מדוע יש משהו במקום לא-כלום?

[2,952 מילים]

השאלה שבכותרת נשמעת מרתקת ומפעימה. היא נשאלת שוב ושוב בכל מיני הקשרים. להרבה אנשים היא כרוכה בשאלה איך נוצר היקום. היא גם מרכזית לכל מיני דיונים בנושא קיומו של אלוהים. ועדיין, למרות החשיבות החברתית שלה, אני חושב שזאת שאלה חסרת משמעות, כמעט שאלת נונסנס. למה? על זה אנסה לענות ברשומה הזאת.

הרעיון הבסיסי

בתור התחלה, אני ממליץ לחשוב על היקום כאוסף. "היקום" הוא קבוצת כל הדברים שידועים לנו – חלל, זמן, אטומים, מולקולות, בני אדם, כוכבי לכת, כוכבים, שולחנות, ארנבים וכו'. בבירור, זאת הגדרה ששומרת על זיקה חזקה למה שגילו המדעים שחוקרים את מה שאנחנו מכנים בשפת היום יום "היקום". כמובן, אפשר להגדיר את היקום בצורה אחרת, אבל כאן כשאני אומר את המילה יקום – לזה אני מתכוון.

אנחנו לעתים קרובות שואלים שאלות שונות ומשונות על דברים באוסף הזה, וגם עונים עליהם. הנה דוגמא היפותטית:

שאלה: למה הקוף טיפס על העץ?

תשובה: כי נמר רדף אחריו.

כדי שהשאלה הזאת תהיה שאלה, חייב להיות קיים רקע מסוים למה שמתואר בה. כלומר, הקוף והעץ שהוא טיפס עליו הם "דברים" בסצנה, והסצנה בכללותה היא הרקע של השאלה. ברקע הזה, אנחנו מקווים למצוא משהו שימלא את תפקיד ה"למה", את המניע, הגורם לכך שהקוף טיפס על העץ. התשובה היא הפרט הרלוונטי מהרקע שממלא את התפקיד הזה. במקרה ההיפותטי שלי, נמר רדף אחרי הקוף. קל לנו להבין איך זה יוביל את הקוף לטפס על עץ.

זה ניתוח פילוסופי, לא מדעי. למרות שהוא פשוט, המסקנה שנובעת ממנו חשובה. בהעדר רקע, שאלה כבר לא "שאלתית". נניח לרגע שאין שום רקע לטיפוס של הקוף על העץ, שהקוף והעץ אינם דברים בסצנה שמכילים דברים אחרים. במצב כזה, השאלה "למה הקוף טיפס על העץ?" היא הלכה למעשה "למה הקוף טיפס על העץ, בלי מניע?". או בניסוח אחר, " למה הקוף טיפס על העץ, בהעדר משהו שיכול למלא את תפקיד ה'למה'?". זאת שאלה חסרת תוכן, כמעט שאלת נונסנס. ההתחלה שלה מבקשת מאיתנו למצוא מניע בעוד שהסוף שלה שולל שמניע כזה קיים.

איך זה קשור ליקום?

מה קורה כשמפעילים את הרעיון הבסיסי הזה על היקום? מתברר שהיקום כפי שהגדרתי אותו שונה מכל דבר שכלול בו. שאלות מסוימות עליו שנראו מלאות משמעות, מאבדות אותה. "איך נוצר היקום?" היא כזאת שאלה, לדעתי.

המין האנושי כל הזמן שואל איך דברים נוצרו, מה קרה שהוביל לכך שהם נוצרו. יש עניין רחב לגבי שאלות כמו איך נוצרה הנורה החשמלית, איך נוצרו כינורות סטרדיוואריוס, איך נוצרו הרים, איך נוצרו החיים ועוד מי-יודע-כמה שאלות אחרות. בשאלות מהסוג הזה, יש הבדל בין היקום לכל מה שכלול בו. כשאנחנו שואלים איך נוצרו הנורה החשמלית, כינורות סטרדיוואריוס, הרים או החיים – היקום עצמו הוא הרקע. הוא ה"סצנה" האולטימטיבית, הרקע של כל הדברים שאנחנו מכירים. זאת הסיבה שאלו שאלות בעלות משמעות.

