איך למדתי להפסיק לדאוג ולאהוב את המקריות

[toc]

לאחרונה, עבודות בניה מחוץ לחלון הדירה שלי אילצו אותי לחפש מקום שקט ורגוע ללמוד בו. רוטן כמו סטודנט טיפוסי, שוטטתי קרוב לשעה בקמפוס של אוניברסיטת תל אביב בחיפוש אחר מה שחשבתי עליו כאל דוראדו האישי שלי. לא מצאתי אותו. מסתבר שהקמפוס של אוניברסיטת תל אביב די סגור בתקופת החגים. הספריות לא פועלות, רוב הבניינים סגורים ובבניינים שנותרו פתוחים חדרי הסטודנטים נעולים. למעשה, כל הקמפוס נראה כמו ספינת רפאים. מתחם ענק שנראה שוקק חיים בכל יום אחר בשנה, נראה השבוע כמו מדבר סהרה של האקדמיה הישראלית.

התחלתי את החיפוש שלי מלא מוטיבציה בבניין בית הספר למתמטיקה וסיימתי אותו מלא בתסכול באותו מקום. מיואש, פניתי לחזור אל הדירה הרועשת שלי כשפתאום הופיעה מולי חברה ישנה מימיי כסטודנט לביולוגיה. היא הלכה לקנות לעצמה קפה של בוקר לפני שתתחיל עוד יום של עבודת מעבדה. ישבנו לשיחת "מה קורה?" קצרה. שנינו שמחנו לראות אחד את השני. גם שמחנו לדחות את הקץ – אני את השיבה לדירה הרועשת שלי, היא את עבודת המעבדה שלה.

לכל הדעות המפגש הזה היה מקרי לחלוטין. כשחשבתי עליו מאוחר יותר, המחשבות שלי נעו לרוב בין נוסטלגיה כללית לתואר הראשון בביולוגיה לחוויות הספציפיות שחוויתי אז עם החברה הזאת וחבורת הסטודנטים שהסתובבנו איתה. לרוב. מדי פעם, הפדנט חסר התקנה שבתוכי לקח את המושכות ותהה לגבי טבעו של המפגש הזה. הוא היה מקרי לחלוטין, אבל מה בעצם זה אומר? בהרבה הקשרים אנחנו אומרים על אירוע שהוא "מקרי" או שהוא קרה "במקרה" או ש"יד המקרה" הוציאה אותו לפועל. למה אנחנו מתכוונים?

המקריות לסוגיה

בתור התחלה, החברה שלי ואני לא תכננו מראש להיפגש וממילא שהמפגש שלנו לא היה ההוצאה לפועל של תכנון מוקדם. בהרבה מקרים, לזה בדיוק מתכוונים כשאומרים שאירוע כלשהו קרה באופן "מקרי". החיים שלי מלאים בדוגמאות כאלו, לרבות אירועים שאני מחשיב הרי גורל. לפני כמה שנים, למשל, הקריירה האקדמית שלי לקחה כיוון "מקרי" שכזה. הגעתי למשרדי המרכז למרשם של אוניברסיטת תל אביב על מנת להירשם לחוג מקוצר במדעי המחשב, תכנית לימודים אינטנסיבית שאמורה היתה לתת לי היכרות עם יסודות התחום. בזמנו, קיוויתי שהידע שארכוש שם יאפשר לי לעשות עבודת מחקר טובה יותר בביולוגיה, תחום העניין המרכזי שלי.

התכנית הזאת מעולם לא התממשה וגם לא תתממש. אחרי שיחה קצרה עם פקידת הרישום, התברר לי שאני לא עומד בדרישות הסף של בית הספר למדעי המחשב. במקום, היא הציעה לי להירשם לחוג מקוצר במתמטיקה ולעבור לחוג מקוצר במדעי המחשב בבוא הזמן. אחלה דיל, חשבתי. אחרי שנה של לימודים אינטנסיביים, הבנתי שהידע המתמטי כנראה יותר שימושי לי מרוב הקורסים שנלמדים במדעי המחשב. לא הזיק שהתאהבתי במתמטיקה כתחום בפני עצמו. אהבה מאד מסויגת, אני חייב להודות, כזאת שגרמה לי לרצות להתמקצע במתמטיקה שימושית, מבלי להצטרף לשורותיהם של המתמטיקאים הטהורים שמתחרמנים מדיונים מופשטים על מושגים שמנותקים מהמציאות. התוצאה: לא רק שזנחתי לחלוטין את התכנית המקורית שלי ללמוד מדעי המחשב, אלא ששדרגתי את לימודי המתמטיקה שלי. במקום חוג מקוצר, עשיתי תואר ראשון שלם בתחום.

