תיאולוגיה יוצרת מציאות: משה רט על דברים שמדענים מניחים (חלק ב)

אתם מוזמנים לעקוב אחרי מעלליי בפייסבוק האישי שלי

בשבוע שעבר התחלתי להשיב לסדרת המאמרים "דברים שמדענים מניחים" של משה רט, דוקטורנט לפילוסופיה באוניברסיטת בר-אילן. רט ניסה לשנמך את מעמד המדע למעמד הדת. הניסיון נכשל לחלוטין. הראיתי שהטיעונים שלו מוטים אידיאולוגית, הבהרתי שהנחות היסוד ה"מדעיות" שבהן הוא דן הן בעצם הנחות יסוד אנושיות. על מנת לשנמך באפקטיביות את המדע לתהום המעמדית של הדת, רט חייב לנו טיעונים יותר רציניים.

אם קראתם את המאמר הקודם שלי, בטח שמתם לב שבחרתי לדלג על המאמר הראשון בסדרת המאמרים של רט ולהתחיל דווקא משני האחרונים. במאמר הראשון בסדרה שלו מציג רט גרסה מפושטת של "הטיעון האבולוציוני נגד נטורליזם" (Evolutionary Argument Against Naturalism, EAAN) של התיאולוג אלווין פלנטינגה. בחרתי לשמור אותו לסוף, כי לקחתי את המאמר הזה קצת אישית. אני אוהב את פלנטינגה ולכן הטיפול המעוות שרט נתן לטיעון שלו צרם לי כמו מקהלת מסורים חשמליים. אני בספק עצום אם פלנטינגה יסכים שנייחס לו את מה שרט כתב, אבל מי יודע.

כה אמר פלנטינגה. או שלא

המטרה של רט היא להראות ש"דווקא המדע – או ליתר דיוק, תפיסות מדעיות מסוימות – נותנים לנו סיבה טובה ביותר לפקפק באמינותה של התודעה שלנו". התפיסות המדעיות הללו הן הרעיון שהאדם התפתחו אבולוציונית, והנטורליזם, שרט מגדיר כ"אמונה שהמציאות הטבעית היא היחידה שקיימת, ואין בנמצא ישויות על-טבעיות כלשהן, כמו אלוהים". רט ינסה להראות שאם נקבל גם נטורליזם וגם אבולוציה, אם נשלב בינהם, נאלץ להטיל ספק באמינות החושים שלנו וביכולת שלנו לנתח את מה שאנחנו קולטים באמצעותם. אנחנו אולי רואים ברווז מגעגע, אבל זה לא אומר שלפנינו באמת ברווז מגעגע.

כבר בדברי ההקדמה האלו, רט מכניס גורם שלא קיים אצל פלנטינגה. מה שרט מכנה נטורליזם סתמא, פלנטינגה מכנה נטורליזם פילוסופי (Plantinga, 2002a, p. 1). ההבדל הזה מגלה הרבה. רט מציג את האבולוציה והנטורליזם כ"תפיסות מדעיות מסוימות". אבולוציה בהחלט מדעית, בעוד שנטורליזם פילוסופי הוא עמדה מדעית רק במובן שיש מדענים שהם גם נטורליסטים פילוסופיים. העמדה ה"רשמית", זאת שמקובלת בהכללה על כל המדענים, כולל מדענים דתיים, היא נטורליזם מתודולוגי. נטורליסט מתודולוגי ישתמש רק בגורמים ומנגנונים טבעיים כהסבר במחקר שלו, ויקבל את העל-טבעי כהסבר רק כשיהיו בידיו ראיות כבירות. במילים אחרות, הוא לא מחויב לטענה שהעל-טבעי בכלל ואלוהים בפרט לא קיימים, אלא פשוט לא משתמש בעל-טבעי כהסבר מדעי.

למה זה חשוב? זכרו מהי נקודת ההתחלה של כל סדרת המאמרים של רט:

גם המדע, כמו כל השקפה וגישה שהיא, מבוסס על אמונה – אמונה באמיתותן של אותן הנחות, שעליהן הוא נשען.

בסדרה שלו הוא אמור לנתח את הנחות היסוד המדעיות. עם זאת, הטיעון שרט עומד לסקור מותיר ללא פגע את הנטורליזם המתודולוגי, העמדה הפילוסופית המדעית. לנטורליסט המתודולוגי אין שום בעיה לקבל את קיומו של העל-טבעי ואפילו לקבל הסברים על-טבעיים. מדענים דתיים רבים עושים זאת. במקרה הכי גרוע, הם לא יחשיבו הסברים אלו כהסברים מדעיים.

בקיצור, רט לא באמת תוקף את השילוב בין אבולוציה לאיזה הנחת יסוד מדעית, אלא בין אבולוציה לגישה ספציפית בפילוסופיה, נטורליזם פילוסופי. מה יוצר השילוב הזה? לדבריו, נטורליזם קובע שהמוח שלנו הוא מקור התודעה. כמו כן, "אם הנטורליזם צודק, הרי שאף ישות עליונה לא תכננה את האדם כשתכלית כלשהי לנגד עיניה" ו"זה נכון כמובן גם לגבי מוח האדם". במהלך האבולוציה של המוח, נוצר המוח שלנו והוא בפשטות המוח המוצלח ביותר מבחינה אבולוציונית.