עם זאת, השאלה "איך נוצר היקום?" שונה לחלוטין משאלה זהה על כל דבר שכלול ביקום. מהו הרקע של היקום? אין אחד. היקום לא משולב ב"סצנה" רחבה יותר. כשאנחנו שואלים "איך נוצר היקום?", הלכה למעשה שאלנו "איך נוצר היקום, בהעדר משהו שיכול למלא את תפקיד ה'איך'?". שוב, זאת שאלה חסרת תוכן, אחת שנשמעת כמעט נונסנס. ההתחלה שלה דורשת מאיתנו למצוא משהו שממלא את תפקיד ה"איך" בעוד שהסוף שולל את קיומו של משהו כזה.

המסקנה מכל זה היא שהשאלה "איך נוצר היקום?" לא באמת שווה דיון. היא נשמעת כמו שאלה מעניינת, ולכן אני מסמפת את מי ששואל אותה. עם זאת, אחרי שהבנו שאין לה תוכן, אפשר להוריד אותה מסדר היום. כדי להגיע למסקנה הזאת, היינו צריכים את הרעיון הבסיסי שתיארתי, רעיון שמורכב משילוב של שני דברים. האחד, הגדרה של היקום, הגדרה שנבחרה לאור ממצאי המדעים הרלוונטיים. השני הוא ניתוח פילוסופי של שאלות והבנה של מה שדרוש כדי שתהיה להן משמעות.

אז מה בעצם עושים קוסמולוגים?

עם זאת, אם מה שאני אומר נכון, מה בעצם עושים קוסמולוגים למחייתם? מקובל לומר קוסמולוגיה היא התחום המדעי שחוקר את מוצא היקום. אם השאלה "איך נוצר היקום?" לא באמת נמצאת על שולחן הדיונים, מה בעצם עושים כל אותם מדענים במכוני המחקר בכל העולם?

קוסמולוגים, כך מסתבר, לא חוקרים את מוצאו של היקום מכלום ושום דבר. למעשה, הם חוקרים את מוצאו של היקום רק במובן שהם חוקרים את האופן התהוו כמה מהתופעות הכי רחבות היקף ביקום, רחבות היקף במובן שהן מתקיימות בכל מקום בחלל או עצומות בגודלן. לדוגמא, הם בוחנים את הגורמים לתפוצה של חומר במרחב, את האופן בו נוצר המבנה המרחבי של חלל-זמן, האם היתה נקודה ראשונה של זמן ועוד. הנקודה החשובה היא שקוסמולוגים לא חוקרים איך התופעות הללו נוצרו משום-כלום. הם מחפשים תיאור של הנסיבות שהובילו ליצירה שלהן. במילים אחרות, ההסבר שהם מחפשים למוצא של תופעה נמצא ב"רקע" שלה.

במקום לדבר בצורה מופשטת, הנה דוגמא מוחשית להסבר קוסמולוגי מבוסס היטב. ביקום יש תפוצה מסוימת של חומר. יותר ספציפית, מימן הוא היסוד הכי נפוץ ביקום, הליום השני הכי נפוץ וחמצן השלישי. איך נוצרה התפוצה הזאת? תאוריית המפץ הגדול מספקת לכך תשובה. המפץ הגדול הוא מודל שמתאר את האבולוציה של היקום, תיאור שמתחיל לפני כ-13 מיליארד שנים. לאורך העידנים המרחב ביקום התרחב, מנקודה קטנה ומאד דחוסה בה היה נמצא כל החומר ביקום אל מרחבי הקוסמוס הענקי שקיים כיום. כשבוחנים מה קורה לחומר בתנאים האלו, אחת התוצאות היא תפוצת המימן, ההליום והחמצן שתיארתי.

