חזרה לבראשית: איך היו ימים לפני בריאת השמש והירח?

[1,980 מילים]

אני לוקח הפסקה מכתיבת סדרת המבוא לביולוגיה אבולוציונית. מחסור חמור בזמן מעכב את החלקים הבאים. בינתיים, חשבתי לחזור לאחד הנושאים שכי מעניינים אותי לגבי הדת היהודית: דרכי ה"פרשנויות" היצירתיות של מקורות יהודיים. אחד הגורמים שקובעים את מערכת היחסים בין הדת היהודית ועולם המדע הם הפרשנות לטקסטים כמו הפרקים הפותחים את חומש בראשית. אם נקבל את פשוטו של מקרא, תתקבל סתירה חזיתית עם ממצאי המדע. לעומת זאת, אין בהכרח סתירה אם נאמץ פרשנות משלית, פרשנות בה הפרקים הללו הם משל לרעיונות נסתרים.

קוראים ותיקים יודעים שאני לא חובב גדול של פרשנויות משליות. לדעתי, הן מנותקות לחלוטין מהטקסט ולא מסוגלות להסביר אפילו את התופעות הספרותיות הכי בולטות בטקסט. לדוגמא, למה יש פרקים שלמים של אילנות יוחסין המובילים מאדם הראשון עד אברהם אבינו? הם משולבים היטב בסיפורי המקרא בכך שהן מתארות את מוצאן של דמויות מרכזיות בסיפור. הם כתובים בשפה יבשה, מאד לא "פואטית". הם נראים כמו חומר הגלם של ההיסטוריון, לא של מושל המשלים ומספר הסיפורים.

הקושיה

למרות זאת, לא ננעלו שערי פרשנות. יש לכאורה סיבה מעולה לא לאמץ את פשוטו של סיפור הבריאה. אחת מהן היא השאלה הבאה. איך היו ימים לפני בריאת השמש והירח? אחרי הכל, כמו שכולנו יודעים, סיבוב כדור הארץ אחראי לכך שבכל שעה צד אחד של כדור הארץ פונה כלפי השמש. בצד זה יש יום, ובצד האחר – לילה. בהעדר השמש והירח, לא יהיו יום או לילה, רק חושך. למרות זאת, לפי בראשית א, השמש והירח נבראו רק ביום הרביעי. איך יכלו להיות ימים שלושה ימים לפני שהשמש נבראה? אם נאמץ את פשוטו של מקרא, נקבל סיפור הסותר את עצמו באופן מאד בולט לעין, סיפור בו יש ימים לפני שהם בכלל נבראו.

שמעתי את הקושיה הזאת לא מעט פעמים. לעתים היא עולה כמעין שאלת-מחץ שנאמרת משל היא צפויה לעורר בשומעה אלם והלם. בפועל, אני מתקשה להתרשם מממנה. מסתירה פנימית בקושי נובע משהו. לכל היותר נובע מהסתירה הפנימית הזאת שעלינו לחפש פרשנות אחרת למעשה בראשית, פרשנות בה הסתירה הזאת לא עולה. בהחלט לא נובע ממנה שעלינו לאמץ דווקא פרשנות משלית לסיפור הבריאה. ואכן, יש פרשנות של המקרא על דרך הפשט בו הסתירה הפנימית הזאת לא מתעוררת. למעשה, הסתירה הפנימית מתעוררת אך ורק בגלל אי-הבנה של סיפור הבריאה.

פשוטו של מקרא

בבראשית א, פסוקים ג-ה כתוב:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה. וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד.

כבר בקריאה מאד מהירה ושטחית ברור שהפסוקים הללו מתארים את האירועים הבאים: אלוהים ברא "אור" ו"הבדיל" בינו ובין "החושך". ה"הבדלה" היא פעולה שאלוהים ביצע, מעין "הפרדה" שיוצרת אבחנה בין שני דברים, "אור" ו"חושך". הסוף מבהיר מהם אותם "אור" ו"חושך" שאלוהים יצר בינם אבחנה – ל"אור" אלוהים קרא "יום" ול"חושך" הוא קרא "לילה", החלקים המקובלים ליום הסטנדרטי.

כשקוראים את הקטע הזה בשלמותו אני מזהה רק דרך אחת להבין אותו: ה"אור" שאלוהים ברא, זה ש"הובדל" מ"הלילה", הוא בפשטות יצירת סדר היום, היום בן 24 השעות שאנחנו מכירים על חלקיו השונים, בוקר, צהרים וערב. לכן, הנוסח שחותם כל אחד מימי הבריאה בבראשית א, "ויהי ערב ויהי בוקר יום X", בכלל לא מעורר את הסתירה הפנימית המדוברת. סדר היום נברא כבר ביום הראשון לבריאה.