מה הבעיה בזה? רט מתחיל באמירת דבר נכון לחלוטין:

המוח שלנו לבש את דמותו הנוכחית, פשוט כי הוא היה מוצלח יותר מהצורות שקדמו לו. אבל מה המשמעות של מוח "מוצלח" יותר? "מוצלח" יותר בהקשר זה, אין פירושו דווקא זה שמכוון טוב יותר להכרת האמת – אלא זה שמועיל יותר להישרדות, דהיינו גורם לאדם להתנהג באופן "שריד" יותר. ולהיות מועיל להישרדות, ממש לא אומר בהכרח להיות אמין יותר.

מזה מסיק רט, לכאורה בשם פלנטינגה, ש"אם אנחנו נטורליסטים ואבולוציוניסטים, אין לנו שום סיבה לחשוב שהמוח שלנו מלמד אותנו את האמת על המציאות". המוח גורם לנו "להתנהג באופן שתורם ביותר להישרדות ולהתרבות", אבל לאו דווקא ניחן בכישורים הכרתיים אמינים.

הטיעון של רט הוא לא הטיעון האבולוציוני נגד נטורליזם של אלווין פלנטינגה. למעשה, פלנטינגה מבהיר בדיוק למה המסקנה של רט לא נובעת מההנחות שלו. גם רט וגם פלנטינגה מתחילים מהעובדה שהברירה הטבעית בוררת התנהגויות מוצלחות אבולוציונית, לא אמונות מוצלחות. עם זאת, פלנטינגה מבהיר, ובצדק, שזה נכון לחשוב שהברירה הטבעית (Plantinga, 1994, pp. 4–5)

מעוניינת ישירות באמונה, אם בכלל, רק בעקיפין, מכוח הקשר בין התנהגות ואמונה. אם להתנהג באופן מוצלח מבחינה אבולוציונית מבטיח או מעלה את ההסתברות שהכישורים ההכרתיים שלנו אמינים, אז אולי [ההסתברות שהכישורים ההכרתיים שלנו אמינים בהנחה שנקבל את הנטורליזם והאבולוציה] די גבוהה […] הטענה שהתפתחנו אבולוציונית מעלה את ההסתברות שהכישורים ההכרתיים שלנו אמינים והאמונות שלנו ברובן נכונות, רק אם בלתי אפשרי או לא סביר שיצורים פחות או יותר כמונו יתנהגו [באופן מוצלח מבחינה אבולוציונית], ובכל זאת רוב האמונות שלהם יהיו שגויות.

השאלה שרט צריך לענות עליה היא האם להתנהג באופן מוצלח אבולוציונית מעלה או לא משפיע את ההסתברות שהכישורים ההכרתיים שלנו אמינים. על פניו, נראה שהתשובה היא כן מהדהד. ההתנהגויות שלנו לא נקבעות בוואקום. מקובל לחשוב שתוכן האמונות שלנו מכתיב את ההתנהגות שלנו. המוח שלנו הוא מנגנון שמייצר אמונות, מעין מחולל אמונות. ביכולתו לנתח את האותות שאנחנו מקבלים מהסביבה וליצור באמצעותן תמונת עולם "פנימית" שמשקפת את העולם ה"חיצוני" לתודעה שלנו.

יכולות הכרתיות אמינות היו מספקות לאבותינו הקדמונים יתרון אבולוציוני ברור. הן היו מאפשרות להם לעצב את התנהגותם לפי הידוע להם על הסביבה – מתי לברוח, איפה לחפש מזון, עם מי כדאי להתרבות וכדומה. דמיינו לרגע שהתוכן של תמונת העולם ה"פנימית" שלנו לא תואם במידה גבוהה את התוכן של העולם החיצוני. לפנינו יש נמר, אך אנחנו נחשוב שלפנינו כלבלב צ'יוואווה. במקום לברוח, ננסה ללטף את ה"כלבלב" והוא ינעץ בנו את שיניו בשמחה. אם כך, ברור שככל שמחולל האמונות שלנו אמין יותר, כך הוא יועדף יותר חזק על ידי הברירה הטבעית.

זאת האפשרות העקיפה באמצעותה הברירה הטבעית יכולה לעצב בעקיפין את הכישורים ההכרתיים שלנו דרך העדפה ישירה של התנהגויות מוצלחות אבולוציונית. רט בכלל לא מתייחס לאפשרות הזאת ולכן הוא לא יכול להסיק ש"אם אנחנו נטורליסטים ואבולוציוניסטים, אין לנו שום סיבה לחשוב שהמוח שלנו מלמד אותנו את האמת על המציאות". דווקא יש סיבה כזאת, ועליו להסביר למה היא לא זמינה לנטורליסט. אם כן, ברור שהטיעון האבולוציוני נגד נטורליזם של אלווין פלנטינגה הוא לא הטיעון האבולוציוני נגד נטורליזם של משה רט. הדמיון בינם שטחי בלבד.

