נבואה היא מעלה רמה. מסורתית, הנביא נחשב לקרוב לאלוהים בצורה שאדם רגיל רק יכול לחלום עליה. יש לו קו ישיר לאלוהים, דרכו הוא מקבל מסרים. בתנ"ך האל מדבר מפי הנביא – מטיף מוסר לחוטאים, מחמיא לעושי הטוב, מנחם את הסובלים, מכריע בסוגיות מדיניות וחברתיות, מזהיר מהעתיד, מנתח את העבר, מבטיח ענישה או מביא ברכה. הכל מן האל ובשם האל.
הנבואה אבדה בתקופה המודרנית. בין חתימת התנ"ך לכתיבת התלמוד, היא הפכה ל"מקצוע" נכחד, עבודה שאף אחד כבר לא עושה. כל מה שנשאר הוא הספרות העניפה שהותירו אחריהם הנביאים הקדמונים. רבים מתרשמים מהכתבים שלהם, במיוחד מהדיוק הרב בו הם חזו אירועים שמתרחשים רק בימינו, אלפי שנים אחרי שהם והמקצוע שלהם עברו מן העולם.
אולי יותר משאר הטענות לנבואות שהתגשמו, נבואות קיבוץ גלויות, הנבואות שמתארות שיבת עם ישראל לארץ, הכי תופסות את הדמיון. ראשית, הן רוכבות על הרגש הפטריוטי של כולנו ועל החיבה שלנו לשורשים ההיסטוריים שלנו. הן מאפשרות לנו למצוא משהו שמקשר את העולם היהודי העתיק עם התרבות היהודית-ישראלית המודרנית. עבור רבים, זה קשר מפתה. יש בו משהו רומנטי, שמתרפק על נפלאות העבר בהווה המודרני. שנית, הן מרשימות. איך יכלו אותם נביאים קדמונים לדעת את מה שיקרה אלפי שנים אחריהם? לרבים נראה אינטואיטיבי שכוח עליון, אלוהים, נדרש כדי להסביר הצלחה כזאת. וזאת השאלה המרכזית שלה. האמנם אלוהים דרוש כדי להסביר את ההצלחה הזאת?
מה הופך נבואה לטובה?
המטרה היא לזהות דווקא נבואות שהתגשמו, שהעובדה שהן התגשמו אומרת לנו משהו. זה הרבה יותר מורכב מאיך שזה נשמע. יעמדו לפנינו כמה שיקולים.
שיקול ראשון: ספציפיות. עלינו לחפש נבואה שהתוכן שלה לא מעורפל. נבואות שחוזות משהו מעורפל, בעל משמעויות מרובות, לא עוזרות לנו כלל. ככל שהנבואה יותר מעורפלת, כך גדל מרחב הפרשנויות האפשריות שלה. ככל שמרחב הפרשנויות גדל, כך גדל הסיכוי שנמצא משהו בהיסטוריה שלנו שמתאים לאחת הפרשנויות. על דרך האנלוגיה, קשה להתרשם מיכולות הקליעה של קשת שפוגע בדיוק במטרה, כשהוא עושה זאת אחרי אלפי ניסיונות. נבואות כאלו נפסלות על הסף. נרצה נבואות ספציפיות. זה לא פשוט. הנביאים התנ"כיים בדרךכלל כתבו בשפה פואטית ולרוב בקיצור נמרץ. בעיני, זה אחד הדברים שהופכים את ספרי הנבואה ליצירות ספרותיות יפיפיות. עם זאת, זאת הטבה שבאה במחיר כבד. היופי הספרותי הוא האחראי העיקרי לכך שלנבואות בתנ"ך לרוב יש פרשנויות תקפות רבות. אם לנבואה יש שתי פרשנויות תקפות שאחת מהן התגשמה והשניה לא, האם זאת נבואה שהתגשמה? כמובן שלא. בדיוק כמו במקרה הקשת, אנחנו מתרשמים מהפגיעה במטרה, רק כי התעלמנו מההזדמנויות שפוספסו.
