אתם מוזמנים לעקוב אחריי בפייסבוק האישי שלי.
אני מרגיש שפילוסופיה העשירה לי את החיים. היא עזרה לי להבין בצורה יותר עמוקה כל מיני נושאים נקודתיים. יותר מזה, הניסיון שלי איתה סיפק לי שפע של כלי ניתוח ועזרי חשיבה, שאפשר ליישם אפילו במצבים יומיומיים בחיים. שום דבר לא מענג יותר מלנצח את אחותך בויכוח על שטיפת כלים בעזרת החיפושית בקופסה, הניסוי המחשבתי המפורסם של הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין.
זה לא הכל. לא תמיד קל לקרוא פילוסופיה, אבל בסוף אני מקבל תחושת סיפוק מענגת. פילוסופיה היא שדה קרב של אינטואיציות. מאמר פילוסופי טיפוסי מתחיל עם האינטואיציות הבסיסיות שלנו, או עם כמה גישות פילוסופיות, ומעמת אותן אחת עם השניה, עם המציאות ועם ההיגיון הקר. אינטואיציה אחת משופדת על כידון לוגי. אחרת נופלת טרף לניסוי מחשבתי מחוכם. שלישית מתגלה כבעלת ניסוח חלש, לא ספציפי מספיק. יש משהו מאד מענג בקרב האינטואיציות הזה. לפעמים לא ברור איזה צד ניצח בקרב, והרבה פעמים הקרב רק גורם לסוף המלחמה להיראות הרבה יותר רחוקה. ועדיין, הקרב עצמו נותן תובנות מגרות, כאלו שכיף לנעוץ בהם שיניים ולמלא בהן את הראש.
מה הערך של סנטימנטים כשהם לא מגובים בדוגמאות?
דוגמא ראשונה: הפילוסופיה של הבולשיט
מאמרים פילוסופיים נוטים להיות ארוכים, משעממים ומלאים במונחים טכניים. אם קשה לכם להירדם בלילה, אין כמו כמה עשרות עמודים רוויים בהערות שוליים על הדרך בה ניתן לפתור את פרדוקס העורב של היסקים אינדוקטיביים בעזרת הלוגיקה האינדוקטיבית של קרנפ. אולי חצי מכם התחיל לנחור באמצע המשפט, והחצי השני התפלל לבואה של הנקודה הגואלת. ועדיין, מי אמר שאי אפשר לעשות כיף בין כל המונחים הטכניים?
כמו סטראוטיפ מזרחי מצוי, גם אני אוהב לקלל פה ושם. ממש תימני אסלי שגדל בצ'חונה. בגלל שאני פלורליסט, גם המילה בולשיט מצאה את דרכה לאוצר הקללות שלי. ועדיין, מהו בולשיט? פילוסוף לא-תימני בהחלט, הארי פרנקפורט, נתן לשאלה הזאת תשובה מעניינת במאמר קלאסי, "על בולשיט", שפורסם לראשונה ב-1986. קשה לומר דברים כלליים על המילה "בולשיט", בגלל שהשימוש בה מאד מגוון. עדיין, פרנקפורט מנסה לחלץ גרעין קטן של תובנות לגבי המושג החמקמק הזה. הוא שואל את עצמו, לדוגמא, האם בולשיט "אף פעם לא נבנה היטב, אף פעם לא שמים לב לפרטים באופן דקדקני כשמכינים אותו"? או במילים אחרות,
האם הבלשטן הוא מטבעו עצלן חסר בינה? האם התוצרת שלו בהכרח מבולגנת או לא מעודנת? המילה בולשיט רומזת שזה המצב. צואה בכלל לא מתוכננת או נבנית במכוון; היא רק נפלטת. יכולה להיות לה צורה מוגדרת, או שלא, אבל היא לא יצוקה בתבנית.
הוא מכריע שהבלשטן הוא לאו דווקא עצלן חסר בינה. אחרי הכל,
בתחום הפרסום ויחסי הציבור, ובתחום הפוליטיקה שכיום מאד קרוב אליהם, יש דוגמאות רבות של בולשיט מובהק […] ובתחומים הללו יש אנשי מלאכה מתוחכמים להפליא שמדייקים במילים ובתמונות שהם מפיקים, בסיוע טכניקות מתקדמות ותובעניות כמו מחקרי שוק, סקרי דעת ציבור, בדיקות פסיכולוגיות וכיוצא בזה.