מה אמר פלנטינגה

בזאת סיימתי את העיסוק במשה רט במאמר הזה. אחזור על המסר הרגיל שלי לגביו: הוא לא מנגיש כראוי פילוסופיה, אלא מעוות אותה. מאד. כל כך מעוות, עד שאפילו טיעונים של פילוסופים מהצד "שלו" הוא מעוות לבלי היכר. כעת אפנה אל הטיעון של פלנטינגה. הוא הרבה יותר מעניין ולדעתי גם די מחוכם. חשוב לי לענות על הטיעון הזה, כי אני לא סתם נטורליסט מתודולוגי. אני סוג של מטריאליסט.

פלנטינגה עובד עם הסתברויות. הוא מנסה להעריך את ההסתברות שהכישורים ההכרתיים שלנו אמינים, בהינתן שאנחנו מקבלים גם את הנטורליזם הפילוסופי וגם את האבולוציה. לשם הקיצור, אקרא להסתברות הזאת מעתה ואילך ההסתברות הראשית. ספציפית, פלנטינגה מנסה להראות שההסתברות הראשית נמוכה יותר מ-50 אחוז. כלומר, הוא מנסה להראות שבהנחה שהנטורליזם והאבולוציה נכונים, יותר סביר שהכישורים ההכרתיים שלנו לא אמינים מאשר כן אמינים.

זכרו שלכאורה יש סיבה לחשוב שהשילוב בין נטורליזם פילוסופי לאבולוציה יעלה את ההסתברות הראשית, האפשרות העקיפה שתיארתי למעלה. כדי להתמודד איתה, פלנטינגה נכנס קצת אל הפילוסופיה של התודעה. בתחום הפילוסופי הזה נפוץ הנטורליזם הפילוסופי, שקובע בפשטות שהנפש היא חומרית בצורה כזאת או אחרת. פלנטינגה שואל את עצמו כמה סביר שתוכן האמונות שלנו אכן משפיע על ההתנהגות שלנו, בהינתן שהנפש אכן חומרית. אקרא להסתברות הזאת ההסתברות המשנית. על מנת שהאפשרות העקיפה תוכל לעבוד, על מנת שהברירה הטבעית תוכל לעצב כישורים תודעתיים אמינים, חובה שהתוצר הסופי של הכישורים התודעתיים שלנו, תוכן האמונה שלנו, ישפיע על ההתנהגות שלנו.

פלנטינגה טוען שההסתברות המשנית נמוכה. אם הטענה הזאת נכונה, ההסתברות הראשית נמוכה ויש לו קייס נגד נטורליזם פילוסופי. הבעיה היא שלא נראה שהטענה שלו נכונה. פלנטינגה טוען שפילוסופים של התודעה קיבלו את האפיפנומנליזם, עמדה שפלנטינגה פחות או יותר מגדיר כטענה שתוכן האמונות שלנו לא משפיע על ההתנהגות שלנו (Plantinga, 2002a, pp. 6–7). לפי פלנטינגה:

מה ההסתברות ש[אפיפנומנליזם] נכון? שימו לב שלפי רוברט קומינס, [סוג של] אפיפנומנליזם היא העמדה שמקובלת על פילוסופים בנוגע ליחס בין אמונה להתנהגות. זה נובע מכך שמאד קשה, בהינתן מטריאליזם, לראות דרך בה התוכן של אמונה ישפיע סיבתית על התנהגות.

לטיעון הזה יש שני חלקים. החלק הראשון הוא סוג של פניה לגיטימית לסמכות. אנחנו פשוטי העם, שלא עוסקים בפילוסופיה של התודעה, יכולים להעריך מהי העמדה הפילוסופית הטובה ביותר על ידי בדיקת הקונצנזוס בקרב פילוסופים. החלק השני הוא אמירה שאפשר לקחת בנפרד – קשה לראות איך במטריאליזם התוכן של אמונה משפיע על ההתנהגות.

שני חלקי הטיעון קורסים יחד. כשמעלעלים בספרות הפילוסופית בנושא, רואים שאפיפנומנליזם נחשב בגדול לבעיה שיש לפתור, לא לעמדה מקובלת. זה ברור אפילו מהספר של רוברט קומינס, שפלנטינגה מביא כמקור לכך שאפיפנומנליזם הוא העמדה המקובלת על פילוסופים (Cummins, 1989, p. 130). בנוסף, אמנם אכן קשה לראות איך במטריאליזם התוכן של אמונה משפיע על התנהגות, אך זה לא נראה בלתי אפשרי. יש כמה וכמה גישות בפילוסופיה של התודעה עליהן אפשר לפחות לומר שהן קרובות לגישה הנכונה, גישות שבהן התוכן של אמונות משפיע סיבתית על ההתנהגות (המעוניינים לקרוא על אחת הגישות החביבות עלי מוזמנים לקרוא בתור התחלה את Heil & Robb, 2003; Heil, 2003, 2009).