שיקול שני: תוכן לא צפוי. גם כשהתוכן של נבואה ברור וחד, בלי יותר מדי בורות פרשניים אפוריים, עוד אין סוף לתלאות שלנו. לא כל הנבואות נולדו שוות במובן חשוב מאד. אם "אתנבא" שמחר יהיו שמים בהירים, אני בהחלט אטען משהו על העתיד. עם זאת, אנחנו בחודש יולי, כך שה"נבואה" שלי לא בדיוק מרשימה. ההצלחה שלי לחזות את מזג האוויר מחר מלמדת אתכם בעיקר שאני מכיר את עונות השנה. למעשה, רק אם אכשל, תוכלו לדעת משהו על היכולות הנבואיות שלי – תוכלו לדעת שאני מאד גרוע כנביא. לעומת זאת, יהיה על מה לדבר אם "אתנבא" שמחר סערת ברקים פתאומית תחל מעל הכנסת ותצא מן השמים בת קול שתכריז על בנימין נתניהו כמשיח מבית דוד. הצלחה תספר לכם שהיכולות הנבואיות שלי די טובות. כישלון יבהיר שאני די גרוע. כשנביט בנבואות נצטרך להסתכל על התוכן שלהן ולקבוע האם הנביא היה מסוגל או לא מסוגל לנבא אותו בזכות מה שהוא יודע על המציאות. רק כך נוכל לשפוט אותן.
שיקול שלישי: תאריך תפוגה. שני השיקולים הקודמים הציגו דרכים שמגדילות את הסיכוי שנבואה תתגשם, או לפחות תיראה לנו כאילו היא התגשמה. יש דרך נוספת להגדיל את ההסתברות שנבואה "תתגשם". דמיינו נבואה שלא כוללת תאריך תפוגה. כלומר, נבואה שלא קובעת מתי המתואר בא אמור להתרחש. בנבואות כאלו אין ביטויים כמו "עוד מאה שנה", "ב-16 ליולי 2005" או "ברביעי לחודש השישי, בשנת ה' אלפים ותת"ק לבריאת העולם". במקרה הטוב, יופיע תיאור מילולי מעורפל של מאפייני התקופה בה הנבואה אמורה להתרחש. במקרה הרע, גם זה לא יהיה.
נבואות בלי תאריך תפוגה הן סיפור מההפטרה. אם נבואה כזאת לא התגשמה, תמיד אפשר לטעון שהיא עדיין לא התגשמה, אך תתגשם מתישהו בעתיד. מנגד, אם היא כן התגשמה, המסקנה שאפשר להוציא ממנה מוגבלת. ההסתברות לקבל 6 בהטלת קוביה סטנדרטית היא אחת לשש. עם זאת, ההסתברות לקבל 6 אחרי מאה הטלות היא פחות או יותר אחת לאחת. כנ"ל במקרה של הנבואות. ככל שעבר יותר זמן מאז שהיא נאמרה, כך היו לה יותר הזדמנויות להתגשם. ככל שהיו לה יותר הזדמנויות להתגשם, כך ההסתברות שהיא אכן תתגשם עולה. בהינתן מספיק זמן, גם אירועים שנשמעים מאד מופרכים יכולים לקרות. אם עבר זמן רב, זה לא משנה אם הנבואה התגשמה ולא משנה כמה מרשים התוכן שלה. כוחה העיוור של ההסתברות מסביר היטב למה היא התגשמה.
שיקול רביעי: נביט בנבואה כמכלול. השיקולים הקודמים שהצגתי תלויים לגמרי בנבואות עצמן. הם מתארים גורמים שיכולים לחסן את הנבואה מהפרכה ולהבטיח שהיא "תפגע" במטרה ותיראה מרשימה, למרות שבפועל היא לא מרשימה בכלל. השיקולים הבאים תלויים בנו, אלו ששומעים או קוראים את הנבואה.