הציטוטים הללו מדגימים מה אני כל כך אוהב במאמר הזה. מצד אחד, הוא מכיל הגיגים נהדרים על צורת הצואה. מצד שני, ההגיגים הללו מוצגים בשפה היבשה והטון המפוכח שכה מאפיינים פילוסופים. הניגוד הזה גורם לו להיראות לפעמים כמו פרודיה משעשעת במיוחד של פילוסופיה. עם זאת, זאת לא פרודיה. המשפטים המשעשעים הללו נאמרים ברצינות גמורה, מתוך ניסיון כן להבין מהו בעצם בולשיט. העובדה הזאת גם גורמת לי לצחוק ממנו אפילו חזק יותר, וגם נותנת לפרויקט כולו מטרה מכובדת. המאמר הזה הוא לדעתי דרך משעשעת במיוחד "להיכנס" אל הראש הפילוסופי. המאמר המלא מכיל הרבה תובנות אחרות, לא פחות מעניינות. ממליץ לקרוא!
דוגמא שניה: מוּסַר מוחות – אאוט?
המוח האנושי הוא הישג אבולוציוני מרשים בהחלט. מיליוני תאים מחוברים יחד אחד לשני, ויוצרים את אחת הרשתות התאים הכי מרהיבות שקיימות. בין התאים הללו מזגזגים שפע אותות חשמליים והורמונים ייחודיים. כל התגובות הכימיות, החשמליות והפיזיקליות שמתרחשות במוח יוצרות את התופעות המנטליות שלנו – המחשבות, הרגשות ואפילו המודעות שלנו. זאת לפחות הגישה הדומיננטית כיום בפילוסופיה של התודעה.
עם זאת, יש משהו מטריד כשחושבים על המוח בצורה הזאת. אם ההחלטות שלנו הם רק התוצר של תגובות כימיות במוח, באיזה מובן אנחנו החלטנו אותם? אחרי הכל, אין לנו שום יכולת להשפיע על המולקולות שמסתובבות לנו במוח ומגיבות אחת עם השניה. קיבלנו את ההחלטה שקיבלנו כהכרח, כפועל יוצא מהפעילות של חוקי הטבע על המולקולות במוח שלנו.
אם זה באמת נכון, איך אנחנו יכולים להאשים מישהו בעוולה שהוא ביצע או לשבח בן אדם על מעשה טוב? שודד הבנק ופילנתרופיסט דגול לא קיבלו את ההחלטה לשדוד בנק או לתרום כסף, בהתאמה. אחרי הכל, לא היתה להם שום ברירה אלא לעשות את מה שהם עשו. זה מה שנקרא "עיקרון האפשרויות החלופיות" (עיקרון הא"ח): אם אדם לא יכול היה לעשות אחרת, הוא לא אחראי מוסרית למעשיו. להרבה אנשים, ואני ביניהם, יש נטייה מאד חזקה לקבל את העיקרון הזה. הוא אינטואיטיבי.
האם עיקרון הא"ח נכון? זאת בדיוק השאלה בה עוסק המאמר "אפשרויות חלופיות ואחריות מוסרית". הארי פרנקפורט כתב אותו ב-1969, מעט לפני שחילטר כפילוסוף של הבולשיט. פרנקפורט העביר את עיקרון הא"ח דרך שלל ניסויים מחשבתיים, כדי לבחון מה קורה. התובנות שהוא מגיע אליהן די מפתיעות. הכי טוב להדגים אותן בעזרת אחד מהניסויים המחשבתיים שלו.
דמיינו שטיפוס בשם בלאק רוצה שג'ונס ישדוד בנק ביום שני הקרוב. בלאק שלנו הוא בחור חשאי, והוא לא רוצה שהשוטרים יבואו לרדוף אחריו. לכן, הוא לא מתכוון להשפיע על תהליך קבלת ההחלטות של ג'ונס, אלא אם כן הוא חייב. בלאק שלנו הוא גם בחור חכם עם יכולות חברתיות מעולות. הוא יכול לדעת אם ג'ונס אכן החליט לשדוד את הבנק ביום שני או לא. הוא מוכן לכל לכל אפשרות. אם ג'ונס יחליט לא לשדוד את הבנק, בלאק יתן לו שיקוי כלשהו, יהפנט אותו או יתערב בצורה יותר ישירה במערכת העצבים שלו. אחרי ההתערבות של בלאק, ג'ונס יחזור לדרך הישר. יותר נכון, לדרך העקום. ג'ונס יחליט לעשות את מה שבלאק רוצה שהוא יעשה – לשדוד את הבנק ביום שני.