שתי העובדות הללו ביחד ממוטטות את הטיעון של פלנטינגה. הוא לא יכול להשתמש בסמכות של פילוסופים כקיצור דרך אל המסקנה שהוא צריך. באותו זמן, הגישות שזמינות בספרות הפילוסופית לכל הפחות קרובות לגישה הנכונה. זה אומר שאנחנו לא יכולים לומר שההסתברות המשנית, ההסתברות שתוכן האמונות שלנו משפיע על ההתנהגות שלנו, היא מאה אחוז. מנגד, אנחנו בהחלט יכולים לומר שההסתברות הזאת גבוהה מאד. במילים אחרות, הגישות שפותחו עד היום לא מושלמות, אבל ממש לא רעות.

עד כה אמנם נפטרתי מחלק אחד מהטיעון של פלנטינגה, אבל יש עוד חלק (Plantinga, 2002a, p. 8):

אם התנהגות נגרמת על ידי אמונה, אז היא נגרמת גם על ידי רצון (וגורמים אחרים – חשד, ספק, אישור וסלידה, פחד – שאפשר להתעלם מהם כאן). לכל התנהגות אדפטיבית, יש הרבה שילובים של אמונה-רצון שיכולים ליצור אותה; והרבה מאד מהשילובים הללו יכילו אמונה שגויה.

פול הוא הומיניד פרהיסטורי אליו מתקרב נמר רעב. בריחה היא אולי ההתנהגות ×”×›×™ מתאימה, [אך] ההתנהגות הזאת יכולה להיגרם על ידי מספר גדול של צמדי אמונה-רצון. […] אולי אוהב את הרעיון של להיאכל על ידי נמר, אבל כשהוא רואה נמר, הוא תמיד בורח בחיפוש אחרי הזדמנות אחרת להיאכל, ×›×™ הוא לא חושב שסביר שהנמר שהוא ראה יאכל אותו. […] או אולי הוא חושב שהנמר הוא חתול גדול, חברותי ונעים לליטוף ורוצה ללטף אותו; אך הוא גם מאמין שהדרך ×”×›×™ טובה ללטף אותו היא לברוח ממנו. […] בבירור יש המון צמדים של אמונה-רצון שיכולים להתאים להתנהגות מסוימת.

יש בעיה ברורה בתיאור הזה (וגם במה שבא אחריו, שלא טרחתי לצטט מטעמי מקום). מה שפלנטינגה צריך להסביר הוא איך נוצר מחולל אמונות, לא אמונות סתמא. כפי שכתבתי למעלה, המוח שלנו מנתח את האותות שאנחנו מקבלים מהסביבה ויוצר באמצעותן תמונת עולם "פנימית" שמשקפת את העולם ה"חיצוני" לתודעה שלנו. קל לראות איך מחולל אמונות אמין שכזה יכול להיווצר באבולוציה בדרך העקיפה שתיארתי קודם. פלנטינגה טוען שבאבולוציה יכול להיווצר מחולל אמונות שלוקח קלט מהסביבה, ויוצר ממנו תמונת עולם "פנימית" שגורמת לנו להתנהג באופן אדפטיבי, אך בכל זאת מורכבת רק או בעיקר מאמונות שגויות על המציאות.

איך נוצר מחולל אמונות פלנטינגאי שכזה? מחולל האמונות הנטורליסטי יוצר תמונת עולם "פנימית" על סמך העולם החיצוני שבחוץ. האמונות שמרכיבות את תמונת העולם ה"פנימית" הן אדפטיביות, בגלל שהן משקפות באמינות את העולם החיצוני. במילים אחרות, בגלל שהן אמינות, הן מאפשרות לנו להגיב למה שקורה בו באופן שישפר את סיכויינו לשרוד. במחולל האמונות הפלנטינגאי העולם ה"פנימי" לא משקף את העולם החיצוני. איך הוא יעבד אותות סביבתיים כך שיתקבלו צמדי אמונה-רצון שבכל זאת יגרמו להתנהגות אדפטיבית? מה הכלל או כללי העיבוד בהם הוא ישתמש כדי להפוך קלט חושי לצמד של אמונה שגויה ורצון מסוים שעדיין יגרמו להתנהגות אדפטיבית? לפלנטינגה פיתרונים, כי זה נשמע כמו מחולל אמונות שפועל על ידי קסם, וקסם לא מתפתח אבולוציונית. בהעדר תהליך עיבוד שכזה, לא נראה סביר שמחולל אמונות פלנטינגאי יכול להיווצר על ידי אבולוציה.

לסיכום, בסופו של דבר הטיעון של פלנטינגה די חלש. הצד הפילוסופי שלו כושל, בגלל שיש לנו מספיק בסיס לקבוע שסביר שתוכן האמונות שלנו משפיע ההתנהגות שלנו. הצד המדעי שלו כושל בגלל שהוא לא מפנים את גודל המשימה שלפניו – למצוא תסריט אבולוציוני להיווצרות של מחולל אמונות אדפטיבי אך לא אמין, משימה שהוא לא לקח על עצמו ונראה שהוא לא יהיה מסוגל לעמוד בה. מכל זה ברור שיש לנו סיבות מעולות לחשוב שאם נקבל גם את הנטורליזם הפילוסופי וגם את האבולוציה, הכישורים ההכרתיים שלנו אמינים. הטיעון של פלנטיגה מעניין, אבל בסופו של דבר כושל.

