אם אתם רוצים לחזות בשלל מעללי ברשת מחוץ לבלוג, אתם מוזמנים לעקוב אחרי הפרופיל האישי שלי בפייסבוק. בעבר הפעלתי גם דף פייסבוק לבלוג, אך אני מעדכן אותו הרבה פחות לאחרונה.
תוכן העניינים של סדרה זאת זמין במאמר הפותח שלה.
היסטוריה נחשבת למקצוע משעמם. ספרי היסטוריה רבים מצליחים ליצור שיעמום מזוקק אפילו מתיאורי קרבות עתירי דם, כאלו שיכולים לאכלס סרט הוליוודי ממוצע. כמעט ולא נתקלתי בהיסטוריון שבורך בכישרון בכתיבה עממית, כזה שיכול להחיות קרבות עקובים מדם, ליצור מתח כשהוא מתאר עוד תימרון צבאי מחוכם ובכלליות להפוך את ההיסטוריה לטובה יותר מסיפורת. נתקלתי אפילו בפחות היסטוריונים שהצליחו לעשות זאת לתמורות החברתיות בדרום אפריקה בתקופת שחר האפרטהייד בשנות ה-50 של המאה הקודמת.
אם זה המצב בהיסטוריה כללית, דמיינו כמה קשה זה לכתוב מדע פופולרי על ההיסטוריה האבולוציונית של כדור הארץ. הסרט "פארק היורה" עשה יח"צ טוב לדינוזאורים, אבל אפילו הוא התמקד בדינוזאורים שמושכים את תשומת הלב. לטירנוזאורוס רקס יש את כל התכונות של נבל הוליוודי מפלצתי: שיניים חדות, דחף עז לטרוף ומאסיביות של גודזילה. נסו לשלב בסרט כזה את הידוע על דינוזאור מהסוג שהחשיבות המדעיות שלו עצומה, אבל הערך הבידורי שלו אפסי. המשימה נמצאת על הגבול הדק שבין קשה לבלתי אפשרי.
למרות האתגר שבכתיבת היסטוריה פופולרית, זה בדיוק מה שאני עומד לנסות כאן. ספציפית, אני רוצה לשתף אתכם בפרטי ההיסטוריה האבולוציונית של צבי ים ירוקים (הם פז"מניקים באבולוציה), פרושים מגלפגוס (הם אגוזים! רגע… מה?) ועכברים אמריקאים (הם מתים על מקדונלד'ס). לזה לבד יש פוטנציאל להיות משמים כמו סקירה מרתקת של התמורות שעברו על כמות הפרונקלים של המלך לואי ה-16. אני לא מסתפק בזה. אנסה לשעמם אתכם עוד קצת. אסקור גם איך ביולוגים אבולוציוניים חקרו סוגיות באבולוציה של המינים האלו. כמו שאתם רואים, אני מנסה להנמיך לכם ציפיות. נראה אם זה יעבוד.
הסיפור שלנו מתחיל בנברסקה, ארה"ב, שם קיימות דיונות חול ענקיות. על פי גיאולוגים יודעי דבר, הדיונות הללו נוצרו לפני שמונת אלפים עד 15 אלף שנה, במקביל להולדת פרס. על הדיונות וסמוך להן חיות כמה קבוצות של מין עכברים מסוים, עכבר האיילים האמריקאי (תרגום שלי. deer mouse בלעז). לעכברים שחיים על דיונות החול יש צבע פרווה בהיר התואם את צבע החול. העכברים שחיים מחוץ לדיונות כהים. השאלה האבולוציונית המעניינת היא, כמובן, מה מקור ההבדל בצבע? זאת השאלה שבחן מחקר שפורסם בשנה שעברה בכתב העת המדעי היוקרתי Science(Linnen et al., 2013).
ההסבר הברור מאליו הוא שהצבע הבהיר של העכברים שחיים על הדיונה סיפק להם הסוואה מטורפים. העכברים הבהירים משתלבים ברקע החולי של הדיונה והטורפים מתקשים לאתר אותם. האם זה המקרה? להשערה הזאת יש כמה תחזיות ספציפיות. תחזית אחת היא שהעכברים הבהירים שחיים על גבעת החול בנברסקה מותקפים פחות על ידי טורפים מעמיתיהם הכהים. החוקרים בחנו את התחזית הזאת. הם יצרו מודלים של עכברים כהים ועכברים בהירים מפלסטיק רך ופיזרו אותם על גבעות החול בנברסקה. 24 שעות מאוחר יותר הם אספו את המודלים הללו וחיפשו עליהם סימני ציפורניים ונשיכות של טורפים. המודלים הבהירים הותקפו פחות, הרבה פחות, מהמודלים הכהים. תחזית ראשונה – צ'ק!
זה מאד מעניין, אבל החוקרים שאפו גבוה יותר. הם רצו לדעת מה הבסיס הגנטי לגוון הבהיר של עכברי הדיונות. מחקרים קודמים הראו שאיזור בשם Agouti בגנום העכברי הוא האחראי העיקרי לגוון הפרווה. איזשהו הבדל ברצף הדנ"א באיזור הזה אחראי להבדל בגוון הפרווה של העכברים. האם מדובר הבדל אחד או בכמה הבדלים?
מסתבר שמדובר בכמה. החוקרים ריצפו את איזור ה-Agouti של קרוב למאה עכברים בהירי פרווה וכהי פרווה. הם חיפשו ברצף הגנטי את נקודות השוני, הנקודות ברצף שלא היו זהות בכל העכברים שהם דגמו. בקרב הנקודות הללו הם חיפשו נקודות שוני שבהן יש לעכברים בהירים רצף מסוים ולעכברים הכהים יש רצף אחר. נקודות שוני כאלו יכולות להסביר את השוני בגוון הפרווה. החוקרים מצאו כמה וכמה נקודות שוני כאלו. חלקן היו במקומות באיזור ה-Agouti שמעידים על החשיבות שלהן לגוון הפרווה. לדוגמא, איזור ה-Agouti מקודד, בין השאר, לחלבון שיוצר מעין פסים בהירים על שערות העכבר. אחת מנקודות השוני נפלה ברצף שמבקר את היווצרות החלבון הזה.
אחרי שזיהו את נקודות השוני שאחראיות לגוון הבהיר, החוקרים יכולים להשתמש בשלל כלים חישוביים כדי לזהות את השפעת הברירה הטבעית עליהם. לא אתאר את אופן הפעולה של הכלים הללו, כי זה טכני מדי. מספיק לומר שכלים אלו איפשרו להם להעריך בעזרת הרצף הגנטי מתי בהיסטוריה פעלה הברירה הטבעית על נקודות השוני הללו. לחוקרים היתה בראש תחזית מאד ספציפית. זכרו שדיונות החול בנברסקה נוצרו לפני 8-15 אלף שנה. לכן, הציפיה היא שדווקא אחרי שנוצרו הדיונות הברירה הטבעית תעדיף אתנקודות השוני הללו. נחשו מה? זה בדיוק מה שהם גילו.
לסיכום, המחקר הזה הוא דוגמא יפה למחקר אבולוציוני. הוא התחיל בזיהוי האופי האדפטיבי של גוון הפרווה. כלומר, הוא הראה שגוון הפרווה מסווה את העכברים הבהירים מפני טורפים. לאחר מכן הוא זיהה את הבסיס הגנטי לבהירות הפרווה. לבסוף, הוא השתמש בידע הגנטי הזה כדי להבין את ההיסטוריה של התכונה הזאת. לאורך כל הדרך החוקרים השתמשו במידע שזמין להם כיום כדי להגיע לתוצאה הסופית – הבנת העבר האבולוציוני של גוון הפרווה הבהיר של עכבר האיילים.
תמונה באדיבות ויקימדיה
מה שכה יפה במחקר הזה הוא השימוש הנאה שהוא עשה באנליזה חישובית של רצפים גנטיים. אנחנו חיים בעידן בו מאד זול לרצף מולקולות דנ"א וכוח עיבוד רב זמין לכל. שתי יכולות אלו מאפשרות לביולוגים אבולוציוניים ללמוד הרבה על ההיסטוריה האבולוציונית של החיים. כמובן, השימוש במידע גנטי לא חדש. היום זמינים כלים חדישים שמקלים על העבודה, אבל גם בעבר נעשה שימוש בגנטיקה. הדוגמא הבאה שלי ממחישה זאת.
צבי ים ירוקים חיים את חייהם הסדירים במקום אחד, ונודדים לאתר אחר כדי להזדווג. חלקם נודדים מרחקים עצומים, ממש חוצים אוקיינוסים, על מנת להגיע אל אתר ההזדווגות שלהם. לכל קבוצה של צבי ים יש אתר הזדווגות יחודי אליו היא חוזרת בכל עונת הזדווגות. אחת הקבוצות הללו חיה בחופי ברזיל, אך מזדווגת במרחק 2000 קילומטרים משם, באי אסנשן. צבים אלו, שאכנה צבי אייל פלד כי הם עושים מסע עולמי, צריכים לנווט בין שתי הנקודות הללו. איך התפתחה יכולת הניווט המרשימה הזאת? איך האבולוציה של כזאת תכונה יכולה היתה בכלל להתחיל?
בתור התחלה, ידוע שהניווט לאסנשן מקנה לצבים שני יתרונות עיקריים. באסנשן הצבים חשופים לפחות טורפי ביצים והגישה אל החוף עצמו קלה יותר. עם זאת, בלי מערכת הניווט הצבים לא יוכלו ליהנות מהיתרונות הללו. הבעיה היא שיש גורם מגביל על האבולוציה של המערכת הזאת – זמן. הצבים לא יכולים לפתח מערכת ניווט כזאת בהדרגה אם אין להם מספיק זמן. יש כמה פיתרונות היפותטיים לבעיה הזאת. לדוגמא, אחד הזואולוגים האמריקאים הגדולים ביותר בכל הזמנים, ארצ'י קר, הציע השערה אחת שיכולה להתמודד עם הבעיה (Carr and Coleman, 1974). אני עומד להציג סוג של איש קש של ההצעה שלו, אבל לצרכי הפישוט זה די והותר.