ההשראה למודל המפץ הגדול באה, בין השאר, מתצפיות בתחילת המאה ה-20 שהראו שגלקסיות ביקום הולכות ומתרחקות מאיתנו. התצפיות האלו הבהירו שעד כמה שאנחנו יודעים, ליקום היתה היסטוריה כלשהי – הגלקסיות בו הולכות ומתרחקות אחת מהשניה לאורך זמן. מודל המפץ הגדול הציע לכך הסבר – הגלקסיות מתרחקות אחת מהשניה משום שהחלל בינן מתרחב. ככל שהמחקר אל האפשרות הזאת התרחב, התברר שהתהליך הזה מסוגל להסביר גם דברים אחרים כמו תפוצת החומר ביקום.

הנקודה החשובה כאן היא שהיה רקע לתופעות שענייננו את הקוסמולוגים. הוא היה ברור לחלוטין לכל המעורבים. הם חיפשו הסבר להתרחקות הגלקסיות בתוך היקום. מאוחר יותר, מודל המפץ הגדול הפך מהסבר פוטנציאלי להסבר הנכון, משום שתחזיות שנבעו ממנו אוששו. זאת הסיבה שברור לנו שהמרחב אכן מתרחב.

אז… מדוע יש משהו במקום לא-כלום?

עד עכשיו, הרשומה הזאת סיפקה מסגרת, דרך לחשוב בצורה גמישה שתאפשר לנו להתקדם בחקר היקום. מתחילים מהידוע לנו, מהתופעות המוכרות לנו, ושואלים עליהן שאלות. אם השאלות בעלות משמעות, אנחנו מחפשים עבורן תשובות פוטנציאליות ב"רקע" של ה"סצנה" בה התופעות האלו לוקחות חלק. את התשובות הפוטנציאליות אנחנו מנסים לאשש. כיום נפוץ לאשש תשובות כאלו על ידי איתור ממצאים אמפיריים, בתצפיות או בניסויים. אישית, אני לגמרי פתוח גם לטיעונים פילוסופיים, תלוי בנושא.

כשאני מנסה ליישם את התהליך הזה על השאלה "מדוע יש משהו במקום לא-כלום?", אני אפילו לא עובר את השלב הראשון. לדעתי, בלתי אפשרי לעבור את השלב הזה, השלב בו שואלים שאלות בעלות משמעות. "מדוע יש משהו במקום לא-כלום?" היא לא שאלה בעלת משמעות. היא דורשת מאיתנו, הלכה למעשה, להסביר את העובדה שהיקום כפי שאני מגדיר אותו הוא לא קבוצה ריקה, את העובדה שיש בו "דברים".

אני מזהה שתי דרכים לענות על השאלה הזאת. אפשרות אחת היא שנשער שקיים משהו שיצר את כל המשהו-ים ביקום. עם זאת, המשהו הזה הוא, ובכן, משהו. לכן, לא נראה לי שיש מובן בו הוא בכלל מסוגל להיות התשובה לשאלה "מדוע יש משהו במקום לא-כלום?". אפשרות שניה היא שמתוך הלא-כלום נוצר, ובכן, משהו. אך איך משהו יכול לקרות ב"לא-כלום"? באיזה מובן "לא-כלום" כזה "פעיל" הוא לא-כלום? רק השד יודע, כי אני לא. התוכן של הרעיון שמתוך "לא-כלום" נוצר "משהו" לא ברור.

נראה שכל אחת מהדרכים האלו היא דרך ללא מוצא. הסיבה למצב הזה נראית לי די ברורה ודומה למה שהדגמתי למעלה. השאלה "מדוע יש משהו במקום לא-כלום?" היא מסוג השאלות האבסורדיות שהזכרתי למעלה. הלכה למעשה, היא שואלת "מדוע יש משהו, בהעדר של כל דבר שיכול למלא את תפקיד ה'מדוע'?". זאת שאלה חסרות פשר. אין לה משמעות, בטח לא אחת שמובנת לבני תמותה כמוני.

