יכולים לראות כמו חרקים. אבל יש לנו מכשירים שיכולים לדמות צבעים שאנחנו לא רואים, והחרקים כן. הנה הדמיה לאיך שחרק רואה פרח שנראה לנו לבן אבל יש לו גוונים נוספים בטווח העל-סגול שחרקים רואים. זו אמנם הדמיה אבל חרקים ממש רואים את הפרח כצבעוני במקום בו אנו רואים רק לבן:
http://m3.i.pbase.com/g4/08/747708/2/145190993.pvaG9Tbq.jpg
אני מפנה אותך גם לתמונה הזו ששיתפתי בתגובה קודמת:
http://www.scifun.ed.ac.uk/pages/about_us/shows/images/checkerboard1-large.jpg
הבט בריבוע A הכהה ובריבוע B הבהיר. ל-A יש במהותו משהו בהיר יותר לפי תפיסתך, ול-B משהו כהה יותר. אבל לא. אין להם. שני הריבועים הם באותו הצבע בדיוק.
אני חושב שאדם ישר היה חייב להודות בשלב זה שתפיסתך את החושים כמדויקים לחלוטין היא פשוט לא נכונה. החושים שלנו עושים קיצורי דרך, מעלימים מאיתנו מידע, ולפעמים פשוט משקרים לנו.
לגבי הנקודה האחרונה שלך: אתה יכול להעלות כמה אפשרויות שאתה רוצה. אבל אם אתה רוצה לערער על תאוריה מדעית מבוססת אז אתה צריך ללכת לעשות מדע שיוכיח את טענתך. אני לא בא ואומר שתאוריות מדעיות מבוססות הן שטויות על בסיס של "נראה לי". "נראה לי" אינו ראיה.
אבהיר עצמי בצורה הכי חדה שאני יכול. אני לא טוען שהחושים תואמים לגמרי את המציאות. מאמין באשליות אופטיות. אני גם לא טוען (ואני מוכן לקבל שזה יכל להשתמע ממני) שהצורה שבה החושים שלי תופסים את המציאות יותר מדוייקת מתפיסה של מישהוא בעל מנגנון חישה אחר. אולי זה אפילו חסר משמעות לנסות להשוות בין שתי צורות חישה. אני רק טוען שכשהחישה שלי מגיבה אחרת לשני דברים אז כנראה שיש בניהם שוני גם במציאות. את עצם השוני אני לא יכול לראות בחושים אלא אני מניח את קיומו מהשוני שהחושים הקרינו לי.
מה שאני כן טוען זה שאולי הכי שריד זה שמערכת החישה שלי תקרין את ה"חומר" שהיום היא מקרינה לי ככתום, בתור ורוד. לא שלחוש את את החומר הזה בתור ורוד זה יותר נכון אלא זה יותר שריד.
מה שבאתי להראות כאן זה שאנחנו מניחים שלברוח מאריה ולקפוץ מעל בור זה שריד, ואולי אם מערכת החישה שלנו תקרין לנו את הדברים אחרת, לדוגמא שהשן הימנית הקיצונית של האריה זו לא שן ועדיף ודאי להנשך על ידה מאשר ספק להנשך על ידי הסמוכה לה, כשיש לך בחירה בין השתיים.
אכן אולי אנו תופסים צבעים אחרת, אך גם אולי כל הטקסט שלי נתפס אצלך אחרת כמו סבא הלך לגן והתגובה שלך היא תגובה לסבא הלך לגן ואצלי היא נתפסת כתשובה עניינית לטקסט, וחוזר חלילה בצורה רקורסיבית גם על הטקסט הזה, ואולי גם שאנו מדברים ומתנהלים זה נראה לנו שכולם משדרים על אותו גל למרות שיש כאן פונקציה בעלת מליארדי משתנים ואילו ידענו זאת זה היה נראה כשפת חרשים. אני מסכים שהאפשרות שהעלית פחות לא סבירה אך עדיין.
בכל אופן ברחנו לגמרי ממרכז הדיון. כל השלוחות שנפתחו כמעט לא רלבטיות. את מרכז הטיעון הבנו. תשובה חדה וברורה לא הבנתי. אנסה לעבור שוב אולי פיספסתי משהו. נחשוב על הדברים מתוך שיכרות היין. שיהיה לך חג פורים שמח! בפורים היתה גזירה גופנית על העם ולא רוחנית כך שאתה יכול גם לשמוח ביום הזה.
אשיב בקצרה ובזאת תם הדיון מבחינתי, אנו חוזרים על עצמנו, הרבה יותר מדי.
"כתבתי שאיני יכול להוכיח שהמציאות קיימת או שהיא קשורה למציאות שאני קולט וחוקר בחושים שלי. ואני אוסיף, גם אף אחד אחר לא יכול להוכיח זאת, או לפחות לא יכול להוכיח לי שהוא יכול להוכיח זאת."
לא ביקשתי שתוכיח ואף אני סבור שא"א להוכיח. טענתי שאם אתה מניח שזה נכון, יש השלכות להנחה זו. מה ההצדקה לה?
כפי שכבר נאמר, לא סביר בעליל להאמין שישנה התאמה בין החושים (והאינטואיציות, סינתטי אפריורי. לא חוקי הלוגיקה) באופן מקרי ושהתאמה זו נמשכת באופן מקרי. כמו שאין סיבה לרדת בתחנת הרכבת שבה האבנים מסודרות בצורת המילה 'סקוטלנד', אם אנו מניחים בבירור שהאבנים סודרו כך בצורה אקראית אחרי רעידת אדמה (היית יורד מהרכבת?). אנא חשוב על הדברים כי חבל לי שהנקודה הזו מפוספסת שוב ושוב.
"ואם תרצה בכל זאת להאמין בגורם מתאם, ללא פירוט לגבי אופיו, לפני שאתה מקבל את קלט חושיך, אז תוכל לקבלו, ואז לכשתלמד את העולם דרך חושיך תגלה שהגורם המתאם את חושיך לעולם (במידה מוגבלת ולא מושלמת) היא האבולוציה הטבעית שבהדרגה התאימה את החיים לסביבתם, כולל חושיהם. זו אפשרות מעניינת להסתכל על זה ככה, אבל היא עדיין לא מוכיחה שיש קשר בין החושים לעולם האמיתי, אלא רק נותנת צידוק בדיעבד לבחירה שרירותית."
חזרנו למעגל. אם חושים מורים על אבולוציה (כלומר, היא איננה אקסיומה), היא לא יכולה להוות צידוק לצדקת החושים. היא אולי יכולה להעלות בלבך את הרעיון שהיא נכונה גם ללא החושים (ואז היא שוב אקסיומה) אך היא איננה יכולה להיות מבוססת על תצפית החושים וגם להצדיק את תצפיתם. במילים אחרות, אם האבולוציה היא תיאוריה מדעית (מבוססת על תצפית והכללה) אז היא איננה מהווה הצדקה לחושים.
תם ונשלם מבחינתי.
שבת שלום:)
נתנאל ויצחק.
שניכם לוקחים את הטיעון למקום לא רלוונטי.
עיוור (או מישהו עם אשליה אופטית) שלא רואה כחול כן שומע אנשים סביבו שאומרים שיש דבר כזה כחול, בהתאם לכך הוא מצייר לעצמו עולם אלגנטי שבתוכו יש כחול גם אם אף פעם הוא לא ראה זאת, בדיוק כמו פיזיקאי שבונה לעצמו מודל אטום עם אלקטרון אפילו שלא ראה מעולם אלקטרון. המשותף לשניהם זה קליטה חושית (שמיעה של אנשים מדברים או צפי במיכשור) ואז בניית עולם קוהרנטי לקליטה החושית.
היום פיזקאים מדברים על חומר אפל. זהו חומר שלא ניתן לראות או לחוש בו ישירות אבל יש עדויות עקיפות לקיומו. כעת מגיע מישהו ושואל – אולי יש חומר אחר שאין שום עדות לקיומו, החומר המסתורי לא מקיים כל אינטרקציה עם החומר המוכר ולכן עקרונית אין כל אפשרות לדעת עליו?
במקרה כזה ברור שנשאל באיזה מובן החומר הזה בכלל קיים? פשוט שחומר כזה לא קיים במובן הרגיל של קיום. האם בהגדרה שלכם למושג קיים החומר הזה כן קיים?
@ נתנאל
יש באמת בעיה של חזרה על עצמנו. אני חש שאתה לא כל-כך מבין את הטיעונים שלי והאמת שאני גם מתקשה להבין מה שאתה אומר בהודעה האחרונה שלך.
אני חושב שעניתי לך שהחושים מוגבלים, שהראיה שלנו (בתור דוגמא) לא מושלמת ונותנת לנו תמונת מציאות שהיא טובה מספיק בשביל לשרוד בד"כ (ולמעשה מוטה לשרידה גם על חשבון מציאותיות) אבל ממש לא מושלמת (אחרת פשוט לא היו האשליות הויזואליות האלה). אתה כבר מקבל את זה ומקבל את ההוא וכל פעם מגדיר את הטענה שלך בצורה יותר נפתלת, שאני כבר לא יודע אם אפשר ברצינות להגיד שיש לך בכלל טענה.
@ יצחק
אינך סבור שניתן להוכיח, אינך מקבל את ההסבר האבולוציוני כי הוא בדיעבד, ואינך מקבל את ההצדקה הפרקטית. ובכל זאת אתה רוצה הצדקה. איזה סוג של הצדקה אתה כן מוכן לקבל? האם התנאי ההכרחי מבחינתך כדי לקבל הצדקה הוא שהיא תכיל את המילה "אלוהים"?
"כפי שכבר נאמר, לא סביר בעליל להאמין שישנה התאמה בין החושים…"
אולי נאמר על ידך אך לא התקבל. זו טענה שאינה מקובלת עלי. אנלוגיות ומטאפורות כפי שציינתי לא מוכיחות שום דבר. פה אתה לא הצדקת את טענתך. לכן אין סיבה שמישהו יקבל אותה.
אבל בוא ונניח שקיבלנו את ההנחה שלך שצריך גורם מתאם. האם במסקנה האבולוציונית יש משום חשיבה מעגלית? כלל לא. בשלב ראשון מקבלים את העובדה שיש גורם מתאם אשר אינו ידוע. אחר כך כך אפשר לקבל את ההתאמה המסוימת של החושים למציאות ולעבוד איתם כדי לחקור את המציאות. כשחוקרים את המציאות מגלים את האבולוציה, ואז מבינים שהיא הגורם להתאמה.
אחרי שכבר קיבלנו:
A – יש התאמה בין החושים האנושיים למציאות.
B – יש גורם מתאם (כלשהו) בין החושים האנושיים למציאות.
אפשר להסיק בעזרת הראיות:
C – האבולוציה הטבעית היא הגורם המתאם בין החושים האנושיים למציאות.
לכל המגיבים היקרים: תודה על הפידבק. עקב לחץ אטומי במעבדה לאחרונה לא היה לי זמן להגיב לכם. כעת אנסה להגיב לכמה שיותר מהנקודות שהעליתם. כדי לחסוך במקום, אני עומד להפנות כמה מכם לתשובות שנתתי לאחרים. אם פיספסתי משהו שכתבתם שאתם חושבים שמאד רלוונטי כביקורת למאמר עצמו, תרגישו חופשי לצטט את עצמכם (צטטו ממש בבקשה. בדיון עם הרבה תגובות קל לאבד את הידיים והרגליים).
נקודה כללית:
כמה מהמגיבים, כולל מיכאל אברהם עצמו, העלו טענה שלדעתי שווה לי להקדיש לה מקום רב ולבסס את דבריי היטב. זאת לדעתי הביקורת הכי לנקודה על המאמר הזה. אם היא היתה נכונה, חלק ניכר מהמאמר הזה אכן היה מיותר. אני עומד להגיב לה ad nauseum, כי בניגוד למאמרים שאני מקפיד לשמור כמה שיותר קצרים לטובת קוראים שמיכאל אברהם לא ממש מעניין אותם, בתגובות אני יכול להרשות לעצמי להרחיב. אחזור על כמה נקודות כמה פעמים בכוונה תחילה.
זאת הטענה עליה אני מדבר: הביקורת על היתכנות ההפרכה לאבולוציה ב"אלוהים משחק בקוביות" מסתכמת או מתמקדת בטענה שבמרכז התיאוריה יש משפט אנליטי ("השריד שורד"). זה שגוי. טענה *נוספת* ומרכזית לא פחות בפרק הזה היא שהאבולוציה לא ניתנת להפרכה באופן מעשי. אם אשתמש במונחים של הספר, הטענה הנוספת הזאת היא שתיאוריית האבולוציה היא "טאוטולוגיה פרקטית". בטענה הזאת אפשר לדון בצורה עצמאי מהטענה שהתיאוריה מכילה טאוטולוגיה לוגית ("השריד שורד"), בה אדון במאמר הבא.
למה הכוונה במילים "לא ניתנת להפרכה באופן מעשי"? נציץ בכמה מדברי מיכאל אברהם על המושג "טאוטולוגיה פרקטית" ויתברר מיד שהמשמעות שלו לא תלויה במושג טאוטולוגיה לוגית.
בע"מ 237-239 ב"אלוהים משחק בקוביות", המושג טאוטולוגיה פרקטית מוצג לראשונה בפרק. אברהם מבקש מאיתנו לדמיין שהוספנו לסל ריק שני תפוזים, ולאחר מכן הוספנו עוד שני תפוזים. הניסוי הזה נועד לבדוק את *החוק הפיזיקלי* שקובע שהוספת תפוזים לסל מתוארת על ידי חיבור אריתמטי פשוט (2+2 = 4). כעת מבקש מאיתנו אברהם לדמיין שבסוף הניסוי אין 4 תפוזים בסל, אלא לדוגמא 5 או 6. כעת מגיע ציטוט ישיר מדברי אברהם (ע"מ 239-240; דגש שלי):
ציטטתי כעת בכוונה תחילה קטע די ארוך על מנת שיהיה ברור לכל הדעות שאני לא מסלף את מיכאל אברהם בכלל. הציטוט הזה מבהיר שני דברים. אחת, לשיטת מיכאל אברהם "טאוטולוגיות פרקטיות" לא ניתנות להפרכה בגלל הביטחון של המאמינים בהם. טאוטולוגיה פרקטית היא כזאת באופן עצמאי לגמרי מהשאלה האם היא טאוטולוגיה לוגית ("השריד שורד"; "כל הרווקים לא נשואים"). טענה יכולה להיות טאוטולוגיה לוגית ולא להיות טאוטולוגיה פרקטית ולהפך (וכמובן אפשרי שהיא לא טאוטולוגיה לוגית ולא פרקטית). אלו שתי סיבות שונות לכך שאי אפשר להפריך טענה כלשהי.
שתיים, וזה *קריטי*, שימו לב לרשימת הנימוקים לסתירה שנותן לעצמו המאמין בחוק הפיזיקלי הזה. אברהם לא נכנס כאן לאמינותם של הציטוטים הללו. הוא לא מדבר על בדיקתם הנכונות שלהם. מדבריו נראה שאלו לא יותר מהסברים אפשריים שהמאמין בחוק הפיזיקלי הזה מעלה כדי לפתור את הקושיה. אברהם לא נכנס, לא כאן וגם לא ממש גם בהמשך הפרק, להבדל בין תירוצים בעלמא ונימוקים לגיטימיים לכך שההפרכה היא לא באמת הפרכה. הוא פשוט מניח שאלו תירוצים. זכרו את הנקודה הזאת. היא הסיבה שהוא בוודאות משתמש בקריטריון הפרכה נאיבי. באיזה מובן דבר מה הוא טאוטולוגיה פרקטית, אם מצילים אותו מהפרכה על ידי סברה נוספת שנבחנה אמפירית באופן עצמאי? באף מובן, כמובן.