רובכם בוודאי נתקלתם במושג נדידת יבשות. כדור הארץ מורכב מלוחות ש"צפים" על מעין "ים" של מַגְמָה. הלוחות הללו נעים אחד ביחס לשני, מה שגורם בין השאר לתנועת היבשות. קר חשב שהמידע הזה יכול לעזור להתמודד עם המחסור בזמן. לשיטתו, בהתחלה, אוכלוסיית הצבים היתה צריכה לנווט לאתר הזדווגות שהיה מאד קרוב אל החוף בו היא חיה את חייה הסדירים. בשל נדידת היבשות, אתר ההזדווגות שלהם הלך והתרחק מהם בקצב מאד איטי, סנטימטרים ספורים בשנה. ככל שהחוף מתרחק מהם יותר, כך גדל הצורך במערכת ניווט מתוחכמת יותר. עם זאת, קצב ההתרחקות של החוף כה איטי, שהוא סיפק די והותר זמן לפתח בהדרגה מערכת ניווט.
ההשערה הזאת די גאונית. היא התאימה לעובדות הגיאולוגיות הידועות, אבל האם היא מתאימה לעובדות הביולוגיות? קר הניח שצבי אייל פלד הם צאצאים של אוכלוסיית צבים שאתר ההזדווגות שלה "ברח" ממנה לאורך מיליוני שנים. על פי ההשערה שלו, נצפה שצבים מהאוכלוסיה הזאת עברו אבולוציה עצמאית מאוכלוסיות אחרות של צבים ירוקים. לכן, במהלך האבולוציה של מערכת הניווט שלהם הם בקושי הזדווגו עם צבים מאוכלוסיות אחרות. הם שהו בבידוד גנטי מאוכלוסיות צבים אחרות במשך מיליוני שנים. זה אומר שהיה די והותר זמן להרבה שינויים גנטיים להתפתח בגנום של צבי אייל פלד שלא התפתחו בקרב אוכלוסיות הצבים האחרות ולהפך. אם קר צודק, נצפה שיהיה שוני גנטי גדול מאד בין צבי אייל פלד לצבים מאוכלוסיות אחרות.
מחקר שפורסם ב-1989 בחן את התחזית הזאת (Bowen et al., 1989). החוקרים לקחו גנום מהמיטוכונדריה (אחד מאברוני התא) של כמה אוכלוסיות צבים. הם לא ריצפו אותו, כנראה כי בזמנו ריצוף היה די קשה. במקום, הם בחנו את התדירות של הרבה סמנים גנטיים ידועים על הגנום. הם מצאו שבכלליות הצבים היו קרובים אחד לשני מאד. השוני הגנטי ביניהם לא העיד כלל על בידוד גנטי של צבי אייל פלד משאר אוכלוסיות צבי הים הירוקים. ההשערה של קר הופרכה על ידי העובדות הביולוגיות. זאת היתה דוגמא יפה לשימוש בגנטיקה כדי לבחון השערה על העבר האבולוציוני. ההשערה הופרכה. באסה, אבל לא נורא. אין כמו מסתורין ושאלות פתוחות במדע. אם הכל היה ידוע, לא היה טעם להמשיך לחקור.
תמונה באדיבות ויקימדיה
מהמסתורין הזה אעבור לאחד המחקרים הכי קלאסיים בביולוגיה האבולוציונית. פיטר ורוזמרי גראנט הם אחד הזוגות הכי ידועים במדע. הם ביולוגים אבולוציוניים בריטיים שביצעו את אחד ממחקרי השדה הכי ארוכים בתולדות התחום. במשך עשרות שנים הם עקבו בשיטתיות אחרי החיים בגלפגוס, קבוצת האיים שהיה ממקורות ההשראה של צ'ארלס דארווין, הוגה תיאוריית הברירה הטבעית. ספציפית, בני הזוג גראנט עקבו אחרי התמורות שחוו מיני הפרושים שחיים באי דפנה מייג'ר.
במחקר קלאסי שפורסם לפני שלושה עשורים, דיווחו בני הזוג גראנט על תופעה מעניינת שאירעה באי הזה (Boag and Grant, 1981). ב-1977 דפנה מייג'ור חווה בצורת קשה. אחריה, מתו 85 אחוז מהפרושים מהמין Geospiza fortis, המין בו התמקדו הגראנטים במחקר הזה. הפרושים שנותרו בחיים ב-1978 היו בממוצע גדולים יותר מהפרושים שחיו לפני הבצורת והמקור שלהם היה גדול. במקביל, נעלמו רוב הזרעים שמהווים את מזונם העיקרי של הפרושים. הזרעים שנותרו אחרי הבצורת היו בממוצע גדולים וקשים יותר מהזרעים שהיו זמינים לפני הבצורת.
מה גרם לשינויים הללו? יש השערה ברורה מאליה שיכולה להסביר אותם. העדר המים הרג את רוב הצמחים שמפיקים זרעים רכים וקטנים או לפחות מנעה מהצמחים להפיק זרעים. בהעדר זרעים רכים וקטנים, הפרושים נאלצו לאכול זרעים גדולים וקשים. לא כולם היו מסוגלים לעשות זאת. ככל שפרוש היה גדול יותר בכלל והמקור שלו היה גדול יותר בפרט הוא היה יכול לאכול זרעים גדולים וחזקים יותר. הפרושים הקטנים ובעלי המקור הקטן נטו למות מרעב בעוד שהגדולים והחזקים הצליחו לשמור את הראש מעל המים, או לפחות מעל היעדרם.
האם יש ראיות שההשערה הזאת נכונה? חלק ממרכיביה לא ממש דורשים ראיות עצמאיות, כי הם כבר ידועים. לדוגמא, ידוע שצמחים נפגעים מחוסר מים. מה שלא ברור מאליו הוא היחס בין גודל הפרוש והמקור שלו אל התזונה שלו. על מנת לאכול את הזרעים צריך לפצח אותם. ככל שזרע גדול וקשה יותר, צריך להפעיל יותר כוח כדי לפצח אותו. אפשרי לחלוטין שהפרושים שחיו לפני הבצורת היו מסוגלים להפעיל מספיק כוח כדי לפצח בלי בעיה את הזרעים הקשים. אם זה היה המצב, אפשר לזרוק לפח את התסריט שהצגתי למעלה.
בני הזוג גראנט הצביעו על כמה עובדות ידועות וביצעו כמה תצפיות מהם הם הסיקו שזה לא המצב (Boag and Grant, 1981; Grant, 1981). ראשית, כדי לפצח את הזרעים הקשים הפרוש צריך ממש להתאמץ. עליו להפעיל כוח כמעט זהה לכוח הדרוש לפיצוח הזרע הכי קשה שמין הפרושים הזה אי פעם נצפה אוכל. ברור מכאן שלפרושים יש בעיה לפצח את הזרעים הקשים. שנית, פרושים שאכלו זרעים רכים וקטנים היו הרבה יותר קטנים מפרושים שצרכו זרעים קשים וגדולים. לבסוף, פרושים עם מקור גדול הצליחו לפצח יותר זרעים מפרושים עם מקור קטן. כל קווי הראיות הללו מתכנסים למסקנה אחת. ככל שפרוש והמקור שלו היו גדולים יותר כך הם יכלו לאכול יותר זרעים.
לסיכום, בני הזוג גראנט ראו אבולוציה בשידור חי. הם השתמשו בתצפיות מבוקרות וידע קודם על מנת להפוך רשימה סתמית של "מה קורה מול עיני" לתסריט אבולוציוני בהיר. הם זיהו את מקור הסלקציה על הפרושים. ההיסקים שלהם סבירים לחלוטין, אם כי כמובן חלשים יותר ממידת הוודאות שהיה אפשר להשיג בניסוי מבוקר.
תמונה באדיבות ויקימדיה
לשלוש הדוגמאות שנתתי לכם יש כמה דברים במשותף, דברים שמשותפים לרוב המוחלט של מחקרים בביולוגיה אבולוציונית. ראשית, החוקרים היו מעוניינים באבולוציה של תכונה ספציפית, היתה להם השערה מאד ספציפית, היו להשערות הללו השלכות מאד ספציפיות והם בחנו את ההשערות הללו. שנית, ההשלכות הללו לאו דווקא באות מאותו תחום. במקרה של צבי הים הירוקים ועכברי האיילים ציפינו למצוא ממצאים גנטיים מסוימים. במקרה של צבי הים ההשלכות היו גם גיאולוגיות. לבסוף, במקרה של מקור הפרוש ההשלכות היו קשורות למכניקה של תנועה ביולוגית ולהתנהגות של הפרושים עצמם. לסיום, הממצאים הללו אמורים להימצא היום. הדוגמאות הללו מבהירות איך ביולוגים אבולוציוניים מסוגלים לחקור את העבר על ידי איתור ממצאים בהווה.
המגמות הללו מדגימות שביולוגים אבולוציוניים מייצרים סברות ברות הפרכה ואישוש. חלקן אפילו כבר הופרכו, כפי שההשערה של קר מדגימה. בנוסף, המגמות הללו מדגימות שחקר העבר האבולוציוני, אפילו העבר האבולוציוני שחלף מול עיננו ממש, דורש לחבר יחד פיסות מידע שנאספו בהווה מתחומי מדע שונים כדי להרכיב תסריט ברור. זאת עבודת סינתזה של תחומי ידע שונים, מסוג העבודות שתמיד קשות, אך בלעדיהם קשה לראות איך אפשר יהיה לחקור את העבר האבולוציוני שלנו באופן מדעי. זאת אחת הסיבות שאני רוחש הערכה עצומה לביולוגים אבולוציוניים. הם מוכנים להשקיע המון זמן כדי להבין את העבר האבולוציוני שלנו.
משיב לאברהם
כפי שיזכור מי שקרא את המאמר הקודם בסדרה הזאת, בפרק 4 בספרו "אלוהים משחק בקוביות" מיכאל אברהם מתיימר להראות שתיאוריית האבולוציה לא מדעית, או לפחות מכילה מרכיבים לא מדעיים. לאברהם יש שני טיעונים עצמאיים שתומכים בטענה הזאת, שניהם משתמשים בקריטריון ההפרכה של קרל פופר. על פי פופר, סברה כלשהי היא מדעית רק אם היא ניתנת להפרכה.
הטיעון האחד של אברהם הוא שתיאוריית האבולוציה היא מה שאברהם מכנה טאוטולוגיה פרקטית. לשיטת אברהם, הביולוג האבולוציוני, בדיוק כמו הבריאתן, "מניח שהתזה שלו היא ודאית ברמה כה גבוהה, למעשה ודאית אפריורית, ולכן שום ראיה או פרכה לא תצליח להסיט אותו מעמדתו" (עמ' 243). זה קריטריון התנהגותי – ההתנהגות של הביולוגים האבולוציוניים מבהירה שלדעתם הסברות שלהם לא ברות הפרכה.