עלינו לנסות להסתכל על הנבואה כמכלול. אסור לנו להתמקד באופן סלקטיבי דווקא בהצלחות. בימינו, מדיומים, אסטרולוגים שאר חוזי עתידות מודרניים מקבלים יותר מדי קרדיט מהקהל שלהם. חלקם מנפיקים מאות או אלפי תחזיות בשנה, שרק מעטות מהן מתגשמות. הקהל שלהם נוטה לשכוח את ההחטאות ולהתמקד בהצלחות. כדוגמא היפותטית, אם מדיום אמר שתהיה השנה רעידת אדמה קטלנית בארה"ב, נותנים לו קרדיט על רעידת האדמה שהיתה בנפאל. המרחק העצום בין נפאל שבאסיה ליבשת אמריקה מתפוגג על מנת להפוך תחזית כושלת להצלחה מהדהדת. עלינו לשמור את עצמנו מהנטיה הזאת. עלינו להסתכל על מכלול הדברים שכוללת נבואה יחד, ולקבוע אם כל הפרטים השונים בנבואה התגשמו. זה אתגר לא פשוט, במיוחד לאור השיקול הבא.
שיקול חמישי: מגבלת השפה. עלינו להכיר במגבלות השפה שלנו. ספרות הנבואה נכתבה לפני אלפי שנים לקהל יעד שחי ברקע תרבותי שונה לגמרי. השפה הפואטית בספרות הנבואה היא לעתים קשה, ולא מאפשרת לנו להבין את הנבואה בכללותה. לפעמים, אנחנו לא מבינים רק חלק קטן, אבל לפעמים מה שאנחנו מסוגלים להבין קטן משמעותית ממה שלא. במצבים כאלו, מפתה מאד להתמקד בשברי הפסוקים שאנחנו מבינים ולהתעלם מכל השאר. שברי הפסוקים הללו עלולים להישמע מרשימים מאד, כשהם עומדים בפני עצמם. עם זאת, בלי ההקשר שלו, הם חסרי ערך. אפשרי לחלוטין שהפרטים שנותנים שאר הפסוקים הופכים את הנבואה כמכלול לשגויה לחלוטין. לכן, נרצה להתמקד דווקא בנבואות שאנחנו מסוגלים להבין כמכלול כמה שיותר טוב.
יש עוד שיקולים, אבל אלו שהזכרתי לדעתי מספיקים לצרכינו. אסכם אותם:
- נרצה נבואות ספציפיות, שהתוכן שלהן לא מעורפל, ולא פתוח לפרשנות
- נרצה נבואות שחוזות משהו שהכותב יכול היה לצפות שיקרה, בהינתן מה שהוא יודע על עולמו
- נרצה נבואות שיש להן תאריך תפוגה, או כאלו שלא עבר זמן רב מהרגע שבו הן נאמרו ועד שהן התגשמו
- אם פרט מסוים בנבואה מסוימת לא מתאים למציאות, הנבואה כשלה
- אם רוב התוכן בנבואה לא ברור לנו, אם המילים מעורפלות עבורנו, שברי הנבואה שאנחנו מסוגלים להבין זכאים לדבר אחד – התעלמות, גם אם נראה לנו שהם תומכים בדעתנו
נבואה שעונה על כל השיקולים הללו אכנה נבואה טובה. כזאת נבואה באמת נראית כמו תחזית שמקורה מאלוהים, שדאג למסור אותה לנביא. אם נהיה ממש קפדנים, לכל הפחות, היא מועמדת נהדרת להיות אחת כזאת.
המועמדים
בעולם ההגות היהודי מסתובבות שפע דוגמאות של נבואות שהתגשמו לכאורה. אין תקווה שאצליח לכסות את כולן או אפילו לדגום חלק ניכר מהם. במקום, בחרתי להתמקד דווקא בנבואות על קיבוץ גלויות. בחרתי שלושה דוגמאות, כולן מופיעות בעמוד הראשון של גוגל כשאני מחפש "קיבוץ גלויות נבואות שהתגשמו".
דוגמא ראשונה. הנבואה הראשונה לקוחה מחומש דברים, פרק ל. היא מופיעה בצורת הבטחה אלוהית שנמסרה למשה רבינו, אחרי שהוא מתאר לבני ישראל את החורבן הטוטלי שהם יסבלו, אם לא יקיימו את מצוות ה':
וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ.
וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. וְשַׁבְתָּ עַד יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, אַתָּה וּבָנֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ.
וְשָׁב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ. וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם, מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ, וִירִשְׁתָּהּ. וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ.
