עברו הרבה מים בים מאז שפרסמתי כאן משהו. לימודים עמוסים ומחסום כתיבה מעצבן הם שילוב גרוע כמעט כמו ג'חנון עם שוקולד. הגיע הזמן לנער את האבק מהבלוג ולהחזיר עטרה ליושנה. או לפחות, לכתוב משהו בתקווה שאוהב את מה שייצא לי מהמקלדת.
אני קורא הרבה לאחרונה על התנ"ך מנקודת מבט דתית. חזרתי וקראתי את ספרו של הרב אמנון בזק "עד היום הזה". אולי אכתוב עליו משהו בעתיד. דרכו הגעתי שוב לכתבי הרב מרדכי ברויאר. ברויאר כבר לא איתנו עוד, אבל כתביו נוטפי הפתוס מדברים בשמו בקול רם וברור. גם ברויאר וגם בזק מחויבים לאותו פרויקט: הם מנסים להתמודד עם התופעות הספרותיות הייחודיות בתורה מנקודת מבט דתית.
על איזה תופעות מדובר? כל מי שקורא בתורה בדקדוק שם לב לכמה דברים שנראים מטרידים מנקודת מבט דתית. הספר מכיל המון סיפורים סותרים. הדוגמא המפורסמת ביותר למעשה פותחת את התורה – שני הפרקים הראשונים בחומש בראשית מכילים שני סיפורי בריאה שונים בתכלית. הוא כולל שפע סיפורים כפולים, סיפורים כמעט זהים ששונים במעט מאד פרטים. לדוגמא, פעמיים מסופר ששרה נחשקת על ידי שליט של מדינה שאליה אברהם מגיע (בראשית יב וכ). רבים מהסיפורים מכילים "חספוסים", קטיעה של הרצף הרעיוני או הסגנוני של הסיפור לזמן קצר. הדוגמא המפורסמת והמפותלת ביותר היא סיפור המבול של נוח.
התופעות הללו תועדו לפרטיהם על ידי חוקרי תנ"ך מודרניים, אבל כמובן שלחלקם, אם לא רובם, שמו לב גם יהודים בכל הדורות. רבו התירוצים, דחוקים יותר או פחות, שניסו לשלב בדרך כלשהי בין שני סיפורי הבריאה. פחות או יותר כל פרשני ימי הביניים הדתיים הציעו את גישתם לישוב הסתירה. הגישה של ברויאר ובזק קצת שונה. שניהם מתחילים מאותה אבחנה: רבות מהתופעות האלו אמתיות. הן לא תוצאה של הבנה לקויה של הקורא, והן לא ניתנות ליישוב בצורה מספקת על ידי פירוש יצירתי של הטקסט. זאת נקודת ההתחלה שלי.
נקודת ההתחלה של ברויאר ובזק תהיה מוכרת לכל מי שלמד מעט ביקורת המקרא. אני בר-פלוגתא שלהם רק לגבי הדרך בה הם מתמודדים עם התופעות הללו מנקודת מבט דתית. אני לא חושבת שהיא מצילה את המצב, אבל לא אעסוק בזה היום. אם כך, למה כל ההקדמה הארוכה הזאת? היא קריטית כדי להבין למה ברויאר מעלה נקודה מסוימת, עמדה מאד פופולרית בקרב דתיים, גם היום וגם בעבר. הוא כותב כל כך טוב, לדעתי, ששווה לצטט את דבריו במלואם (מתוך "שיטת הבחינות", "אמונה ומדע בפרשנות המקרא (ב)", ע"מ 31-32; דגשים שלי):
הכול יודעים שתורה ומדע אינם עומדים כשווי זכויות על מישור הגיוני אחד, שבו הם חייבים להיאבק או לעשות פשרות של ויתור. הכול יודעים שאין תוקף למסקנות המחקר המדעי, אלא בהנחה-מובנת-מאליה של קיום חוקי הטבע בכל זמן ובכל מקום; ואילו האמונה – כל עוד נשתמרה בטהרתה – שוללת דווקא הנחה זו, שאיננה אלא הנחה אקסיומטית: כל עצמה לא באה אלא לשלול את קדמות הטבע, את רציפותו ואת נצחיותו. ואין הדברים אמורים רק בפרט זה או