הבהרתי במאמר הקודם שאברהם נכשל לחלוטין בלהראות שזאת אכן ההתנהגות של ביולוגים אבולוציוניים. הוא פשוט טוען זאת וטוען שבידיו שלל דוגמאות לזה. במאמר הקודם סקרתי את הטיפול הכושל שהוא נתן לעיקרון ההכבדה. תהליך אבולוציוני זה מסביר את מוצאן של תכונות מכבידות, תכונות שעל פניו נראות כאילו הן גורמות נזק לאורגניזם שנושא אותן ובטח לא מיטיבות איתו. אברהם טען שעיקרון ההכבדה מבוסס על ראיות מעגליות ובלתי ניתן להפרכה. בפועל, הדגמתי שלעיקרון ההכבדה יש תחזית ספציפית שביולוגים אבולוציוניים בחנו בכנות. רק על ידי יישום גרסה נאיבית לחלוטין של קריטריון ההפרכה של פופר אברהם יכול לטעון את מה שטען. לפרטים קראו את המאמר הקודם.
המאמר הנוכחי חוזר ומדגים את הנתק של אברהם מהביולוגיה האבולוציונית. כל ההשערות האבולוציוניות שסקרתי כאן היו ברות הפרכה והן קיבלו מהחוקרים טיפול הוגן. בכוונה בחרתי להציג אחת שממש הופרכה. באיזה מובן ההתנהגות של ביולוגים אבולוציוניים כאן חיסנה את הסברות שלהם מהפרכה? באף מובן.
כאמור, לאברהם יש טיעון שני שמנסה להראות שתיאוריית האבולוציה לא ברת הפרכה. הוא טוען שהברירה הטבעית היא טאוטולוגיה לוגית. כלומר, הוא טוען שהיא טענה אנליטית, טענה מסוג ה"כל רווקים לא נשואים". טענה כזאת נכונה מכוח העובדה שרווק מוגדר כמי שאינו נשוי. במילים שלו (עמ' 244):
אין משמעות אבולוציונית ברורה ל"חזק" או ל"מוצלח", לבד מיכולתו של היצור לשרוד. כיצד אפשר לדעת מהי תכונה שיש לה ערך שרידותי? פשוט בודקים אמפירית מה אכן שורד. אלא שאם זה כך, אז הניסוח הנכון לתיאוריה הזאת הוא שהשריד שורד. אותו יצור שיש לו תכונות שגורמות לו לשרוד הוא זה ששורד. […] דומה כי גם אם לא מדובר בטאוטולוגיה במובן הלוגי הטהור, בכל מובן מעשי מדובר כאן בטאוטולוגיה פרקטית. בפועל, התיאוריה הזאת אינה ניתנת להפרכה מעשית.
הטענה הזאת היא הסיבה שטרחתי לסקור את דוגמת מקור הפרוש ואת דוגמת עכבר האיילים. בשתיהן ברור לכל שלא מניחים שלתכונה יש ערך שרידותי. תומכים בזה על ידי ראיות ישירות שמראות שיש להם ערך שרידותי. בדוגמת מקור הפרוש הראיות היו תצפיות מבוקרות ובדוגמת עכבר האיילים היה מדובר בניסויי שדה מבוקרים ובמידע גנטי. בשני המקרים המסקנה הזאת נבעה מהתכנסות של קווי ראיות שונים שכולם יחד הצביעו על אותה מסקנה. לדוגמא, מודלים בהירים של עכבר איילים ננשכו יותר ממודלים כהים, וגם ההבדלים הגנטיים שאחראיים לצבע הבהיר הראו ראיות לסלקציה בדיוק במסגרת הזמן המתאימה. אפילו בדוגמת צבי הים הירוקים לא הניחו שטוב יותר לצבים להגיע לחופים של האי אסנשן. זה מבוסס על ראיות נסיבתיות – על היכרות עם הצרכים של החיה בזמן הזדווגות, עם תווי החופים של האי ועם מגוון המינים שחיים בקרבת החוף.
בסוף הציטוט אברהם מנסה לטעון שאולי הוא מחמיר מדי. אולי הברירה הטבעית היא לא טאוטולוגיה לוגית, אלא טאוטולוגיה פרקטית בגלל שביולוגים אבולוציוניים מניחים אוטומטית שתכונות ביולוגיות שונות חייבות היו להיווצר על ידי הברירה הטבעית. במילים של אברהם (עמ' 244):
מה יקרה אם נמצא כעת יצור או תופעה שתכונותיהם אינן חזקות ואינן מוצלחות מבחינה אבולוציונית, וניווכח שבכל זאת הם שרדו? לכאורה עלינו להסיק שהתיאוריה הופרכה. אבל אנחנו כמובן לא מסיקים זאת, אלא מגיעים למסקנה שהתכונה או התכונות שבהן הבחנו הן בכל זאת מוצלחות מבחינה אבולוציונית, והראיה לכך היא שבפועל הן שרדו.
לא, זה לא מה שביולוגים אבולוציוניים עושים. לא מקובל בקהילת החוקרים בביולוגיה אבולוציונית להסיק כך שתכונה שלא נראית מוצלחת מבחינה אבולוציונית היא בכל זאת מוצלחת. בהחלט לא משתמשים בעובדה שהן שרדו כראיה לכך. זאת לכל היותר הנחת עבודה שביולוגים אבולוציוניים מקבלים, וקבלתה לא סותר את עיקרון ההפרכה של פופר כלל. לאור ההנחה הזאת, ביולוגים אבולוציוניים יוצרים תסריט אדפטיבי לאבולוציה של התכונה ובוחנים אותו בעזרת ניסוי או בתצפית. כתוצאה מכך, הראיות שמצדיקות את הנחת העבודה הזאת עצמאיות לחלוטין מהעובדה שהתכונה הזאת שרדה. דוגמת עיקרון ההכבדה מדגימה את כל התהליך הזה, למרות שאברהם טען שהיא דווקא דוגמא לתרצנות אבולוציונית מובהקת. לפרטים קראו את המאמר הקודם.
דוגמת עיקרון ההכבדה והדוגמאות שסקרתי במאמר הזה מדגימות שאברהם מנותק לחלוטין ממחקר אבולוציוני. מה שהוא אומר עליו אפילו לא שגוי. כהדגמה נוספת לנתק הזה, אני מציג לכם את דבריו על האבולוציה של מקור הפרוש. אברהם טוען שהניסוי הזה לא מחדש דבר. זה חדש לי. הנה מובאה מדבריו (עמ' 252):
כדי לראות בבהירות שהתזה שהוכיחו בני הזוג גרנט היא טאוטולוגיה פרקטית במלוא מובן המילה, נציג את הדברים במבנה של טיעון לוגי:
טענה א: היתה בצורת.
טענה ב: אם יש בצורת הצמחים נכחדים, למעט כמה זרעים קשים.
טענה ג: לא כל הציפורים מצליחות לפצח זרע קשה (הדבר תלוי באורך המקור שלהן ובעוצמתו).
טענה ד: לאלו שלא מצליחות לפצח זרע קשה (כלומר בעלות מקור חלש מדי) אין מה לאכול והן מתות.
טענה ה: מי שנותר בחיים הוא רק מי שהצליח לפצח זרעים כאלה (כלומר ציפורים בעלות מקור חזק).
טענה ו: חוזק המקור ואורכו הם תכונות גנטיות שעוברות בתורשה מהורים לצאצאים.
מסקנה: חוזק המקור של הצאצאים ואורכו יגדלו לאחר בצורת.
קל לראות שבהינתן שש ההנחות המקדימות, המסקנה היא תוצאה של היסק לוגי במובנו החמור ביותר […].
כעת עלינו לשאול את עצמנו מה למדנו ממחקרם של בני הזוג גרנט? טענות א-ה הן עובדות בנאליות מובנות מאליהן, שלא מלמדות אותנו שום עיקרון כללי על הטבע. אף אחד לא מציע ברצינות שמסקנת מחקר הזה היא שהיתה בצורת באי בשנה זו, או שמי שלא אוכל מת. טענה ו היא עובדה גנטית, שהיה פשר לגלות אותה גם במחקר במעבדה (ולאו דווקא בשדה), ובכל אופן לא היא שנחשבת לחידוש עיקרי של המחקר. ולבסוף, המסקנה היא תוצאה לוגית פשוטה של שש הטענות הללו.
אברהם צודק לחלוטין שהמסקנה נובעת מטענות א-ו. זה לא רלוונטי. זה מדע, לא לוגיקה. המציאות מפילה או מקימה סברות. לפני שבני הזוג גראנט ביצעו את המחקר שלהם לא ידענו שהטענה הזאת נכונה לגבי מה שקרה באי דפנה מייגו'ר. יכולנו רק לומר שאם הטענות הללו נכונות, גם המסקנה נכונה. אותו דבר נכון לגבי כל הסבר במדע. בהינתן תיאוריית היחסות הכללית של איינשטיין מתקבל מודל של מערכת השמש על ידי נביעה לוגית מחמירה במיוחד. האם תיאוריית היחסות של איינשטיין היא טאוטולוגיה פרקטית או לוגית? כמובן שלא. אין שום הכרח שהיא באמת תהיה התיאור הנכון של מערכת השמש שלנו. מדענים ביררו זאת על ידי ניסוי ותצפית.
זאת הסיבה שטרחתי להבהיר כשסקרתי את ניסוי הפרושים שזה ממש לא היה מובן מאליו שפרושים התקשו לאכול את הזרעים הקשים והגדולים. אפשרי שפרושים בעלי מקור קטן היו מסוגלים לאכול כאלו זרעים בקלות, ואז בוודאי שהתסריט של בני הזוג גראנט היה שגוי לגמרי. בני הזוג גראנט עשו עבודה מעולה. הם חזו בשינוי אבולוציוני מובהק, אספו עליו נתונים רבים וניתחו אותם בדקדקנות. כך הם גילו את התהליך האבולוציוני שגרם לו. זאת היתה הברירה הטבעית שפעלה על יכולתם של הפרושים לאכול זרעים. בא אברהם וטוען (עמ' 253):
עקרון הישרדות הכשרים כתחום מחקר עצמאי נותר תורה לוגית טאוטולוגית, שפרקטית אינה ניתנת להפרכה. חשוב להבהיר שאין זה אומר שהיא אינה נכונה. להפך, היא מן התיאוריות אינן ניתנות להפרכה מהסוג האחר, כלומר מחמת היותן ודאיות ומובנות מאליהן.