אני בטוח שלכל מי שקורא אותי יש סיפורים דומים על אירועים מרכזיים בחייהם שלא תכננו. אם נפשיט מהם את הפרטים שייחודיים לכל אחד ואחד מאיתנו, נגיע למובן הבא של מקריות:

מקריות, המובן השלילי החזק. אירוע הוא מקרי אם אף אחד לא הוציא אותו לפועל במכוון.

אני מאמין שזה בהחלט מובן בו המפגש שלי עם החברה היה מקרי, אבל יש בו עדיין שני דברים שקצת צורמים לי. הראשון הוא הכוללניות שלו. במובן הזה של מקריות, "אף אחד" לא הוציא את המפגש שלנו לפועל במכוון. אני בהחלט מאמין שזה נכון, אבל אחרים לא בהכרח יסכימו. כנראה רוב האנשים הסבירים יסכימו שאף בן אדם עם כישורי מניפולציה כבירים לא הפעיל את השפעתו על מנת להבטיח שניפגש. אלוהים, לעומת זאת, הוא סיפור אחר. דתיים רבים מאמינים שאלוהים פעיל בחייהם, מכוון ומתעל אותם כרצונו. פופולרי לחשוב שאלוהים לא עושה זאת ממניעים רעים, אבל הוא כן עושה זאת. עד כמה אלוהים משפיע על חייהם? מספר התשובות לשאלה הזאת כנראה זהה למספר הדתיים בעולם. יש המאמינים שכל פיפס תוכנן בקפידה על ידו יתברך. אחרים מגבילים את מעשה ידיו להתפאר ל"אירועים גדולים", יהיו אלו אשר יהיו. בין לבין יש קבוצה מספיק גדולה דיה של דתיים שלא תאהב את הנחרצות של המובן השלילי החזק.

זאת לא דאגה שרלוונטית רק לדתיים. המובן השלילי החזק של "מקריות" הוא באמת בעייתי. ה"אף אחד" שלו שולל יותר מדי, כנראה הרבה יותר ממה שרובנו מכוונים אליו כשאנחנו אומרים שאירוע כלשהו קרה "במקרה". יש המון ישויות שמסוגלות להוציא לפועל במכוון את התכניות שלהן. זה בהחלט בכוחם של בני אדם ושל כמה מיני חיות אינטליגנטיות. גרוע מזה, היכולת הזאת מיוחסת גם להמון ישויות היפותטיות או כאלו שקיומן שנוי במחלוקת, כמו אלים לסוגיהם, יצורים מיתיים והגרסה הזדונית של עוגיפלצת שאני ממש רוצה לשים מתישהו על טי שירט. בניסוחו הנוכחי, המובן השלילי החזק של "מקריות" טוען שכל הישויות הללו לא הוציאו לפועל את המפגש ביני לחברתי.

האם אני חושב שעוגיפלצת הזדוני הוציא לפועל תכנית זדונית להפגיש ביני לחברתי? לא, אני לא, אבל אפילו לשאול את השאלה הזאת נשמע לי טיפשי, כל שכן לענות עליה. נראה לי שהמובן השלילי החזק של מקריות ישודרג אם יהיה יותר מפורש לגבי מה שהוא שולל, כדי שלכל המשתתפים בשיחה יהיה ברור על מה מדברים. למשל,

מקריות, מובן שלילי חלש. אירוע הוא מקרי אם אף בן אדם לא הוציא אותו לפועל במכוון.