אחר, שבו נתגלתה כביכול סתירה בין אמונה ומדע. לא הגיל המשוער של העולם ולא התאריך המדויק של 'חיבור' התורה אלא כל אמונת ישראל, כלליה ופרטי דקדוקיה, עומדים בניגוד חריף לכל תפיסת המדע הטבעי. אי-אפשר לקיים גם אות אחת בדת משה וישראל, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, כל עוד נאמין בהנחות המובנות מאליהן של אנשי המדע והמחקר. במסגרת עולם הטבע, שרק הוא נמצא בתחום ראיית המדע, אין האל – במידה שאנשי המדע יכולים להודות בו – יכול להשגיח על מעשי האדם ולכוון את קורותיהם! קל וחומר שאין האל יכול לשמוע את תפילת עמו או לגמול לאיש כגמול מעשיו. חוקי ההיסטוריה רואים את אמונת ביאת המשיח כאוטופיה נאיבית, וחוקי הטבע שוללים את הסיכוי של תחיית המתים. ואף על פי כן, אנחנו אלה פה, שיצאנו ממצרים ועמדנו בהר סיני, שראינו את ים סוף נבקע לפני משה ושמענו את קול ה' מן ההר הבוער באש, בעינינו ראינו ובאוזנינו שמענו שהאל הגדול מבטל את חוקי הטבע והוא מחדש מעשה בראשית כחומר ביד היוצר. ואנחנו, שלומי אמוני ישראל, העדים הנצחיים לפועל ה' ולגבורתו, אנחנו מאמינים בכל עיקרי אמונת ישראל, אפילו אין הם 'מתקבלים על הדעת' במסגרת עולם הטבע. ואפילו יוכיחו לנו באותות ובמופתים שחוקי הספרות שוללים את קדמות התורה, לא נאבה ולא נשמע לראיותיהם; שכן מקובלים אנחנו מפי כנסת ישראל הנצחית, שתורת ה' נתגלתה באספקלריה מאירה – בניגוד משווע לכל חוקי היסטוריה וספרות. ואנחנו מאמינים בחוקי הטבע – רק בעוד עולם כמנהגו נוהג; ואנחנו כופרים בחוקי הטבע – שעה שהקב"ה מתגלה לקרואיו.
וכך ניטל כל הבסיס ההגיוני של אותה מלחמה מרה הנטושה מאז בין האמונה לבין ביקורת המקרא; שהרי אפילו נקבל את כל טענותיהם של מבקרי המקרא, אין בהן כדי להוכיח דבר על מקורה האמתי של התורה. אמת, אם יעלה על הדעת שהתורה היא יצירה אנושית, הרי חיבורה זקוק לתהליך ממושך של התפתחות. אך אנחנו מאמינים במקורה האלוהי של התורה, וגילויה לאדם כפוף לחוקי הנבואה בלבד. ובמסגרת חוקי הנבואה, אין הגבלה ואין כפייה ואין מעצור ליכולתו של האל המנבא את האדם כרצונו; ה' אלוהים דיבר – מי לא יינבא!
נדיר לראות כזאת פרוזה טובה. השפה אמנם אמונית ורוויה בביטויים דתיים שלא כולם יכולים להתחבר אליהם, אבל אי אפשר שלא לשים לב לפתוס המהדהד. זה מרגיש לי כמו נאום משובח עם טיעון בלבו.
האם הטיעון תקף? התשובה שלי היא לא. לפני שאסביר למה, כדאי שאסכם את הטיעון. יש לו שני שלבים:
- אם תורת ישראל אכן מן השמים (בכל משמעות דתית שתרצו לתת למילים "מן השמים"), אזי אין ליהודי הדתי שום סיבה לקבל את הנחות היסוד המדעיות.
- ולכן, אם אין ליהודי הדתי שום סיבה לקבל את הנחות היסוד של המדע המודרני, אזי המדען השאפתן יכול לאסוף כמה נתונים שהוא רוצה, לשטוח כמה טיעונים שהוא רוצה ואפילו לעשות שמיניות באוויר. היהודי הדתי לא חייב לקבל את המסקנות שלו, כל עוד הן סותרות את האמונות הדתיות שלו.