אולי מיכאל אברהם ניחן ביכולת לדעת מה המציאות מבלי לבצע ניסויים ותצפיות מבוקרים. ביולוגים אבולוציוניים בפרט ומדענים בכלל לא ניחנו בכזאת יכולת מרשימה. הם, בני תמותה מסכנים שכמוהם, עדיין צריכים לבצע תצפיות וניסויים. אותם ניסויים ותצפיות מסוגלים להפריך השערות אבולוציוניות, וכפי שדוגמת צב הים הירוק מראה, הם גם עשו זאת.
מכל מה שכתבתי עד עכשיו ניכר שמיכאל אברהם יצר מאוויר ריק בעיה עבור ביולוגים אבולוציוניים. זאת לא היתה הפעם היחידה בה הוא עשה זאת בפרק 4 בספרו. באחת מהן הביא ציטטה של ריצ'רד לוונטין, שמובאת בספרו של דוקינס. לוונטין קבע כי "זוהי נקודה אחת שנדמה לי שכל האבולוציוניסטים מסכימים לגביה, והיא שאי אפשר בשום אופן לעשות משהו טוב יותר מכפי שעושה אותו אורגניזם בסביבת חייו". אברהם טוען שהטענה הזאת "מרחיקת לכת מדי". הוא מתחיל בלפסול את דברי לוונטין מסיבות שאני מסכים איתן בעיקרון (וגם דוקינס כנראה יסכים), אבל לא עם הניסוח שלהן. לאחר מכן הוא אומר:
המסקנה היא שהאבולוציה מובילה, לכל היותר, למקסימום מקומי ולא למקסימום מוחלט. פילים למשל הם פחות שרידים מבני אדם או מתיקנים, אבל זה לא אומר שפילים יתפתחו עכשיו לבני אדם או לתיקנים. אפשר לצפות שהם יתפתחו לפילים יותר שרידים (נגיד פילים במקום ממותות). לכן בכל זמן נתון ישנם יצורים שאינם מיטביים אבולוציונית.
המשפט האחרון נכון רק במובן שבכל זמן נתון יש יצורים שיכולים היו להיות יותר מותאמים לסביבתם. זה לא אומר שהם לא מותאמים לסביבתם. במילים אחרות, העובדה שיש מקום לשיפור בהתאמה בין אורגניזם לסביבתו לא אומרת שאין התאמה. אברהם לאו דווקא יחלוק על מה שאמרתי עכשיו, אבל שימו לב למה שהוא כותב רגע אחרי כן (עמ' 266):
כעת עלינו לשאול את עצמנו מתי אנחנו יכולים להגיע למסקנה שהמנגנון או היצור שבו אנו צופים כבר נמצא במצב יציב אחרי תהליך של ברירה טבעית? מתי אנחנו כבר יכולים להיות בטוחים שמדובר בהתנהגות מיטבית? הרי תמיד ייתכן שאנחנו צופים במוטציה לא יעילה ולא מיטבית, שתיכחד בזמן כלשהו בעתיד.
כפי שלפחות שתיים מהדוגמאות שנתתי במאמר הזה מבהירות, אלו שאלות טפלות. זה יהיה מאד מעניין לגלות שעכברי האיילים יכולים להסוות את עצמם אפילו טוב יותר אם יהיו להם תכונות כאלו ואחרות. זה לא משנה את העובדה שהפרווה הבהירה שלהם מסווה אותם כבר עכשיו. זאת עובדה, משום שיש לנו ממצאים שתומכים בה. הממצאים הללו עצמאיים לחלוטין מהעובדה שהעכברים הללו שרדו באבולוציה. ניסויי השדה אפילו לא בוצעו בעכברים חיים, אלא במודלים מפלסטיק. אנחנו לא צריכים להיות בטוחים שמדובר בתכונה "מיטבית", אלא רק שמדובר בתכונה אדפטיבית, כזאת שמתאימה את העכבר להתמודדות עם סביבת המחיה שלו.
אברהם חושב אחרת. לדבריו (עמ' 267):
זהו עוד סוג של פתרון קסם, האפשרי בעבור כמעט כל בעיה שמאמיני האבולוציה יתקשו בה. אחרי התובנה הנכונה כלשעצמה הזאת כבר ממש לא נותרה אפשרות, ולו תיאורטית, להפריך את התיאוריה האבולוציונית. אם נפגוש מצב בלתי-סביר אבולוציונית, תמיד נוכל לומר שהוא מצב זמני וחולף, הצפוי לעבור מן העולם בגלל האי-כשירות השרירותית שלו. מתי נוכל לדעת שמדובר במצב יציב, כזה שאי-התאמתו לתזה האבולוציונית תצביע על הפרכתה? מסתבר שלעולם לא.
אני מציב אתגר בפני מיכאל אברהם. הוא מוזמן למצוא טענה שזוכה לעדנה בקרב קהילת הביולוגים האבולוציוניים ועונה על הקריטריונים הבאים: (1) הטענה קובעת שתכונה כלשהי היא לא אדפטיבית ולכן זמנית וצפויה לחלוף מהעולם. (2) ביולוגים אבולוציוניים לא מסוגלים למדוד אם היא אדפטיבית, או לא עושים זאת. (3) זאת טענה שקובעת שדבר מה נכון, לא השערה שקובעת מה אולי נכון. אני חושב שהוא יתקשה בלמצוא אפילו טענה אחת כזו ובטח לא יצליח להראות שזאת הנורמה בקרב ביולוגים אבולוציוניים.
בזאת סיימתי את העיסוק בפרק 4 ב"אלוהים משחק בקוביות". יש עוד הרבה שגיאות, עיוותים ובעיות בדברים שכותב שם מיכאל אברהם. כולן נובעות מכך שמה שהוא כותב מנותק לחלוטין מהביולוגיה האבולוציונית. אלו לא שגיאות מינוריות. אלו שגיאות שיהיו ברורות לעין של כל אדם שיודע איך ביולוגים אבולוציוניים חוקרים את העבר האבולוציוני שלנו. זו הבעיה בספרו של אברהם בכלל ובפרק 4 בפרט. בצד האחד יש לנו קהילה של חוקרים שעושים ימים כלילות בניסויי מעבדה, בשדה ובכנסים אקדמאים. הם מבצעים מחקרים מבוקרים ומפרסמים אותם, הכל מתוך ניסיון להגיע לחקר האמת. בצד השני יש לנו מבקר שמתיימר לזרות חול בעיניהם, שעושה זאת מתוך אי-הבנה מופגנת בשיטות המחקר בתחום ותיאוריה האבולוציונית עצמה. אם מיכאל אברהם מעוניין לבקר תחום כלשהו, הוא לא צריך להתמקצע בו. הוא צריך ללמוד אותו במידה מספקת. השגיאות שלו מדגימות שהוא לא עשה זאת. מצב הדברים הזה אפילו יותר ברור לעין בפרק 3 בספרו, הפרק שאתחיל לסקור בפעם הבאה.
קריאה להרחבה
כשסקרתי את מחקר העכברים האמריקאים התמקדתי בשיטות המחקר שלו. התוצאות שהצגתי מתוכו היו מעניינות, אבל הן לא החידוש הכי גדול בו. התגלית המרשימה ביותר שבו היא שיותר מתכונה אחת בעכברים התפתחה באמצעות כמה שינויים גנטיים באיזור ה-Agouti. לסקירה ששמה יותר דגש על האלמנט הזה במחקר, אתם מוזמנים לקרוא את הדיווח עליו באתר הידען.
בסוף שנות ה-70, ריצ'רד לוונטין וסטיבן ג'יי גולד פירסמו את אחד המאמרים הכי מוכרים בביולוגיה אבולוציונית – הספנדרלים של סאן מארקו והפרדיגמה הפנגלוסיאנית (Gould and Lewontin, 1979). הם יצאו נגד הגישה שמניחה שיש לתכונות ביולוגיות הסבר אבולוציוני אדפטיבי מבלי לבדוק זאת. המאמר הזה עורר מחלוקת גדולה, אך השפעתו מורגשת עד היום (Nielsen, 2009; Pigliucci and Kaplan, 2000). מומלץ לקרוא את שלושת המאמרים שהזכרתי בפסקה הזאת כדי לקבל דוגמאות לסוגים שונים של הסברים אבולוציוניים ודוגמאות להסברים כאלו שבוססו או הופרכו.
מקורות
Boag, P. T., and Grant, P. R. (1981). Intense Natural Selection in a Population of Darwin’s Finches (Geospizinae) in the Galápagos. Science, 214(4516), 82–85.
Bowen, B. W., Meylan, A. B., and Avise, J. C. (1989). An odyssey of the green sea turtle: Ascension Island revisited. Proceedings of the National Academy of Sciences, 86(2), 573–576.
Carr, A., and Coleman, P. J. (1974). Seafloor spreading theory and the odyssey of the green turtle. Nature, 249(5453), 128–130.
Gould, S. J., and Lewontin, R. C. (1979). The Spandrels of San Marco and the Panglossian Paradigm: A Critique of the Adaptationist Programme. Proceedings of the Royal Society of London. Series B. Biological Sciences, 205(1161), 581–598.
Grant, P. T. (1981). The feeding of darwin’s finches on Tribulus cistoides (L.) seeds. Animal Behaviour, 29(3), 785–793.
Linnen, C. R., Poh, Y.-P., Peterson, B. K., et al. (2013). Adaptive Evolution of Multiple Traits Through Multiple Mutations at a Single Gene. Science, 339(6125), 1312–1316.
Nielsen, R. (2009). Adaptionism—30 Years After Gould and Lewontin. Evolution, 63(10), 2487–2490.
Pigliucci, M., and Kaplan, J. (2000). The fall and rise of Dr Pangloss: adaptationism and the Spandrels paper 20 years later. Trends in Ecology & Evolution, 15(2), 66–70.
האמת היא שיש לעכברים האמריקאים אינטרס לא להיות מוסווים יותר מדי טוב. אם זה יקרה, האוכלוסיה שלהם תגדל ואז הם יכרסמו כל מה שצומח באזור ולא יהיה להם מה לאכול. תכונה הישרדותית מוצלחת מדי מאיימת על בית הגידול של הייצור שפיתח אותה. בני אדם הם דוגמה מצוינת.
שאפו על ההשקעה.
רציתי לשאול איפה קהילת אנשי האבולוציה עומדת בנוגע לתיאוריה שלה ,אחרי שלפי דבריך לפחות אין הסבר למערכת הניווט הצבית. מישהו מפקפק בה? האם זה לא שקול לאי הינתנות להפרכה? כמה שאלות בלתי ניתנות לתשובה צריך כדי שהתיאוריה תעמוד בסכנה?