לשתי הטענות שהדגשתי בשתי הפסקאות הקודמות אתייחס מעכשיו ואילך כ"שתי הטענות".
אברהם אומר דברים שמדגמים את צדקת שתי הטענות הללו גם בהמשך הפרק (עמ' 243; דגש שלי):
שוב, שתי הטענות חוזרות גם כאן. שוב, אליבא דאברהם, לטעון שדבר מה הוא טאוטולוגיה פרקטית זה לטעון שבעיני המאמינים בו הוא וודאי ולא ניתן לעירעור. ושוב, אברהם בכלל לא מנסה ליצור אבחנה בין תירוצים בעלמא ונימוקים לגיטימיים לכך שההפרכה היא לא באמת הפרכה. עוד שימו לב למילים "כל אחד מניח שהתזה שלו […] ודאית אפריורית ". כפי שברור מהמאמר שלי, ההתנהגות של ביולוגים אבולוציוניים בכל הקשור לעיקרון ההכבדה מדגימה שאבולוציוניסטים לא מניחים וודאות שכזאת.
זה ברור מדברי אברהם ששאלת הטאוטולוגיות הלוגית של תיאוריית האבולוציה שונה ונפרדת בעיניו משאלת הטאוטולוגיה הפרקטית שלה. שימו לב לדברים הבאים (עמ' 244; דגש שלי):
ואז אברהם נותן תיאור כללי של שלל מנגנונים אבולוציוניים מעניינים שהתגלו וטוען את הדבר הבא (ע"מ 245-246; דגש שלי):
אני יכול להמשיך לצטט עוד ציטוטים של אברהם שידגימו ששתי הטענות שלי נכונות. אברהם אומר בכמה מקומות בפרק הזה שהוודאות החזקה של מאמיני האבולוציה (= הטאוטולוגיות הפרקטית של התיאוריה) מוצדקת בעיניו בגלל שבליבה האבולוציה מכילה משפט אנליטי (= הטאוטולוגיות הלוגית של התיאוריה). זה לא מונע ממני לתקוף כל אחת מהטענות הללו בנפרד. במאמר הזה תקפתי את טענת הטאוטולוגיה הפרקטית של אברהם. במאמר הבא אעסוק בטענת הטאוטולוגיה הלוגית.
האם המאמר הזה מצליח להדגים שאברהם משתמש בצורה נאיבית של קריטריון ההפרכה ושתיאוריית האבולוציה לא מכילה טאוטולוגיה פרקטית? לדעתי כן. המאמר מתחיל בלהציג, ברמת פילוסופיה פופולרית, את אחד הטיעונים הסטנדרטיים נגד פופר, משום שהוא הטיעון הרלוונטי ביותר לענייננו. המסקנה ממנו היא שהפרכה הלכה למעשה לא מוגדרת טוב בלי הבדלה בין נימוקים תקפים לתירוצים בעלמא. בפועל, כנגד תצפית או ניסוי מפריכים אפשר לטעון שאחת מסברות העזר שלהם שגויה. כמובן שעצם הטענה הזאת לא מספיקה כדי להציל את הסברה שלנו מהפרכה. צריך גם להעמיד את הטענה שסברת העזר שגויה למבחן אמפירי ועליה לעמוד בו בהצלחה. כשזה אופיה של ההצלה מהפרכה, אי אפשר לומר עליה ש"אין שום ניסוי בעולם שיכול להוביל אותנו לדחות את התיאוריה הזאת". כלומר, אי אפשר לומר עליה שהיא טאוטולוגיה פרקטית.
במאמר הדגמתי שעיקרון ההכבדה עבר תהליך כזה. הוא גובש כעיקרון תיאורטי ונבחן אמפירית. לכן הוא ממש לא מהווה דוגמא לטאוטולוגיה פרקטית, אלא סברה מדעית תקפה לכל דבר ועניין שחיפשו ומחפשים עבורה ראיות ואף מצאו. אין מובן בו הביטחון של מדענים בתיאוריית האבולוציה בעייתי ומונע הפרכה שלה. התנהגות המדענים כקהילה ואופי הסברה שהם העלו מדגימים שלא מדובר בטאוטולוגיה פרקטית כלל.
וכעת תגובות למגיבים ספציפיים.
@יואל:
שלום לך.
במאמר סקרתי השלכה של תזת דוהם-קוין שמבהירה שהמונחים "ניתן להפרכה", "הפרכה" ו"הופרך" לא מוגדרים היטב בקריטריון ההפרכה הנאיבי. האם לדחות סברת עזר זאת *בהכרח* לתת הסבר אד הוק? היסטוריה של המדע מדגימה שלא. לכן, "סברות מדעיות צריכות להיות ברות הפרכה" הוא במקרה הטוב קריטריון הכרחי, אבל לא מספק. דרושים קריטריונים נוספים המאפשרים להבדיל בין הפרכה ללא-הפרכה. פופר ניסה לספק כאלו, אך כאמור במאמר ניכר שהוא כשל.
בנוסף, העלית שאלה מעניינת. האם מדענים יכולים לתכנן ניסוי או תצפית בלי להיעזר בסברות רקע שבעצמן יכולות לקבל ערך "נכון" או "לא נכון"? ברוב רובם של המקרים, לא. לדוגמא, אני לא יכול לתכנן ניסוי על חלבון בלי להשתמש במושגים "אטום" ו"מולקולה" שנלקחו מהכימיה.
איך כל זה מתקשר לדיון שלנו? איפה כתבתי משהו שגרם לך לומר את הדברים הללו? ולמה אתה מחזיר אותנו לאסטרולוגיה? לא ברור. רד מאסטרולוגיה. תתמקד באבולוציה וקריטריון ההפרכה.
השאלה שגויה. עיקרון ההכבדה *כבר* היה מראשיתו מכניזם תיאורטי נאו-דרוויניסטי, תחת כל הגדרה סבירה של המונח. השאלה עליה גרייפן ענה היא האם הוא, בתיאוריה, מנגנון מוצלח או כושל (הקריטריון ל"מוצלח" הוצג לך בתגובתי הקודמת). הוא ענה בחיוב. זה לא פוטר אותנו מהצורך להראות שהמנגנון הזה פועל בטבע.
הם לא, לא בפני עצמם. בבקשה קרא האמירה הזאת שלי בהקשרה במאמר ויתבהר מה היא ביססה. זה כתוב משפט אחד אחרי כן.
מדובר בתכונות ש"אפשר להניח בצורה סבירה שהן פוגעות בהישרדות הפרט" (ציטוט מתוך Johnstone, 1995). זה הוסבר במאמר עצמו והומחש על ידי דוגמת הטווס. במאמר גם ניתן לפחות הסבר אבולוציוני אחד לכזה מאפיין – עיקרון ההכבדה – והוסבר איך ניתן לבדוק ניסויית את ההסבר הזה על ידי בחינת אחת התחזיות שלו.
אברהם טוען שהן אדומות, צבע שנמצא בקיצון ההפוך בספקטרום. מה עוזר לו קיומו של הצד הכחול של הספקטרום?
בכוונה לא עסקתי בדוגמא הזאת בגלל שאני לא מסכים עם דוקינס שאפשר להניח מראש שההתנמלות היא דווקא אדפטיבית. אני לא לבד. דוקינס שייך לאסכולת הסלקציוניזם הקפדני, אסכולה בביולוגיה אבולוציונית שזכתה לביקורת על הנחות כאלו. גישתם היא לא הגישה השלטת כיום בביולוגיה האבולוציונית. המחלוקת הזאת נסקרה בצורה מפורשת ברמת מדע פופולרי ביותר מספר אחד. זאת אחת הסיבות שספרו של אברהם יומרני. הוא מתיימר לדבר על תיאוריית האבולוציה, אבל לרוב ניכר שהוא בקושי מודע לנושא עליו הוא מדבר.
"סירוב לקבל", לא שונה ממה שפופר מכנה conventionalist stratagem ורשימת התירוצים שאברהם נותן כשהוא מציג את דוגמת הסל (עיין ציטוט למעלה) לא שונה באופיה מרשימת התירוצים שפופר מציג בשם ה-conventionalist. יש דמיון עצום בין המונח טאוטולוגיה פרקטית ו-conventionalist stratagem. השווה את דברי אברהם שציטטתי לעיל (ובכלל, דברים אחרים שמופיעים בפרק הזה בספרו) ל-The Logic of Scientific Discovery של פופר, מהדורה שישית, פרק 4, במיוחד חלק 20.
כמו כן, אל תטעה שהמונח טאוטולוגיה פרקטית מוגבל בעיני אברהם לתופעות שמייצרות חיזוי שיכול להיבדק בניסוי או תצפית. שים לב מה אברהם אומר על השערת הפיגומים (258; דגש שלי):
ויש עוד דוגמאות. לדוגמא, אברהם מודה לאורך הספר שלקיומו של אלוהים סתמא (ולתזת התכנון התבוני בפרט) אין השלכות אמפיריות, ולכן קיומו הוא שאלה מטא-מדעית/פילוסופית. ועדיין בציטוט שנתתי למעלה הוא מציג את המאמין באלוהים כמחזיק בטאוטולוגיה פרקטית. אברהם משעין את המונח טאוטולוגיה פרקטית לא על השאלה האם טענה כלשהי ברת הפרכה או לא (זה לא רלוונטי), אלא על הביטחון של המאמינים בו. במקרה של עיקרון ההכבדה הבהרתי במאמר שאברהם פשוט לא יודע איך ביולוגים אבולוציוניים מבצעים מחקר. המחלוקת הפנימית בקרב ביולוגים על התקפות של עיקרון ההכבדה יושבה בסופו של דבר על ידי הסתכלות על ניסויים, תצפיות והתבוננות ביקורתית על שיקולים תיאורטיים, לא ניפוח החזה ותפיחה עצמית על השכם. (את דוגמת הפיגומים עצמה אסקור לפרטיה כשאעסוק בפרק 3.)
שבת שלום.
@מיכי אברהם:
שלום לך. אני חוזר וממליץ לך לעשות את הדברים הבאים:
(1) הראה שאתה לא רק *טוען* בספר שלך שביולוגים אבולוציוניים נתנו תירוצים אד-הוק, אלא גם מבסס זאת.
(2) הראה שמה שכתבת על עיקרון ההכבדה הוא כזאת דוגמא לתרצנות אבולוציונית.
במקום לעשות זאת, אמרת כעת שלל דברים שגויים, לא רלוונטיים, או כאלו שכבר סקרתי במאמר עצמו. לא אענה לפי סעיפים, כדי לקצר באורך.
הדגשת שלדעתך עיקרון ההכבדה נכון, "מפני שאם משהו שרד למרות ההכבדות, אות הוא שלהכבדה יש יתרון שרידותי". הצגת זאת כטענה אנליטית, מסוג ה"כל רווק אינו נשוי". תיאור עיקרון ההכבדה במאמר הזה מדגים שהוא לא טענה אנליטית (הרחבה על כלל תיאוריית הברירה הטבעית במאמר הבא). בנוסף, אתה טועה כשאתה מצפה מראש שעיקרון ההכבדה יאושש אמפירית. מ"השריד שורד" וודאי לא נובעת התחזית הספציפית של עיקרון ההכבדה שסקרתי במאמר. זה נונ-סקוויטור מוחלט. היא נובעת רק מעיקרון ההכבדה, שמשקלל את האינטרסים של הטווס והטווסית. במילים אחרות, המאמר שלי הדגים שעיקרון ההכבדה לא מעגלי, לא תלוי בפרשנות ובעל ראיות עצמאיות. זה ממש לא טריוויאלי שהוא נכון. ההתנהלות של ביולוגים אבולוציוניים בכל הקשור לבחינתו אמפירית מבהירה שהוא לא טאוטולוגיה פרקטית במובן שאתה מגדיר אותו בספרך. כל זה סותר ישירות דברים שכתבת בספרך. טענת שעיקרון ההכבדה הוא תירוץ אד הוק, טענת שהוא מבוסס על ראיות מעגליות, טענת שהוא תלוי פרשנות ועוד. המאמר סותר זאת. השב, לביקורת עליך.
טענת כמה דברים אחרים שתלויים הרבה יותר חזק בטענתך שהברירה הטבעית אומרת למעשה ש"השריד שורד". כאמור, במאמר הבא בסדרה אעסוק בטענה הזאת בהרחבה. בינתיים, אעיר על חוסר הרלוונטיות המוחלט של הטענה הזאת כאן. לא יעזור לך לדבר על טאוטולוגיה לוגית. כפי שהדגמתי לעיל, בספרך אתה לא תולה את המושג טאוטולוגיה פרקטית במושג טאוטולוגיה לוגית ואף עורך אבחנה בינם שמאפשרת לי לתקוף כל אחד מהם בנפרד. המאמר עסק רק בטענה שעיקרון ההכבדה הוא טאוטולוגיה פרקטית. בהקשר הזה, חובה עליך להראות שעיקרון הכבדה הוא תירוץ בעלמא שנועד להציל את התיאוריה מהפרכה, אחרת לא תוכל לטעון שהוא טאוטולוגיה פרקטית. באיזה מובן מדובר בדוגמא ל"דוגמטיות אבולוציונית", בסברה המשקפת את ביטחון המאמינים בתיאוריה באיזשהו מובן שלילי, אם מדובר בעיקרון בעל ניבויים ספציפיים שמדענים ניסו לאשש ואף איששו? באף מובן. חוסר האבחנה שלך בין תירוצים אד הוק לנימוקים תקפים בעוכריך. שוב, השב לביקורת עליך.
טרחת להבהיר שהברירה הטבעית היא בעיניך הרכיב הלא מדעי בתיאוריית האבולוציה. בפועל, אתה מדבר בספר בכמה קולות. הסקת שרכיב מסוים של תיאוריית האבולוציה לא מדעי (עמ' 229), שתיאוריית האבולוציה לא מדעית (עמ' 263) או שהתיאוריה רובה ככולה לא מדעית (עמ' 279). בניגוד לדבריך כאן, אתה גם לא מגביל את עצמך לברירה הטבעית, אלא מבקר גם על האבולוציה הלא-אדפטיבית (ע"מ 260-261). בכל מקרה, ההבדל בין המסקנות האלו לא גדול, אבל גם לא רלוונטי. אחרי הכל, תהיה מה שתהיה המסקנה שלך, תקפתי אותה באמצעות תקיפת הנחות היסוד של הטיעונים שלך. שוב, השב לביקורת עליך.
ביקרת את עצם סקירת תזת דוהם-קווין במאמר שלי. טענת שמדובר בתובנה טריוויאליות שנעשה בה שימוש בספר שלך. כן, בהחלט ניסית פעמים ספורות להראות שביולוגים אבולוציוניים נותנים תירוצי אד הוק. ועדיין, לרוב, היה רק דבר אחד משותף לדוגמאות שנתת להסברי אד הוק אבולוציוניים: הטענה שלך שההסברים הללו הם הסברי אד הוק. לא ביססת, טענת. מה זה אם לא התעלמות מההשלכה הספציפית של תזת דוהם-קווין שנסקרה במאמר שלי? מה זה אם לא שימוש בגרסה נאיבית של קריטריון ההפרכה? כבר כתבתי את זה במאמר עצמו. שוב, השב לביקורת עליך.