קריאה להרחבה

לפלנטינגה יש כמה ניסוחים לטיעון האבולוציוני נגד נטורליזם. כאן השתמשתי בניסוח שהוא נתן בספר Naturalism Defeated?, שאיגד מאמרים על הטיעון שלו משלל הוגי דעות ואת תגובותיו עליהם (Plantinga, 2002a). קיים ניסוח מוקדם יותר ודי דומה (Plantinga, 1994). בנוסף לכך, קיים ניסוח חדש יותר שהעיקרון מאחוריו זהה (Plantinga, 2008). כלומר, גם בו פלנטינגה טוען שהברירה הטבעית מסוגלת לברור מבני מוח מוצלחים שגורמים להתנהגויות אדפטיביות, אך לא מסוגלת לברור תוכן מדויק ומהימן. התשובה שלי לכל הפורמולציות פחות או יותר זהה לזאת שנתתי כאן.

אתר האנציקלופדיה לפילוסופיה של סטנפורד הוא מקום טוב להתחיל בו קריאה על סיבתיות מנטלית, בהינתן מטריאליזם פילוסופי (ולא רק בו). להעמקה והרחבה אתם מוזמנים לעלעל במקראה Mental Causation בעריכת גון הייל ואלפרד מילי (Heil and Mele, 1995), שמשום מה אף פעם לא הצלחתי לסיים למרות שרשמית התחלתי לקרוא אותה לפני שנים. המקראה הזאת מעט מיושנת, אז אתם מוזמנים לפנות אלי לספרות חדשה יותר.

טיעון מחולל האמונות שנתתי נגד פלנטינגה הוא גרסה מקוצרת של טיעון שזכה לעיבוד ארוך ומקיף יותר על ידי הפילוסוף וויליאם רמזי (Ramsey, 2002) וגם על ידי רבים אחרים. אני גאה לומר שבישלתי דג במקרה הזה (בשלד"ג – ברוך שכיוונתי לדעת גדולים). התשובה של פלנטינגה לטיעון הזה של רמזי היא פחות או יותר נפנופי ידיים (Plantinga, 2002b, pp. 259–260). אתם מוזמנים לעלעל בה בעצמכם.

מקורות

Cummins, R. (1989). Meaning and mental representation. MIT.

Heil, J. (2003). Mental Causation. In S. P. Stich & T. A. Warfield (Eds.), The Blackwell Guide to the Philosophy of Mind (pp. 214–234). Blackwell Publishing.

Heil, J. (2009). Anomalous Monism. In H. Dyke (Ed.), From Truth to Reality: New Essays in Logic and Metaphysics (pp. 85–98). Routledge.

Heil, J., and Mele, A. R. (Eds.). (1995). Mental Causation. Clarendon Press, Oxford.

Heil, J., and Robb, D. (2003). Mental Properties. American Philosophical Quarterly, 40(3), 175–196.

Plantinga, A. (1994). Naturalism defeated. Unpublished manuscript.

Plantinga, A. (2002). The Evolutionary Argument Against Naturalism: An Initial Statement of the Argument. In J. K. Beilby (Ed.), Naturalism Defeated?: Essays on Plantinga’s Evolutionary Argument Against Naturalism (pp. 1–12). Cornell University Press.

Plantinga, A. (2002). Reply to Beilby’s cohort. In J. K. Beilby (Ed.), Naturalism Defeated?: Essays on Plantinga’s Evolutionary Argument Against Naturalism (pp. 204–275). Cornell University Press.

Plantinga, A. (2008). Against Naturalism. In A. Plantinga & M. Tooley (Eds.), Knowledge of God. Wiley.

Ramsey, W. (2002). Naturalism Defended. In J. K. Beilby (Ed.), Naturalism Defeated?: Essays on Plantinga’s Evolutionary Argument Against Naturalism (pp. 15–29). Cornell University Press.

15 תגובות לרשומה “תיאולוגיה יוצרת מציאות: משה רט על דברים שמדענים מניחים (חלק ב)”

  1. הרעיון של פלנטינגה לחוסר צימוד בין התנהגות אדפטיבית לאמונות המשקפות את המציאות ×”×™×” עובד אך ורק אם ההתנהגות היתה עובדת בצורה של Giant Lookup Table (או GLUT), שבה לכל סט מצבים נתון יש התנהגות מותאמת מראש שמתוכנתת גנטית. ×–×”, כמובן, מופרך לחלוטין – יכולת הלמידה שלנו פוסלת קטגורית פעולה כזאת (שהיא גם הרבה הרבה *הרבה* פחות יעילה מסימולציה של המציאות ובחירה באפשרויות עפ"×™ רצון, בגלל סיבוכיות קולומוגורוב מטורפת, ובהתאם ×–×” לא צפוי להתפתח אבולוציונית).