יותר נכון שאין עליהן תשובה כרגע. הניסוח היה גרוע .
@יואל: שלום לך. כתבת:
מפקפק במה? בטענה שמערכת הניווט הזאת התפתחה באמצעות הברירה הטבעית? עד כמה שאני יודע, לא. למה שיעשו זאת? אתה מבלבל בין הבלתי מוסבר לבלתי ניתן להסבר, בין שאלות פתוחות לקושיות. מיכאל אברהם מתבלבל כך לאורך כל הפרק הזה. בפועל, אין שום דבר בתיאוריית האבולוציה ממנו נובע שתכונות כאלו לא יכולות להיווצר על ידי הברירה הטבעית, אז למה *שקיומן* יהווה *ראיה נגד* הברירה הטבעית?
תוספת בעריכה: אולי תרצה לחכות עם המענה עד שאכתוב על טענת האיברים הבלתי פריקים. הטעות שם זהה. אברהם מרחיב על הנושא בפרק 3, הפרק הבא בו אעסוק, אך אני לא יודע אם זה הנושא בו אעסוק בפעם הבאה.
אוקיי הבנתי.
תוכל לתת אולי דוגמא לתופעה כלשהיא בעולם החי שהברירה הטבעית לא יכולה להיות אחראית לה? איך מבדילים בין קושיות לשאלות פתוחות בתחום?
@יואל: בתגובות על המאמר הקודם נתתי לרם דוגמא לראיה נגד הטענה (הכללית) הברירה הטבעית הפיקה תכונה ביולוגית מסוימת. אצטט מתוך דבריי שם (מדובר כאן על תכונה מכבידה, אבל זה נכון לגבי כל תכונה):
כשמדובר בתכונה כמו יכולת ניווט, לא סביר כלל שהיא התפתחה על ידי סחף גנטי (שים לב: זאת לא תמיד *קושיה*!). אל תצפה שראיה כזאת תתקבל בשניה שבה המאמר שסוקר אותה יתפרסם בספרות המדעית. ביולוגים יבחנו את טיב האנליזה הגנטית וכדומה. זה חלק מכל מדע טוב. אחרי שהיא תשרוד את הבדיקה הזאת, האלטרנטיבה היחידה שתיוותר לנו היא שהתכונה הזאת נוצרה בדרך נס. תכונה נסית אחת כזאת היא קושיה שאפשר להדחיק. הרבה כאלו יאלצו אותנו להפסיק להדחיק ונאלץ לזרוק את כל תיאוריית האבולוציה לפח. כמובן המצב אפילו לא מתקרב לזה.
מכיון שהכותב שוב לוקה באותם כשלים ובאותה מגמתיות לא אכנס לוויכוחים מיותרים נוספים. רק אעיר על הנקודה העיקרית בדבריו.
כפי שהראיתי בספר, המחקר של הזוג גרנט הדגים שטיעון לוגי תקף חל על המציאות. הבעייה היא שמטרתו של מחקר מדעי לא אמורה להיות זאת. אם המחקר היה מדגים חוק כללי כלשהו (כלומר היה מתאר דוגמה שניתנת להסבר דדוקטיבי-נומולוגי, במינוח של המפל) ניחא. אם אדם רוצה להדגים את חוק הכבידה הוא יכול להפיל עצם בעל מסה נתונה ולמדוד את התאוצה שלו. אבל זה כל עוד חוק הכבידה עצמו שווה בדיקה. משעה שכבר השתכנענו שהוא נכון, אין טעם לעשות ניסויים מהסוג הזה, שכן אם מאמצים את הטענה "כל הגופים נופלים לכדור הארץ בתאוצת הכובד", אז המקרה הפרטי נגזר ממנה באופן לוגי.
המחקר של הזוג גרנט בדק תופעה שמעבר לאוסף חוקים ידועים אינה אלא טאוטולוגיה לוגית. זה כמו לבדוק האם 2+3 =5 על ידי הוספת תפוזים לסל ואחר כך הוספת אבנים לתוך משאית וכן הלאה. או לחילופין, לעבור על כל המשולשים בעולם ולמדוד האם סכום הזוויות שלהם הוא 180. או לערוך מחקר שבודק האם כל הזוגות הנשואים בעולם עברו חתונה.
אין עניין חשוב במיוחד בבדיקה האם באי דפנה מייג'ור הלוגיקה עובדת. תאמין לי היא עובדת גם באי השכן שלידו.
הכותב מסביר היכן בכל זאת טעיתי. יש חידוש בניסוי הזה: לדבריו הניסוי הזה חידש את החוק הכללי שפרושים עם מקור חלש באי דפנה מייג'ור לא הצליחו לפצח זרעים שדורשים מקור קשה. באמת מפתיע. זה גם מאד מעניין, כי היינו חושבים שבאי הזה יש שד שתפקידו להעניק סיוע מיחד לבעלי מקור חלש לפצח גרגירים קשים.
מעבר לזה, לדעת הכותב הטענה הזו כנראה שקולה לוגית לתזה האבולוציונית, אחרת גם אם נאמץ בחדווה את המסקנה המרעישה הנ"ל אני עדיין לא מבין מדוע לראות בניסוי הזה אישוש כלשהו לתזה האבולוציונית.
ולבסוף, אכן את המציאות הזאת, כמו כל טאוטולוגיה אחרת, ניתן לדעת בלי ניסוי. כמו שניתן לדעת בלי ניסוי שסכום הזוויות במשולש שמצויר בדף שלידי הוא 180, או שכל רווק אינו נשוי. וגם אם לא היה ניתן לדעת את העובדה המפתיעה דנן (מקור חלש לא מפצח גרעינים קשים) – זה לא אמור לעניין את אף אחד. מדע אמור לחפש עקרונות כלליים ולא מקרים פרטיים. האם מישהו יעשה מחקר מדעי שמברר מה יכולתו המקצועית של הסנדלר שלידינו?
@מיכי אברהם:
תודה על תגובתך. לגוף הדברים.
המחקר של בני הזוג גראנט לא בחן טאוטולוגיה לוגית. דהיינו, הוא לא בחן טענה מסוג ה"השריד שורד". בני הזוג לא הניחו שגודל המקור שריד בגלל הוא שרד, אלא הראו שיש לתכונה זאת יתרון אדפטיבי. הראיות שהם סיפקו לזה עצמאיות מהעובדה שגודל המקור אכן שרד. זה הוסבר בפירוט במאמר. בבקשה ענה לביקורת עליך.
אתה מנסה להציג את ההישג של בני הזוג גראנט כ"הישג". אחרי הכל, התופעה שהתסריט האדפטיבי שלהם מסביר נובעת לוגית מתוך ההסבר שהם הציגו. נו, מילא. זאת תכונה של פחות או יותר כל הסבר. מה ציפית שיהיה הקשר בין ההסבר לדבר שהוא מסביר? קפיצה לוגית? זה לא עובד כך. כפי שכתבתי במאמר, "בהינתן תיאוריית היחסות הכללית של איינשטיין מתקבל מודל של מערכת השמש על ידי נביעה לוגית מחמירה במיוחד". בבקשה ענה לביקורת עליך.
עוד כתבת: "אין עניין חשוב במיוחד בבדיקה האם באי דפנה מייג'ור הלוגיקה עובדת". והוספת:
בני הזוג גראנט לא בחנו האם באי דפנה מייג'ור הלוגיקה עובדת. העובדה הזאת הובהרה במאמר שלי בצורה חד-משמעית. הם גם לא בחנו את הטענה שפרושים עם מקור חלש באי דפנה מייג'ור לא מצליחים לפצח זרעים שדורשים מקור קשה. לא טענתי זאת. במאמר סקרתי תחזית שבני הזוג גראנט בחנו. תחזית זאת נובעת ישירות מהתסריט האבולוציוני האדפטיבי שלהם. התחזית: גודל מקור דומה לזה שהיה נפוץ באי דפנה מייג'ור לפני הבצורת הקשה על פיצוח זרעים קשים וגודל מקור גדול יותר מקל על פיצוח הזרעים. אם התחזית הזאת שגויה, התסריט האדפטיבי של בני הזוג גראנט שגוי. התסריט שלהם זכה לאישוש. אתה אולי יכול לדעת מראש ש"שהפרושים שחיו לפני הבצורת" לא "היו מסוגלים להפעיל מספיק כוח כדי לפצח בלי בעיה את הזרעים הקשים". מדענים בדרך כלל נאלצים לברר כאלו דברים על ידי ניסוי ותצפית. לפרטים קרא את המאמר. שוב, בבקשה ענה לביקורת עליך.
שאר דבריך קורסים עם הנקודות אליהן התייחסתי מלבד שתי נקודות שדורשות התייחסות נפרדת. ראשית, כתבת ש"הטענה הזו כנראה שקולה לוגית לתזה האבולוציונית". אני נותן למשפט הזה את הפרשנות הכי מיטיבה שאני יכול ומשיב כך: לא, אני לא חושב שבני הזוג גראנט נתנו הוכחה מופתית, כלשון הרמב"ם, לטובת הטענה שהברירה הטבעית אחראית להיווצרות מגוון האדפטציות הביולוגיות שנמצא לנגד עינינו. הטענה הזאת נכונה בגלל התכנסות של שלל ראיות, שהמחקר של הגראנטים הוא רק אחת כזאת. שנית, כתבת ש"מדע אמור לחפש עקרונות כלליים ולא מקרים פרטיים". זאת ממש לא טענה שנמצאת במיינסטרים, לא במדע ולא בפילוסופיה של המדע (אל תיקח את המשפט הזה בכלל כהבעת דעה על השאלה האם הברירה הטבעית היא עיקרון כללי או לא).
לסיכום, בבקשה הגב לביקורת עליך. תגובתך מסתכמת בחזרה על דברים שכבר זכו לביקורת במאמר בתוספת קטנה של צמד טענות חדשות. עלי להוסיף שעשית זאת גם בתגובותיך למאמר הקודם, וגם אז לרוב פשוט חזרתי על דברים שכתבתי במאמר עצמו.
לילה נפלא לך. :)
תודה. לילה נפלא גם לך.
התייחסתי היטב לדבריך, וחבל שאתה רק חוזר עליהם שוב. דומני שמה שכתבתי לא ממש מסובך.
אתה כותב כאן שוב שהגרנטים בדקו בניסוי את התחזית הבאה (ציטוט):
"גודל מקור דומה לזה שהיה נפוץ באי דפנה מייג'ור לפני הבצורת הקשה על פיצוח זרעים קשים וגודל מקור גדול יותר מקל על פיצוח הזרעים".