כדאי לשים לב לשני דברים לגבי הטיעון הזה. ראשית, נשים לב שבשביל ברויאר "מדע" הוא לא רק מדעי הטבע כמו הפיזיקה, הכימיה והביולוגיה. גם ביקורת המקרא, ענף ששייך למדעי הרוח, הוא מדע בעיניו. לכן, ברשומה הזאת אני אמנם משתמש במילה מדע, אך אני מתכוון גם למדעי הטבע וגם למדעי הרוח יחד. שנית, נשים לב שלברויאר אין שום בעיה לקבל את מסקנות המדע כל עוד הם לא סותרות את אמונתו הדתית, אך הוא דוחה אותן לחלוטין כשהן כן.
אני רואה כמה בעיות בטיעון הזה, אבל אתמקד רק באחת. היא מתחילה בעובדה שכולם, כולל יהודים-דתיים, מקבלים את כל הנחות היסוד ה"מדעיות". כולנו משתמשים בשיטת ההיסק ה"מדעית": אנחנו מתחילים עם מודל של המציאות, מוצאים איזה ראיות יפריכו או יאששו את המודל הזה, ואז מחפשים את אותן ראיות ב"טבע". כולנו גם לומדים מכמה דוגמאות פרטיות כללים רחבי-היקף. במילים אחרות, כולנו מבצעים אינדוקציה. כולנו גם מניחים שהמציאות שאנחנו בוחנים היא אחידה במידה מסוימת. כלומר, אנחנו מניחים שיש למרכיביה התנהגות דומה. עבור כולנו, השימוש בהנחות היסוד הללו כל כך קל, שהרבה פעמים אנחנו אפילו לא שמים לב שאנחנו עושים זאת.
כל זה אולי קצת לא ברור. אולי כדאי לתת דוגמא קצת יותר מוחשית. רש"י הוא פרשן מקרא יהודי-דתי מימי הביניים. הוא לא חשוד כאתאיסט עם אג'נדה או כחוקר מקרא עם סלידה מכיפות. כדי לתמוך בפרשנויות שלו הוא הרבה פעמים מנתח את בחירת המילים וסגנון הכתיבה של פסוקים אחרים בתנ"ך. כלומר, עומד לפניו פסוק מסוים. הוא מציע לו פרשנות. הפרשנות היא המודל אותו הוא בודק. המודל הזה מאושש על ידי ראיות – בחירת המילים וסגנון הכתיבה בפסוקים אחרים בתנ"ך. כלומר, רש"י משתמש כאן בשיטת ההיסק ה"מדעית" וגם באינדוקציה. בנוסף, הוא מניח, גם אם לא במפורש, שהמקרא שומר על סגנון אחיד מספיק כך שניתן ללמוד מדרך ההתנסחות במקומות אחרים על דרך ההתנסחות במקום אחר. במילים אחרות, רש"י מניח שהתנ"ך דומה בזה לכל ספר אחר. לפני כמה שנים כתבתי על הרש"י הראשון על חומש בראשית, שבו רש"י עושה בדיוק את זה.
דוגמא נוספת היא הטיעונים לטובת הטענה ש"תורה מן השמים". רובם ככולם משתמשים בהנחות ה"מדעיות" הללו. לדוגמא, הרבה דתיים חושבים שהתנ"ך מכיל נבואות שהתגשמו. זה טיעון לטובת הטענה שתורה מן השמים רק בגלל אותן הנחות היסוד ה"מדעיות". יש מודל – תורה מן השמים. אם המודל נכון, נצפה שלפחות חלק מהנבואות שמופיעות בתורה בפרט או בתנ"ך בכלל אכן התגשמו. הן התגשמו. לכן, המודל זוכה לאישוש. הטיעון הזה גם לומד מן הפרט על הכלל: מכמה נבואות שהתגשמו מסיקים טענה כללית על התורה או התנ"ך כולו.