    כמו כן, אף פעם לא הבנתי איך טענה שהחושים אינם אמינים מביאה לכך שצורות ידיעה אחרות עובדות טוב יותר. זאת משני טעמים:
    ראשית, רק משום שהחושים אינם אמינים, לאו דווקא שיטה אחרת היא כן אמינה, וזה גם לא פוסל את הנטורליזם הפילוסופי בשום צורה.
    שנית, ויותר חשוב לדעתי, היופי באינדוקציה הוא שאנחנו יכולים לעשות שימוש בכלל בייז ולחזק או להחליש מסקנות לאור התצפיות. × × ×™×— שאני רואה, בחושי הפגומים, משהו שעלול להיות פטה מורגנה – נווה מדבר שאולי לא באמת קיים אלא הוא תעתוע פרי דמיוני בלבד. אני יכול לשאול את האדם לידי אם הוא גם רואה מה שאני רואה, מבלי לזהם אותו במידע שלי; נכון שגם כאן, שבמיעת תשובותו, החושים שלי אינם לגמרי אמינים, אבל האם הגיוני לצפות ששני סוגי טעויות, בשני חושים שונים לגמרי, עם צורות עיבוד ותפיסה שונות, ייצרו עקביות?! ודאי שלא. אם אני שומע את האדם השני אומר שהוא גם כן רואה את אותו מספר עצי דקל, באותו הסידור מסביב לנווה-המדבר, שאני רואה – הרי שזה מחזק *מאוד* את האפשרות שמה שראיתי בחושיי הראשונים הוא נכון. אני כמובן יכול להרחיב את ×–×” לכל סדרת ניסויים אפשרית; אני יכול לזרוק אבן אל המים ולבדוק האם אני מבחין בהתנהגות שהיא עקבית עם קיום המים שם, או עם קיום חול. אני יכול להסתכל בתצלומי אוויר של המקום. ועוד ועוד ועוד.
    לפי השיטה הזאת, אפילו אם ההסתברות הראשונית עליה מדבר פלנטינגה היא נמוכה משמעותית מ- 50%, הרי שבאמצעות חקירה כזאת אנחנו יכולים תמיד להגדיל את האמינות שלה לרמה גבוהה מאוד. וזה בתורו גם מאפשר לנו, גם כן אינדוקטיבית, להבחין יפה בכך שהתפיסה שלנו דווקא לא רעה בכלל בייצור תמונת עולם עקבית.

    המקרה היחיד בו זה לא יעזור לנו הוא מקרה בו המח יוצר מציאות פנימית שלמה ועקבית, שבינה לבין המציאות אין כל קשר; אבל אין שום סיבה לחשוב שתחת נטורליזם פילוסופי, דבר כזה ייתן איזשהו יתרון אבולוציוני כלשהו, מה שמרסק סופית מה שעוד נותר מהטיעון.

    אבל, לפחות פלנטינגה יותר רציני ויסודי מפילוסופים אחרים… כך שאני עדיין מעריך אותו.

  2. אני חושב שחשוב להדגיש: המוח שלנו הוא בוודואת אינו אמין ב100%, יש הטיית אישוש, יש מציאת תבניות איפה שהן לא קיימות – מה שגורם לנו לשמוע מילים ברוח ולראות דמויות ברעש לבן ויש אין ספור מנגנונים אחרים שנמצאים בכל אדם בריא בנפשו שמעוותים את המציאות האובייקטיבית, והם אכן התפתחו אבולוציונית – כנראה במהלך התפתחות המין האנושי המחיר של false positive ×”×™×” נמוך יותר מהמחיר של miss.
    זו בדיוק הסיבה למה השיטה המדעית כל כך חשובה – היא פותחה בדיוק כדי לצמצם את ההטיות האנושיות שלנו ולמצוא את האמת האובייקטיבית מתוך התפישה הסובייקטיבית שלנו.

  3. עוד פוסט מעולה. שמחתי במיוחד לקרוא את הטיעון על מחולל האמונות, אותו לא פגשתי בעבר. וכרגיל, לא נותר לי אלא לקנא בכך שיש לך זמן לקרוא את הספרות שאתה מפנה אליה.

    קשה לי להבין למה אתה מעריך את פלנטיגה – כפי שאתה מראה, הוא מציג תמונה מעוותת של הפילוסופיה, ממש כמו רט, והטיעונים שלו פשוט אינם טובים. אני בהחלט כן נותן לו נקודות על מקוריות בשל טיעון ×–×”, והוא מתכתב עם מיטב הפילוסופים – אבל הוא פשוט לא מתמודד לא עם תורת האבולוציה כפי שהיא והחלופה שהוא מציג לאבולוציה אינה רצינית.

    אני כרגע ב"קטע" של אדוארד פסר (Edward Feser), כאפולוגיסט ×”×›×™ רציני שנתקלתי בו, אם ×›×™ לצערי אין לי גישה לספר העיקרי שלו (Scholastic Metaphysics) כך שבעצם ×–×” עדיין רק רושם לא מאוד מבוסס. אני חושד שפסר מקבל את ×” EAAN (נראה שהוא מקבל בערך כל טיעון… עם שיפורים קלים), ואני יודע שהוא מקבל את הטיעון מתוך התבונה (Argument from Reason) שדומה לו קצת.

    ו – לייק למה שאמרו המגיבים מעלי.