כל זה משאיר אותי עם תמיהה ופליאה. אם זה המצב, למה כל כך הרבה אנשים שואלים אותה? ובכן ,אולי כל כך הרבה אנשים שואלים אותה כי אני טועה. מי שחושב כך, מוזמן לתת טיעון שמדגים איפה בדיוק טעיתי ברשומה הזאת. עד אז, נראה לי שהשאלה הזאת כל כך מושכת כי התרגלנו לשאול כל מיני שאלות דומות על דברים בתוך היקום. לכן, הרבה מאיתנו מפספסים את הבעייתיות שבלשאול כאלו שאלות על היקום עצמו. אני יודע שאני פספסתי את הבעיה במשך הרבה מאד זמן.

לסיכום, כשחושבים על היקום בדרך שתיארתי כאן, מסתבר שאנחנו כבני אדם צריכים לשנות את הציפיות שלנו. לא משנה כמה נחפש, לא נמצא הסבר שמבהיר מדוע בכלל יש "משהו" במקום "לא-כלום", כי לדרוש אחד זה כמעט נונסנס. הדבר היחיד שאנחנו יכולים וצריכים לצפות לו הוא הבנה שלמה ועמוקה יותר של היקום ושל האבולוציה שלו. נצפה לעדן את מה שאנחנו יודעים על היקום ולגבש הבנה טובה של ההיסטוריה שלו, של השינויים שחלו בו. בהקשר הזה, נוכל לשאול את עצמנו שאלות שיש להן משמעות ברורה ולדרוש להן תשובות מבוססות ככל הניתן.

אתה טועה, כי…

עד עכשיו הצעתי מסגרת שתאפשר לנו לשאול שאלות על היקום בצורה שתאפשר לענות עליהן. הסברתי למה אני חושב שאין משמעות לשאלות כמו "מדוע יש משהו במקום לא-כלום?", כשחושבים עליהן באופן שתיארתי. זאת רשומה על העמדה שלי על שאלות כאלו, על איך אפשר וצריך לגשת אליהן. לא כולם יסכימו עם הגישה שלי וזה בסדר. אפשר להגיב ולשטוח ביקורת (אבל בבקשה קראו את מדיניות התגובות לפני שאתם מגיבים). לא חייבים להסכים, אבל צריך להצדיק את אי-ההסכמה הזאת. חושבים שטעיתי במשהו? בבקשה, תסבירו איפה טעיתי, איך טעיתי ומה ההשלכות של הטעות הזאת לעניינו.

אי-ההסכמה הכי חזקה כנראה תבוא מדתיים. בעולם הדתי יש חשיבות גדולה לשאלות "מדוע יש משהו במקום לא-כלום?" ו"איך נוצר היקום?". הן קרש הקפיצה של כמה מהטיעונים לקיומו של אלוהים (בגדול, גרסאות שונות של הטיעון הקוסמולוגי). אני לא עומד לדון בטיעונים האלו עכשיו (ולכן השם שלהם מוזכר בסוגריים). מספיק לומר שהעוקץ שלהם הוא ההנחה שעצם קיומם של דברים, כלשהם, היא תופעה שדורשת הסבר ואלוהים הוא ההסבר המוצע להם.

לאור זה, הנה שתי התנגדויות שאני שומע הרבה, כמעט באופן בלעדי מדתיים או מסורתיים, והמענה שלי להן. זאת לא רשימה ממצה בשום צורה שהיא, ומי שמעוניין בהרחבה יותר ממוזמן לעיין בקריאה להרחבה שנתתי למטה. וכמובן, מי שחושב שיש לו טיעונים טובים יותר מאלו מוזמן להסב את תשומת לבי אליהם.

התנגדות ראשונה: צבים כל הדרך למטה

זאת ההתנגדות הכי רצינית ולכן אשקיע בה את עיקר הדיו הדיגיטלי.

יש כאלו שחושבים שאם אני צודק, כל מה שמדענים יכולים לעשות הוא לתאר את היקום כשרשרת של גורמים. החוליה הראשונה בשרשרת היא מה שאנחנו רואים סביבנו כיום. הגורם לזה הוא החוליה הקודמת בשרשרת, החוליה השניה. הגורם לחוליה השניה הוא החוליה הקודמת לה, החוליה השלישית. בכלליות, כל חוליה בשרשרת נגרמה על ידי החוליה הקודמת לה. וכך ממשיכים בלי סוף. זאת שרשרת אינסופית, בה כל חוליה נגרמה על ידי החוליה שקודמת לה. שרשרת כזאת נקראת רגרסיה אינסופית.