אני די בטוח שרוב מוחץ של האנשים יסכים שאני וחברתי נפגשנו "במקרה" במובן הזה. אפשר להכליל את המובן הזה של מקריות:

מקריות, המובן השלילי המוכלל. אירוע הוא מקרי ביחס לקבוצת ישויות אם אף חבר בקבוצה הזאת לא הוציא אותו לפועל במכוון.

בעזרת המובן הזה, אני ודתיים יכולים להסכים שאירוע מסוים הוא מקרי ביחס לקבוצת ישויות מסוימת ולא מקרי ביחס לאחרות. למשל, נסכים שהיקום נוצר במקרה ביחס לקבוצת כל בני האדם, אבל לא נסכים שהוא נוצר במקרה ביחס לקבוצת כל האלים. ה"מקריות" של היווצרות היקום ביחס לקבוצת כל האלים היא ה-דבר שעליו אני ודתיים לא מסכימים ולדבר על מקריות ביחס לקבוצת ישויות מסוימת יכול לכל הפחות לעזור לנו לתקשר יותר טוב.

עכשיו עלי להזכיר לכם נשכחות, מהתקופה הפרה-היסטורית שלפני כמה פסקאות. אמרתי שיש לי שתי בעיות עם המובן השלילי החזק, אך הזכרתי רק אחת. למעשה, הבעיה השניה קיימת בכל המובנים שהצגתי לעיל. הבעיה היא שהם, ובכן, שליליים. הם מבהירים למה לא מתכוונים כשאומרים שאירוע מסוים הוא "מקרי". למשל, במקרה של המובן השלילי החזק, לא מתכוונים שישות כלשהי הוציאה אותם לפועל בכוונה. לפעמים, זה מספיק. לפעמים, זה לא. לפעמים, אנשים מתכוונים למשהו חיובי כשהם מתארים אירוע מסוים כ"מקרי".

יש הרבה מובנים חיוביים שונים של "מקריות" ואין שום סיכוי שאצליח לכסות את כולם. אציג רק אחד שמאד פופולרי:

מקריות, המובן החיובי האחיד. אירוע הוא מקרי ביחס לקבוצת אירועים אפשריים אם הוא נמצא בקבוצת האירועים האפשריים וכל האירועים בקבוצה סבירים באותה מידה.

למובן הזה יש כמה מרכיבים. ראשית, האירוע עצמו. זה אירוע שהתרחש או לפחות כזה שאנחנו שוקלים את התרחשותו ההיפותטית. שנית, קבוצת אירועים אפשריים. האירועים בקבוצה הם "אפשריים" במובן שההסתברות של התרחשותם גדולה מאפס. לסיום, זה המובן הראשון של "מקריות" בו הסתברות במפורש משחקת תפקיד: לכל האירועים בקבוצה יש את אותה הסתברות להתרחש.

האם חברה שלי ואני נפגשנו "במקרה" במובן הזה? לא, אם נניח שאנחנו שקבוצת האירועים האפשריים היא הקבוצה שמכילה את האירוע שניפגש והאירוע שלא ניפגש. כבר כמה שנים שנינו לומדים באותה אוניברסיטה ואפילו באותם בניינים, ועדיין נפגשנו רק פעם אחת. בבירור, הנתונים מצביעים על כך שלאירוע שניפגש יש הסתברות יותר נמוכה מהאירוע שלא ניפגש. לא ברור עד כמה יותר נמוכה, אבל בבירור – נמוכה.

החיים שלנו מלאים באירועים מקריים במובן הזה. הדוגמא הכי טובה היא תוצאה של הגרלת לוטו. לכל תוצאה אפשרית בלוטו יש את אותו מבנה: שישה מספרים שונים מתוך 37 מספרים אפשריים ומספר נוסף, "המספר החזק", מתוך שבע מספרים אפשריים. חישוב זריז מראה שיש 16,273,488 תוצאות אפשריות להגרלה, מספר כה נפוץ בשפה העברית שהוא זכה לשם משלו: לוזכיתיליון. ה"הוגנות" של הלוטו היא אחד הדברים שמושכים אליו קהל. התהליך בו נבחר רצף המספרים הזוכה לא מוטה לטובת רצף מספרים מסוים. במילים אחרות, לכל רצף תוצאות לוטו אפשרי יש הסתברות זהה לצאת בכל הגרלה, 1 ללוזכיתיליון.