יום שני מגיע, ובלאק לא היה צריך להתערב. ג'ונס החליט בכוחות עצמו לשדוד את הבנק. השיקוי של בלאק נזרק לפח, המהפנט שוחרר מתפקידו ומנתח המוח קיבל חופשה בקרקעית הים (בכל זאת, בלאק קרימינל). האם ג'ונס נושא באחריות המוסרית לשוד הבנק? האינטואיציה הראשונית של הרבה אנשים תהיה לומר שכן, ג'ונס נושא באחריות המוסרית לשוד. אך למה? אחרי הכל, הוא לא יכול היה להחליט שום דבר אחר. עיקרון הא"ח אומר שג'ונס לא אחראי למעשיו.
זה קרב של אינטואיציות – בין הנטיה שלנו לקבל את עיקרון הא"ח לנטיה שלנו להאשים את ג'ונס. כשמגיעים למצב כזה בפילוסופיה, ברור שמשהו חייב להשתנות, אבל מה? זאת שאלת השאלות. מה שבטוח הוא שכבר לא ברור מאליו שעיקרון הא"ח נכון. כלומר, אולי מי שלא יכול לעשות אחרת דווקא כן נושא באחריות מוסרית למה שהוא עשה. אולי היכולת לעשות אחרת היא לא הקריטריון לאחריות מוסרית? ואם נפסול את עיקרון הא"ח, מה יבוא במקומו, מה יהיה הקריטריון לאחריות מוסרית? והאם הקריטריון הזה אומר שאנחנו נושאים באחריות מוסרית, גם אם הליך קבלת ההחלטות שלנו מוכתב לחלוטין על ידי תגובות כימיות במוח שלנו?
זאת פילוסופיה במיטבה. קרב בין שתי אינטואיציות לא יוצר חורבן מוחלט, אלא סדרה של שאלות מעניינות ומאתגרות בעלות השלכות עצומות על הדברים שהכי יקרים לנו – מוסר, חברה והתפיסה העצמית שלנו. השאלה והאופן בה מנסים לענות עליה הרבה יותר חשובים מהמסקנה שאליה מגיעים בסוף.
זה מוביל אותי להזכיר עוד סיבות שאני אוהב פילוסופיה. המדען והפילוסוף עושים דברים בצורה מאד דומה. שניהם משתמשים בטכניקה הזאת, הטכניקה שמעמתת נתונים סותרים כדי להניב תובנות. המכניקה הקלאסית הסבירה היטב שלל תופעות טבעיות שונות ומגוונות. עם זאת, ניסוי שני הסדקים לא. מהעימות בין התצפיות הללו נולדה מכניקת הקוונטים. כפי שהראיתי, פילוסופים עושים משהו דומה לאינטואיציות שלהם. בדיוק כמו שמדענים מעמתים נתונים אמפיריים כדי לפתח תיאוריות חדשות, כך פילוסופים מעמתים אינטואיציות כדי להניב תובנות מעניינות.
אני חושב שגם לחובבי המדע יש הרבה מה לאהוב בפילוסופיה. התחומים הללו "עושים" דברים בצורה שונה, אך מאד דומה. יותר מזה, הגישה הביקורתית למציאות, הגישה שלא מקבלת דברים כמובנים מאליהם, הגישה שמבקשת להעמיק, לחקור ולברר כדי להבין מה המציאות – הגישה הזאת משותפת גם למדע וגם לפילוסופיה. בשבילי אלו רק עוד סיבות לאהוב את שניהם.
מקורות
Frankfurt, H. G. (1969). Alternate Possibilities and Moral Responsibility. The Journal of Philosophy, 66(23), 829–839.
Frankfurt, H. G. (1986). On Bullshit. Raritan, 6(2).
אני מוצא שהדרך הטובה ביותר להתמודד עם שאלות פילוסופיות היא להתייחס אליהן כאלגוריתם.
בשלב הראשון, צריךלרדת לעומק הכוונה שמאחורי השאלה – אם אין לך הגדרה ברורה של "בחירה", "חבות מוסרית" וכו', אתה יכול להתברבר שעות בדיון עם מישהו שגם לו אין תיחום ברור והקונוטציות שלו מעט שונות משלך.
אחרי שירדת לעומק השאלה ואתה מבין מה נשאל, אם זו שאלה פילוסופית שנחשבת קשה אזי בדרך כלל מדובר בקלט יוצא דופן עבור אלגוריתם חשיבתי בסיסי. מה שעושים הוא לפרק את האלגוריתם לגורמיו, תוך שימוש בקלט יותר סטנדרטי (למעשה, סוג של משאבת אינטואיציה – אבל הרבה יותר זהיר). בשלב הזה חשוב מאוד לזכור תחת אילו תנאים התפתח המח האנושי.