כעת אמנם נפתרה הסתירה הפנימית, אך מתעוררת שאלה מוצדקת לחלוטין. אם סדר היום כבר נברא ביום הראשון, מה נברא ביום הרביעי? ליתר דיוק, לשם מה הוא נברא? שוב, התשובה נמצאת בפסוקים הרלוונטיים (בראשית א: יד-יט):

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים. וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן. וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים. וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ. וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב. וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם רְבִיעִי.

הפסוקים הללו מתארים בריאה של "המאור הגדול" ו"המאור הקטן" – השמש והירח, בהתאמה. הם נועדו, בין השאר, "להבדיל בין היום ובין הלילה" ולהיות "לאותות ולמועדים ולימים ושנים". במילים אחרות, השמש והירח מאפשרים לתושבי הארץ שעליה הם מאירים להבדיל בין ימים ושנים, בין תקופות שונות בלוח השנה שלהם. ברור, אם כך, מה נברא ביום הרביעי ולשם מה.

לסיום, ארשה לעצמי להסב את תשומת לבכם לתופעה ספרותית מעניינת. שימו לב לשימוש שנעשה כאן במילה "הבדלה". אישית, אני מאד אוהב אותו, כנראה בגלל התשוקה שלי למילה הכתובה. בתחילת הפרק הכתוב תיאר במילה הזאת את הפעולה שאלוהים עשה, ההבדלה בין האור והחושך, יצירת האבחנה בינם. כאן מתארת אותה מילה פעולה שעושים בני אדם. הם נעזרים במאורות על מנת להבחין, בין השאר, בין היום והלילה. כפל המשמעות הזה מושך את העין. הוא מסב את תשומת הלב של הקורא לכך שמה שמתואר ביום הרביעי הוא המשך רעיוני של מה שתואר קודם לכן. זאת טכניקה ספרותית נאה שקיימת במקומות נוספים במקרא. אני חושב שבחירת המילים הזאת מכוונת.

על קשיים וסימפתיה

זאת לא הפעם הראשונה שהצגתי את הפרשנות הזאת לסיפור הבריאה (אם כי עד כה זה לא קרה על דפי הבלוג). כמעט תמיד נתקלתי בהתנגדויות. מקור אחד להתנגדויות הוא לפחות חלק מהיהודים-הדתיים. הפרשנות הזאת מציפה נקודה בה סיפור הבריאה עומד בסתירה לידע מדעי שהיום הוא נחלת הכלל. בימינו כולנו יודעים שסיבוב כדור הארץ על צירו סביב השמש הוא הקובע את סדר היום. עם זאת, בסיפור המקראי הם לא נקבעים על ידי היחס בין השמש לירח, אלא מסומנים על ידם. סדר היום נקבע לפני שבכלל נוצרו השמש והירח, בסתירה מוחלטת לידע שלנו.

אני מסמפת את הדתיים הללו, אבל לא רואה צורך להציע להם משהו מעבר לסימפתיה שלי. אני לא דתי. כפועל יוצא מזה, לא ממש מעניין אותי אם הסיפור הזה מכיל שגיאות עובדתיות. בשבילי, החשיבות של סיפור הבריאה הזה היא היסטורית. היה לו תפקיד בהיסטוריה של התרבות היהודית שאני רואה את עצמי כחלק ממנה. הוא לא חלק מהבסיס לראיית העולם. העובדה שהוא מכיל שגיאות עובדתיות לא מטרידה אותי.

מקור נוסף להתנגדויות הוא שמאד מפתה עבורנו, דתיים וחילונים כאחד, לקרוא את הטקסט המקראי דרך העדשה של הידע המודרני שלנו. כאמור, בימינו כולנו יודעים שסדר היום נקבע על ידי סיבוב כדור הארץ על צירו סביב השמש. מאד מפתה עבורנו לקרוא את הטקסט המקראי לאור הידע שלנו ואני מסמפת אנשים שרוצים לעשות זאת. מעבר לסימפתיה שלי, אני לא מרגיש צורך להציע להם משהו אחר. כאמור, זה לא הסיפור שמתואר בטקסט המקראי, ששולל במפורש את ההנחה הזאת. לדעתי זה ברור כשמש. נוסח הפסוקים מאד ברור בנקודה הזאת.