כמה נקודות קטנות לסיום. אתה חושב שהזכרתי את צדקתו של דוקינס (איפה?). בעתיד, אל תניח שאני מסכים עם דוקינס. ההנחה הזאת היתה ותהיה בעוכריך (ראה תגובתי ליואל בנושא הנמלולים). בנוסף, ראה מענה ליואל בנושא הנורמטיבי/תיאורי. כמו כן, לא זכית לביקורת על יחסך להבדל בין אששנות להפרכנות או לביקורת על כמה נצמדת או לא נצמדת לפופר. זכית לביקורת על בורותך בגישתו. אפרופו פופר, להלן קצת חומר קריאה. עיין ב-Unending Quest, פרק 37 ואת The Logic of Scientific Discovery, מהדורה שישית, פרק 4, במיוחד חלק 20. הדמיון בינך ובינו עצום. פופר מודל 1976 חשב כמעט כמוך, אם לא בדיוק כמוך.
שבת שלום.
@רם:
שלום רב.
לגבי תזת דוהם-קווין: אני חושב שהמחלוקת ביננו על הנקודה הזאת מאד קטנה ואולי אם אמשוך את תשומת לבך לכמה דברים נגיע להסכמה מלאה. תזת דוהם-קווין קדמה לפופר (דוהם הלך לעולמו כשפופר היה נער). פופר עצמו ניסה להתמודד איתה בכתביו. פופר הכיר בה כדבר שדורש ממנו לעמוד על ההבדל בין תירוצים בעלמא ונימוקים תקפים לניסוי או תצפית מפריכים לכאורה. במאמר טענתי רק שפופר נכשל בניסיון ההתמודדות הזה.
לגבי הדרך בה אפיינת את דברי מיכאל אברהם: כאן אני חושב שהמחלוקת ביננו אולי חזקה יותר. אני מזהה אצל אברהם שתי טענות עצמאיות אחת מהשניה וניכר שאברהם עצמו עושה את ההפרדה הזאת, כך שניתן לתקוף טענה אחת באופן עצמאי מהשניה. לא אכביר במילים, כי סקרתי זאת בהרחבה בתחילת התגובה. אשמח לפידבק על הכתוב שם.
שבת שלום ומבורך.
התייחסת לכל הנקודות אבל אני לא רוצה להתפזר אז ננסה למצות נקודה אחת לפחות. הסתמכות על ההיסטוריה של המדע היא מעגלית מה שמדען עושה הוא לאו דווקא מדע. שאלה פשוטה: האם היית מוכן להתייחס לתיאוריה שאחד מניבוייה נדחה בתואנה שיש הנחת עזר שהופרה בלי יכולת להצביע עליה + ניבוי מה יקרה כשיטפלו בעניין כתיאוריה מדעית? בסיפור עם הטלסקופ והירח שהוא אולי שוקולד אתה מכיר את הנחות האופטיקה ולכן שים לב שאתה למעשה לא חורג מעיקרון ההפרכה.
@אתולוגיקה:
תודה על התייחסותך, ועל מאמרך המעניין.
בצדק אתה מודה שם לאברהם. ספרו המעניין איפשר לך לכתוב מאמר מעניין.
אני עדיין מתקשה להבין, עם זאת, איך אתה מחבר את המהלכים בספר של אברהם עם ״גרסה פשטנית״ של עיקרון ההפרכה. נדמה לי שיש פה משהו לא נכון.
במאמר אתה כותב:
״מיכאל אברהם טען שכל פעם שתיאוריית האבולוציה ניצבה בפני טענה מפריכה, תומכיה נתנו איזה תירוץ אד-הוק שהציל אותה מהפרכה. הביטוי אד-הוק מאד חשוב. אברהם לא טוען שאלו נימוקים תקפים, אלא תירוצים שנועדו לתרץ כישלון״
הטענה האחרונה נראית לי לא נכונה. בהקשר של הטאוטולוגיות הפראקטיות של אברהם, הביטוי אד-הוק לא מבטא כישלון. הוא כולל בהחלט נימוקים תקפים. חשוב על הדוגמא הפרדיגמטית של הוספת תפוזים לסל. אם שמנו שני תפוזים ועוד שני תפוזים, ולא מצאנו ארבעה תפוזים, נחפש ודאי כל הסבר שבעולם במקום להטיל ספק בתקפות הפראקטית של החיבור האריתמטי. וזה, לפי אברהם, הדבר הנכון לעשות. אין כאן שום כישלון.
בתגובה שלך התייחסת לסוגיה כך:
״האם המאמר הזה מצליח להדגים שאברהם משתמש בצורה נאיבית של קריטריון ההפרכה ושתיאוריית האבולוציה לא מכילה טאוטולוגיה פרקטית? לדעתי כן. המאמר מתחיל בלהציג, ברמת פילוסופיה פופולרית, את אחד הטיעונים הסטנדרטיים נגד פופר, משום שהוא הטיעון הרלוונטי ביותר לענייננו. המסקנה ממנו היא שהפרכה הלכה למעשה לא מוגדרת טוב בלי הבדלה בין נימוקים תקפים לתירוצים בעלמא. בפועל, כנגד תצפית או ניסוי מפריכים אפשר לטעון שאחת מסברות העזר שלהם שגויה. כמובן שעצם הטענה הזאת לא מספיקה כדי להציל את הסברה שלנו מהפרכה. צריך גם להעמיד את הטענה שסברת העזר שגויה למבחן אמפירי ועליה לעמוד בו בהצלחה. כשזה אופיה של ההצלה מהפרכה, אי אפשר לומר עליה ש"אין שום ניסוי בעולם שיכול להוביל אותנו לדחות את התיאוריה הזאת". כלומר, אי אפשר לומר עליה שהיא טאוטולוגיה פרקטית.״
נראה שלב הטיעון שלך כאן הוא בטענה, שההכרה בסברות עזר (תזת דוהם קוויין) לא מתיישבת עם הנחת קיומן של טאוטולוגיות פראקטיות. והיות שאברהם הניח את קיומן של טאוטולוגיות פראקטיות, נובע שהוא לא נאמן לתזת דוהם קוויין. ומזה נובע שהוא נאמן לגרסה פשטנית של עיקרון ההפרכה.
אולם, הקישור שאתה עושה בין תזת דוהם קוויין ובין טאוטולוגיות פראקטיות לא מובן לי. בא נחזור שוב לדוגמא של הוספת תפוזים לסל. התחלתי מסל ריק. הוספתי תפוז אחד ועוד אחד. אחר מצאתי בסל שלשה תפוזים. נניח שאני מתרץ זאת בהשערה, שמישהו הוסיף בהחבא תפוז נוסף לסל. במקרה יש במקום מצלמת אבטחה, כך שאני יכול גם להעמיד את ההשערה שלי למבחן אמפירי. לפי דבריך זה מבטל את הסטטוס של טאוטולוגיה פראקטית מהחיבור האריתמטי של תפוזים. אני לא רואה למה. אני לא רואה מה הקשר בין הדברים.
מתנצל על התגובה המאוחרת. לחץ גדול בלימודים (כרגיל…). מקווה שהתגובה שלי תהיה אינפורמטיבית. כרגיל, אשמח לפידבק.
יואל:
שלום שוב. שאלת:
לא, לא הייתי מוכן לעשות זאת. זה לא אומר לך הרבה, כי זה לא נוגע במובן שבו אני חורג מקריטריון ההפרכה. אני לא חורג מקריטריון ההפרכה במובן מאד מסוים: אני חושב שסברה מדעית צריכה להיות ברת הפרכה. אני כן חורג מקריטריון ההפרכה במובן מאד ספציפי: שלל סיבות שונות מבהירות שלדעת אם דבר מה בר הפרכה או לא זה ממש לא עסק חד משמעי (בהשוואה לדרך בה פופר ואברהם מציגים זאת). "בר-הפרכה" הוא מושג שלא מוגדר היטב (גם בהגות של פופר). בפועל, לומר על משהו שהוא צריך להיות "בר-הפרכה" אומר לנו די מעט על הסטנדרט בו הוא צריך לעמוד, ולכן כפי שאמרתי כבר אני-לא-יודע-כמה-פעמים, קריטריון ההפרכה לא מספיק כקריטריון תוחם בין מדע ולא-מדע.
לא תמיד המורכבות הזאת רלוונטית. יכולים להיות מצבים בהם התעלמות מהמורכבות והתייחסות פשטנית לקריטריון ההפרכה היא פישוט טוב. לא כאן. ברגע שעומדים על המורכבות של קריטריון ההפרכה ושמים אותה בהקשר של האופן בו מתבצע מחקר בביולוגיה אבולוציונית רואים שלאברהם אין קייס. הוא חייב את פישוט היתר, הן של קריטריון ההפרכה והן של הביולוגיה האבולוציונית כדי שיהיה לו קייס. ברגע שהם הוסרו, כפי שנעשה במאמר, אין לו קייס יותר.
רם:
שלום לך שוב.
אמרת:
התשובה שלי מניחה שכשאתה מדבר על "התקפות הפרקטית של החיבור האריתמטי" אתה מדבר על מה שאברהם מכנה "החוק הפיזיקלי שהוספת תפוזים לסל מתוארת על ידי חיבור אריתמטי" (עמ' 239).
ציטטת מתוך דבריי במאמר וניסית לטעון ש"הביטוי אד-הוק לא מבטא כישלון", בניגוד למה שכתבתי בציטוט. עם זאת, מה שאמרת מפספס את ההקשר בו המילה מופיעה. אם הוא לא היה ברור, אבהיר עכשיו. "הכישלון" שמתורץ אד הוק הוא כישלון (לפחות לכאורה) במבחן הראיות. הסברה המדעית עמדה למבחן וכשלה, לפחות לכאורה.
אברהם טוען שתיאוריית האבולוציה לא ברת-הפרכה באופן מעשי (=שהיא טאוטולוגיה פרקטית). זה אומר שבבואם להתמודד עם כישלון (לכאורה) תיאוריית האבולוציה במבחן הפרכה, ביולוגים אבולוציוניים מתנהגים בדרך שהפכה את הביולוגיה האבולוציונית הלכה למעשה לבלתי ניתנת להפרכה. זאת הטענה שבה עסקתי במאמר זה – הטענה שתיאוריית האבולוציה לא ברת הפרכה באופן מעשי. באופן עצמאי מהטענה הזאת, אברהם *גם* טוען שההתנהגות הזאת בסדר גמור (וסיבותיו פחות או יותר איתו). אל תבלבל בין שתי הטענות. אני עונה רק לטענה הראשונה, הטענה שתיאוריית האבולוציה לא ברת הפרכה באופן מעשי.
אברהם ביקש להדגים את ההתנהגות הזאת של ביולוגים אבולוציוניים, ההתנהגות שהופכת אותה ללא ברת-הפרכה באופן מעשי. הדוגמא שלו היתה עיקרון ההכבדה, הסבר אבולוציוני לתכונות מכבידות (כגון זנב הטווס). עיקרון ההכבדה היה אחת הדוגמאות הבודדות שלו שהיתה מפורטת דיה ולכן עסקתי בה. אברהם טען שה"ראיות" שביולוגים אבולוציוניים הביאו לעיקרון ההכבדה מעגליות, תלויות פרשנות ומהוות לא יותר מערימת מקרים של תכונות מכבידות (ראה ציטוט מדבריו במאמר שלי).
איך עניתי על הטענה הזאת של אברהם? המאמר שלי הדגים שביולוגים אבולוציוניים לא סתם עסקו בהעלאת תירוצים בעלמא. להפך. הם נהגו בצורה עקבית לחלוטין עם גרסה לא-נאיבית של קריטריון ההפרכה. הם דחו סברת עזר בעייתית, ואז עשו אחד משני דברים. או שהם תמכו בדחיה הזאת בעזרת ראיות עצמאיות ובלתי תלויות במבחן המפריך עצמו, או שהם לכל הפחות חותרים להשיג כאלו ראיות. כשזה המצב, כבר בלתי אפשרי לטעון שהתנהגות הביולוגים האבולוציוניים הפכה את הסברה המדעית ללא ברת-הפרכה באופן מעשי. להפך. המדענים מתמודדים בצורה כנה עם ראיות מפריכות לכאורה. זה המסר שהמאמר הזה התיימר להראות והתגובה הקודמת שלי גיבתה.
מעבר לזה, אני מעוניין לתקן דבר נוסף שאמרת. זה קצת יותר צדדי, אז תרגיש חופשי להתעלם ממה שאגיד. ציטטת מתוך התגובה הקודמת שלי ואז אמרת:
זה לא היה לב הטיעון שלי כלל. שים לב לשני המשפטים האחרונים בציטוט שנתת מתוך דבריי. ברור שיכולות להיות קיימות טאוטולוגיות פרקטיות. אני לא טוען שהקונספט אינקוהרנטי או שבלתי אפשרי שהוא משחק תפקיד במדע. זה בהחלט אפשרי. עם זאת, בין "אפשרי שקיים" ל"קיים" יש תהום של חובת הוכחה שנמצאת על אברהם. אברהם לא הראה שהביולוגיה האבולוציונית היא טאוטולוגיה פרקטית. כלומר, הוא לא הראה שתומכיה הפכו אותה לבלתי ניתנת להפרכה באופן מעשי (באותו מובן שסקרתי בתגובה הקודמת שלי בהרחבה, תוך הסתמכות על ציטוטים של אברהם). למעשה, אני חושב שההפך הוא הנכון. להרחבה, ראה מאמר ותגובתי הקודמת.
מקווה שהתשובה הזאת מספקת. אשמח לפידבק. יום מעולה.
היי עידו, קודם כל, מאמר איכותי וענייני.
לא יכול להתייחס לכל דבר, אבל הערה קטנה לגבי מה ששאלת את הרב ד"ר מיכאל אברהם בתגובה האחרונה אליו :
"הראה שאתה לא רק *טוען* בספר שלך שביולוגים אבולוציוניים נתנו תירוצים אד-הוק, אלא גם מבסס זאת"
הנה כמה נתונים :
1. עצלנים יורדים מהעץ לעשות את צורכיהם.
2. אין ספק שזה מסכן אותם, וכרגע לא מצאו בזה שום תועלת.
3. לפי תאוריית האבולוציה (ובמיוחד מה שדוקינס מדגיש בספריו), "הברירה הטבעית" היתה צריכה להעניש אותם מהר מאד על ה"בזבזנות"
אם אני לא טועה, הרב כותב בספרו שזה שכרגע אין הסבר, והתירוץ נכון לעכשיו הוא "האבולוציה צריכה כל רגע להעניש אותם".
אז אולי אפשר לומר שזה נחשב "תירוץ אד-הוק", משום שבמקום לומר "יש פה קושיה על האבולוציה", משתמשים באמירה בעייתית – "האבולוציה צריכה להעניש אותם"
למה זה בעייתי?
לפי מה שהבנתי העצלנים קיימים כבר מיליוני שנים, אז אם האבולוציה מענישה מהר על בזבזנות איך אפשר להסביר את זה שהם חיים כ"כ הרבה זמן?
לאחרונה מצאו סיבה לכך שהעצלנים יורדים מהעץ לעשות את צרכיהם. משהו עם הטפילים שחיים להם על הגב וצריכים להתרבות בתוך ההפרשות שלהם (כן, מגעיל אני יודע)
אתולוגיקה,
תודה שחזרת. ותודה על תגובתך המפורטת.