  4. "במחולל האמונות הפלנטינגאי העולם ה"פנימי" לא משקף את העולם החיצוני" כרגיל שאלה פילוסופית הנובעת מבלבול מושגי במקרה שלנו זהו המושג "קיום".
    השואל מניח קיומו עולם חיצוני אמיתי בעלת תכונות עצמאיות מוגדרות היטב (הדברים כשלעצמם) וצופה שחווה את את אותו העולם דרך מסננת החושים. נשאלת השאלה מה פירוש "קיומו" של אותו עולם חיצוני. כשאנחנו מדברים בדרך כלל על קיום אנחנו מתכוונים למשהו שניתן לתפוס אותו או את השפעותיו בחושים. אנחנו קובעים שמשהו לא קיים אם לא ניתן עקרונית לתפוש אותו או את השפעותיו בחושים. לכן הקביעה שקיים משהו בעל תכונות לא חושניות מכילה בחובה סתירה וכמוה האמירה על קיום עולם "אמיתי" עם תכונות אמיתיות שלא משוגות בחושים.

  5. ×–×” לא לגמרי מדויק, וגם לא ברור לי שפלנטינגה אומר שאין שום ממשק בין האדם לאותם אובייקטים – בעליל הוא חושב שיש, אם ×›×™ הוא לא יכול להציע מנגנון לכך. על פניו יכולה להיות דרך נוספת להשגת מידע (למשל ×”- Divine Inspiration שכל כך אוהבים להזכיר). כמובן, במקרה ×›×–×” אפשר להחיל על ×–×” בדיקה אמפירית, מה שמלמד אותנו שאין דרך כזאת באמת.

    אם טרם עשית זאת, אני ממליץ לך לבדוק את סדרת המאמרים של יודקובסקי,
    "Highly Advanced Epistemology 101 for beginners".

    תוכל למצוא אותה כאן:
    http://wiki.lesswrong.com/wiki/Highly_Advanced_Epistemology_101_for_Beginners

    בכל מקרה, אני אישית מקבל קיום של עולם חיצוני כהנחה של נוחות בלבד. האפיסטמולוגיה שלי מסתדרת יופי בין אם קיים כזה ובין אם לא.

  6. Polymeron
    אם הבנתי נכון הוא מדבר על חשש מבעייה עקרונית שלא ניתנת לפתרון של חוסר התאמה בין החושים למציאות, אם יש דרך להשגת מידע הדיון הרי עובר מיידית למישור המדעי. למעשה כתבת זאת בעצמך לכן אנני לא מבין מה בדיוק ברצונך לטעון. אודה לך אם תצביע במפורש מהו חוסר הדיוק שמצאת בדברי במקום לשלוח אותי למצוא או לא למצוא זאת במאמר בשם אפסטימולוגיה למתחילים.

  7. אפיסטמולוגיה מתקדמת במיוחד למתחילים, ליתר דיוק (שזה שם עם קורטוב של הומור). אחד מהדברים היותר יסודיים שיש, קריאה מומלצת לכל אחד שכבר צלל לנבכי הפילוסופיה (ודווקא לא לכל אדם מהרחוב), גם בלי קשר לדיון.

    "הקביעה שקיים משהו בעל תכונות לא חושניות מכילה בחובה סתירה" – ×–×” מה שטענתי שלא מדויק. משהו בעל תכונות לא חושניות יכול להיות קיים ולהעביר לך מידע באופן בלתי-חושי.
    אם בעיניך כל דבר שמעביר לך מידע הוא חוש בהגדרה, אזי מה שאמרת דווקא כן מדויק. אבל אני הייתי חושב שזה מעקר מעט את העובדה שכל החושים הידועים פועלים באופן פיזיקלי שניתן לעקוב אחריו (למשל פגיעת פוטונים בעין וההשפעה על מערכת העצבים כתוצאה מכך), ולכן אני משתמש בהגדרה מצומצמת יותר של המילה. ידע "אלוהי" יכול לעבוד באופן אחר מבחינה מכאניסטית (ולכן לא הייתי מכנה אותו חוש), אבל כמובן שהוא יהיה נתון לאותה הבחינה האמפירית.

    "וכמוה האמירה על קיום עולם "אמיתי" עם תכונות אמיתיות שלא משוגות בחושים." – זו האחת שלגביה יש תובנות מעניינות ברצף המאמרים אליו קישרתי, שגם כן מראות שהמשפט ×”×–×” לא לגמרי מדויק. אם אינני טועה ×–×” במאמר השני מביניהם, אבל עבר זמן מאז קראתי אותם…

    ואחדד את מה שאמרתי לגבי פלנטינגה אומר… אני בעיקר הצבעתי על כך שאם ישנו צימוד עקבי *כלשהו* בין החושים למציאות, אפשר לאשש מסקנות בשיטה המדעית. כך שפלנטינגה צריך לטעון שכולנו מוחות בצנצנת פחות או יותר, דהיינו כל החוויות שלנו מזויפות – וגם אז נשאלת השאלה האם במסגרת החוויות האלה אני יכול להסיק מסקנות לגבי עולם החוויה… בקיצור, כל עוד אתה לא משהו שחושב מחשבות אקראיות לגמרי, הטיעון של פלנטינגה לא ממש עובד.