יחד עם זאת, אני פתוח לרעיון שיש אי שם מישהו שמכיר פרשנות טובה יותר. ואכן, יש מקום לשיפור. בפרשנות שהצגתי לעיל לא ברור בכלל איך "נראה" סדר היום שנברא ביום הראשון, לפני בריאת המאורות ביום הרביעי. למעשה, אפילו לא ברור אם הוא "נראה". האם היום השתנה בלי שום סימן חיצוני, מעין סדר יום מופשט שנקבע מתי הוא מתחיל ומסתיים לפי איזה שעון אלוהי? או שאולי אור "חסר מקור" מילא את היקום, ונחלש והתעמעם כפי שהיה קורה לו היתה שמש? או שאולי יש אפשרות שלישית שאני בכלל לא מסוגל לחשוב עליה? אני מסוגל לחשוב על כמה אפשרויות, סבירות יותר או פחות, אבל לא מסוגל להכריע מי מהן נכונה. הטקסט אילם בנושא, עד כמה שאני מסוגל לראות.

כדי לענות על השאלות הללו, ניסיתי בעבר לגלות איך נתפס האור בעולם העתיק. אחרי הכל, מי שכתב את הפסוקים הללו בבירור תפס את העולם הטבעי בצורה דומה לשלנו, אך גם מאד שונה. היכרות עם האופן בו הוא תפס אור יכולה לעזור להבין למה הוא התכוון. למרות הניסיונות שלי, לא מצאתי חומר על תפיסת האור בתקופות שקדמו לתקופה ההלניסטית. אולי יש ידע כזה איפשהו. גם אם כן, אולי הוא לא יעזור להכריע בסוגיה. עדיין, חשוב לשים לב שההשאלות הללו על השולחן, גם אם לעולם לא נדע את התשובה עליהן.

למה חז"ל לא יעזרו

כאמור, הפרשנות הזאת מעמיקה במידת מה את הסתירה בין תורה ומדע. לא מעט דתיים ירגישו, ובצדק, שעליהם להתמודד איתה. כל דרכי ההתמודדות בוודאי יקבלו השראה מארון הספרים היהודי. אני בטוח שרבים ישמחו לצטט לי אמרות חז"ל והוגים יהודים מכל הדורות, כולם לכאורה מראים באותות ומפתים איך עלינו להבין או לא להבין את מעשה בראשית. מלחמת הציטוטים הזאת מזכירה לי ציטוט די חביב של חוקר המאובנים המנוח סטיבן ג'יי גולד. גולד מזכיר תופעה מעניינת. במסגרת מחלוקות מדעיות, ביולוגים אבולוציוניים לפעמים ניסו לגייס את דרווין לעזרתם בעזרת מובאות מתוך ספרו, "מוצא המינים". על כך מעיר גולד:

כיצירה של סופר אחד, יש ל”מוצא המינים” קו עלילתי חזק יותר והרבה פחות סתירות פנימיות מהתנ”ך. עם זאת, גם דרווין וגם אחד אלוהינו אומרים משהו על כמעט כל דבר. מחוץ להקשרו ומבלי להעריך את התפוצה שלו בטקסט, ציטוט של דרווין יכול לתמוך בכל טענה, אפילו טענה אנטי-דרווינית.

The Structure of Evolutionary Theory, פרק שני, ע"מ 147-148 במהדורה שברשותי

בפני היהודי ניצבת בעיה אפילו יותר קשה. ספרות חז"ל היא לא התוצר של הוגה אחד. היא מכילה שפע של דעות, לעתים מנוגדות, על אותו נושא, שלרוב אפילו לא מרוכזות יחד באותו עמוד או אפילו כרך. הדבר לא משתפר בהרבה בהגות ימי הביניים. על מנת להשתמש במקורות יהודיים עתיקים כטיעון, הדתי לא יכול פשוט לצטט אותם. עליו לשים אותם בהקשרם, להבהיר שהוא מפרשן אותם כראוי, להסביר מדוע דווקא הדברים שהוא ציטט הם ה"נכונים", ולא דברים המנוגדים להם, במידה ויש כאלו. עליו לעשות זאת בכל פעם שהוא משתמש בהם. כמקרה פרטי, עליו לעשות גם אם ירצה להשתמש בהם כדי לענות לי.