עם זאת, עדיין לא קיבלתי מענה ברור לטענותיי העיקריות. בא ננסה להתמקד בנקודה יחידה זו. ביקרתי את ההגיון של טיעון מסוים. הוא נראה לי לא מבוסס. אתה לכאורה חזרת על אותו הטיעון, ולא התמודדת עם אותה ביקורת. זו הגרסה האחרונה של הטיעון:
״המאמר שלי הדגים שביולוגים אבולוציוניים לא סתם עסקו בהעלאת תירוצים בעלמא. להפך. הם נהגו בצורה עקבית לחלוטין עם גרסה לא-נאיבית של קריטריון ההפרכה. הם דחו סברת עזר בעייתית, ואז עשו אחד משני דברים. או שהם תמכו בדחיה הזאת בעזרת ראיות עצמאיות ובלתי תלויות במבחן המפריך עצמו, או שהם לכל הפחות חותרים להשיג כאלו ראיות. כשזה המצב, כבר בלתי אפשרי לטעון שהתנהגות הביולוגים האבולוציוניים הפכה את הסברה המדעית ללא ברת-הפרכה באופן מעשי. להפך. המדענים מתמודדים בצורה כנה עם ראיות מפריכות לכאורה״
כעת הטענה ״כשזה המצב, כבר בלתי אפשרי לטעון שהתנהגות הביולוגים האבולוציוניים הפכה את הסברה המדעית ללא ברת-הפרכה באופן מעשי״ נראית לי לא נכונה. במילים אחרות, המסקנה ״בלתי אפשרי לטעון שהתנהגות הביולוגים האבולוציוניים הפכה את הסברה המדעית ללא ברת-הפרכה באופן מעשי״ לא נראית לי כנובעת מן ההנחות.
שכן, ההנחות שלך מדברות על היחס של הביולוגים לסברות עזר: ״הם דחו סברת עזר בעייתית, ואז עשו אחד משני דברים. או שהם תמכו בדחיה הזאת בעזרת ראיות עצמאיות ובלתי תלויות במבחן המפריך עצמו, או שהם לכל הפחות חותרים להשיג כאלו ראיות״
בעוד שהמסקנה שלך נוגעת לא לסברות העזר, אלא לסברה המרכזית (אותה סברה, שסברות העזר הן סברות העזר שלה). או במילים אחרות, אתה מניח שסברות העזר הן בנות הפרכה, ומסיק כי הסברה המרכזית היא בת הפרכה. אך המסקנה לא נובעת מן ההנחה. אם בכל מקרה סברות עזר הן המועמדות להפרכה, אם באף מקרה הסברה המרכזית עצמה אינה מועמדת להפרכה, זה מאשש את ההשערה כי הסברה המרכזית היא טאוטולוגיה מעשית, וככזאת איננה בת הפרכה.
הלא כזה הוא המקרה של החיבור האריתמטי. חשוב על הטיעון שלך במקרה של החיבור האריתמטי. גם שם, במקרה של כישלון בחיזוי, אנחנו תמיד מנסים להפריך את סברות העזר. אבל זה לא הופך את הסברה המרכזית (תקפות החיבור האריתמטי) לבת הפרכה. הנה מה שכתבתי בעניין זה בתגובתי הקודמת (וטרם קיבלתי תשובה):
״בא נחזור שוב לדוגמא של הוספת תפוזים לסל. התחלתי מסל ריק. הוספתי תפוז אחד ועוד אחד. אחר מצאתי בסל שלשה תפוזים. נניח שאני מתרץ זאת בהשערה, שמישהו הוסיף בהחבא תפוז נוסף לסל. במקרה יש במקום מצלמת אבטחה, כך שאני יכול גם להעמיד את ההשערה שלי למבחן אמפירי. לפי דבריך זה מבטל את הסטטוס של טאוטולוגיה פראקטית מהחיבור האריתמטי של תפוזים. אני לא רואה למה. אני לא רואה מה הקשר בין הדברים״
הטענה של אברהם היא שתורת האבולוציה (או בעצם הנחה אחת בתוך תורת האבולוציה) היא טאוטולוגיה פראקטית, בדומה לחיבור האריתמטי. זה רלבנטי לחלוק על הטענה זו. מה שאיננו רלבנטי (אם כי בהחלט מעורר דיון מעניין) זה לייחס לאברהם אי הבחנה בין גרסה נאיבית ולא נאיבית של עיקרון ההפרכה. שזה מה שטענתי, החל מתגובתי הראשונה:
״זה נכון שיש אצל מיכאל אברהם אי הבחנה מסוימת בין תירוצים לגיטימיים ובין תירוצים אד הוק. אבל ההסבר לאי ההבחנה הזו איננו ההסתמכות על תזת פופר, או אי הסתמכות על תזת דוהם קוויין. ההסבר הוא בהנחה שיש בבסיס תורת האבולוציה טענה אנליטית, טאוטולוגיה״
מתנצל שוב על התגובה המאוחרת. הזמן שלי קצר בטירוף בחודשים האחרונים. כרגיל, כתבתי הרבה ואשמח לפידבק. תגידו לי אם זה יותר מדי מלל בשבילכם (במיוחד רם), ואשמח לנסות לקצר הרבה יותר בפעם הבאה.
א.א. יהדות:
שלום לך. תודה על המחמאות ועל שטרחת להגיב.
אתה צודק שמיכאל אברהם טוען שמקרה העצלן היורד מהעץ היא דוגמא לתרצנות אד הוק של אבולוציוניסטים. אתה טועה במחשבה שהוא מבסס זאת, כפי שבקשתי ממנו לעשות בציטוט שהבאת מתוך דבריי. להלן הדברים הרלוונטיים מתוך פרק 4 בספרו (עמ' 256):
התכונה הבולטת ביותר של הציטוט הזה מבהירה שזאת דווקא דוגמא רעה. בפסקה הזאת אין ולו הפניה אחת למשהו שכתב או אמר אבולוציוניסט אחד בנושא. זכור שלצטט סתם אבולוציוניסט מעלה השערות בנושא האבולוציה של התכונה הזאת לא עוזר לאברהם. העלאת השערות היא חלק מכל מדע. אברהם צריך להראות שאלו השערות אד הוק – כאלו שנועדו להציל את האבולוציה מהפרכה ותו לא, ולא טורחים לבחון אותן בצורה מדעית כנה, באמצעות ניסוי ותצפית.
באיזה מובן אברהם עשה זאת כאן? האם זאת דוגמא בה אברהם "לא רק *טוען* בספר של[ו] שביולוגים אבולוציוניים נתנו תירוצים אד-הוק, אלא גם מבסס זאת"? כמובן שלא. איך בכלל אפשר *לבסס* דבר כזה בלי לתת אפילו מקור אחד בו אבולוציוניסט בודד באמת תירץ תירוצים אד הוק? גרוע מזה, זכור שאברהם לא טוען שיש איזה ביולוג אבולוציוני תרצן אחד. אני נותן לו הנחה עצומה כשאני מוכן להסתפק באיזה מאמר אחד בודד של אבולוציוניסט אחד כדי בכלל להתחיל דיון על הסוגיה. אחרי הכל, הוא טוען שהתרצנות האד הוקית חובקת את כל תחום הביולוגיה האבולוציונית.
עדו ס:
שלום לך. אתה צודק שהשנה התפרסם מחקר יפה מאד שסיפק תמיכה בהשערה שתיארת (הפניה למטה). אני מעוניין לסייג קצת את מה שאמרת. המחקר שאתה מדבר עליו אמנם סיפק תמיכה ניסויית ותצפיתית יפה מאד להשערה שהוא העלה, אבל ההשערה הזאת רחוקה מלהיות מבוססת לגמרי. היא מבטיחה, היא בהחלט נתמכת על ידי ראיות, אבל זה עוד לא מספיק. זה לא מוריד מערכה כמובן, רק מעלה בערכה של העבודה המדעית שעוד יש לעשות. :)
Pauli, J. N., Mendoza, J. E., Steffan, S. A., et al. (2014). A syndrome of mutualism reinforces the lifestyle of a sloth. Proceedings of the Royal Society B: Biological Sciences, 281(1778).
http://rspb.royalsocietypublishing.org/content/281/1778/20133006.abstract
רם:
שלום רב לך. אני חייב להחמיא לך על ההתמדה. המשך כך.
לגבי דבריך כעת. אני חושב שבניסוח החדש שלך אני מבין יותר טוב למה אתה חותר, אם כי לא מסכים שאתה צודק. הטעות שלך הכי בולטת בדברים הבאים:
השאלה היא איך הבנת מכל מה שאמרנו ש"הסברה המרכזית עצמה אינה מועמדת להפרכה"? בוודאי שהיא מועמדת להפרכה (למען הסר אי-וודאות, מועמד להפרכה = candidate for refutation). קח כדוגמא את זנב הטווס שכל כך חביב על אברהם. לשיטת אברהם, הברירה הטבעית היא מועמדת להפרכה על ידי עצם קיומו של זנב הטווס, כי הוא תכונה מכבידה. כלומר, הסברה שזנב הטווס נוצר על ידי הברירה הטבעית היא מועמד להפרכה כאן.
הבעיה היא שאותו ממצא בדיוק, זנב הטווס, עקבי גם עם מסקנה אחרת לחלוטין – סברת עזר כלשהי הופרכה. הניסוח הכי כללי של סברת העזר הזאת הוא שזנב הטווס רק מכביד על הטווס, ולא מקנה לו יתרון אדפטיבי מספק. גם סברת העזר הזאת היא מועמדת להפרכה. כעת נשאלת השאלה, איך נבדיל בין שתי הסברות הללו? איך נדע איזה מהמועמדים להפרכה באמת הופרך ואיזה לא?
כאן כבר צריכים לבצע ניסויים ותצפיות שיאששו או יפריכו כל אחת מהן באופן עצמאי. במקרה של זנב הטווס, אפשרי לחלוטין שעיקרון ההכבדה נמצא מאחוריו ואפשר לבדוק זאת ניסויית (עיין במאמר). אתה מוזמן לעלעל בספרות המחקר ולגלות לי אם אתה מוצא שעשו זאת. זה פחות רלוונטי כרגע. לצרכנו, נניח תסריט היפותטי קיצוני. נניח שספרות המחקר מראה שכל הסברות האבולוציוניות שטענו שיש איזה יתרון אדפטיבי מסוים לזנב הטווס הופרכו בצורה חד-משמעית.
מצב כזה דוחק את האבולוציוניסט לפינה. הוא מציב בפניו אתגר להסביר משהו באמצעות תהליכים אבולוציוניים והוא לא מצליח להסביר אותו. הוא עדיין לא מראה באופן חד-משמעי שהתכונה המכבידה לא נוצרה על ידי הברירה הטבעית. למה? משום שעצם קיומן של תכונות מכבידות הוא מבחן הפרכה גרוע לברירה הטבעית. הוא לא ספציפי מספיק כדי להניב הפרכה חזקה של הסברה הכללית שהתכונה נוצרה על ידי הברירה הטבעית. אבולוציוניסטים מנסים למצוא יתרון אדפטיבי לתכונות מכבידות בדיוק בגלל ששום דבר בתיאוריית הברירה הטבעית לא קובע שתכונות מכבידות סתמא לא יכולות להיווצר על ידה. לכן קיומן של תכונות מכבידות זוכות ליחס של דבר מאתגר להסביר, והרבה פחות ראיה חיובית לכך שהן לא נוצרו על ידי הברירה הטבעית.
בקיצור, אפילו אם נניח שאבולוציוניסטים כשלו לחלוטין באיתור יתרון שרידותי לתכונה המכבידה, קיומן של תכונות כאלו הוא ראיה מפריכה מאד מאד חלשה. בנקודה הזאת, כדאי להדגיש משהו. העובדה שעצם קיומו של זנב הטווס הוא מבחן הפרכה גרוע לברירה הטבעית הוא לא כשל של הברירה הטבעית. זה כשל של הנסיין או יותר נכון של ההוגה שחושב שהן דווקא כן מבחן מפריך טוב, מיכאל אברהם (רמזתי את זה במאמר עצמו).
כל זה מוביל אותנו לשאלה הבאה. איך נחזק את מבחן ההפרכה הזה? מה יחשב כראיות עצמאיות שמראות באופן ספציפי שהברירה הטבעית לא הפיקה את זנב הטווס בגלל שיש לו איזה יתרון שרידותי כלשהו? יש כמה דרכים לעשות זאת, אבל להלן החביבה עלי. אם ידוע הבסיס הגנטי של התכונה המכבידה, אפשר לבחון בשיטות חישוביות שונות את דפוס הסלקציה שעברו הגנים שאחראיים לה. נצפה לראות שהגנים הללו עברו בשלב כלשהו בהיסטוריה שלהם סלקציה חיובית, סלקציה *לטובת* התכונה הזאת. אם לא נמצא כזה דפוס של סלקציה חיובית, אלא דפוס אחר, אזי הפרכנו את הסברה שהתכונה המכבידה התפתחה. פישטתי כאן מאד, כי זה הרבה יותר מסובך, אבל אני חושב שזה פישוט סביר.
חשוב להדגיש דבר מה. בניגוד לעצם קיומה של תכונה מכבידה, מבחן ההפרכה הזה כבר לא עקבי עם הטענה שיש איזה יתרון אדפטיבי שמקנה זנב הטווס ולא מצאנו אותו. הוא ספציפית תומך בסברה שהתכונה הזאת לא התפתחה בגלל שיש לה יתרון סלקטיבי כלשהו. הממצא הזה *כן* סותר, וסותר חזק, את תיאוריית הברירה הטבעית.
אני חושב שהדברים הללו מבהירים: (א) טעית כשחשבת שהברירה הטבעית היא לא מועמדת להפרכה ו(ב) שחלק ממה שבילבל אותך הוא העובדה שמיכאל אברהם בחר מבחן הפרכה גרוע מאד לברירה הטבעית, כזה שלא ספציפי מספיק. כעת כשתיקנתי את שני הרשמים הללו, האם המצב ברור יותר?
כעת אני רוצה להזכיר לך ממה התחלנו. כל מה שאמרתי כאן רק עונה לטענה שלך. היא טענה מעניינת ושווה התייחסות, אבל המצב של מיכאל אברהם נותר כשהיה. על פי ההגדרה שלו, השאלה האם דבר מה הוא טאוטולוגיה פרקטית נענית באמצעות בחינת ההתנהגות של מדענים. זה קריטריון התנהגותי. אתה ואני מנהלים דיון מרתק ועמוק על מהי התנהגות נאותה להתמודדות עם הפרכה. כל מה שעשינו הוא לחדד את הקריטריון. מיכאל אברהם עדיין צריך ליישם את הקריטריון. ספציפית, הוא צריך להראות שביולוגים אבולוציוניים מתמודדים עם דוגמאות מפריכות באמצעות תירוצי אד הוק וככזאת הופכים אותה ללא ברת הפרכה באופן מעשי. בפועל, לא רק שהוא לא עושה זאת, אלא ניכר שהוא בכלל לא מודע לתוכן הקריטריון עצמו.
לשאלתך בסוף לגבי התפוז: אני באמת לא מבין למה זאת קושיה. אני עומד לעשות אובר-קיל כי נמאס לי לשמוע את הדוגמא הזאת (בבקשה, אל תיקח את זה אישית). בניגוד לדוגמת זנב הטווס, כאן לא מדובר בניסוי מפריך "רועש" במיוחד. משום שיש לנו גוף עצמאי וגדול של ראיות (פחות או יותר כל ניסיון החיים שלנו) שתומך בחוק הפיזיקלי הזה, מן הסתם שתצטרך לעשות קצת עבודה כדי להראות שמצאת הפרכה לחוק הזה. תצטרך להראות שהתופעה חוזרת על עצמה ולעשות כל מיני בקרות (לדוגמא, תקיף את הסל בגדר כדי למנוע מאנשים להוסיף אליו תפוזים בהחבא). אנחנו תמיד עושים כאלו דברים במדע. אנחנו דורשים לשחזר ניסויים, אנחנו דורשים שהם יהיו מבוקרים וכדומה. זה נכון שבעתיים כשמדובר בנתונים שלכאורה מפריכים טענה שנתמכת על ידי גוף ראיות עצום. אחרי שתעבור את דרך החתחתים המדעית הזאת, ברכותיי, מצאת הפרכה לחוק הפיזיקלי האמור.