גם רובם המכריע של הטיעונים לטובת קיומו של אלוהים מסתמכים על אותן הנחות יסוד "מדעיות". הטיעון הקוסמולוגי מניח שלכל אירוע יש משהו שגרם לו לקרות. זאת טענה כללית שמוצדקת על ידי הניסיון היומיומי שלנו. במילים אחרות, זאת אינדוקציה לשם שמים. כמו כן, נקודת ההתחלה של הטיעון מתכנון היא שלל תופעות הטבע שאנחנו רואים סביבנו – החיים והמורכבות שלהם וחוקי הטבע. קיום התופעות הללו ופרטיהם הוסקו בעזרת כל אותן הנחות יסוד "מדעיות". בלעדיהם, שוב, אין טיעון.
כאן קבור הכלב. עכשיו כבר יותר קל לראות את הבעיה בטיעון של ברויאר. נניח לרגע שאכן תורת ישראל מהשמים, ולכן ליהודי הדתי אין שום סיבה לקבל את הנחות היסוד ה"מדעיות". בזה הרגע איבד הדתי את כל יכולתו לטעון כל כך הרבה דברים מעניינים על הטקסט. לא רק מסקנות שסותרות את האמונה הדתית מאבדות את תוקפן. גם מסקנות דתיות חשובות מאבדות את תוקפן. הנחות היסוד הללו קריטיות לכל גישה דתית ולמעשה לחיים אנושיים.
קופת השרצים הזאת נפתחת רק בגלל טעות נפוצה בקרב הוגים דתיים ,שברויאר חוזר עליה: הנחות היסוד ה"מדעיות" הן בעצם הנחות יסוד אנושיות. כולנו מקבלים אותן ועושים בהן שימוש על בסיס יומיומי. אם נדחה אותן, אולי נציל את התורה ממלתעות ביקורת המקרא, אבל המחיר גדול מדי. איזה דתי יסכים שכל פרשני המקרא, שכל כך הרבה פעמים השתמשו בהנחות היסוד הללו, דיברו כל כך הרבה הבלים? ואיזה דתי יסכים עם גישה שתשלול ממנו כל סיכוי מעשי לאישוש האמונה שלו? פחות או יותר אף אחד.
חוקרי המקרא משתמשים באותן הנחות יסוד כמו הדתי. יש להם מודל של כתיבת התורה. בצורה הכי גולמית שלו, המודל הזה קובע שהתורה הורכבה ממקורות שונים שנארגו יחד לאורך מאות שנים, לכל הפחות. קבוצות שונות של סופרים השתתפו בתהליך, והתפיסות הדתיות שלהם היו שונות. במודל הזה, התורה היא התוצר הסופי של תהליך כתיבה ארוך על ידי אנשים רבים. היא לא פרויקט ריכוזי של חבורת כותבים זעירה, שכתבו או ערכו את הטקסט בתקופה קצרה. לכן, המודל חוזה שכל התופעות הספרותיות שתיארתי קודם אכן יהיו בתורה. הסתירות הפנימיות, הכפילויות והחספוסים – כולם נראים כתוצר הישיר של תהליך כתיבה כזה. זאת הסיבה שהן מהוות ראיות לטובת המודל הזה. הבעיה של ברויאר היא לא עם הנחות היסוד שמאחורי המסקנה הזאת. הבעיה שלו היא עם המסקנה שנובעת מהן.
ובכן, אם יש לברויאר בעיה עם המסקנה של ביקורת המקרא, עליו להראות שהמודל "תורה מן השמים" מסביר את אותן תופעות ספרותיות. הוא מנסה לעשות זאת, ואולי אכתוב בעתיד על השגיאות שאני רואה בטיעונים שלו. כך או כך, זה לא נותן לגיטימציה לטעון שיש מחלוקת תהומית בין אנשי אמונה ואנשי מדע על הנחות היסוד "מדעיות". הטענה הזאת פשוט זורקת את התינוק עם מי האמבטיה. אף דתי לא צריך לקבל אותה, בגלל שההשלכות שלה הן לא פחות מאסון עבורו.