מניסיוני, אנשים לא עושים זאת. אפילו רבנים גדולים מצטטים במסות שלהם את דברי חז"ל בצורה רשלנית מאד. התחושה שלי היא שנפוצה מעין התמכרות מרגיזה לתחושת העליונות שמניבה הקרבה לאילנות גבוהים. אני קורא לזה התמכרות, משום שלעתים קרובות מאד לא טורחים לבדוק אם האילנות הגבוהים אכן אומרים את מה שנאמר בשמם ואם אין אילן לא פחות גבוה שאמר את ההפך. הלכה למעשה, במקום להתדיין על מה נכון ומדוע הוא נכון, דיונים בהגות יהודית מרודדים ל"מי תלוי על עץ גבוה יותר". ויזתא ניצח.

המצב אפילו יותר גרוע. למעשה, אפילו לא ברור מה הופך מקור יהודי עתיק כלשהו לאילן גבוה. ירעדו השמים אם תקראו בספרים חיצוניים, אבל אפשר לצטט חופשי מבן סירא או מקבים. "אחרי רבים להטות", אבל למי יש זכות הצבעה ואיך בכלל סופרים קולות? "שבעים פנים לתורה", אלא אם כן לא בא לנו על אחד מהם, אז קוראים לו רפורמי ויאללה מכות. בהעדר קריטריונים ברורים, כוחות השוק קובעים מי הוא גדול ומי לא. גדולי התורה, כך נראה, הם לא יותר מסלבריטאי תורה, אישים שזכו ביוקרה, הערכה והערצה מהציבור בעיקר בזכות יכולתם להרשים. התורה גילתה את תרבות הסופר-סטר.

אולי יהיו כאלו שיגידו שאני מתנסח בסרקזם כי אני אתאיסט עוכר ישראל שמנסה להטות את לבכם בדמגוגיה זולה. זה לא המצב. זה תסכול שנולד מתוך חיבה לקריאת תאולוגיה. אני חושד שיהודים-דתיים לא ממש עוסקים בשאלות האלו, כי הם חוששים מכפירה. הניסיונות המעטים שראיתי להתקיל סוגיות "מטא-יהודיות" הוגבלו על ידי סירוב מוחלט לשאול שאלות קשוחות מדי. כך נשפכו מילים רבות על האבחנה הדקה בין "מדרש אגדה" ו"מדרש הלכה" בלי לטרוח לנבור בנימי השאלה "מהו בכלל דרש?", כל שכן לענות עליה. למרות החיבה הרבה של הוגי דעות דתיים בימינו להטיף ל"תחכום פילוסופי", קשה לי לזהות אותו בספרות שלהם.

במקרה שלפנינו הבעיה הזאת עולה בכל עצמתה. יש לפרשנות שהצגתי לעיל הדים מאד חזקים בספרות חז"ל. במסכת חגיגה יב. נכתב (דגש שלי):

ואמר רב יהודה אמר רב, עשרה דברים נבראו ביום ראשון ואלו הן: שמים וארץ, תהו ובהו, אור וחשך, רוח ומים, מדת יום ומדת לילה. שמים וארץ דכתיב (בראשית א, א) בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. תהו ובהו דכתיב (בראשית א, ב) והארץ היתה תהו ובהו. אור וחשך, חשך דכתיב (בראשית א, ב) וחשך על פני תהום אור דכתיב (בראשית א, ג) ויאמר אלהים יהי אור. רוח ומים דכתיב (בראשית א, ב) ורוח אלהים מרחפת על פני המים. מדת יום ומדת לילה דכתיב (בראשית א, ה) ויהי ערב ויהי בקר יום אחד.

לפי מאמר חז"ל הזה, "מידת היום" ו"מידת הלילה" נבראו כבר ביום הראשון. למקרה שעוד לא קלטתם, רש"י על המקום על מסיר את הספק. לדבריו, מידת היום ומידת הלילה הם "24 השעות בין שניהם".

אם כך, בבירור אי-אפשר פשוט לצטט את חז"ל אומרים משהו שסותר לכאורה את פרשנות שלי. לעשות את זה יהיה בדיוק לעשות את מה שאני מבקר: לחפש תמיכה מסלבריטי תורני, במקום לעסוק בשאלה מה נכון. האתגר שניצב בפני הדתי הרבה יותר קשה. עליו למצוא דרך אחידה ושיטתית לפרשן את כל הטקסטים הרלוונטיים – הטקסט המקראי עצמו, התופעות הספרותיות שבו, בצירוף מאמרי חז"ל שרלוונטיים אליו. זאת מטלה קשה. ועדיין, זה בדיוק מה שיצטרכו לעשות דתיים שירצו להישען על הוגי דעות מן העבר על מנת להגיב לרשומה הזאת. נותר לי רק לאחל להם בהצלחה.