מה החשיבות המעשית של התגלית שלך לחיי היום יום שלנו? אפסית. אחרי הכל, לא גילית שהחוק הפיזיקלי הזה אף פעם לא עובד. גם אחרי שתעשה את כל הניסויים שלך, עדיין יהיה נכון שברוב רובם של הנסיבות בחיינו החוק נכון. מה שכן, תפתח תחום חדש למחקר – באיזה נסיבות החוק הזה לא עובד, למה הוא לא עובד בהם, מה המכניזם שגורם להופעת התפוז העודף בסל וכדומה. כל אלו שאלות אמפיריות מרתקות. אולי תגלה עקרונות פיזיקליים חדשים. אני לא יודע. זאת דוגמא היפותטית של מיכאל אברהם. תפעיל דמיון לגבי ההשלכות. :)
כל מה שעשיתי עכשיו הוא ליישם את מה שאמרתי על ביולוגיה אבולוציונית על הדוגמא שנתת. אלו אותם סטנדרטים, וזאת הסיבה שמדובר בדוגמא גרועה. התשובה עליה היא הלכה למעשה "אם אתה מפעיל חשיבה מדעית, תוכל להעמיד את ההשערה הזאת לבדיקה מדעית ואכן לאמת שגילית דוגמא מפריכה". אולי זאת נשמעת תשובה מוזרה, אולי אפילו קיצונית. עדיין, למה אנשים מצפים? הדוגמא עצמה נשמעת מוזרה וקיצונית. המצב שאנחנו מתבקשים לדמיין סותר את כל הניסיון היומיומי שלנו. לא מפתיע שהדרך להתמודד עם כזאת דוגמא בעצמה נשמעת קיצונית ומוזרה.
הקיצוניות של הדוגמא שלו היא חלק מהסיבה שאני חושב שהיא לא מדגימה את מה שמיכאל אברהם חושב שהיא מדגימה. הוא נתן תסריט כה קיצוני שאנשים שלא מנוסים בחשיבה מדעית מתפתים להתנהג בו בצורה ששונה לחלוטין מאנשים שכן מנוסים בחשיבה מדעית. אחרי הכל, הקיצוניות של הדוגמא מעוררת להערכתי אצל רוב האנשים את האינטואיציה ה"דוגמטית", את הקול הפנימי הזה שאומר "לא, אני לא חושב שזאת דוגמא מפריכה לחוק הפיזיקלי הזה, אני אמשיך להיאחז בנכונות החוק הזה". לכן, במקרה הטוב הדוגמא הזה רק הדגימה שאנשים לא רגילים לחשיבה מדעית. זה חדשות למישהו?
לגבי הפסקה האחרונה בדבריך – אתה מחזיר אותנו אחרונה. התייחסתי לטענה הזאת בתגובה מה-15 מרץ 2014 בשעה 14:07, בהודעה שיועדה לכלל המגיבים. אם אתה מעוניין להוסיף משהו, אתה מוזמן, אבל נכון לעכשיו אני מפספס מה חדש במה שאמרת.
תודה על התגובות המושקעות שלך. למרות שאני לא מסכים עם מה שאתה אומר, ניכר שאתה חושב על הנושא. ישר כוח והמשך יום נפלא.
אתולוגיקה, תודה על תגובתך. אני רוצה לציין לטובה את עצם נכונותך לבירור מתמשך. אני בהחלט לא לוקח את זה כמובן מאליו.
הייתי רוצה להאמין שאנחנו מתקדמים. הגם שלסירוגין נראה שאי ההבנה רק הולכת וגדלה. כך למשל אתה כותב:
״אני חושב שהדברים הללו מבהירים: (א) טעית כשחשבת שהברירה הטבעית היא לא מועמדת להפרכה ..״
מתיי טענתי שהברירה הטבעית לא מועמדת להפרכה? מתברר שייחסת לי טענה שלא טענתי, ועל בסיס זה הקדשת את מרבית התגובה שלך לטיעון שכלל לא נוגע לדיון.
אני טענתי טענה יחידה, בבסיס הדיון: שהטענה שלך במאמר, כי מיכי אברהם משתמש בספר בגרסה פשטנית של עיקרון ההפרכה, היא שגויה, חסרת בסיס.
בתגובה שלך מ-15.3 (שאזכרת גם בתגובה האחרונה) היה נראה שהבנת מה אני טוען, והגבת לטענה. חלק מאותה תגובה שלך היה טיעון שנראה לי שגוי, לא תקף. התגובות העוקבות שלי נגעו לאותו טיעון. אולי בגלל שהתמקדתי רק בו אתה איבדת את ההקשר.
אחזור לטיעון מה-15.3 למטה. תחילה אנסה לסדר מחדש את כלל הטענות, כך שההקשר יוגדר היטב:
1. אברהם טען שתזת הברירה הטבעית איננה מועמדת, פראקטית, להפרכה.
2. אתה הסקת מהטענה של אברהם שהוא השתמש בגרסה פשטנית של עיקרון ההפרכה (גרסה שאתה מייחס לפופר). ההצדקה שלך לייחוס הגרסה הפשטנית לאברהם הייתה כזו:
א. בדיון של אברהם על ההתנהגות של ביולוגים נוכח הפרכת ציפיות, הוא מייחס לביולוגים תירוצים סתמיים.
ב. למעשה הביולוגים מספקים (לפעמים) תירוצים לגיטימיים. הם מנסים להפריך את סברות העזר.
ג. אם כן, מדוע אברהם לא מבחין בין תירוצים סתמיים ותירוצים לגיטימיים? זה מזמין הסבר.
ד. ההסבר שלך לחוסר ההבחנה הנו: שימוש בגרסה פשטנית של עיקרון ההפרכה. לפי הגרסה הפשטנית הפרכה היא הפרכה היא הפרכה. וכל ניסיון להכחיש את ההפרכה הנו סתם תירוץ.
ה. לעומת זאת, לפי גרסה מורכבת יותר של עיקרון ההפרכה, הפרכה איננה מציינת מיידית איזו סברה הופרכה. יתכן שהסברה המרכזית הופרכה, אך יתכן גם שבעצם אחת או יותר מסברות העזר הופרכו. מי שבודק סברות עזר איננו (סתם) מתרץ.
ו. המסקנה שלך: אברהם השתמש בגרסה הפשטנית של עיקרון ההפרכה.
3. אני טענתי שיש הסבר טוב יותר (פשוט יותר, סביר יותר) לחוסר ההבחנה שהפגין אברהם בין תירוצים סתמיים ובין נימוקים לגיטימיים. ושאין לכן הצדקה לייחס לאברהם שימוש בגרסה פשטנית של עיקרון ההפרכה. ההסבר הוא שההבחנה בין תירוצים טובים יותר ופחות פשוט לא עניינה את אברהם באותו פרק. כמוכן ההבחנה לא משפיעה לכאן או לכאן, לדעתו, על הטיעון שלו ועל מסקנתו. ביתר פירוט:
א. אברהם מאמין כאמור שהסברה המרכזית (תזת הברירה הטבעית) איננה בת הפרכה. גם אם איננה טאוטולוגיה במובן הלוגי החמור, היא טאוטולוגיה פראקטית (מעשית).
ב. המעמד של תזת הברירה הטבעית, לעניין הפרכה, לפי אברהם, דומה למעמד של החיבור האריתמטי הפראקטי. למשל לכך שהמנייה של תפוזים שאתה מוסיף לסל, מצייתת לחוקי החיבור האריתמטי.
ג. על פי אברהם פשוט איננו מסוגלים (לא אתה, לא אני, לא אברהם, לא הביולוגים) לקחת ברצינות את האפשרות שתזת הברירה הטבעית תופרך. כפי שאיננו מסוגלים לקחת ברצינות את האפשרות שתזת החיבור האריתמטי של תפוזים תופרך.
ד. אברהם מודה אמנם שתיאורטית תתכן הפרכה, הן של תזת הברירה הטבעית והן של תזת מניית התפוזים. אבל פראקטית הפרכה לא תתכן, לדעתו. כלומר: אפילו אם כל ההסברים האלטרנטיביים שעלו בדעתנו הופרכו, נמשיך להאמין שיש הסבר תקף שטרם עלה בדעתנו.
ה. אם כך, שאלת ההפרכה של תזת הברירה הטבעית פשוט איננה עולה, מלכתחילה, על הפרק. במקרה של הפרכה נסיונית בביולוגיה אבולוציונית, לביולוגים אין בכלל אופציה אחרת אלא לחפש סברות אחרות שהופרכו, סברות עזר.
ו. זה מה שאברהם מכנה פשוט, באופן גורף, תירוצים או הסברים. ההבחנה בין תירוצים יותר טובים ופחות טובים לא עולה שכן היא לא עניינה את אברהם, באותו פרק. ההבחנה הזאת איננה רלבנטית (לדעתו) לטענתו המרכזית באותו פרק.
ז. אין אם כן הצדקה לייחס לאברהם שימוש בגרסה פשטנית של עיקרון ההפרכה. שכן שוב, הסברה המרכזית, תזת הברירה הטבעית, כלל איננה מועמדת להפרכה, לדעתו. ולכן עיקרון ההפרכה פשוט לא מופעל לגביה: לא בגרסה פשטנית, לא בגרסה מורכבת, לא מופעל כלל. נכנס שם לפעולה משחק אחר: משחק של הסברים ותירוצים, טובים יותר וטובים פחות, בעוד שנכונות הסברה המרכזית, תזת הברירה הטבעית, כלל לא מוטלת בספק ולא עולה כשאלה.
עד כאן לשחזור ההקשר. כעת אאזכר בקצרה את אותו הטיעון שנראה לי שגוי בתגובתך מ-15.3. הטיעון חזר בכמה גרסאות. הנה אחת מהן, בשילוב הערות שלי:
״אברהם לא נכנס, לא כאן וגם לא ממש גם בהמשך הפרק, להבדל בין תירוצים בעלמא ונימוקים לגיטימיים לכך שההפרכה היא לא באמת הפרכה.״
נכון
״הוא פשוט מניח שאלו תירוצים [בעלמא ר.].״
לא נכון. הנכון הוא כמו שכתבת במשפט הקודם: הוא פשוט לא מבחין בין נימוקים טובים ותירוצים פחות טובים. ההבחנה פשוט לא חשובה לו, ולא מעניינת אותו, באותו פרק בספרו.
״זכרו את הנקודה הזאת. היא הסיבה שהוא בוודאות משתמש בקריטריון הפרכה נאיבי.״
לא נכון. ומה הטיעון שתומך בזה?
״באיזה מובן דבר מה הוא טאוטולוגיה פרקטית, אם מצילים אותו מהפרכה על ידי סברה נוספת שנבחנה אמפירית באופן עצמאי? באף מובן, כמובן.״
לא נכון. על זה דנתי בתגובותיי העוקבות. הסברה המרכזית (תזת הברירה הטבעית), בהיותה טאוטולוגיה פראקטית, מראש לא מועמדת להפרכה, לפי אברהם. ממילא אין שום צורך ״להציל אותה מהפרכה״. בין אם אתה מביא תירוץ סתמי, בין אם אתה מביא סברה רצינית ובוחן אותה אמפירית, ובין אם נגמרו לך כל התירוצים וההסברים, זה לא מעלה ולא מוריד להיות הסברה המרכזית טאוטולוגיה פראקטית – חסינה מהפרכה – לפי אברהם.
האם ברור עכשיו יותר מה אני טוען, ומה לא? אצפה להתייחסותך.
אם אתה מעוניין להפנות אותי שוב למאמר או לאחת התגובות הקודמות, אנא צטט את המשפטים הרלבנטיים. אל תשלח אותי בבקשה לחיפושים בערמה שם למעלה.
אני מעריך את היענותך ואת ההשקעה שלך. בברכה ובהצלחה
@רם:
תודה על תגובתך. מתנצל על התגובה המאוחרת. משום מה לא קיבלתי התראה שפירסמת תגובה.
יש לי בעיות עם כמה מהסעיפים שכתבת, אך אתמקד בסעיפים ו ו-ז בדבריך. ראשית, יש את השאלה מה אברהם באמת אומר. טענת בסעיף ו:
אני חולק על הטענה הזאת. קראתי את הפרק הזה של אברהם כמה פעמים. כל פעם שאברהם מתיימר לבסס שתיאוריית האבולוציה (או מרכיב שלה) לא ניתנת להפרכה, אברהם מציג כתירוץ בעלמא את דרך ההתמודדות של הביולוגים האבולוציוניים עם הפרכה לכאורה. ברור מדבריו שהעובדה שמדובר בתירוצים בעלמא היא הסיבה שתיאוריית האבולוציה לא ניתנת להפרכה. כשביולוגים אבולוציוניים מציעים סברה שנועדה להתמודד עם הפרכה לכאורה, אברהם מוצא בה מאפיינים של תירוץ בעלמא. המאפיינים הללו כוללים, אך לא מוגבלות לדברים הבאים:
* אפיון הסברה כ"אד הוק" (כשהוא דן בסחף אבולוציוני. עמ' 260)
* הצגת הראיות לטובתה כמעגליות (לדוגמא, כשהוא עוסק בעיקרון ההכבדה. ע"מ 256-257)
* הצגתה כתירוץ שלא מנסים בכלל לבסס על ניסוי או תצפית (לדוגמא, כשהוא עוסק ב"פיגומים" כתשובה לטענת ה"מורכבות בלתי פריקה". ע"מ 258-259)
*הצגתה כאיזה פיתרון קסם בלתי מדיד (לדוגמא, כשהוא דן במעמדן של מוטציות. החל מעמ' 266)
לדעתו חלק מהסברות הללו בלתי ניתנות להפרכה, אפילו לא תיאורטית. במקרים אחרים, פשוט אין ביולוגים אבולוציוניים מדגימים חוסר מוכנות להעמיד את הסברות שלהם במבחן אמפירי. כך או כך ברור שמדובר בתירוצים בעלמא לשיטתו.
ברור מדברים אלו שהקייס של אברהם מקבל את כוחו מהטענה שכקהילת חוקרים ביולוגים אבולוציוניים מתרצים תירוצים בעלמא. אם הם לא מתרצים בעלמא, אם הם בוחנים באופן עצמאי את ההסברים שלהם לדוגמאות מפריכות לכאורה, אם הם מקפידים לעמוד בקריטריון ההפרכה של פופר ולוודא שהתירוצים שלהם הם לא סתם תירוצי אד הוק – מה הקייס של מיכאל אברהם בדיוק? מה הוא טוען? "הו, הביולוגים האבולוציוניים האלו… הם בוחנים את הסברות שלהם באןפן מדעי"? איזה סוג טענה זאת? איך זה מדגים שתיאוריית האבולוציה בלתי ניתנת להפרכה? זה כמובן לא וניכר שהוא יודע זאת. האבחנה בין תירוצים בעלמא לנימוקים טובים כן חשובה לאברהם והוא מראה שהיא חשובה לו. זאת לא המובן של חוסר אבחנה בין תירוצים בעלמא לנימוקים טובים שעליו ביקרתי את אברהם.
שים לב: אני לא טוען שלפי אברהם כל פעם שביולוגים אבולוציוניים נתקלו בהפרכה לכאורה הם התמודדו איתה בדרכים לא מדעיות. אני טוען (1) שלדעת אברהם יש הרבה מקרים בהם ביולוגים אבולוציוניים התמודדו עם הפרכה לכאורה בדרכים לא מדעיות ו(2) שדווקא מקרים אלו הם הבסיס לטענה שלו שתיאוריית האבולוציה (או רכיב בה) לא ניתנת להפרכה. אם אתה טוען אחרת, אתה מוזמן לבסס זאת על דבריו. צטט מהם או לפחות הפנה אותי לעמודים שמדגימים אחרת.