זה בדיוק מה שכתבתי כאן. ולכן התוצאה של הניסוי הראתה תכונה של מקורים של פרושים מסוג מסוים במצב מסוים. הא ותו לא. הניסוי העלה שמקור חלש כמו זה שהיה שם לפני הבצורת מקשה על פיצוח זרעים. וכי זו תוצאה מדעית מעניינת? האם לדעתך זו תוצאה שונה מהותית מהתוצאה שהפטיש של הסנדלר שלידי הוא מצוין ולכן הוא מועיל לתקן יציאת מסמרים בסנדלי דפנה (מייג'ור)? זו תוצאה חסרת ערך מדעי שכן היא מלמדת אותנו על תכונה מכנית של מקורים מאד מסויימים של עופות מאד מסויימים. מאומה מעבר לזה. זו בעצם תוצאה (לא מעניינת) במכניקה, אבל אין לה שום משמעות בהקשר של אישוש לאבולוציה.
@מיכי אברהם:
שלום לך שוב. אתה זריז למצוות. כבוד. :) לגוף הדברים.
לדבריך, אפיינת את מה שגילו בני הזוג גראנט כפי שאני אפיינתי אותו. כלומר, אפיינת את מה שהם גילו כך (להלן הציטוט הזה יכונה התחזית):
נניח לרגע שאכן כך אפיינת את מה שעשו בני הזוג גראנט בתגובה הקודמת שלך. עכשיו אתה טוען:
ראשית, לא ברור למה אתה חושב שבני הזוג גראנט לא העניקו אישוש לתיאוריית האבולוציה. תיאוריית האבולוציה קובעת, בין השאר, שהתאמות בין אורגניזם לסביבתו (=אדפטציות) נוצרו בהשפעת הברירה הטבעית על מינים. המחקר הזה של בני הזוג גראנט אישש דוגמא נפלאה בה התפתחה אדפטציה בטבע, בימינו, על ידי הברירה הטבעית. על מנת לאשש את הדוגמא, היה עליהם בין השאר לאשש את התחזית שציטטתי למעלה. איך זה לא מאשש את הטענה האבולוציונית המובהקת שאדפטציות נוצרות בהשפעת הברירה הטבעית? מן הסתם הטענה הזאת לא יכולה לסתמך *רק* על המחקר של בני הזוג גראנט, אבל לא על זה הדיון.
שנית, אתה אולי חושב "לא נוצרה פה כליה או איזה איבר מדהים, אז זה לא כזה מרשים/מעניין". נו, ניחא. אל תתעניין, אל תתרשם. מספיק לי שלא תכחיש את מה שכתבתי בפסקה הקודמת. עדיין, אולי אם אכנס יותר לעומק המחקר של בני הזוג גראנט תתרשם יותר. לא נכנסתי לזה במאמר, כי זה לא ממש קשור לטענות שלך שסקרתי, אך אחד השוסים במחקר של בני הזוג גראנט היה שהוא סיפק דוגמא "חיה" לתהליך אבולוציוני שחוקרי אבולוציה חשדו שהוא משחק תפקיד באבולוציה של ציפורים (תהליך בו צוואר בקבוק אבולוציוני מוביל ללחץ סלקטיבי עצום שלאחריו מתרחש שינוי אבולוציוני מהיר. לא נורא אם התיאור הזה לא ברור). בהקשר הזה, מדובר בתוצאה מעולה, מאד מעניינת ומאד מרשימה. יותר מזה, כששמים את התוצאה הזאת בהקשר של תוכנית המחקר הכוללת של בני הזוג גראנט בדפנה מייג'ר, מקבלים גם תובנות על כמה סוגיות הקשורות ליכולת לחזות מראש את מהלך האבולוציה (ראה ציטטה למטה). אולי התוצאות שתיארתי בפסקה הזאת ובקודמת לא מעניינות אותך, אבל הם מאד מעניינות ביולוגים אבולוציוניים.
חשוב מהכל, אני לא חושב שההנחה שהענקתי לך נכונה; אני לא חושב שהתגובה הקודמת שלך אפיינה את המחקר של בני הזוג גראנט כפי שאני אפיינתי אותו. קודם טענת ש"אין עניין חשוב במיוחד בבדיקה האם באי דפנה מייג'ור הלוגיקה עובדת". גם ניסית ללעוג לי כאילו אני סבור ש"יש שד שתפקידו להעניק סיוע מיחד לבעלי מקור חלש לפצח גרגירים קשים". בנוסף, טענת שהחידוש במחקר של בני הזוג גראנט הוא "החוק הכללי שפרושים עם מקור חלש באי דפנה מייג'ור לא הצליחו לפצח זרעים שדורשים מקור קשה".
המשותף לכל הטענות הללו היא הטענה שבני הזוג גראנט פשוט בחנו "טאוטולוגיה לוגית", שמה שהם הראו "זה כמו לבדוק האם 2+3 =5 על ידי הוספת תפוזים לסל ואחר כך הוספת אבנים לתוך משאית וכן הלאה", שהם הראו ש"מקור חלש לא מפצח גרעינים קשים". עניתי לטענות הללו היטב כבר במאמר עליו אתה מגיב ובתמצות בתגובה הקודמת שלי. הבהרתי שהם לא הראו שמקור חלש לא מפצח גרעינים קשים, אלא שלפרושים היה מקור חלש מדי לצרכי פיצוח גרעינים קשים. להרחבה, עיין במאמר. להחרבה מתומצתת, עיין בתגובה הקודמת שלי. דבריי לא שינו אצלך הרבה. טענות מהסוג הזה התאדו מהתגובה הנוכחית שלך, את מקומן תפסו טענות אחרות ועוד טענת שאני ואתה מאפיינים את המחקר בני הזוג גראנט אותו דבר. אנחנו לא. בבקשה, השב לביקורת עליך.
לילה מעולה לך.
ציטטה:
Grant, P. R., and Grant, B. R. (2002). Unpredictable Evolution in a 30-Year Study of Darwin’s Finches. Science, 296(5568), 707–711.
וואו. זה הרבה טקסט. ספציפית בהקשר של הפרושים מומלץ לקהל הלא מקצועי הספר "מקור הפרוש" שעוסק במחקר של הגרנטים ושותפיהם, כמו גם במחקרים אחרים הבוחנים את הברירה הטבעית.
בקשר לברירה, במובן מסוים אכן לברירה יש מובן טאטולוגי, בין אם פורמלית או פרקטית. ברור למדי שהשריד שורד, במידה שיש הבדלים בשרידות. הטענה הלא טאוטולוגית בכלל היא שהברירה הטבעית אחראית במידה למגוון רבה למגוון החיים על פני כדור הארץ, ולתכונות המורכבות השונות של היצורים החיים. הטענה שהברירה הטבעית, שאבולוציה טבעית, יכולה להסביר את מה שאנחנו רואים בטבע היא מה שחוקרים בודקים, ומאששים פעם אחר פעם.
@SilentMike: תיזהר בלשונך. אני מניח שבשבילך הטענה "השריד שורד, במידה שיש הבדלים בשרידות" אומרת "המין שיותר מותאם לסביבתו על פי קריטריונים הנדסיים XYZ יביא יותר צאצאים" (ניסוח פשטני, אבל ניחא). כשמיכאל אברהם אומר ש"השריד שורד" היא מתכוון לטענה שהמין שמותאם יותר לסביבתו *מוגדר* כמין ששרד (לא בתור הנחת עבודה שצריך לאשש. בהגדרה). האם פירשת את דבריך נכון, או שאתה חושב כמוהו?
@אתולוגיקה.
בבירור "השריד" מתיחס לפרטים ולא למינים במה שאני אמרתי (למרות שניתן ליחס אותו למינים אבל התהליך האבולוציוני ה-"רגיל" מתיחס לשרידות של פרטים או של גנים).
כמובן שאם קיבלתי כנתון שפרטים שיש להם תכונה גנטית X שורדים ומביאים מספר (קבוע, כדי לא לסבך את החישוב) של צאצאים בהסתברות גבוהה יותר מפרטים שיש להם את התכונה Y אז לאורך זמן שיעורם של נושאי תכונה X יעלה בהסתברות גבוהה כתוצאה מכללי התורשה ומחוקי ההסתברות הפשוטים. במובן הזה יש כאן טאוטולוגיה, וזה גם המובן שבו עבור כל משפט מתמטי יכיח הטענה "המשפט אמיתי במערכת" היא טאוטולוגיה משום שהמשפט יכיח מהאקסיומות של המערכת (ועדיין טורחים להוכיח משפטים. לך תבין). הטענה המתמטית היא טאוטולוגיה במובן זה (כלומר אם תשים לי מודל מתמטי פשוט של גנטיקה של אוכלוסיות). אבל הטענה שאינה טאוטולוגית היא טענת מדעי הטבע, שלפיה האבולוציה בברירה הטבעית אחראית להסתגלות כזו או אחרת, או לכולן כאחת. את אלה בוחנים אנשי מדעי הטבע (אני מרשה לעצמי לכלול את מדעי החיים במדעי הטבע בהקשר זה) בשטח, בעזרת ראיות.
מיכאל אברהם משחק במונחים פילוסופיים כדי לנסות לרמוז בדרך נפתלת שמשהו רקוב בממלכת דנמרק הזו שקרויה אבולוציה. אומנם יתכן שחוקרי אבולוציה לא תמיד עובדים נכון, ושחלקם אולי מתבלבלים בקשר למשמעויות הפילוסופיות של עבודתם. אבל בגדול הטענה היא כמובן קישקוש. מחקר האבולוציה הוא מדע לכל דבר, ואברהם פשוט מונע מאידאולוגיה.
@SilentMike:
מקבל את דבריך על האבחנה בין מינים לפרטים/גנים.
לגבי ההמשך – סבול לרגע בבקשה את הדקדקנות שלי. אני שואל את השאלות הבאות למרות שאני די בטוח מה התשובה שלך. אני רואה איך אתה עומד להיות מובן שגוי על ידי קוראים שלא מכירים אותך כמוני.
האם לשיטתך, כאשר ביולוגים אבולוציוניים חוקרים את האבולוציה של תכונה X, עליהם להראות שהתכונה הזאת אדפטיבית, כלומר להראות שבזכותה האורגניזם מותאם יותר להתמודד עם סביבת החיים שלו? או שהם יכולים פשוט להניח שבגלל שתכונה X *שרדה*, דהיינו קיימת היום, משמע שהיא בוודאי אדפטיבית, וודאי תורמת ליכולת ההישרדות והילודה של הפרט?