רגרסיה אינסופית נשמעת לי כמו הסבר מצוין. יש אינסוף חוליות בשרשרת, ולכן נוכל להמשיך ללכת אחורה בלי סוף. לכל חוליה תמיד יהיה גורם שגרם לה, החוליה שקדמה לה. לא רואה שום דבר בעייתי בזה. אם המחקר בקוסמולוגיה יבהיר שזאת סקיצה טובה של האבולוציה של היקום, אני לא רואה שום סיבה להתאכזב מהתוצאה הזאת.

אני לא משוכנע שמדענים בהכרח יאלצו להגיע לרגרסיה אינסופית, אבל נשאיר את השאלה הזאת בצד. מה שחשוב לי הוא שיש מי שטוען שרגרסיה אינסופית היא בעיה. למה? יש כמה נימוקים לזה. אני חושב שכולם שגויים, אבל אין סיכוי שאוכל לכתוב על כולם ברשומה אחת. בחרתי בזאת שנתקלתי בה הכי הרבה בשיחות עם אנשים. בשאר אשמח לדון בתגובות או אולי ברשומה עתידית.

הרעיון הבסיסי הוא שרגרסיה אינסופית של סיבות שרשרת כזאת לא באמת מסבירה כלום. במובן מסוים, חסר לה "עוגן" מוצק, "בסיס" עליו היא עומדת ומקנה לה "יציבות" כהסבר. האינטואיציה הבסיסית לרעיון הזה נמצאת בסיפור הבא, שחוזר על עצמו בגרסאות שונות כל פעם:

מעשה בחכם סיני זקן שהעביר הרצאה מלאה התלהבות בפיזיקה סינית עתיקה.

"העולם עומד על גבו של צב ענק", הוא אמר בקול מלא תשוקה מדעית.

לפתע ילד קטן בקהל שאל "על מה עומד הצב?".

"נו," ענה החכם הסיני בלי להסס, "על עוד צב".

"אבל", הוסיף הילד והקשה, "על מה עומד הצב השני?"

"לא הבנת," ענה החכם הסיני בידענות, "יש צבים כל הדרך למטה!"

האבסורד בסיפור הזה מאד ברור. אנחנו רגילים לכך שדברים סביבנו מעוגנים לקרקע, בגדול. לבניינים יש יסודות, ההרים לא מרחפים באוויר והשולחנות עומדים על כמה רגליים, לא רגל אחת. לכן, אם אנחנו מחפשים עוגן יציב לעולם כולו, נצפה שהוא יהיה מעוגן ב"משהו". "צבים כל הדרך למטה" לא נשמע כמו נקודת עוגן יציבה.

הבעיה עם הסיפור הזה מתחילה כשמחפשים את הנמשל שלו. לא ברור מהו ועוד יותר לא ברור אם הוא רלוונטי לענייננו. נסתכל רגע על המשל עצמו. האבסורד בו מתעורר רק כי השתמשנו באינטואיציה מסוימת מחוץ להקשר בו ידוע לנו שהיא תקפה – כדי להיות יציבים, דברים צריכים להיות מעוגנים במשהו יציב, לעמוד על בסיס יציב. האינטואיציה הזאת עובדת נפלא כאן על כדור הארץ, בהקשר של הסביבה הקרובה לנו. עם זאת, בימינו, אנחנו כבר יודעים שהיא בכלל לא רלוונטית לגרמי השמים או אפילו ליקום בכללותו. שם בכלל לא רלוונטיים המושגים "יציבות" ו"עוגן" בהם אנחנו משתמשים בהקשר של דברים שקורים בסביבה הקרובה לנו. זאת נקודה פנימית של חוסר בהירות במשל הזה. היא רק מוסיפה לבלבול והופך את הנמשל לקשה יותר לפענוח.