שנית, אתה יכול לטעון כנגד מה שהרגע אמרתי את מה שכתבת בסעיף ז:
זה טריק לשוני שמטעה אותך. עיקרון ההפרכה הוא לא משהו שביולוגים אבולוציוניים מפעילים או לא מפעילים. עיקרון ההפרכה הוא קריטריון באמצעותו שופטים את המדעיות של שיטת המחקר הנהוגה בביולוגיה אבולוציונית. הקריטריון קובע את הדבר הבא. אם החוקרים בתחום הביולוגיה האבולוציונית הוגים סברות שניתנות להפרכה אמפירית, אזי התחום מדעי. אם לא הוגים כאלו סברות בתחום הזה, אזי התחום לא מדעי. מיכאל אברהם טוען שתיאוריית האבולוציה לא עומדת בקריטריון הזה (עיין בדבריו על מעמדן של מוטציות, עיין בדבריו על תירוץ הפיגומים ועוד דוגמאות רבות). יותר מזה, אברהם מוסיף גם קריטריון סוציולוגי (שגם פופר השתמש בו). הוא סבור שביולוגים אבולוציוניים גם לא מנסים להעמיד את הסברות שלהם במבחן אמפירי. הם מסתפקים בלומר אותן כתירוצי אד הוק בלי לבחון את הנכונות שלהם אמפירית (פופר מכנה את ההתנהגות הזאת conventionalist stratagem בכתביו).
הדגמתי במאמר ששתי הטענות הללו שגויות. התחלתי בלבסס שדחיית סברת עזר בעייתית היא דרך מדעית לחלוטין להתמודד עם הפרכה לכאורה, בהינתן שדוחים אותה בזכות ראיות עצמאיות. ניתחתי דוגמת עיקרון ההכבדה של אברהם. הוא טען שזאת דוגמא לתירוץ שהאישושים לו מעגליים, ושלכן מדובר בהתמודדות לא-מדעית עם ניסיון הפרכה. הדגמתי שהאישושים לעיקרון ההכבדה לא מעגליים. כמו כן, הדגמתי שביולוגים אבולוציוניים עשו מאמץ כדי לבחון את הסברות הללו.
מזה הסקתי מסקנה ברורה: מיכאל אברהם משתמש בעיקרון הפרכה פשטני, כזה שבו "הפרכה" לא מוגדרת כראוי. טענתי (וביססתי, בעזרת תזת דוהם-קווין) שלביולוגים אבולוציוניים יש מרחב תמרון מסוים בבואם להתמודד עם הפרכה לכאורה. אברהם צריך לבסס שהם משתמשים במרחב התמרון הזה לרעה או שאין להם מרחב תימרון כזה. לפני שהוא עושה זאת, הוא לא יכול לטעון שהאבולוציה לא ניתנת להפרכה, כי הוא לא יכול לטעון (1) שאין להם דרך מדעית להתמודד עם דוגמא מפריכה לכאורה או (2) שהם מתמודדים עם דוגמא מפריכה לכאורה באופן לא מדעי. אם (1) נכון, תיאוריית האבולוציה בלתי ניתנת להפרכה אפילו באופן תיאורטי. אם (2) נכון, תיאוריית האבולוציה לא ניתנת להפרכה באופן פרקטי. על מנת לבסס שתיאוריית האבולוציה בלתי ניתנת להפרכה, אברהם צריך להראות ש(1), (2) או שניהם נכונים.
בפועל, הוא לא מראה זאת. הוא טוען זאת. כפי שטענתי במאמר עצמו, אברהם "אף פעם לא הראה שביולוגים אבולוציוניים משתמשים במרחב התמרון הזה לרעה, אלא רק טען שהם עושים זאת". זאת הסיבה שהוא משתמש בקריטריון הפרכה נאיבי. הוא מניח שהדוגמאות שלו הן באמת הפרכה לתיאוריית האבולוציה, ולא דוגמאות מפריכות לכאורה שביולוגים אבולוציוניים מתמודדים או התמודדו איתן באופן מדעי.
שאלת "מתיי טענתי שהברירה הטבעית לא מועמדת להפרכה?". טענת זאת במובן שאמרת שזאת טענתו של מיכאל אברהם. כמובן הטענה הזאת היתה רק אמצעי למטרה. כפי שהסברת גם עכשיו וגם בתגובתך הקודמת, המטרה שלך היא לבסס שהטענה במאמר שלי ש"מיכי אברהם משתמש בספר בגרסה פשטנית של עיקרון ההפרכה, היא שגויה, חסרת בסיס". זה לא גורע מהעובדה שטענת שהברירה הטבעית לא מועמדת להפרכה בעיני אבולוציוניסטים. אם לא טענת זאת, מה עלי לעשות עם המילים הבאות שלך, שכתבת בתגובה הקודמת? (דגש שלי)
ומה אומרות המילים הבאות מהתגובה הנוכחית שלך?
בתגובתי הקודמת הסברתי למה הטענה הזאת שגויה ואת המקור הפוטנציאלי לבלבול שלך. אוסיף עכשיו עוד משהו מאד אירוני. העובדה היא שאנחנו יודעים שתזת הברירה הטבעית לא נכונה לגבי תכונות רבות. במילים אחרות, אנחנו יודעים (יש לנו ראיות מעולות לזה!) שתכונות רבות לא התפתחו באמצעות הברירה הטבעית. לדוגמא, רצפים ענקים בגנום האנושי (ולא רק בו) לא היו תחת סלקציה בעבר. הם בוודאי לא נקבעו על ידי הברירה הטבעית. זאת רק דוגמא נוספת לעד כמה אברהם פשוט מנותק לחלוטין מהביולוגיה האבולוציונית. התירוץ היחיד שנשאר לו הוא להכניס איזה תוכן אחר אל תוך המילים "תזת הברירה הטבעית", תוכן שאני לא מכיר ביולוג אבולוציוני שמכניס לה, ולטעון שבמובן הזה תזת הברירה הטבעית בלתי ניתנת להפרכה או לפחות חסרת ביסוס. הוא מנסה לעשות זאת, הן בפרק 3 והן בפרק 4 בספרו. אתייחס לזה כנראה רק כשאעסוק בפרק 3 בספרו.
אנא המשך להגיב. אני אמנם לא מסכים איתך, אבל הדיון איתך מנומס ונעים. מקווה שהשבת עוברת עליך בנעימים ומאחל לך כל טוב.
@אתולוגיקה: תודה על תגובתך.
שמתי לב כעת שפרסמת מאמר נוסף. בזמן כתיבת התגובה טרם הצצתי במאמר החדש, ומה שאני כותב כאן לא מתייחס אליו, מהבחינה הזאת.
אתייחס כאן לנקודה יחידה. אז אני שוב מתמקד. בסיום אזכיר בקצרה את ההקשר הרחב יותר (עיקרון ההפרכה הפשטני).
בתגובתך אתה שב וטוען כי התנהגותם של הביולוגים היא שעושה את תורת האבולוציה, לפי אברהם, ללא בת הפרכה. לדבריך, לא רק שתורת האבולוציה בפני עצמה, לפי אברהם, היא כן בת הפרכה, אלא שהדוגמאות שמזכיר אברהם הן לשיטתו דוגמאות מפריכות, ורק התנהגותם המפוקפקת של הביולוגים חוסמת את ההכרה בהפרכות הללו.
קל להראות, אני חושב, שהפרשנות הזו לא נכונה. לצורך זה אביא עכשיו ארבעה טיעונים, עם ראיות מהטכסט.
ראשית: לפי דבריך תורת האבולוציה שייכת, עבור אברהם, לקטגוריה של התיאוריות שפופר ביקר את החוקרים שלהן על התחמקות שיטתית מהפרכה. כאלה היו למשל: האסטרולוגיה, תורת הכלכלה המרכסיסטית, הפסיכולוגיה הפרוידיאנית והאדלריאנית. לו אברהם היה חושב שתורת האבולוציה היא כזו, היה צריך לצפות שהוא יקביל אותה לתיאוריות כאלה, כלומר לתיאוריות שכבר יש להן שם רע במובן הפופריאני.
אבל בפועל, ה-״תיאוריות״ אברהם מקביל אליהן את תורת האבולוציה הן המתמטיקה והלוגיקה! כלומר לתיאוריות המוצקות והאמינות ביותר, ושכלל לא מאוימות (לפחות פראקטית) מעצם האפשרות של הפרכה, בלי קשר להתנהגות של המעורבים. בניגוד לדבריך, מה שאברהם טוען זה שתורת האבולוציה איננה בת הפרכה בגלל שרמת הוודאות שלה דומה לזו של המתמטיקה. ולא בגלל התנהגות הביולוגים.
״במונחים של המבוא לפרק זה, אפשר לומר שהיא [תיאוריית האבולוציה] דומה למתמטיקה וללוגיקה, ולא לתיאוריה על כנפי הפיות״ (253)
״התיאוריה עדיין .. לא בת הפרכה .. זה .. מראה שיסודה של התיאוריה אינו מדעי אמפירי, אלא מתמטי״ (258)
שנית: לו אברהם היה באמת חושב שתורת האבולוציה דומה לאחת התיאוריות שביקר פופר (למשל הכלכלה המרכסיסטית) היה נובע מכך מייד שלדעתו אפשר, וגם ראוי, לעשות ביולוגיה יותר מדעית מזו שנהוגה היום. דהיינו שיכול היה להיות, וראוי היה להיות, מדע ביולוגי שחוקריו לא מתעסקים בהתחמקויות. אצל פופר ההשלכות האלו קיימות. פופר דגל בקיום מחקר של כלכלה, פסיכולוגיה וענפים אחרים שיעמדו בקריטריונים מחמירים של מדעיות.
אבל בפועל, אין בטכסט של אברהם שום סימן להשלכות כאלה ביחס לביולוגיה. הוא לא כותב ולא רומז בשום מקום שהביולוגיה הקיימת צריכה לעבור תיקון, או צריכה להיות מוחלפת בביולוגיה חדשה.
״טענתי כאן אינה באה למעט מערכו של המחקר האבולוציוני״ (263)
״הויכוח הוא אך ורק במישור הפילוסופי, ולא בזה המדעי״ (264)
שלישית: כאמור אתה טוען שהתנהגות הביולוגים היא הסיבה, לפי אברהם, לכך שתורת האבולוציה איננה בת הפרכה.
אבל בפועל, אברהם חוזר וטוען את ההפך: זה שתורת האבולוציה אינה בת הפרכה, זה מה שמסביר, ואף מצדיק (!) את אותה התנהגות חמקנית של הביולוגים. ומה שמסביר את אי הניתנות להפרכה זו איננה התנהגות הביולוגים, אלא פשוט רמת הוודאות הגבוהה של תורת האבולוציה, וודאות שקרובה (כאמור) לזו של המתמטיקה.
״הדרך היחידה להסביר פירכה בטאוטולוגיה היא … למצוא טעות בהנחות המובלעות בה. לעולם לא נוכל להפריך אותה עצמה, וגם אם תימצא הפרכה אנחנו לא נתייחס אליה ככזו. מה יקרה אם לאחר זמן ממושך מאוד עדיין לא נמצא הסבר לפירכה כזו? … במקרים כאלו אנחנו נחפש תירוצים דחוקים מאוד, לפעמים אפילו בדיוניים … נציע תיאוריות מטורפות לחלוטין … זה מה שכינינו למעלה טאוטולוגיה פראקטית … במצב כזה, אדם סביר [!] יתייחס להשערות הפרועות הללו כאל פתרונות קבילים, שכן סבירותו של הוויתור על הטאוטולוגיה … נמוכה הרבה יותר (בעצם … חסר סבירות לחלוטין)״ (241-2)
״מה ששורד מוגדר מעצם מהותו כשריד .. גם אם לא מצאנו את המנגנון הזה מראש, ברור לנו שישנו מנגנון כזה … הטענה היא שודאי יש הסבר, אלא שאנחנו לא יודעים אותו (ואולי גם לעולם לא נדע) … מניין הביטחון הזה? אולי בכל זאת אין הסבר? … למרבה האירוניה, טענתי כאן היא שהביטחון העצמי הזה אכן מוצדק [!] … אכן יש כאן טאוטולוגיה (פרקטית) … הביטחון הזה בעצמו משקף את האופי הטאוטולוגי של תיאוריית האבולוציה״ (258-259)
רביעית: לו הדוגמאות האמפיריות שמזכיר אברהם היו לשיטתו, כפי שאתה מפרש, דוגמאות מפריכות אותנטיות לתורת האבולוציה, היה נובע מייד שתורת האבולוציה היא שקרית, לא נכונה. שהרי הגם שלתיאוריה שלא הופרכה אי אפשר לייחס בבטחון אמיתות, לתיאוריה שכן הופרכה אפשר בבטחון לייחס שקריות, אי נכונות.
אבל בפועל, אברהם מדגיש עד לעייפה את ההפך: שהוא מאמין באמיתותה של תורת האבולוציה. שהוא איננו חולק על נכונותה של תורת האבולוציה.
״חשוב להדגיש כי שלא כמו מבקריה … של התיאוריה, אין בכוונתי לנגח את התיאוריה האבולוציונית בטענה שהיא אינה מדעית, אלא להפך: בכוונתי להצביע על כך שהיא נכונה בהכרח, ולכן באמת לא ניתנת להפרכה״ (233)
״חשוב להבהיר שאין זה אומר שהיא [תורת האבולוציה] אינה נכונה. להפך, היא מן התיאוריות שאינן ניתנות להפרכה מהסוג האחר, כלומר מחמת היותן ודאיות ומובנות מאליהן. במונחים של המבוא לפרק זה, אפשר לומר שהיא [תיאוריית האבולוציה] דומה למתמטיקה וללוגיקה, ולא לתיאוריה על כנפי הפיות״ (253)
״נזכיר שוב כי כוונתנו כאן אינה לטעון שמדובר בטענות לא נכונות עובדתית, אלא לטעון שהטענות הללו חסינות מפני הפרכה, ולכן אינן מדעיות .. הן חלק מהמתמטיקה, ולא מהביולוגיה״ (258)
״כל ההסברים הללו, יצירתיים ככל שיהיו, בהחלט יכולים להיות נכונים. טענתי כאן אינה כלפי אמיתותם, אלא כלפי מה שהם מוכיחים: שום עובדה לא באמת תתקבל כפירכה בתיאוריה הניאו דרויניסטית״ (269)
'״עם זאת … הטענה שרובה ככולה [של תורת האבולוציה] אינו מדעי, אינה אומרת שהתיאוריה הזאת אינה נכונה. להפך, הגרעין הטאוטולוגי שלה ודאי נכון, וסביר שגם המעטפת הכללית נכונה, לפחות חלק הארי שלה … נוסף על כל אלו יש כמה ממצאים שבהחלט מאששים את התיאוריה, אם כי אלו ברובם חד סטריים (כלומר ממצאים שמאששים את התיאוריה, אך לא היו יכולים להפריך אותה …)״ (274-275)
עד כאן ארבעת הטיעונים. לבסוף, תזכורת קצרה להקשר: אברהם איננו חולק על כך שהתנהגותם של הביולוגים היא מדעית לגמרי, כל עוד לא מדובר על בחינת עקרונות היסוד של האבולוציה. אותם עקרונות יסוד אינם אמפיריים, לדעתו של אברהם, אלא טאוטולוגיים, וודאיים ברמה של המתמטיקה. ממילא אי אפשר לבדוק אותם בניסיון. אין לביולוגים ברירה, לדעתו, אלא להגן על העקרונות הללו בכל דרך, ולסרב לוותר עליהם. לא התנהגות הביולוגים עושה את עקרונות תורת האבולוציה לא ניתנים להפרכה – להפך – היותם לא ניתנים להפרכה מסבירה ואף מצדיקה את התנהגות הביולוגים. הדוגמאות שמזכיר אברהם אינן דוגמאות שמפריכות את עקרונות האבולוציה. הפרכה כזו איננה אפשרית לדעתו. זו הייתה טעות לייחס לאברהם, במאמר, גרסה פשטנית של עיקרון ההפרכה. עיקרון ההפרכה איננו רלבנטי במקרה של עקרונות היסוד של תורת האבולוציה, שכן כאמור הם כלל אינם אמפיריים, לדעת אברהם, ומלכתחילה אינם מועמדים להפרכה.
