סתירות בין תורה ומדע הם אחד מהקשיים הכי גדולים על הדת היהודית. הדוגמא הכי פופולרית לסתירה בין תורה ומדע היא הפרקים הראשונים בחומש בראשית. הפרק הראשון, לדוגמא, מתאר את בריאת העולם בשבעה ימים בסדר מסוים. ממצאי המדע קובעים שהיקום כפי שאנו מכירים אותו היום הוא התוצר של מיליארדי שנים של אבולוציה קוסמית, כימית וביולוגית ושסדר הנבראים גם כך היה שונה לחלוטין מהתיאור המקראי. יש כמה גישות דתיות לסתירה הזאת. אחת מהן היא לקבוע שסיפור הבריאה הוא לא באמת מה שהוא נראה – תיאור של הדרך בה אלוהים ברא את העולם. יותר ספציפית, הם משל שהנמשל שלו הוא מוסר השכל או אפילו ציווי אלוהי. הנמשל מוסווה ומקודד בתוך משהו שנראה כמו תיאור של בריאת העולם על ידי אלוהים. הרבה דתיים לוקחים גישה דומה לכל סתירה פוטנציאלית בין תורה למדע, לא רק לגבי בריאת העולם. האם הגישה הזאת בכיוון? אני חושב שלא. יש בגישות כאלו כמה בעיות נוקבות שאני לא חושב שאפשר להשתקם מהם, אבל אתמקד רק באחת. אני קורא לה בעיית הרצף.
במבט מלמעלה, ברור שהתורה מספרת סיפור עם רצף כרונולוגי ברור. היא מתחילה מבריאת העולם ואז מתארת את קורות אדם הראשון והמשפחה הגרעינית שלו. לאחר מכן, היא מתמקדת באחד מצאצאי אדם הראשון, כשהיא מספרת את סיפור נוח והמבול. מנוח היא עוברת לסיפורי האבות אברהם, יצחק ויעקב. היא מתארת את התלאות של צאצאי יעקב במצרים, ואז את היציאה שלהם מעבדות לחירות. לבסוף, היא מתארת את מה שקרה בזמן שבני ישראל נדדו במדבר. כל אחד מהשלבים ברצף הכרונולוגי הזה תלוי בקודם לו. יותר בכלליות, אירועים מוקדמים יותר זוכים להתייחסות במהלך אירועים מאוחרים יותר, במפורש או במובלע. רוב הדתיים מסכימים שהסיפורים בתורה מנקודה כלשהי ואילך נועדו, בין השאר, לתאר היסטוריה, ומה שלפניה – לא. המחלוקת היא על מיקום נקודת ההיסטוריות הזאת. היום מאד פופולרי לשים את הנקודה הזאת איפשהו אחרי סיפור הבריאה. בהחלט היציאה ממצרים והנדודים במדבר נחשבים לתיאור היסטורי לכל דבר ועניין בעיני רוב רובם של הדתיים.
יש בעיה רצינית לשים את הנקודה הזאת איפשהו, חוץ מבפסוק הראשון בתורה. זה הורס את הרצף הכרונולוגי של התורה. כל חוליה ברצף תלויה בקודמות לה ומניחה אותה כחומר רקע. נניח שנשים את נקודת ההיסטוריות רגע אחרי גירוש אדם וחוה מגן עדן. לכן, בריאת העולם היא משל ולא באמת התרחשה כפי שמתואר בתורה. לכן, אדם הראשון לא באמת נוצר בגן עדן. לכן, אדם הראשון לא באמת גורש מגן עדן. לכן, הסיפור של אדם בעצם מתחיל באמצע, למרות שהתורה אומרת לנו איפה הוא התחיל. הלכה למעשה, אדם הראשון הוא דמות שמופיעה בסיפור בפתאומיות, מן הריק, כמעט יש מאין, למרות שהיא מופיעה בטקסט כבר קודם לכן. בגלל שכל הסיפורים בתורה נמצאים על אותו רצף כרונולוגי, ניתקל בבעיה דומה כל פעם שנשים את נקודת ההיסטוריות איפשהו שאינו הפסוק הראשון בתורה. זה אבסורד ספרותי, כזה ששובר טקסט עם משמעות מאד ברורה ומקבל חזרה משהו חסר עקביות פנימית.