וּמָל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ, לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ.
וְנָתַן יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֵת כָּל-הָאָלוֹת הָאֵלֶּה, עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שֹׂנְאֶיךָ, אֲשֶׁר רְדָפוּך.
וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהוָה. וְעָשִׂיתָ אֶת-כָּל-מִצְוֹתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. וְהוֹתִירְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטֹבָה. כִּי יָשׁוּב יְהוָה, לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ, עַל-אֲבֹתֶיךָ, כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה. כִּי תָשׁוּב אֶל-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ.
האם הנבואה הזאת מתאימה להיסטוריה של הקמת מדינת ישראל?
התשובה הראשונית היא שלילית. הדמיון השטחי בין הנבואה הזאת מציאות הוא בעובדה שהנבואה אומרת שהעם היהודי יחזור לארצו והוא אכן חזר לארצו. האם זה אומר שהנבואה התגשמה? לא. זכרו את מה שעלינו לעשות: עלינו להסתכל על הנבואה כמכלול. בקריאה ראשונה, נראה שהנבואה הזאת לא קובעת שעם ישראל יחזור לארצו, אלא מתארת תהליך מסוים שבמהלכו השיבה לארץ תתרחש: העם היהודי סובל בגלות, העם היהודי חוזר אל חיק הדת היהודית ומקיים את מצוות האל, כשכר על כך אלוהים מחזיר את העם לארץ ישראל, בארץ הם זוכים לשפע חומרי גדול והופכים לעם גדול יותר מאי פעם ואויביהם חוטפים צרות בצרורות ("אלות").
היסטורית, התסריט הזה לא קרה. היהודים בגולה לא שמעו בקול ה' ולא עשו ככל אשר אלוהים ציווה אותם. היו לא מעט יהודים דתיים, אך לא פחות ואולי אפילו יותר יהודים חילונים, כאלו שלא רצו ולא אהבו את הדת היהודית ומצוותיה. רבים מאנשי התנועה הציונית היו מתבוללים לשעבר שנאלצו להכיר במוצא האתני שלהם, רק בגלל שסבלו מגזענות. וכמובן, גם אחרי תחילת התנועה הציונית, יהודים רבים נותרו מתבוללים לחלוטין. במקרה הטוב הם תמכו בתנועה הציונית במילים ולא במעשים. במקרה הרע, הם היו אדישים לחלוטין כלפיה והעדיפו לנסות להיטמע באוכלוסיית הגויים. המצב הזה לא השתנה היום. כחצי מהיהודים הישראלים אינם דתיים, והיהודים בחו"ל לא יותר דתיים. לפני ואחרי הקמת המדינה ושיבת היהודים לארץ ישראל לא נראה שעם ישראל חזר אל ה'.
בעיה דומה חוזרת על עצמה עם הצרות שיחטפו הגויים שרדפו את היהודים. גרמניה הנאצית יכולה להיחשב לכזה אויב מר. מה קרה לה? התשובה הפשוטה היא כלום. הנאציזם מת, אבל גרמניה חיה ובועטת. למעשה, היא משגשגת עכשיו מאד. בכלליות, הגזענות שהיתה נפוצה באירופה איבדה את ראשה המכוער, אבל האומות האירופאיות הגזעניות הללו לא בדיוק נמצאות על ברכיהן, כושלות מרוב צרות.