אם יורשה לי להכניס את ראשי בין ההרים:
איך שאני רואה את הדברים,
מיכאל אברהם טוען שהטענה: הכשיר/שריד שורד, היא טאוטולוגיה לוגית, שזה נכון.
מתנצל מראש על הניסוח ההדיוטי.
הטאוטולוגיה הלוגית בטענה, מה שעושה אותה נכונה בכל עולם אפשרי, היא שבעולם בו קיימות אוכלוסיות של פריטים ומתקיימת שונות באוכלוסייה של פריטים בתכונה שמשפיעה על סיכויי הפריטים לשרוד, אז הסיכוי של פריטים בעלי הגירסה המועדפת לשרוד גבוה יותר ובממוצע הם ישרדו יותר. באוכלוסיות גדולות מספיק נראה הבדל מובהק סטטיסטית בין אחוז השורדים מקבוצה א' (בעלת הגירסה היותר טובה של התכונה) לבין קבוצה ב' (בעלת הגירסה הפחות טובה).
אם הפריטים האלו מאופיינים גם ביכולת התרבות, והתכונה הזו עוברת בתורשה לפריטים הנוצרים מהם, אז תוצאה בלתי נמנעת זו תחול גם על צאצאיהם: שונות בתכונה שמשפיעה על השרידות ו/או על יכולת ההתרבות, תגרום שבדור הבא שיעור הפריטים מקבוצה א' מתוך האוכלוסיה הכוללת יהיה גבוה מזה שבדור הנוכחי.
באופן נגרר, בהנתן מספר גדול מספיק של איטרציות על התהליך , שיעור הפריטים מקבוצה א' ישאף ל1 ושיעור הפריטים מקבוצה ב' ל0 עד שלמעשה התכונה החיובית תשתלט על האוכלוסיה.
אם אנחנו מוסיפים להנחות את הנחת קיומם של מנגנונים שיוצרים שונות ומנגנונים שהופכים אותם לרלוונטיים לכישורי שרידות/התרבות ועלולים להשתנות כפונקציה של זמן ומיקום וכו', ועלו אז ניתן לצפות שתהליכים כאלו יקרו באוכלוסיה, וככל שיעבור יותר זמן (יותר איטרציות), האוכלוסיה שיוצאת מהלופ תהיה הטרגונית בהרבה ועלולה להיות שונה מאוד מהאוכלוסיה שנכנסה אליו.
עד כאן לוגיקה טהורה. אם הנחות מסוימות מתקיימות אז מסקנות מסוימות נגררות.
זה לא אומר שהתהליך הזה הוא מה שמסביר את הרבגוניות בעולם החי בכדור הארץ במאה העשרים לספירה. עובדה שעד לפני 200 שנה אף אחד לא הסביר כך את העובדה הזו… מה שאנשים הסבירו הוא שאלוהים שם את כל המינים כפי שהם לפני 5774 שנה (אולי היו מעט שינויים מינוריים). מי אמר שיש בכלל שונות? שהיא תורשתית? שיש מנגנונים שיוצרים שונות? שיש לחצי ברירה? שהיה מספיק זמן?
בנוסף, אין כאן שום אמירה לגבי זהות מנגנוני יצירת השונות, אופן ההשפעה שלהם על סיכויי שרידה/רבייה, ומנגנוני הברירה. יש מקום נרחב לחקור ולדעת.
וזה מה שעושים בחקר האבולוציה.
כמו בדוגמה שעדו נתן, אפשר לומר שכל הכימיה מסתכמת בחוק שימור החומר-אנרגיה, הכוח האלקטרוסטטי ועוד כמה כאלו, והנה סגרנו את המחלקה לכימיה. באמת, הידע על אופן היווצרות מים למשל נגזר מהעובדה שאטום פחמן ומימן הם מקרה פרטי של ישויות בעלי מטענים חשמליים שהכוח האלקטרוסטטי חל עליהן. עדיין, איכשהו, עם הידע שיש כוח אלקטרוסטטי לא תוכל להיות מהנדס כימיה.
יוכל מישהו לומר שלמחקר על הפרטים האבולוציוניים אין תועלת מעשית ו/או אינו מעניין. על הראשון ניתן לדון (אני מסופק אם יש תועלת ישירה בהבנה למה נכחדו הדינוזאורים, אבל בוודאי שיש תועלת להבין איך מתרחשת אבולוציה של חיידקים), השני עניין של טעם. אבל להגיד שכל המחקר האבולוציוני מיותר כי בהנתן ההנחות המסקנות נובעות מהן – זה כמו לומר שהמחקר בכימיה מיותר.
אמנם, הכוח האלקטרוסטטי הוא חוק טבע ואין בו שמץ טאוטולוגיה, ולכן למעשה בכל פעם שאנחנו רואים מטען חיובי ושלילי נמשכים זה לזה יש בכך אישוש שלו, אבל אישוש החוק האלקטרוסטטי בוודאי אינה המטרה של המחקר בכימיה.
המחקר באבולוציה נועד לאשש תת-טענות ספציפיות מסוימות הנוגעות לאלו מנגנוני יצירת שונות / ברירה / תורשה התרחשו/מתרחשים בפועל באוכלוסיה זו וזו, כמו: "האם ובאיזה אופן מתרחשת אבולוציה של חיידקים?", לא את הטענה "מי שסיכויי השרידה שלו גבוהים ישרוד בסיכוי גבוה יותר". וכל תוצאה כזו מאששת את הטענה *שאינה טאטולוגיה לוגית* שההטרורגניות של המינים על פני כדור הארץ היא תוצאה של מנגנון ההתפתחות על ידי ברירה טבעית (ולא יצירה חד פעמית אלוהית*, ושההבדל בין משפחה X ל Y הוא תוצר של מנגנון ספציפי מסוים, ולא של מנגנון אחר.
*לצורך חסכון הפלפולים שיצירה על ידי אבולוציה של מיליארדי שנה ויצירה חד פעמית הן היינו הך מבחינת אלוהים:
השאלה היא אמפירית – האם אדם לפני 5000 שנה יכל לראות את כל המינים שקיימים היום? לפני מיליון שנה? לפני מיליארד שנה?
——-
בפועל לא ברור לי מה באה הטענה "המחקר האבולוציוני מיותר כי אבולוציה היא טאוטולוגיה לוגית" לחזק.
נניח שהיא הייתה נכונה וכל נקודת המבט של הביולוגיה המודרנית על מקורה של ההטרוגניות של המינים על פני כדור הארץ הייתה מובנת לכל תלמיד שנה א' של אריסטו, אז מה?
אני מריח כאן משהו כזה:
בשלב ראשון – להרחיק את תיאוריית האבולוציה מזרועות המדע, הוא בכלל לא שלכם, הוא שייך למסדרונות הפילוסופיה, למעשה כל ילד יכול להבין את כל הביולוגיה המודרנית. וכך, לי ולמומחה בעל שם לאבולוציה יש יכולת לטעון אותן טענות.
בשלב שני – עכשיו שהיא בידיים שלנו, בוא נערבב אתכם שהיא *הוכחה* לקיומה של ישות מתכננת.
(בחיי שאת הטענה הזו לא הצלחתי להבין, גם הספר לא ממש מסביר. ביחס למה היא הוכחה? נגיד שהיא לא נופלת מיצירה חד פעמית מבחינת זה שהיא זקוקה למתכנן, אבל למה היא יותר טובה ממנה?)
כלומר, השלב הראשון נועד לבטל את הסמכות של ביולוגים אבולוציוניים להיות ברי סמכא בנושא יותר מן ההדיוט.
אבל זה באמת מיותר, בפועל אפשר להסכים על העובדות המקובלות בביולוגיה המודרנית גם בלי לדעת את כולן, ולטעון ש*העובדה האמפירית* שהטרוגניות המינים על פני כדור הארץ נוצרה בתהליך מסוג 'אבולוציה' (מחזקת / אינה סותרת / אינה מעלה ואינה מורידה) את הטיעון הטלאולוגי לקיומו של האל.
הרי, זהו טיעון פילוסופי גרידא. אין לו קשר לציונים שלך בקורסים על אבולוציה.
אלא אם כן…
אתה משתמש בטיעוניך בקונספטים לא נכונים של אבולוציה, בעובדות לא נכונות, מתעלם מדברים ידועים, ואז הטיעונים לא רלוונטיים – הם אולי אומרים שהפסאודו-אבולוציה שלך מחזקת את הטיעון הטלאולוגי, אך אין הם אומרים דבר לגבי תיאוריית האבולוציה המקובלת במדע הביולוגיה המודרנית…
דוגמה לכך: אם אתה טוען שמנגנון-יצירת-שונות X הוא האחראי לתכונה Y, ואתה טוען ששיעור השונות הנוצר במנגנון זה הוא P, וקצב הברירה הוא R, ואין מספיק זמן לכך, ולכן על כרחך שאלוהים שלח יד לסייע, בעוד שתיאוריית האבולוציה המודרנית טוענת, על פי מחקרים אמפיריים, שאחראי לה מנגנון X', או ששיעור השונות הנוצרת הוא 10P, או שקצב הברירה הוא 10R, אז כמובן שהטיעון לא רלוונטי לאבולוציה המודרנית. וזאת בלי להכנס בכלל ללוגיקה הפנימית של הטיעון עצמו. הוא פשוט מתייחס לסיפור שונה מזה שהוא מתיימר להתייחס אליו.
ובשביל להרחיק אנשים מלבדוק זאת, נוצר הצורך לטעון שכל המחקר האבולוציוני מיותר… (בהפוך על הפוך – אתה טוען שהוא מיותר כי היא נכונה בהכרח לוגי, אבל מה שנשאר לאנשים זה שהוא מיותר, ולא משמעותי, ואין צורך לבדוק אחריך… מצטער על חוסר הבהירות, מתקשה להסביר איך בדיוק עובד התעלול הרטורי)
אברהם, כהרגלו, אינו חושב שהבנה בתחום האבולוציה היא תנאי הכרחי לגיבוב הררי מלל עליו. כבר התרשמתי כך, בין היתר, מביקורת של גדי אלכסנדרוביץ' בנקודה אחרת
http://www.gadial.net/2011/06/26/random_walks_and_god/
(אני מותיר לאברהם את הסווג הדלוח האם חיזוק הרישא ע"י הקישור הוא מדעי, טאוטולוגי, אונטולוגי, סינתטי, אנליטי, ושאר ההבלים המרתקים אותו.)
@אתולוגיקה.