לעתים קרובות, מתברר שהשאלה נובעת מבלבול סמנטי או שהיא בעצם טריוויאלית; אבל בלי לרדת לעומק האלגוריתם, מאוד מאוד קשה להתביית על העובדה הזאת.
יוצא שאם הבחנת נכונה בכך שחבות מוסרית מבוססת בראש ובראשונה על כוונה (מושג ה- mens rea), ואנחנו מבינים נכונה שכוונה כוללת בתוכה הן רצון למצב דברים מסוים, הן הרצת סימולציה של דרכים אפשריות להשגתה *תוך שימוש במידע הזמין*, והן החלטה לבצע את הפעולה, אז פתאום הכל ברור הרבה יותר: לג'ונס חבות מוסרית למעשיו כי הוא רצה לשדוד בנק והחליט לשדוד בנק תוך שימוש בידע שלו לגבי תוצאות אפשריות של מעשיו. היות ומעורבותו האפשרית של בלאק לא ידועה לו, הרי שהכוונה בהכרח מתעלמת מהמידע הזה שניתן לנו בתרחיש, ועל כן המידע הזה איננו רלוונטי לחבות מוסרית.
כמובן, זה היה פתרון שהתאפשר כבר בשלב הראשון של התרת הפלונטר הסמנטי, עבור השאלה הספציפית הזאת. אפשר בקלות לבוא עם שאלה דומה שנראית מבלבלת באותה המידה, ואין בה טריוויאליות סמנטית. במקרה כזה יהיה צורך לפרק את האלגוריתם ולהבין מה הקלט הלא סטנדרטי בו.
פוסט יפה. אני גם אוהב גם פילוסופיה וגם מדע, מסיבות דומות.
פולימרון: אני אוהב את תחילת גישתך, אבל יש בעיה עם השלב של פירוק האלגוריתם והיא שבעצם בד"כ לא ברור לנו מהו האלגוריתם וחלק מתהליך הפילוסופיה הוא לנסות לברר אותו. במונחים של מדעי המחשב, זה בערך כמו להזין רכיב באינפוט ולעשות רוורס-אינג'ינירינג על האאוטפוט כדי לשחזר את דרך הפעולה שלו. לא משימה קלה. זה לדעתי מה שמנסים לעשות כאן – על ידי ניסויי המחשבה, אפשר לבדוק כל מיני מודלים (כגון המודל שלך, שחובה מוסרית מבוססת על כוונה) ולבדוק איזה מודל שורד בכל ניסויי המחשבה.
לא אמרתי שזה *קל*. אמרתי שזה עדיף על פני החלופה. זו אכן הנדסה הפוכה על הפלט, למרות שאם עושים זאת באופן חכם אתה יכול להוציא פלט משלב חלקי בתהליך. זה אכן נכון שניסויי המחשבה הם דרך לבדוק את המודלים.
ספציפית, ניסיון להראות שלמישהו יש חבות מוסרית למעשה תמיד תחייב כוונה או היעדר כוונה ספציפיים למקרה; לרבות הכוונה לגלות זהירות או לאסוף די מידע בטרם החלטה, שהיא מה שאנחנו מוקיעים באמצעותו את מי שפגע ברשלנות (להבדיל מפגיעה בשוגג שאין בצידה רשלנות – המעשים עצמם יכולים להיות זהים אחד לאחד, ההבדל היחיד הוא הכוונה של המבצע).
"My son is taking a course in philosophy, and last night we were looking at something by Spinoza and there was the most childish reasoning! There were all these attributes, and Substances, and all this meaningless chewing around, and we started to laugh. Now how could we do that? Here's this great Dutch philosopher, and we're laughing at him. It's because there's no excuse for it! In the same period there was Newton, there was Harvey studying the circulation of the blood, there were people with methods of analysis by which progress was being made! You can take every one of Spinoza's propositions, and take the contrary propositions, and look at the world and you can't tell which is right."
Richard P. Feynman, The Pleasure of Finding Things Out
אחותך פראיירית.
בפילוסופיה אכן יש הרבה בעיות. אבל אפשר להפוך אותה ליישומית יותר. הנה ניתוח יפה והצעה טובה לגבי זה:
http://lesswrong.com/lw/4zs/philosophy_a_diseased_discipline/
@עדו_ס אני משאיר לך, ולמשועממי הפילוסופיה האחרים, את השאלה האם כשאני אומר שאחותך זונה מדובר בטענה פופרית או לא (אגב, בלי קשר, אחותך זונה – רק שתדע).