תאור המדע אצל ברויאר כבר בעייתי
"הנחה-מובנת-מאליה של קיום חוקי הטבע בכל זמן ובכל מקום"
ממש לא, המונח "חוק" לקוח מתפיסת המציאות האנושית, בני אדם מחוקקים חוקים ואחרים מצייתים להם – או שלא – דווקא תפיסת "חוקי הטבע" עולה בקנה אחד עם התפיסה הדתית, מאנישים את הטבע, ואז הוא צריך מחוקק – והוא ייקרא אלוהים. אבל לא זו התפיסה המדעית כלל: הטבע/המציאות הוא *הגדרה* לכל מה שקיים בכלל – היה או יהיה אי פעם. זו *הגדרה* ולכן אין משמעות לדיבור על יישות על טבעית. לטבע אין שום חוק כי אין שום מחוקק – אנחנו לתועלתנו ולצרכינו מסדרים את מראה עינינו כך שישרת אותנו, לסדר שאנחנו מנסחים אנחנו קוראים תאוריות, הכללות – כללים. לא חוקים… שלנו הם ואנחנו בוחנים אותם שוב ושוב מול המציאות – הטבע – והיא זו שקובעת ורק היא.
ליבוביץ' פתר את הבעיה הרבה יותר בקלות. הוא לא ניסה בכלל לטעון שסיפורי המקרא הם אמת אלא טען שהתורה כמוה כצו גיוס. היא לא נועדה לתת שום אינפורמציה – הסטורית, ביולוגית או פיסיקלית לאדם אלא לגייס אותו לעבוד את הבורא.
ואני חשבתי שהטיעון הוא (בתמציתיות) "אלוהים גדול", ולכן הוא נכון תמיד. זה פתרון "דאוס אקס מכינה" מילולית… one size fits all.
אני מאמין שיש אלוהים, ככה אלוהים רצה, והוא כל יכול.
לכן גם מה שלא הגיוני לפי כללי הטבע זה כי אלוהים סידר זאת כך, ומה שלא הגיוני בטקסט זה כי כך אלוהים רצה וכו' וכו'. אפשר לומר שזו בעצם הנחה שקובעת שהמצוי הוא הרצוי, והרוצה הוא אלוהים, וזהו, לא צריך יותר כלום.
אני חושב שהבעיה עם הניתוח שלך עדו היא כרגיל ניתוח יתר. כמובן שהטיעון אוכל את עצמו, כמובן שהוא לא מחזיק מים. בסופו של דבר כמעט כל הטיעונים הדתיים שבכלל נראים כמו טיעונים עוברים רדוקציה ל-"אני מאמין שיש אלוהים כי אני מאמין וזהו". בסופו של דבר הכל קורס אל מול ההגיון ונשארת העובדה הפשוטה שהמאמין מאמין, לפני כל ראיה ולפני כל הגיון, והוא מוכן להתכחש להגיון שלפני רגע הוא השתמש בו כדי לטעון את טענותיו כי הוא מאמין, שהרי הכל תפאורה וחומרי הרגעה שהשכל הישר לא יתמרד, בזמן שהאדם בוחר בדרך האי-רציונלית במובהק. האמונה אינה נתונה למשא ומתן.
עדו, אתה עוד תגרום לי לחזור בי מהטענה שלא שמעתי עוד רב אורתודוקסי שאמר דברי טעם. אכן טקסט יפה, עם כמה תובנות יפות בתוכו וטיעון כמעט-טוב.
הערה נוספת על "טיעונו" של ברויאר: הוא למעשה הדגמה לחשיבה לא-ספקנית ולא רציונלית:
במקום להתחיל בספקנות בהשערות שונות ולנסות לברר מי מהן נכונה, ברויאר מתחיל במחויבות מוחלטת לאמיתות מסוימות על בסיס מסורת ואמונה עיוורת ("בעינינו ראינו ובאוזנינו שמענו"; איני מניח שהוא הוזה, ומכאו שאני מניח שהכוונה שאמונתו עזה כאילו היה המצב כזה).
ובמקום לשקול את המודל שלו מול הראיות (האם יותר סביר לאור הראיות שהאל מפר את חוקי הטבע [כולל ספרות], או שחוקי הטבע יצרו את מיתוס האל?), הוא פשוט מקבל את המודל שלו ודוחה את כל מה שלא מתיישב איתו.
תודה רבה על כתיבת הפוסט!
ליבוביץ' לא היה רב