לפיכך, נראה שאם נקבל פרשנות די שטחית שלה, הנבואה הזאת פשוט שגויה עובדתית. אך האם הפרשנות הזאת נכונה? לא בהכרח, לדעתי. מפתה לקבל אותה, אבל יש עוד דרכים לקרוא את הנבואה הזאת. הסיבה לכך פשוטה. היא לא ספציפית מספיק. לדוגמא, היא לא אומרת לנו מה זה בעצם אומר "לשוב עד ה' אלוהיך", ובהחלט לא אומרת מהן המצוות שאלוהים מצווה "היום", המצוות שעל עם ישראל לקיים כדי שהנבואה תתגשם. הנבואה הזאת מעורפלת לחלוטין, וככזאת מאפשרת לנו לאבחן את המצב הזה פחות או יותר איך שבא לנו, עם מעט מאד מגבלות. קודם הנחתי ששיבת העם אל חיק הדת היהודית תבוא לידי ביטוי בכך שרוב מכריע בעם יתחיל להאמין בדת היהודית. זה מה שהוביל אותי לסקנה שהנבואה נכשלה. הפרשנות הזאת לא הכרחית. הנה דוגמא לאחת אחרת. יישוב ארץ ישראל הוא מצווה מפורשת. ניתן לקבוע שהתנועה הציונית והשאיפה שלה להקים מדינה יהודית בארץ ישראל היא התעוררות רחבת היקף בעם היהודי לקיום מצוות ישוב הארץ. ככזאת, היא מהווה "חזרה אל ה'". ולכן, הנבואה התגשמה. הנבואה קמה או נופלת כתלות בפרשנות. איך נכריע איזה פרשנות נכונה? כשהפה בנבואה כה מעורפלות, אני לא חושב שיש דרך לעשות זאת.
המצב לא משתנה עם ה"אלות" שנפלו על אויבי ישראל. גם הם נתונים לפרשנות. על דרך הגוזמה, ניתן לומר שהנבואה התגשמה, אם רק נוכל להראות שהיטלר חטף צינון ב-1937. השורה התחתונה היא שדרגות החופש הפרשנית שהנבואה הזאת משאירה לנו היא די עצומה. ככזאת, היא לא עונה על אחד הקריטריונים הכי חשובים של נבואה טובה – ספציפיות. לא ברור מה בדיוק היא טוענת, ולכן "התאמות" בין המציאות ההיסטורית למה שכתוב בה יכולות להיות כחומר בידי היוצר. כל אחד יכול למצוא התאמה או אי-התאמה, כתלות ביצירתיות הפרשנית שלו. שלבו זאת עם העובדה שהיא נכתבה לפני לפחות אלפיים שנה ואין לה תאריך תפוגה ברור, ותקבלו נבואה ש"מתגשמת", במרכאות, והעובדה שהיא "מתגשמת" לא צריכה להפתיע אף אחד.
הדוגמא השניה. הדוגמא הזאת לקוחה מירמיהו, פרק לא:
כִּי כֹה אָמַר יְהוָה, רָנּוּ לְיַעֲקֹב שִׂמְחָה, וְצַהֲלוּ בְּרֹאשׁ הַגּוֹיִם. הַשְׁמִיעוּ הַלְלוּ וְאִמְרוּ, הוֹשַׁע יְהוָה אֶת עַמְּךָ, אֵת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל.
הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן, וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ. בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ, הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו. קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה.
בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם. אוֹלִיכֵם אֶל נַחֲלֵי מַיִם בְּדֶרֶךְ יָשָׁר לֹא יִכָּשְׁלוּ בָּהּ. כִּי-הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל לְאָב, וְאֶפְרַיִם בְּכֹרִי הוּא.
עם הנבואה הזאת מגיעה פרשנות מאד מעניינת (מיוחסת לרב זמיר כהן, אבל לא הצלחתי למצוא איפה). לפיה, הנבואה הזאת מתארת את העליה לארץ בדיוק מפליא. הנבואה הזאת קובעת שבין אלו שיחזרו לארץ יהיו העיוורים, הפיסחים, נשים בהיריון ונשים יולדות. זה לכאורה מתאים למציאות בימינו, בה עולים הגיעו לכאן בספינות ומטוסים. זה לא מתאים לתקופתו של ירמיהו, שם הנשים ההריוניות והנכים יסבלו קשות במסע ארוך על בהמות המשא, מהגולה אל ארץ ישראל. יותר מזה, לפי הפרשנות הזאת, המילים "אוליכם… בדרך ישר, לא יכשלו בה" היא רמז למטוסים שהביאו את העולים ישירות, בקו אווירי, בלי יותר מדי בעיות ומהמורות, הישר אל הארץ המובטחת.