זהו בינתיים ..
בברכה ובהצלחה, רם
טל"ח. ההודעה הזאת נכתבה במהירות הבזק, כך שוודאי נפלו אי אלו שגיאות כתיב ואולי אפילו קצת שגיאות עובדתיות. נקווה שלא יהיו אלו שגיאות חמורות מדי.
@רם: ברוך השב. התגעגתי! כבר תכננתי לשלוח לך מייל ולהסב את תשומת לבך לתגובה שלי. תודה על המשך הדיון. להלן תגובתי.
אתחיל מהבהרה. נראה לי שלא הבנת סביב מה נסוב הדיון. מעולם לא אמרתי שמיכאל אברהם טוען שרק ההתנהגות של ביולוגים אבולוציוניים הופכת את תיאוריית האבולוציה ללא ניתנת להפרכה. למעשה, הבהרתי שאין הדבר כך. ציטוטים נבחרים מתוך התגובה שלי מה-15 למרץ, 2014 (דברים דומים פזורים לאורך כל דבריי):
כמו כן, אני מודע לחלוטין לעובדה שאברהם בטוח, משום מה, שתיאוריית האבולוציה (לפחות, הברירה הטבעית) נכונה בוודאות, משום שהיא טאוטולוגית. כפי שאמרתי בהודעה שלי מה-15 למרץ, 2014:
במאמר הזה עניתי רק לטענה האברהמית שתיאוריית האבולוציה היא טאוטולוגיה פרקטית. במאמר השני, שעוד לא קראת, עניתי לטענה שהיא טאוטולוגיה לוגית מסוג "השריד שורד". אני עדיין עומד על כך שניתן לשפוט את הטענות הללו בנפרד.
טענת הטאוטולוגיה הפרקטית של אברהם היא אותו קריטריון התנהגותי סביבו אתה ואני מתדיינים. אלו כל אותן התנהגויות שנובעות מהביטחון של ביולוגים אבולוציוניים שהם צודקים. לכן, הציטוטים שלך לא צריכים להראות שאברהם טוען משהו אחר. אני מסכים איתך שהוא טוען גם משהו אחר. הציטוטים שלך צריכים להראות שאברהם לא טוען שתיאוריית האבולוציה היא טאוטולוגיה פרקטית ו/או שהקריטריון לקביעת האם סברה היא טאוטולוגיה פרקטית או לא, הוא קריטריון התנהגותי (התנהגות שמחסנת את הסברה מהפרכה).
אני לא חושב שהציטוטים שלך מבססים זאת. אני חושב שהבילבול שלך הוא במחשבה ש"מה שאברהם טוען זה שתורת האבולוציה איננה בת הפרכה בגלל שרמת הוודאות שלה דומה לזו של המתמטיקה. ולא בגלל התנהגות הביולוגים". בפועל, אברהם טוען שרמת הוודאות "המתמטית" של האבולוציה היא מה שמצדיק את הטאוטולוגיות הלוגית שלה. כלומר, היא מה שמצדיק את ההתנהגות של הביולוגים האבולוציוניים, מה שהופך אותם בעיני אברהם למוצדקים. עם זאת, זה לא מה שהופך את ההתנהגות שלהם לטאוטולוגיה פרקטית.
זה ברור הן מהפעם הראשונה שהוא הציג את המושג טאוטולוגיה פרקטית, אבל חשוב מזה, זה מודגם כשהוא טען (והסביר למה!) כוח הכבידה הוא טאוטולוגיה פרקטית. להלן דבריו (עמ'
כעת, אעבור על הנימוק הראשון שלך. אלו היו ציטוטים שפשוט מראים שאברהם טוען דברים שאליהם המאמר הזה לא התייחס. זה כמובן נכון, ואני מסכים עם זה. כאמור, הבעיה היא שזה לא פוסל את העובדה שאברהם אכן טען שהאבולוציה היא טאוטולוגיה פרקטית ושהקריטריון לזה הוא קריטריון התנהגותי. ההקשר שבו מופיעים הציטוטים הללו מדגים זאת.
הציטוט הראשון (עמ' 253) נלקח מאחד החלקים בהם אברהם מציג את הקשר בין היותה של טענה טאוטולוגיה לוגית להיות טאוטולוגיה פרקטית. בהקשרו המלא זה הציטוט (ע"מ 253-254; דגש שלי):
ההקשר האפילו יותר רחב של הציטוט הזה, הוא בתיאור ניסוי הפרושים של בני הזוג גראנט. אברהם טוען לגביו שהוא גם טאוטולוגיה פרקטית וגם טאוטולוגיה לוגית. לכן, לא מפליא לראות שהוא מערבב אמירות על מידת הביטחון והאמונה של אבולוציוניסטים בניסוי עם אמירות על "השריד שורד".
ציטטת מתוך החלק בו אברהם עסק בעיקרון ההכבדה. ציטטת את החלק בו הוא תיאר את העבודה של גרייפן (אם הנושא מעניין אותך ראה פרטים בתגובתי ליואל מה-3 למרץ 2014). אברהם מדבר שם על היסודות של עיקרון ההכבדה וכל הפסקה הזאת מתחילה במילים "נוסיף עוד נקודה מאלפת באשר לתיאוריית ההכבדה". הנקודה שהוא מוסיף היא שהוא סבור שהיסוד של תיאוריית הההכבדה מתמטי, לא אמפירי (הערת צד: זה שגוי). אבל על מה הוא מוסיף את הטענה הזאת? על שני נימוקים התנהגותיים לחלוטין. כלומר, על טענות שעיקרון ההכבדה הוא דוגמא לטאוטולוגיה פרקטית בתוך האבולוציה.
ראשית, אברהם טוען שהאישושים שביולוגים אבולוציוניים נתנו לעיקרון ההכבדה היו מעגליים (עמ' 257; צוטט גם במאמר לעיל; דגש שלי):
שנית, לטענתו אבולוציונים נותנים הסבר תרצני לכל תופעה, והכל על מנת להימנע מהפרכה (עמ' 258; דגש שלי):
הטיעון השני שלך היה, ואני מצטט:
נניח לצרכינו שאברהם באמת לא עושה קורה להנהגת ביולוגיה אבולוציונית יותר מדעית. למה שזה יפסול את הפרשנות שלי? אחרי הכל, אני מסכים איתך שאברהם טוען שהברירה הטבעית היא טאוטולוגיה לוגית. כלומר, אני מכיר במרכיב בטיעון שלו שלשיטתך מסביר למה אברהם לא קורא לביולוגיה אבולוציונית מדעית יותר. ההבדל ביננו הוא שאני מזהה בדבריו אבחנה בין שני טיעונים; טאוטולוגיה לוגית מן הצד האחד וטאוטולוגיה פרקטית מן הצד השני. לנימוקים מלאים בנושא, ראה הודעתי מה-15 למרץ 2014.
אני צריך להתחיל לקצר. הנימוק השלישי שלך לדעתי מחייב שתקרא מחדש את ההודעה מה-15 למרץ 2014. הציטוט הראשון לקוח מפסקה בה אברהם מדבר הן על טאוטולוגיות לוגיות והן על טאוטולוגיות פרקטיות. קרא את הפסקה המלאה מחדש ותיווכח שהוא עוסק שם בטאוטולוגיה שהיא לוגית (בהכרח, תקפה לוגית) ופרקטית (כלומר, אנחנו בטוחים שהיא נכונה). העיקרון מאחורי הציטוט השני זהה. אני מודע לכך שאברהם סבור שהביטחון של האבולוציוניסטים (=הטאוטולוגיה הפרקטית שבאבולוציה) מוצדקת בגלל שהאבולוציה היא גם טאוטולוגיה לוגית. אין לי בעיה עם שני הציטוטים הללו. אין לי בעיה להודות שקיימות טאוטולוגיות שהן גם לוגיות וגם פרקטיות, ואפילו אין לי בעיה להודות שבעיני אברהם הברירה הטבעית היא גם טאוטולוגיה לוגית וגם פרקטית. אני כן חושב שאני יכול, כמו אברהם, להבחין בין הטענות ולתקוף את טענת הטאוטולוגיה הפרקטית לבדה, ולהשאיר את טענת הטאוטולוגיה הלוגית לאחר כך.
כל הציטוטים בטיעון הרביעי שלך הם ציטוטים בהם אברהם טוען שהטאוטולוגיה הפרקטית באבולוציה מוצדקת בשל הטאוטולוגיה הלוגית באבולוציה. מסכים שהוא טוען זאת. זה לא רלוונטי, והבהרתי יותר מפעם אחת מדוע.
לסיום, אתקן את פסקת הסיום שלך לאור מה שאמרתי כאן. אברהם טוען שתיאוריית האבולוציה לא ניתנת להפרכה משתי סיבות. האחת, היא טאוטולוגיה לוגית (טענת "השריד שורד" שלו). השניה, היא טאוטולוגיה פרקטית (ביולוגים אבולוציוניים מתנהגים באופן שמחסן אותה מהפרכה). מסיבות אלו, אברהם קובע שלפחות רכיבים מסוימים בתיאוריית האבולוציה לא מדעיים, כי הם לא עומדים בקריטריון ההפרכה של פופר. בנוסף, אברהם חושב שאם האבולוציה היא טאוטולוגיה לוגית, ההתנהגות של ביולוגים אבולוציוניים מוצדקת. עם זאת, הוא לא משליך מהטענה הזאת שלו על שאלת המדעיות או על שאלת היתכנות ההפרכה של תיאוריית האבולוציה. אני בחרתי במאמר הזה להתייחס רק לטענת הטאוטולוגיה הפרקטית שלו, ולהשאיר למאמר השני (שכבר פורסם) את טענת הטאוטולוגיה הלוגית.
תודה רבה לך על התגובה. אנא המשך להגיב. הדיון איתך מהנה. אף על פי שאני לא מסכים איתך, אתה לדעתי ראוי לשבח על ההתמדה. שיהיה לך סוף שבוע נעים. :)
@אתולוגיקה ידידי הותיק, אני שמח לראות שאתה ממשיך בדיון. להלן תגובתי:
1. כתבת ״נראה לי שלא הבנת סביב מה נסוב הדיון״
נראה שאתה צודק בכך שלא הבנתי משהו. עד לתגובתך האחרונה לא הבנתי, כך נראה כעת, למה בדיוק התכוונת כשדיברת על הפרדה בין הדיון על טאוטולוגיה פראקטית ובין הדיון על טאוטולוגיה לוגית. לכן גם לא ראיתי צורך להתייחס להפרדה הזו, שכן הנחתי שמה שאני כותב כבר מקיים את אותה הפרדה. נוכח תגובתך האחרונה מצטייר שתזת ההפרדה יותר מרחיקת לכת ממה שחשבתי בעבר, ונוצר הצורך שאתייחס אליה.
תזת ההפרדה שלך מורכבת, כך נראה לי עכשיו, מכמה חלקים:
א. לפי אברהם עצמו, טענה עשויה להיות טאוטולוגיה פראקטית בלי להיות טאוטולוגיה לוגית. וגם להפך, טענה עשויה להיות טאוטולוגיה לוגית בלי להיות טאוטולוגיה פראקטית.
ב. אברהם טוען כי תורת הברירה הטבעית היא גם טאוטולוגיה לוגית וגם טאוטולוגיה פראקטית. אלו שתי טענות בלתי תלויות.
ג. אברהם קושר אמנם בין היותה של תורת הברירה טאוטולוגיה לוגית ובין היותה טאוטולוגיה פראקטית. אבל הקשר הוא רק במוחו של אברהם עצמו. אתה חוזר וכותב כי רק ״בעיני אברהם״ היות תורת הברירה טאוטולוגיה לוגית מצדיק את היותה טאוטולוגיה פראקטית. הביולוגים עצמם מכוננים בהתנהגותם את תורת הברירה כטאוטולוגיה פראקטית, בלי קשר להיותה טאוטולוגיה לוגית.
לדעתי תזת ההפרדה, במובן המחוזק הנ״ל, שגויה. אנסה להראות זאת להלן.
2. כיוון אחד הוא ברור, ולגביו אין מחלוקת. אין ספק כי, עבור אברהם, טענה עשויה להיות טאוטולוגיה פראקטית גם אם איננה טאוטולוגיה לוגית. אברהם אומר זאת במפורש. הוא גם מציין בין השאר אמונות דתיות ואתיאיסטיות בתור טאוטולוגיות פראקטיות.
הכיוון השני, לעומת זאת, תמוה. האם תתכן, לפי אברהם, טאוטולוגיה לוגית שאינה טאוטולוגיה פראקטית? האם משהו בפרק אומר או רומז על זה? להבנתי הפרק אומר את ההפך: טאוטולוגיה לוגית היא בהכרח טאוטולוגיה פראקטית. ובפרט, תורת הברירה הטבעית היא טאוטולוגיה פראקטית _בגלל_ שהיא טאוטולוגיה לוגית. עוד על כך להלן.
3. אתה מודה שאברהם מכריז כי התנהגות הביולוגים ביחס לתורת הברירה הטבעית היא מוצדקת, בגלל שזו טאוטולוגיה לוגית. אך אתה מפרש את זה כהצדקה בעיני אברהם, עבור אברהם, לא עבור הביולוגים עצמם. הביולוגים מכוננים את תורת הברירה הטבעית כטאוטולוגיה פרקטית, באופן בלתי תלוי בהיותה טאוטולוגיה לוגית.
אבל יש בתמונה הזו מרכיב תמוה. מהי אותה ״הצדקה״, לשיטתך? באיזה מובן, לשיטתך, היות תורת הברירה טאוטולוגיה לוגית ״מצדיק״, בעיני אברהם, את היותה טאוטולוגיה פרקטית? לטענתך טאוטולוגיה לוגית לא חייבת, לפי אברהם, להיות טאוטולוגיה פרקטית. אז באיזה מובן היות טענה טאוטולוגיה לוגית ״מצדיק״ (בעיני אברהם) את היותה טאוטולוגיה פרקטית? מהו סוג ההצדקה הזה?
לשיטתי יש לשאלה זו תשובה פשוטה: היותה של טענה טאוטולוגיה לוגית מצדיק את היותה טאוטולוגיה פרקטית, מכיוון שהיותה טאוטולוגיה לוגית _גורר_ את היותה טאוטולוגיה פרקטית. לדעתו של אברהם. ומלבד השיקול ההגיוני הזה, גם הטכסט תומך בפרשנות שלי, כפי שנראה להלן.