בהינתן כל זה, מה בדיוק גורם לרגרסיה אינסופית להיות "חסרת עוגן" או "חסרת בסיס" במובן רלוונטי כלשהו? זה אמור להיות הנמשל של משל הצבים, הנמשל שנותן למשל הזה שיניים לטרוף את הרגרסיה האינסופית. בכנות, אין לי מושג מהו. אני לא מזהה שום בעיה עם רגרסיה אינסופית. אחזור שוב, לכל חוליה בשרשרת יש "בסיס" מספק בהחלט – החוליה שקדמה לה בשרשרת. כל חוליה נגרמה על ידי החוליה הקודמת לה בשרשרת. אפשר ללכת אחורה בשרשרת הגורמים בלי סוף, ולכן בשום שלב לא נגיע לחוליה שאין לה גורם. מה חסר? אני לא יודע.

התשובה הסטנדרטית שאני מכיר לשאלה "מה חסר?" לא נשמעת רלוונטית בכלל ובכל מקרה אפילו לא רמוזה במשל הצבים. כן, המשיבים אומרים, כל חוליה בשרשרת נגרמת על ידי הקודמת לה. עם זאת, שום דבר לא מסביר או גורם את השרשרת כולה. השרשרת כולה גם היא "משהו" שדורש גורם או הסבר. וכמובן שהשרשרת עצמה לא יכולה לספק את הגורם הזה.

זה נשמע לי ביזארי לגמרי. ראשית, הרעיון שהשרשרת עצמה דורשת הסבר הוא די אבסורד. האם השרשרת גדולה מסכום חלקיה? אחרי הכל, הגורם של כל חוליה בשרשרת ברור לכל. כל חוליה נגרמת על ידי החוליה הקודמת לה בשרשרת. אם לכל אחת מהחוליות בשרשרת יש הסבר, מה נותר להסביר? שוב, אני לא יודע, ואני לא מכיר מישהו שמצליח להסביר זאת.

שנית, הלכה למעשה, נראה לי שהרעיון שהשרשרת עצמה דורשת הסבר, דומה מדי לשאלה "מדוע יש משהו במקום לא-כלום?". נראה שהשרשרת עצמה דורשת הסבר אם נחליט שהיא "משהו", ו"קיומו של משהו" אוטומטית דורש הסבר. הדרישה להסביר למה יש משהו במקום לא-כלום מוסווית מעט, מוחבאת מתחת לפני השטח, אבל היא שם. אם זה המצב, איך "צבים כל הדרך למטה" היא ביקורת עלי? על השולחן נמצאים הטיעונים שלי, טיעונים שמנסים להראות שהשאלה "מדוע יש משהו במקום לא-כלום?" היא כמעט נונסנס. כדי להוריד אותם מהשולחן, צריך לבקר אותם. לחזור על השאלה "מדוע יש משהו במקום לא-כלום?" במסווה אחר לא עושה את העבודה הזאת.

כל זה משאיר אותי עם שאלה לסיום. למה אנשים כל כך אוהבים את משל הצבים וחושבים שהוא חושף בעיה ברגרסיה אינסופית? נראה לי סביר שזה נובע מהנטיה שלנו לבלבל בין מה שאנחנו רוצים שיהיה נכון למה שיכול להיות נכון. בכלליות, בחיי היום יום שלנו, אנחנו נחשפים לרגרסיות סופיות. כלומר, בשלב מסוים בחיפוש אחר הסבר לתופעה מסוימת, אנחנו עוצרים. החוליה בה עצרנו מתפקדת כמעין "חוליה ראשונית", כזאת שמתחילה את השרשרת. היא מרגישה כמו "עוגן" יציב שמקבע את ההסבר למקום. לעומת זאת, ברגרסיה אינסופית אין "חוליה ראשונית" שמתחילה את השרשרת. השרשרת הולכת אחורה ("עוברת רגרסיה") בלי סוף.