לצערי, הפרשנות הזאת שגויה עובדתית. לעתים קרובות העולים סיכנו את חייהם בצורה משמעיתית כדי להגיע לארץ, ולעשות את דרכם בדרכים לא פשוטות כדי להגיע למטוסים או אניות. אני תימני. הדור של הסבים והסבתות שלי עלה לארץ, כך שלאורך חיי ספגתי שפע של סיפורים על המסע המפרך אל המטוסים. העולים סבלו משוד וביזה מצד האוכלוסיה הערבית העויינת. ילדים מתו ממחלות וזקנים וחולים לא זכו לדרוך בארץ אחרי שמתו מרעב וצמא בתלאות הדרך. התנאים בהם העולים המתינו למטוס שיקח אותם לארץ לא היו מלון חמישה כוכבים, בלשון המעטה. בהרבה מקרים היה מדובר במחנות אוהלים או צריפים רעועים עם אספת מזון שלא תמיד הספיקה לכולם. גם עולים אירופאים סבלו קשיים דומים. הסיפורים קורעי הלב ומלאי הדרמה על אוניות המעפילים הרעועות ואפופות המחלות אומרים דרשני. אם הנבואה הזאת מתארת קיבוץ גלויות מתקדם טכנולוגית, בו הנכים, החולים והנשים ההריוניות מגיעים לארץ עם חיוכים על הפנים אחרי דרך יחסית קלילה – הנבואה הזאת שגויה לחלוטין. בכנות, הפרשנות זאת די מעצבנת אותי. היא משטיחה ומרדדת את הקשיים שהעולים עברו כדי להגיע לכאן.
המציאות העצובה היא שזאת עוד נבואה שהתוכן שלה לא ברור. היא לא ספציפית. כתוב בה שאלוהים יביא "אותם ארץ צפון" ויקבץ אותם "מירכתי ארץ". "ארץ צפון" ו"ירכתי ארץ" הם ביטויים מעורפלים לחלוטין. מסופר לנו ש"קהל גדל ישוב הנה", ובהם יהיו גם העיוורים, הפיסחים נשים בהיריון ונשים יולדות. בלי ההקשר, הפסוק הזה תלוי באוויר. לכו תבינו מה משמעות המילים "בבכי יבואו ובתחנונים אובילם". עם המילים "אוליכם אל נחלי מים, בדרך ישר לא יכשלו בה" כנראה אין לאף אחד מושג איפה להתחיל. כל הפסוקים הללו מנוסחים בשפה פואטית, שאפשר לפרש לשפע כיוונים. יותר מזה, כמו בדוגמא הקודמת, אין לנבואה הזאת תאריך תפוגה. הנבואה הזאת פשוט לא טובה לצרכנו.
הדוגמא השלישית. הדוגמא הזאת לקוחה מזכריה, פרק ח:
כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת: עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם, וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים, וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים, וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ.
לכאורה הנבואה הזאת מתארת את תקומת ירושלים. העיר חוזרת להיות תוססת ומלאת חיים, כתוצאה משיבת היהודים אליה. כמעט כל מי שמזכיר אותה, מצטט שברירי פסוקים מתוכה, בדרך כלל משהו כמו הציטוט שאני עצמי הבאתי. יש רק בעיה אחת. בפועל, לא נראה שזאת אפילו נבואה.
לציטוט שנתתי לעיל יש הקשר די ברור. זכריה הוא נביא מתקופת שיבת ציון, תקופת החזרה מהגלות הראשונה של בני ישראל. הוא כבר רואה בעיניו את שיבת ציון ותחיית ירושלים. ההקשר לפסוקים הללו מתחיל בכלל בפרק ז. הוא לא מתאר את העתיד, אלא את העבר. הוא מתאר את החטאים של עם ישראל לפני הגלות ואת המאמצים הכושלים של הנביאים להחזיר אותם למוטב. אז הוא עובר לתאר את הגלות, ואת ההבטחה של אלוהים שעם ישראל עוד יחזרו לארץ. מהחלק זה לקוח הציטוט למעלה. רגע אחריו מתוארת התגשמות הנבואה הזאת – שיבת ציון, ותחילת ימי בית שני, שזכריה זכה לראות. לכל הפחות, זאת פרשנות תקפה לגמרי של הפסוקים הללו בזכריה. לא אאריך בה יותר מזה. המאמר הזה ארוך מספיק וזה גם לא משנה. גם אם נניח שזאת באמת נבואה, היא לא טובה. זכריה לא מתאר כאן שום דבר שחורג ממה שאדם במעמדו יכול לצפות. הוא מתאר את תחיית ירושלים, והוא חי בה בתקופה בה העיר מיושבת מחדש על ידי יהודים. האפשרות של שיבה לארץ חיה וקיימת עבורו. הוא רואה אותה מתרחשת במו עיניו. שוב, זאת נבואה בלי תאריך תפוגה. ושוב, יש בה אלמנטים פואטיים שמאפשרים חופש פרשני עצום.