4. בהקשר של הטיעון הראשון שלי מהתגובה הקודמת (על כי אברהם מדמה את תורת הברירה הטבעית למתמטיקה וללוגיקה) הובאה פיסקה זו:
״אם ננטרל את ההשלכות הגנטיות שמתגלות במחקר כזה, עקרון הישרדות הכשירים כתחום מחקר עצמאי נותר תורה לוגית טאוטולוגיה, שפרקטית אינה ניתנת להפרכה. חשוב להבהיר שאין זה אומר שהיא אינה נכונה. להפך, היא מן התיאוריות שאינן ניתנות להפרכה מהסוג האחר, כלומר מחמת היותן ודאיות ומובנות מאליהן. במונחים של המבוא לפרק זה, אפשר לומר שהיא דומה למתמטיקה וללוגיקה, ולא לתיאוריה על כנפי הפיות.״ (253-254)
כתבת לגביה:
״אברהם טוען לגביו שהוא גם טאוטולוגיה פרקטית וגם טאוטולוגיה לוגית. לכן, לא מפליא לראות שהוא מערבב אמירות על מידת הביטחון והאמונה של אבולוציוניסטים בניסוי עם אמירות על "השריד שורד".״
כלומר לדבריך אברהם טוען במקביל על טאוטולוגיה לוגית ועל טאוטולוגיה פרקטית, ואלו שתי טענות בלתי תלויות. הוא ״מערבב״ אמירות כאלה עם אמירות כאלה.
אבל, האם זה באמת מה שכתוב בפיסקה? ברור שלא. כתוב בה ״היא מן התיאוריות שאינן ניתנות להפרכה מהסוג האחר, כלומר _מחמת_ היותן ודאיות ומובנות מאליהן״. שים לב: מחמת! אברהם אומר כאן שהתיאוריה היא טאוטולוגיה פרקטית, לא בת הפרכה, _מחמת_ שהיא טאוטולוגיה לוגית, מובנת מאליה, כמו טענות המתמטיקה.
שים לב שוב: מחמת! ועוד שים לב: לא מדובר כאן אפילו על הצדקה. מדובר כאן על הסבר. אברהם מסביר: מדוע תורת הברירה הטבעית היא טאוטולוגיה פרקטית? _מחמת_ שהיא טאוטולוגיה לוגית. ובזה, הוא מוסיף ומבאר, תורת הברירה דומה למתמטיקה, ושונה מתורת כנפי הפיות (שגם היא, בהקשר של הטכסט, טאוטולוגיה פרקטית). ומדוע יש כאן הסבר, עבור אברהם? אין זאת כי אם לדעתו של אברהם היותה של טענה טאוטולוגיה לוגית _גוררת_ את היותה טאוטולוגיה פרקטית. הוא חושב שכל אדם סביר שתופס כי טענה היא טאוטולוגיה לוגית, יתייחס אליה גם כטאוטולוגיה פרקטית, מבחינת ההתמודדות עם הפרכה.
חשוב אם כן, בהקשר של הפרק, להבחין בין שני סוגים של טאוטולוגיה פרקטית: הסוג האחד, דמוי תורת כנפי הפיות, נובע פשוט מאמונה, מתחושת וודאות. הסוג השני, דמוי המתמטיקה, נובע מהמודעות כי הטענה הרלבנטית היא טאוטולוגיה לוגית.
5. באותו הקשר, הבאתי פיסקה מהדיון של אברהם בעיקרון ההכבדה. אברהם טוען שם שעיקרון ההכבדה הוא ביסודו מתמטי (אם אברהם צודק בזה או לא, לא נוגע לדיון שלנו). בתגובה ציינת שאברהם כותב את זה לאחר שהוא מאפיין את עיקרון ההכבדה התנהגותית, כמכשיר להתחמקות מהפרכה. הטענה שלך שוב, היא שאברהם טוען במקביל לגבי היות עיקרון ההכבדה טאוטולוגיה לוגית והיותו טאוטולוגיה פרקטית, ושאלו לדידו שתי טענות בלתי תלויות (פרט לכך שאחת הטענות ״מצדיקה״ באופן מסתורי את הטענה השניה. ראה למעלה תמיהתי בנוגע לאופי ״ההצדקה״ הזו לשיטתך).
בא נראה מה אברהם כותב שם בפועל לגבי היחס שבין שני סוגי הטאוטולוגיה. ראשית:
״נזכיר שוב כי כוונתנו כאן אינה לטעון שמדובר בטענות לא נכונות עובדתית, אלא לטעון שהטענות הללו חסינות מפני הפרכה, ולכן אינן מדעיות. לשון אחר: הן חלק מהמתמטיקה, ולא מהביולוגיה״ (258)
שים לב לביטוי ״לשון אחר״. המשפט הראשון מדבר על טענות חסינות מפני הפרכה. המשפט השני מדבר על טענות שהן מתמטיות. הביטוי ״לשון אחר״ אומר שיש לשני המשפטים אותו תוכן: לומר שטענה היא חסינה מפני הפרכה זה _אותו הדבר_ כמו לומר שהטענה מתמטית. מוזר! הלא יש טענות חסינות הפרכה שאינן דמויות מתמטיקה.
הדרך הסבירה והפשוטה להבין את האמירה היא, להבנתי, זו: הביטוי ״לשון אחר״ לא יכול אמנם לבטא כאן זהות תוכן, וגם לא שקילות (כלומר שכל אחד משני המשפטים גורר את האחר). מה שהוא כן מבטא זו גרירה בכיוון אחד: זה שטענה היא מתמטית _גורר_ שהיא חסינה מהפרכה.
כלומר, לדעתו של אברהם היותה של טענה טאוטולוגיה לוגית _גורר_ את היותה טאוטולוגיה פרקטית. אם טענה היא טאוטולוגיה לוגית אז היא _בהכרח_ גם טאוטולוגיה פרקטית. במקרה כזה המודעות של המעורבים לטאוטולוגיות הלוגית היא הסיבה להתנהגותם, כלומר לטאוטולוגיות הפרקטית.
6. ובהמשך אותו סעיף:
״למרבה האירוניה, טענתי כאן היא שהביטחון העצמי הזה אכן מוצדק. הסיבה לביטחון הזה של חוקרי האבולוציה היא כפולה: ראשית, זו דרכה של כל תעמולה דתית … שנית, אכן יש כאן טאוטולוגיה … הביטחון הזה בעצמו משקף את האופי הטאוטולוגי של תיאוריית האבולוציה״ (259)
כאן אברהם מדבר על הצדקה. וכאן הוא גם מסביר למה יש הצדקה. שים לב לביטוי ״משקף״. מהו תוכן האמירה, שבטחונם של הביולוגים ״משקף״ את אופייה הטאוטולוגי של תיאוריית האבולוציה? הפירוש הפשוט והסביר נראה לי זה: שהאופי הטאוטולוגי, כלומר היותה של התיאוריה טאוטולוגיה לוגית _גורר_ את בטחונם של הביולוגים, כלומר את היותה של התיאוריה טאוטולוגיה פרקטית. להתנהגות הביולוגים, לביטחון שלהם, לחסינות מהפרכה, יש הסבר. מודעות הביולוגים לטאוטולוגיות הלוגית של התיאוריה היא המקור להתנהגותם.
7. בהקשר של הטיעון השני מהודעתי הקודמת (שאברהם לא תומך בשום צורה בשינוי הביולוגיה הקיימת) אזכיר שוב את אחת המובאות:
״הויכוח הוא אך ורק במישור הפילוסופי, ולא בזה המדעי״ (264)
זה לא נוגע בדיוק לנקודה הספציפית, אבל כן למשהו כללי, שהמאמר שלך התעלם ממנו, ושכדאי לשים אליו לב: אחד מקווי היסוד של ספר הקוביות הוא ההפרדה בין ״המישור המדעי״ ובין ״המישור הפילוסופי״. אברהם מדגיש לאורך הספר כי הויכוח שלו – בראש ובראשונה עם ספרו של דוקינס על אלוהים והדת – הוא במישור הפילוסופי, ולא במישור המדעי.
ההשלכה הרלבנטית לדיון שלנו היא זו: אברהם לא מבקר את הביולוגים או את הביולוגיה האבולוציונית, כל עוד מדובר על מחקרים שהם ביולוגיים במובהק (כולל סוגיית מוצא המינים). הביקורת שלו מופיעה בשלשה מקומות: ראשית, בשאלת מקור ההצדקה של עקרונות העל של תורת האבולוציה (או מה שאברהם תופס כעקרונות העל שלה). שנית, ביומרה ליישם את עקרונות תורת האבולוציה מחוץ לביולוגיה, ובפרט בשאלת מקור הדתות. שלישית, בטענה שתורת האבולוציה מהווה ראיה לטובת המטריאליזם ו/או לטובת האתיאיזם.
8. לסיכום: אברהם טוען שעיקרון העל של תורת האבולוציה הוא גם טאוטולוגיה לוגית וגם טאוטולוגיה פרקטית. אלו לא טענות בלתי תלויות. לפי אברהם טענה שהיא טאוטולוגיה לוגית היא בהכרח גם טאוטולוגיה פרקטית. במקרה כזה הטענה היא טאוטולוגיה פרקטית עקב היותה טאוטולוגיה לוגית. ההתנהגות ״התרצנית״, שאברהם מזהה בדיונים על תורת האבולוציה, נובעת מהיות תורת האבולוציה טאוטולוגיה לוגית. זו ההתנהגות ״הסבירה״ לדעת אברהם עבור כל אדם, שמודע להיותה של טענה טאוטולוגיה לוגית. אין מדובר על הצדקת ההתנהגות רק מנקודת מבטו של אברהם עצמו, אלא מנקודת מבטו של כל אדם סביר, כולל הביולוגים עצמם. זה גם מה שמסביר את האמירות של אברהם על כי תורת האבולוציה דומה דווקא למתמטיקה, יותר מאשר לטאוטולוגיות פרקטיות כמו המטריאליזם והאתיאיזם של דוקינס. אברהם מקפיד להבחין בין שני סוגים שונים של טאוטולוגיות פרקטיות: כאלה שמבוססות של טאוטולוגיה לוגית וכאלה שלא.
התגובה הנוכחית דנה בתזת ההפרדה שלך, טענתך להפרדה בין היות טענה טאוטולוגיה לוגית ובין היותה טאוטולוגיה פרקטית, כפי שהצטיירה מתגובתך האחרונה (22.5). אנחנו קצת סוטים כאן מלב הדיון (עיקרון ההפרכה), אבל הבהרת הנקודות הללו תעזור, כך נראה לי, כאשר נחזור ללב הדיון.
בברכה ובהצלחה, רם
האמינו או לא, קראתי את כל זה.
אני מגיע באיחור של חודשים לדיון, ובכל זאת חשבתי שאציין כמה דברים. אני אנסה לקצר, אבל מנסיוני זה לא תמיד הולך…
כרגיל בדיונים שחוזרים על עצמם, יש המון בלבול סמנטי.
קודם כל, אבולוציה: התיאוריה המודרנית לא רק מתארת את המנגנון שבאמצעותו מתפתחות תכונות חדשות באוכלוסיה (שזה אכן חלק שפשוט נכון מתימטית); אלא גם כוללת את המסקנות הבאות:
1) המנגנונים האבולוציוניים, ובראשם ברירה טבעית וסחף גנטי, אחראים למגוון הרב שאנו רואים בעולם החי (והצומח, והחד-תאי…)
2) לכל החיים שאנו צופים בהם על-פני כדה"א*, ישנו מוצא משותף, שמקורו באב קדמון יחיד**.
שתי הטענות האלה הן הבעיה של בריאתנים, והסיבה למריבה הגדולה לגבי תורת האבולוציה. חשוב להבהיר, כי אף אחד משני הדברים הללו איננו טאוטולוגיה לוגית, ושניהם צריכים להיסמך על ראיות.
תפיסה בייזיאנית של ראיות פותרת הן את פרדוקס העורב והן את עניין עקרון ההפרכה. אני כותב זאת למקרה שאתם מבינים במה מדובר – היריעה הרבה הרבה יותר מדי קצרה מכדי להסביר כאן. אולי אני צריך גם כן לפתוח בלוג… מצד שני, יודקובסקי כבר אמר כמעט הכל יותר טוב ממני >_>
אמנם היריעה קצרה, אבל אשתמש (על קצה המזלג) בעקרון אחד מתוך זה והוא עדכון בייזיאני – אם ראיתי משהו שאיננו מתיישב עם ידע קיים, הסבירות לאותו ידע קיים יורדת. לאו דווקא באופן שווה – הנחת יסוד שגויה היא לרוב מועמדת טובה יותר להפרכה מעקרון כללי – אבל הן כולן בהכרח מותאמות כלפי מטה.
להלכה, זה אמור לקרות שוב ושוב – ככל שיהיו לי יותר ראיות שמתיישבות טוב יותר עם היפותזה אחרת (לרבות היפותזת האפס, שפירושה שאין לי מושג והתהליך הוא למעשה בלתי-ידוע***), כך תגדל מסת ההסתברות של אותן היפותזות על חשבון ההיפותזה הראשונה. למעשה****, יש לנו קיצור דרך תפיסתי שפשוט משווה את הראיה החדשה לידע הקיים, מוצא אי-התאמה בוטה, וזורק את הראיה החדשה לפח כמשהו שלא שווה לזכור. זה מקשה עלינו לבצע שקלול נכון ולהיפטר מהיפותזות שמושרשות אצלנו באופן עמוק.
כאשר אברהם מדבר על טאוטולוגיה פרקטית, הוא מבחין נכונה שלעולם יימצא לך הסבר לראיה שמצריך פגיעה בהנחת יסוד או הוספת הנחה ללא ביסוס נוסף, שבכל זאת יהיה טוב יותר מזניחת התיאוריה כולה; אבל נראה שהוא איננו מבחין באדטיביות של התהליך, או לפחות סבור שלגבי האבולוציה השגת כובד הראיות המשוקלל הנחוץ היא בלתי פרקטית לחלוטין. והוא כנראה צודק – האבולוציה, לרבות שתי המסקנות שציינתי, פשוט מסבירה יותר מדי דברים מכדי להיות שגויה ביסודה. אבל הכח הזה נובע מחוזק הראיות, ולא מנחיצות לוגית.
* גילוי של חיים שמקורם לא דומה, לא מפריך את זה – רק הופך את זה ל"כל החיים שהתגלו בשיטות הקלאסיות, לרבות האדם"; ובלבד שניתן יהיה להראות שגם עץ החיים השני נתון לאותם חוקים ואיננו סותר חלקים אחרים בתיאוריה (כנראה שיסתור, ואותם חלקים יצריכו שינוי, אבל האדם יישאר חלק מהעץ המוכר).
**לצורך זה, לא משנה אם מדובר באורגניזם יחיד, או במספר אורגניזמים שהנם זהים בתכונותיהם.
***ללא היפותזת האפס, אנחנו מקבלים את הטיעון מבורות: "אין לך הסבר, ולכן ההסבר שלי יותר טוב" לא עובד כטיעון אם ההיפותזה שלך סותרת יותר ידע קיים מאשר ההודאה בבורות. למרבה הצער, גם כאן ישנה הטיה קוגניטיבית שגורמת לנו לשקלל אותה במשקל נמוך בהרבה מכפי המגיע לה.
**** להלכה, אין הבדל בין הלכה לבין מעשה. למעשה, יש.
צר לי אך לאחר קריאת הנושא הן את הספר של מיכאל אברהם והן את הפולמוס והן את התגובות שלו על האשמות של האתולוגיקה השתכנעתי
שמיכאל אברהם מדבר קצר ולעניין לגופם של דברים ואילו אתולוגיקה מדבר ארוך ולא לעניין לגופו של אדם כך שאני חושד ביושרתו של אתולוגיקה ויש לו מניעים זרים שהוא מצפה אותם בים של מלל טרחני