הרגלים ישנים מתים לאט. אנחנו רוצים שהאבולוציה של היקום תהיה רגרסיה סופית, בדיוק כמו כל ההסברים האחרים שמוכרים לנו מחיי היום יום. אם היא לא, אם היא רגרסיה אינסופית של גורמים, אנחנו ממהרים להכחיש אותה כאפשרות ריאלית. אנחנו מסיקים שהיא לא הסבר בכלל, דומה באופן מעורפל ולא ברור ל"צבים כל הדרך למטה". המציאות שונה. כן, יכול להיות ממש נחמד אם היה לנו שרשרת גורמים שבו יש חוליה ראשונית, אבל המציאות לא חייבת להתאים את עצמה למה שאנחנו אוהבים. גם הרצל רצה, אבל לא יצא. העובדה שנשמח לקבל הסבר מקטגוריה מסוימת היא לא סיבה מספקת כדי לפסול הסברים מקטגוריה אחרת.

התנגדות שניה: המפץ הגדול מראה שהיקום נוצר

אם אני צודק, יש מובן מאד אמתי בו אפשר לומר בשפת היום-יום שהיקום לא נוצר. תמיד היה קיים "משהו", אף פעם לא היה לא-כלום. כל מה שאנחנו יכולים וצריכים לעשות הוא לתאר את האבולוציה של ה"משהו" הזה. הרבה אנשים נראה במבט ראשון שתאוריית המפץ הגדול סותרת את העמדה הזאת. אין לי מושג למה. למעשה, המפץ הגדול מתאים כמו כפפה ליד למסגרת המחשבתית שנתתי.

כמו שהסברתי קודם, תאוריית המפץ הגדול נותנת תיאור של האבולוציה של היקום. לפיה, בעבר כל החומר ביקום היה דחוס מאד במרחב זעיר והמרחב התרחב עם הזמן. התיאור הזה מסוגל להסביר שלל תופעות ונחשב למבוסס היטב. עם זאת, בניגוד לתפיסה הפופולרית, המפץ הגדול לא מספק התחלה ליקום. למעשה, התאוריה במפורש מתארת את האבולוציה של היקום החל מנקודה מסוימת בזמן ואילך, מנקודה בה המושגים המודרניים בפיזיקה של זמן ומרחב עדיין נותנים תיאור מהימן של המציאות. מה שקרה לפניה, כבר לא ניתן לניסוח על ידי המונחים הקיימים של זמן ומרחב, ודורש דרך חדשה לתאר אותם.

מהסיבה הזאת, אחת השאלות שנמצאות כיום בחזית המחקר בקוסמולוגיה היא מה קרה "לפני" הנקודה הזאת בזמן ומהי אותה "דרך חדשה" לתאר את מה שקרה אז. זה תחום פורה עם הרבה מודלים שונים ששואבים השראה מתחומים מגוונים בפיזיקה. אני לא יכול להעמיד פנים שאני מומחה בתחום, ולכן בשלב הזה אעצור ואשאיר אתכם עם השורה התחתונה. המפץ הגדול לא היה תחילת היקום באף מובן שרלוונטי לדיון שלנו.

סיכום

ברשומה הארוכה הזאת הסקתי כמה מסקנות וכאן המקום לרשום אותם בצורה מסודרת:

1. "מדוע יש משהו במקום לא-כלום?" היא שאלה חסרת משמעות, כמעט נונסנס.
2. מדענים לא מחפשים הסבר של היווצרות היקום מלא-כלום. הם מחפשים תיאור כמה שיותר שלם של האבולוציה של היקום.
3. לאור המסקנה הראשונה, תיאור כזה הוא הדבר היחיד שלגיטימי לצפות לו. אין לנו שום סיבה לצפות למשהו אחר.