סיכום
כל הדוגמאות שהצגתי סובלות מבעיות. כולן נפסלות על ידי השיקולים שהצגתי. כולן מכילות אלמנטים שהופכים את ה"ההתגשמות" שלהן למאד סבירה. הן מעורפלות ובעלות מרחב פרשני עצום. אין להן תאריך תפוגה. אפשר להיות סלקטיבי ולהתעלם מכל הפרטים שלהן, מלבד העובדה שכולן אומרות בדרך כלשהי שהעם יחזור לארצו. אם נעשה זאת, לא נצא מורווחים, אלא מופסדים. החלק שסקר את השיקולים השונים לדעתי הבהיר היטב למה. גם אם אתם לא מסכימים עם הדוגמאות הספציפיות שנתתי, אני מקווה שלפחות הרווחתם משהו מהחלק הזה. ברור לי שהדיון על הנבואות הללו לא יסתיים בזכות המאמר הזה, גם בגלל שהוא לא מקיף מספיק וגם בגלל שהנבואות שהצגתי מעורפלות מספיק.
כל זה משאיר אותי עם השאלה הבאה. למה בעצם אנחנו כל כך אוהבים נביאים? למרות שאני לא מאמין שהנבואה היא תופעה אלוהית אמיתית, גם אני מאד נמשך לרעיון, לאפשרות, שאכן היו נביאים. נראה לי שחלק מהתשובה נמצא בציטוט ידוע של המתמטיקאי קלוד שאנון: "אולי ביכולתנו לדעת את העבר, אך לא לא לשלוט בו. אולי ביכולתנו לשלוט בעתיד, אך לא לדעת אותו." בשני משפטים שנונים שאנון חושף דילמה שכולנו מתמודדים איתה יום-יום. מה שנעשה היום, ישפיע על העתיד, אך אנחנו לא יכולים איזה עתיד ייצא מסבך המעשים האנושיים. אנחנו יודעים מה עשינו בעבר, אך לא נוכל לשנות אותו, למרות שהוא קריטי למה שקורה לנו בהווה. הדרך מאחורינו מגבילה את יכולת הבחירה שלנו בהווה. הדרך לפנינו לוטה בערפל, שמקשה עלינו לבחור. אני ורבים אחרים מייחלים לפתרון לדילמה הזאת. אנחנו רוצים לדעת לחזות את העתיד, או להיות מסוגלים לשנות את העבר.
הנבואה עונה על שני הצרכים הללו גם יחד. היא מאפשרת לנו לשנות את העבר במובן מאד אמיתי. אירועי העבר מקבלים משמעות. כך לדוגמא הגלות וחורבן בית המקדש הופכים מקרב של אינטרסים בין מלכים כובשים למלכים נכבשים לחלק מהסכם נדל"ן עם אל כל-יכול. המשמעות שהנבואה נותנת לעבר מאפשרת לנו לתקן את ההווה על מנת שהעתיד יהיה ורוד יותר. כמו כן, הנביא מסוגל לקבל הצצה אל העתיד מהמקור הכי סמכותי שיש – אלוהים. הידע שלו מאפשר לו לומר לנו מה אנחנו עושים בהווה שעלול להוביל לאבדון בעתיד. הרעיון שיש אנשים עם כאלו יכולות, או לפחות שהיו כאלו, הוא רעיון מקסים שמושך את כולם במידה מסוימת. לוותר עליו זה לא קל, אך אני חושב שזה הדבר היחיד שאפשר להסיק מהראיות.