יהי כן עם כך. אליפות העולם בדקדקנות, שלב ההצלבה.
קודם כל יש להפריד כמה מקרים בקשר לתכונה X. אם X אינה תכונה גנטית (נאמר היא תכונה נלמדת) אז כל העסק הולך לפח. בנוסף קיימת האפשרות ש-X היא תוצאה של סחף גנטי, ש-X היא תכונה נלווית לתכונה אחרת, או אולי משהו של חשבתי עליו.
כעת לעניין ההוכחה. במדעי הטבע לא מוכיחים (לפני לא הרבה זמן ביקרתי מאמר בדיוק על שימוש לא מוצדק במילה "הוכחנו"). במדעי הטבע מראים ראיות. כאשר חוקרים בודקים תכונה כן כדאי שהם ינסו להראות למה היא אדפטיבית. במקרה של המקורים מדובר במחקר לבדיקת השינויים בזמינות זרעים שונים והשימושיות של מקורים שונים בפתיחת הקליפה של זרעים שונים. זה אולי נשמע סביר, אבל בכלל לא מובן מאליו, שהמקורים הגדולים יותר טובים לזרעים גדולים יותר. זה עוד יותר לא מובן מאליו שהבדלים מאוד קטנים במימד מסוים בגודל המקור יכולים להיות משמעותיים כל-כך (כפי שהוכיחו הגראנטים).
לדעתי, כל הדיון הזה הוא הסטה של הנושא מ"אבולוציה" ל"ברירה טבעית".
לפי ויקיפדיה: "אבולוציה ביולוגית היא תהליך השינוי הגנטי באוכלוסייה של אורגניזמים לאורך דורות."
בהמשך מצויין שתאורית האבולוציה כוללת גם את תהליך הברירה הטבעית – שאותו תוקף אברהם וקורא לו טאוטולוגיה. לדעתי גם אם הוא צודק זה לא מעניין.
מה שחשוב הוא – מינים משתנים כתוצאה ממוטציות גנטיות אקראיות. חלק מהמוטציות האלה הן בכלל ניטראליות מבחינת שרידה של האורגניזם החדש ובכל זאת הן ישרדו ואולי אף יהיו חלק משינויים מצטברים וכך נוצרו כל המינים.
הברירה הטבעית מסבירה מדוע שורדים אלה ולא אחרים אבל ברור שהיא מספקת הסבר חלקי שלא נכון בכל המקרים ועדיין הוא כפוף למזל.
לדוגמא בניסוי לנסקי ידוע שבאחת המבחנות התפתח בדור ה-33,000 חידק שיודע לעכל ציטרט ולא רק גלוקוז. זה ללא ספק שינוי מדהים. אהל התכונה הזאת התפתחה משילוב של 3 מוטציות לפחות כשכנראה החשובה שבהן קרתה בדור ה 20,000 של אותה שושלת חידקים. (לצורך העניין נקרא לה מוטציה A).
ובכן מוטציה A היא כמובן אקראית. היא לא מספקת שום יתרון הישרדותי ידוע. די בכך שהיא לא גרמה לבעית שרידה והיתה נייטרלית מספיק כדי להמשיך להתקיים. בבדיקות מאוחרות יותר ניסו החוקרים לפתח שוב זן של חיידק שיצליח לעכל ציטרט אבל הצליחו לעשות זאת רק מחידקים ששיכים למוטציה A או לשושלת שלה.
אי לכך ניתן לטעון ש מוטציה A מהווה זן חדש בפני עצמו, שנוצר ע"י אבולוציה, וששרד 13,000 דורות כתוצאה ממוטציה אקראית אבל ברירה טבעית לא היתה מעורבת בעניין. מכאן שהברירה הטבעית אינה חלק מחויב מתהליך האבולוציה (גם אם בפועל היא אכן משחקת תפקיד ראשי רוב הזמן).
מכאן שאם אברהם תוקף את עקרון הברירה הטבעית עדיין אין בכך כדי לתקוף את האבולוציה עצמה.
בלי קשר לכל זה, כל הדתיים ומכחישי האבולוציה כבר קיבלו נוק-אאוט מכיוון אחר – מדעי המוח והרצון החופשי. הספר האחרון של אברהם "מדעי החופש" בא להלחם בקרב המאסף האבוד הזה. אפשר להתווכח עד אין סוף לגבי העבר אבל ברגע שיתברר לכולם מה שהמדענים כבר יודעים לגבי המוח – שהוא מכונת מצבים נטולת רצון חופשי – יקיץ הקץ על הויכוחים האלה.
לא ברור לי הקשר בין רצון חופשי (שהוגים דתיים רבים ראו ככפירה את קיומו) ומונוליטיות-דואליות לבין אבולוציה.
אכן, אם נניח מונוליטיות ולדעתי גם אם נוכיח דטרמיניזם יאבד הכלח על הדת ועל כל מערכת מוסרית באשר היא.
נישאר עם אוסף מחשבים שתוכנתו לענות תשובות מסוימות ולחשוב על העולם ולהכירו בדרך מסוימת (מה זה אומר על מסקנות המדענים?).
לגופו של עניין כותב המאמר לא ענה על טענותיו של אברהם, כל שהוא הביא הם כמה מקרים שבהם נדחו הסברים אבולוציוניים מסוימים בגלל שנשללה היתכנותם.
מה שאברהם טען שהסברים אבולוציוניים רבים באים לפתור בעיות שנוצרות מכיוון שמראש אנו מניחים שההסבר האבולוציוני הוא הנכון, אנו מוצאים תכונה שנראית לנו כסותרת את האבולוציה, למשל שבעבר לטווסים לא היה זנב מכביד והיום יש להם ואנו מסבירים זאת בצורה שתתאים לאבולוציה- לעניות דעתי זה קיים בכל שטחי המדע – אפילו במדעי הטבע – אבל בגלל אופיה של התיאוריה האבולוציונית זה קורה בה יותר – עכשיו אברהם שואל מה כן יביא להפרכת האבולוציה אם כל בעיה שתצוץ תוסבר בהכרח על ידי ״המצאת״ מנגנון אבולוציוני חדש או הסבר למה זה מועיל לשרידות.
לדעתי הויכוח אם האבולוציה היא תיאוריה מדעית או לא הוא חסר תכלית, השאלה היא אם היא אמיתית או לא, כל עוד נראה לנו שכן צריך באמת להסביר את התופעות בצורה שיתאימו לה ככל האפשר, אני מניח שאם יצטברו מספיק מקרים לא מובנים שסותרים בעליל את התיאוריה היא תיזנח, זה לא קרה בינתיים.
@SilentMike: אני מקווה שמדליית הזהב בה זכיתי באולמפיידת הדקדקנות תספיק כדי שלא יכרו פיסות מדעתך. ;)
@xibolaiyu: הרושם שלי דומה לשלך. אכן ניכר שאברהם לא בדיוק להבין לעומק את התחום שהוא מבקר. אגב, אתה אגדה בעיני. :)
@Yb: אני חושב שאפיינת טיעון אחד בלבד של אברהם. את הטיעון שאפיינת סקרתי במאמר הקודם בסדרה שזמין כאן: http://athologica.com/?p=2595 . במאמר הזה סקרתי כמה אחרים. אני תוקף את הטיעון הזה בדרך אחרת. אני לא חושב שאבולוציוניסטים "מסבירים סתירות" כלשונך, אלא כמו בכל תחום מדעי אחר שאני מכיר הם מחפשים להסבר שלהם ראיות עצמאיות. לפרטים, אתה מוזמן לעיין במאמר.
כלל לא ברור שיש קשר בין מחקר בני הזוג לתאוריית האבולוציה. כל מה שהראו בני הזוג זה שלעיתים חלק מאכלוסיית הפרושים מושמד כתוצאה מבצורת. סביר להניח שזאת לא הייתה הבצורת הראשונה באי, וכפי שצפו בני הזוג לפני הבצורת היו באי פרושים חלשים ומסתבר שפרושים כאלו יצוצו במהרה עם סיום הבצורת. צודק אברהם כי זוהי תוצאה טריוויאלית ולא מעניינת. באותה מידה יכלו בני הזוג לחסל באמצעות רובי ציד את כל הפרושים לבני הכנף ולהכריז כי הנה מכאן והילך לא יהיו יותר פרושים לבני כנף באי (ואם יגדל אחד הם ידאגו כמובן לחסלו).
אך אברהם טועה בנקודה אחרת. התאוריה הדרווניסטית טוענת טענה חזקה יותר הנוגעת על התפתחות של מינים חדשים. בהסבה לעניינו היא תטען כי אם האגוזים באי יהפכו אט אט קשים יותר ויותר יש התכנות שהפרושים בעתיד הרחוק יהיו בעלי מקור פלדה מושחז. טענה זו, שהיא שאלה אמפירית להפליא ואינה טאוטולוגית כלל ועיקר כמובן לא הוכחה ולא התחילה להיות מוכחת במחקרם של בני הזוג ולכן עושה מר אברהם עוול בנוטלו דוגמה זו בכדי להתגולל על התאוריה כולה.
"מה יקרה אם נמצא כעת יצור או תופעה שתכונותיהם אינן חזקות ואינן מוצלחות מבחינה אבולוציונית, וניווכח שבכל זאת הם שרדו?"
תבין אותי אם הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא חשופיות? אפילו קונכיות אין ליצורים האיטיים האלה.
מאוד נהניתי לקרוא. :)
רק הערה קטנה לרב ד"ר מיכאל אברהם: הבאת את הדוגמה השחוקה של "לעבור על כל המשולשים בעולם ולמדוד אם סכום הזוויות שלהם הוא 180". זה כמובן ניסוי *מעניין* מאוד, שכן אם הגאומטריה של המרחב אינה אוקלידית, הסכום לא יצא 180. יש אפילו צ'יזבט על גאוס שניסה לעשות ניסוי כזה בדיוק (האמת סבוכה יותר, כרגיל:
http://mathpages.com/rr/s8-06/8-06.htm
)
כך שאם עלינו להפיק לקח אחד מהסיפור, פרט לכך שעדיף שתחדל מלהשתמש בדוגמת ה-180 מעלות, הוא שתמיד כדאי להיות זהירים עם מה שנראה לנו נכון "באופן ריק".
גדי,
מבלי להיות פרקליטו של אברהם אעיר שכמדומני שאם המדידה נעשית במד זוית במקום שבו המרחב מעוקם הסכום עדיין יצא 180. (כי העיקום הוא יחסי, או אם תרצה מד הזוית יתעקם יחד עם המרחב).