  8. אהיה טיפה יותר ספציפי – יש שם דוגמה למצב מציאות שלא ניתן לאתרו בשום חוש, ולמרות זאת אנחנו יכולים לומר שהוא קיים.

  9. אוקיי, מצאתי את הציטוט שחשבתי עליו לגבי המשפט השני… (אילו הייתי זוכר את הקטע בעל-פה, הייתי מלכתחילה כותב אותו!)

    But then suppose that I transmit a photon aimed at the void between galaxies – heading far off into space, away into the night. In an expanding universe, this photon will eventually cross the cosmological horizon where, even if the photon hit a mirror reflecting it squarely back toward Earth, the photon would never get here because the universe would expand too fast in the meanwhile. Thus, after the photon goes past a certain point, there are no experimental consequences whatsoever, ever, to the statement "The photon continues to exist, rather than blinking out of existence."

    And yet it seems to me – and I hope to you as well – that the statement "The photon suddenly blinks out of existence as soon as we can't see it, violating Conservation of Energy and behaving unlike all photons we can actually see" is false, while the statement "The photon continues to exist, heading off to nowhere" is true.

    יש לו גם נקודה מעניינת אח"כ שאם מדובר נניח באחיך שיצוא ליישב פלנטה מחוץ לאופק הקוסמולוגי, משמע לעולם לא תחווה ממנו שום דבר יותר אי-פעם (תיאורטית), הוא אמנם יחסר לך אבל אתה לא תתאבל עליו כשהוא ייעלם; ולעומת זאת אם הספינה מתפוצצת אתה כן תתאבל. משמע, הוא לא נעלם מהקיום רק משום שאי אפשר לחוש בו אפילו תיאורטית.

  10. @דון_קיחוט: כתבת:
    "מניח קיומו עולם חיצוני אמיתי בעלת תכונות עצמאיות מוגדרות היטב (הדברים כשלעצמם) וצופה שחווה את את אותו העולם דרך מסננת החושים"

    לא ברור לי אם אתה תוקף אותי או את פלנטינגה. בכל אופן, הטיעון של פלנטינגה מניח פחות או יותר את אותה הנחה שהנחתי למעלה. בלעדיה, השאלה מה ההסתברות שהחושים שלנו משקפים במהימנות את המציאות לא מתעוררת כלל.

  11. @אתולוגיקה
    אני תוקף את הטיעון שהאת בשם פלנטינגה כמובן.

    @Polymeron
    לגבי הודעתך השניה, עדיין לא קראתי את המאמר לכן אגיב לגבי מה שהזכרת בציטוט. הגדרת מהותו של עצם אינה הגיונית אלא הגדרת העצם נעשית דרך הגדרת תכונותיו,לכן אני סבור שיש להבדיל בין עצם בעל תכונות חושניות מוגדרות היטב אלא שיש מניעה טכנית לקלוט אותן, (לצורך העניין אין הבדל אם האח יושב בצידה השני של הגלקסיה או בבית כלא בצפון קוריאה – לשניהם אני קורא מניעה טכנית), לבין עצם שבהגדרה אין לו תכונות חושניות.

    לגבי ההערה הראשונה – כפי שציינת בעצמך אין הבדל עקרוני הבדל בין חוש השמיעה הטבעי לחוש השמיעה הנבואי, לכן עצם שבהגדרה ניתן לקלוט אותו רק באופן נבואי הוא מוגדר היטב מבחינתי.

  12. @דון_קיחוט
    נקודה טובה. אם כך אנחנו בהסכמה, אני גם כן סבור שעצם שבהגדרה לא ניתן לחוש אותו בשום צורה, אין משמעות לומר שהוא קיים. לא ממש הייתה לי אי-הסכמה אתך, רק התקטננות על הדקויות… :)

  13. כתבת צמד מאמרים מאוד מרשים. מתי יש לך זמן לקרוא כל-כך הרבה פילוסופיה?

  14. @דון_קיחוט: אני לא משוכנע שזאת דרך טובה לתקוף את הטיעון הזה. זה הופך את המציאות לתלויית-תפיסה במובן בעייתי.

    @SilentMike: תודה! את רובם קראתי לפני כמה שנים, ורק חזרתי עליהם בקטנה לאחרונה בשביל המאמרים.

  15. אני חושב שמשה רט בפני עצמו לא כ"כ מעניין. מדובר בטמבל שמפטפט את עצמו לדעת, ממש כמורו ורבו מיכאל אברהם.

    הדבר מעלה שאלות קשות לגבי מבנה האקדמיה, עם זאת. עצם העובדה שרט הוא "דוקטורנט" מעלה את הרושם שמדובר באדם שהתקבל לאיזשהו תואר מתקדם השקול לכזה במדעים, מתמטיקה, או רפואה, רק בכוון שונה. אני תוהה האם לא הגיע הזמן לזנוח את המסורת הימי-ביניימית כאילו שהפטפוטים נטולי ההשלכה (והחשיבות) הללו שייכים לאקדמיה. תלך הפקולטה לפילוסופיה בדרכה של הפקולטה לאלכימיה, ויפטפטו רט ואברהם בחנות פיצוחים כלשהי. ביי.

סגור לתגובות