המצב נראה אפילו יותר גרוע, ברגע שמבינים שיש דברים שכנראה אי אפשר לתת להם פרשנות משלית. חשבו לדוגמא על אילנות היוחסין שמתוארים בספר בראשית. אחרי שהתורה מסיימת לספר על קין והבל, בניו של אדם הראשון, היא נותנת את אילן היוחסין שלו (בראשית ה). זאת רשימה די יבשה של אבות ובניהם עם מעט מאד פרטים ביוגרפיים, בקושי מקור למסרים רוחניים ענקיים. שם אנחנו זוכים לגלות שאדם הראשון הוליד את שת, שהוליד את אנוש, שהוליד את קינן, שהוליד את מהללאל, שהוליד את ירד, שהוליד את חנוך, שהוליד את מתושלח, שהוליד את למך, שהוליד את נוח. אחרי שהתורה מתארת את קורותיו של נוח, היא נותנת את אילן היוחסין שלו (בראשית יא). שם אנחנו מגלים שנוח הוליד את שם, שהוליד את ארפכשד, שהוליד את שלח, שהוליד את עבר, שהוליד את פלג, שהוליד את רעו, שהוליד את שרוג, שהוליד את נחור, שהוליד את תרח שהוליד את אברם, הידוע יותר בשם אברהם אבינו.
הופה. כך אנחנו יודעים מאיפה בא אברהם אבינו. הוא לא דמות שצצה מן הריק הספרותי בתורה. התורה קושרת בינו ובין התיאורים המוקדמים בתורה, אלו שמתיימרים לתאר את אדם הראשון וצאצאיו – הוא צאצא ישיר שלהם. אילנות יוחסין כאלו הם לא כלי העבודה של מושל המשלים, אבל הם בהחלט בארסנל של ההיסטוריון. אני מתייחס לתורה כמה שהיא נראית, כספר שמתאר רצף היסטורי ברור, מאדם הראשון עד הכניסה לארץ. אלו לא משלים בלבד שמכילים מסרים חבויים, אלא ניסיון כן לתת תיאור של ההיסטוריה הקדומה של האנושות. במסגרת כתיבה היסטורית, יש מקום של כבוד לאילנות יוחסין. לפיכך, לאחד כמוני, ברור לחלוטין התפקיד של הפרקים שמתארים אילנות יוחסין.
גורלו של הדתי רע משלי. אילנות יוחסין הם לא הדוגמא היחידה לכאלו פרטים שלא "קל" להפוך אותם למשלים עם מסרים חבויים. נניח שהוא יכול ליצור איזשהי פרשנות משלית לסיפורי הבריאה, דחוקה ככל שתהיה. עדיין הוא יישאר עם גוף עצום של טקסט, לפעמים פרקים שלמים, שלא ברור איזה תפקיד הם ממלאים. לדתי יהיה קשה מאד להסביר מהו התפקיד שלהם ועוד יותר קשה לנמק אותו. התוצאה היא בהכרח עבודת טלאים של פרשנות. מדי פעם הדתי נותן פרשנות משלית לסיפורים מסוימים, ומתייחס אליהם כטקסטים שתפקידם להעביר מסרים מקודדים. באמצע "תקועים" טלאים של טקסטים שלא ברור מה תפקידם. אין סיבה לקבל כזאת קריאת מוטלאת של הטקסט, כשהאלטרנטיבה שאני מציע לא סובלת מקשיים ספרותיים שכאלו.
לסיכום, בעיית הרצף מציבה שני אתגרים בפני כל דתי שמקבל פרשנות משלית לסיפור הבריאה. ראשית, עליו להסביר איך ומדוע הפרשנות שלו לא שוברת את הרצף הכרונולוגי של הסיפור. זה נראה די בלתי אפשרי. משהו כנראה הולך להיהרס, בגלל התלות של אירועים מאוחרים באירועים מוקדמים. שנית, עליו להסביר את תפקידם של מרכיבים שנראים רחוקים מלהיות משל, כמו אילנות היוחסין האלו. זה אפילו יותר קשה. מכירים מישהו שניסה? רוצים לנסות את כוחכם? מוזמנים להגיב. בינתיים, עד שהאתגרים האלו יזכו למענה מוצלח, הדתי תקוע בין הפטיש לסדן. אם הוא יקבל את הגישה שלי, תתעורר למשל הסתירה בין ממצאי המדע המודרני לסיפור הבריאה. אם הוא יאמץ את גישת המשלים, תתעורר סתירה בין דרך הפרשנות שלו לטקסט עצמו, סתירה שמראה שהפרשנות שלו לא תקפה. כך או כך, הדתי נותר עם עמדה שנסתרת על ידי המציאות. לא עמדה נעימה, בלשון המעטה.