אין לי ספק שאפשר לומר עוד הרבה על כל הנושאים שהזכרתי כאן. לא תיארתי אפילו קמצוץ ממה שנכתב עליו. מי שרוצה להרחיב, מוזמן להביט למטה בקריאה להרחבה. המורכבות עצומה וגדולה בהרבה מהצוהר שתיארתי כאן. אפשר להעלות עוד טיעונים שונים ומשונים על כל אחד מהנושאים שהזכרתי. ועדיין, כשהאבק שוקע, לא נראה לי שהמסקנה משתנה. "מדוע יש משהו במקום לא-כלום?" היא עדיין שאלה חסרת משמעות. חושבים אחרת? רוצים להוסיף משהו? רוצים תשובה להתנגדות שלא הזכרתי? לא מסכימים עם המסקנות שלי? לא מסכימים עם הנימוקים שלי? מתנגדים ותומכים מוזמנים להגיב. אין לי ספק שדיון כזה יכול להיות פורה ומעניין. רק בבקשה, קראו את מדיניות התגובות לפני שאתם מגיבים.

מקורות וקריאה להרחבה

לסקירה נאה ומאד ממוקדת של המפץ הגדול והשאלה "מה קרה לפני המפץ הגדול?", עיינו במאמר "Does the Universe Need God?" של הקוסמולוג שון קרול שפורסם במקראה The Blackwell Companion to Science and Christianity.

 

השאלה "מדוע יש משהו במקום לא-כלום?" נידונה בפירוט מתיש (במלוא מובן המילה. אני עדיין זוכר את היומיים בהם קראתי אותו לפני כמה שנים) במאמר של הפילוסוף אדולף גרונבאום, The Poverty of Theistic Cosmology, שפורסם ב-British Journal for the Philosophy of Science. למאמר יש תגובה מאת התאולוג ריצ'רד סווינבורן ותגובה לתגובה מאת גרונבאום. שתיהן שוות קריאה. למיטב הבנתי, המאמר והתגובות לו זמינות בחינם דרך אתר כתב העת. הביבליוגרפיה מכילה לא מעט הפניות מעניינות לא פחות לספרות הרלוונטית.

לפני שקוראים את התגובה של גרונבאום, אני ממליץ במיוחד להשוות בין מה שסווינבורן אומר שגרונבאום אומר ומה שגרונבאום באמת אומר. התגובה של גרונבאום נשמעה לי די "עצבנית" (לפחות כמישהו שרגיל ל"יובש" של כתיבה אקדמאית), ואחרי שערכתי את ההשוואה הזאת, גם הבנתי למה.

Grünbaum, A. (2004). The Poverty of Theistic Cosmology. The British Journal for the Philosophy of Science, 55(4), 561–614. http://doi.org/10.1093/bjps/55.4.561

 

יש קבוצה מאד מעניינת של טיעונים נגד רגרסיה אינסופית. העוקץ שלה הוא בטענה שדברים אינסופיים לא באמת יכולים להיות קיימים בעולם. התאולוג הנוצרי וויליאם ליין קרייג פרס משנה סדורה בנושא בכמה מקומות. האחרון והעדכני ביותר שמוכר לי הוא בניסוח האחרון שלו לטיעון הקוסמולוגי, במאמר The Kalam Cosmological Argument שהוא כתב יחד עם ג'יימס סינקלר בספר The Blackwell Companion to Natural Theology. זה לא מאמר קל לקריאה וכדי לנתח את הטיעונים בו דרושה לפחות היכרות מינימלית עם ההגדרות המתמטיות של אינסוף.

 

התגובה הכי תמציתית ולנקודה שאני מכיר לטיעונים המרכזיים של קרייג פורסמה על ידי הפילוסוף ווס מוריסטון במאמר Craig on the actual infinite שפורסמה בכתב העת Religious Studies.

Morriston, W. (2002). Craig on the actual infinite. Religious Studies, 38(2), 147–166.

 

בכלליות, הספר של גרהם אופי Philosophical Perspectives on the Infinite, הוא אחלה מבוא לנושאים פילוסופיים שקשורים לאינסוף ובפרט לכל מיני פרדוקסים בנושא. למרות שאופי מציג שם את דעתו, הספר מכיל עושר של הפניות לספרות הפילוסופית הרלוונטית. אישית, הביבליוגרפיה שלו עזרה לי מאד למצוא את ידיי ורגליי בנושא.