מהתיאור הזה ברור שללוטו יש קבוצה מוגדרת היטב של תוצאות אפשריות. אתם ממש יכולים לרשום את כולן על דף, אם יש לכם רצון עז לדלקת בפרק כף היד. אלטרנטיבה מושכת יותר היא לכתוב תכנית מחשב שתעשה את זה בשבילכם. לקח למחשב שלי בערך 70 שניות לייצר את הרשימה הזאת ולשמור אותה בקובץ בגודל 374,109 קילו-בית, מספר כה נפוץ במדעי המחשב שהוא זכה לשם משלו: לוזר-בית. מתוך לוזכיתיליון התוצאות האפשריות, בכל הגרלת לוטו נבחרת רק אחת. אופן הבחירה שלה מבטיח, או לפחות מתיימר להבטיח, שבכל הגרלה לכל אחת מהתוצאות האפשריות יש הסתברות זהה. נכון לכתיבת שורות אלו, בהגרלת הלוטו האחרונה יצאו המספרים 1, 8, 15, 16, 20, 31 ו"המספר החזק" 6. האירוע הזה, שקרה ב-29 לחודש, הוא מקרי במובן שצוין לעיל.

לפני שאמשיך לדבר על דברים שמעניינים גם בני אדם ולא רק רובוטים מכוכב הלכת זטא-מתמטון-7, משוגעי חובבי תורת ההסתברות ישמחו לשמוע שבמובן החיובי האחיד של "מקרי" קבוצת האירועים האפשריים מוגבלת לקבוצה בדידה וסופית. אלו מהם שסובלים ממנת יתר של חנוניות, מוזמנים לדון בתגובות במשמעויות הפילוסופית של דגימה מתוך מידות הסתברות רציפות לחלוטין ביחס למידת לבג (או אפילו ביחס למידת השפיות שלכם, גיקים חסרי תקנה). שאר הקוראים מוזמנים להצטרף אלי בחיפוש אחר עונש חמור מספיק לחנוניות-יתר שמאלצת אותי לעצור את רצף הרשומה. חובת השתתפות בריאליטי החדשני "הישרדות: הקרדשיאנס" נשמעת לי כמו התחלה טובה. הקהל הקדוש מתבקש לסלוח לי על הקללות המתמטיות ביום הכיפורים הבא.

איך עושים דברים עם מילים

אני לא מסוגל לגרום לארבעה אנשים חושבים שאני מכיר היטב להסכים על המסעדה בה ניפגש. לא מפתיע, אם כך, שלדעתי לא אצליח לשכנע ארבעה דוברי עברית להסכים על משמעות אחת למילה "מקרי", לא משנה כמה זמן, מחשבה ומשאבים אשקיע בתכנון צעדיי. זאת לא מטרה טובה, בכל מקרה. אני לא חושב שאחת המשמעויות שהזכרתי למעלה "נכונה" יותר מכל משמעות אחרת. יש שימושים לכל המובנים שהזכרתי וגם לכאלו שלא הזכרתי. השאלה היחידה היא לאיזה מובן מי שאני מדבר איתו מכוון.

זאת בדיוק הבעיה. אני חושד שלהרבה אנשים אין באמת מושג למה הם עצמם מתכוונים כשהם אומרים את המילה הזאת. למרות שהשימוש בה לא נדיר בחיי היום-יום שלנו ודי נפוץ במדע, בפילוסופיה ובמשפט, לא אחת קשה להבין למה בדיוק מתכוון מי שמשתמש בה. לאחרונה שיחקתי שש-בש עם חבר. בדיוק בזמן המתאים, כשראיתי הפסד פוטנציאלי הולך ומתקרב, הקוביות הוציאו תוצאה שעזרה לי כל כך עד שבסוף ניצחתי את המשחק. "ניצחת במקרה," החבר הפטיר בטון המבטל שגברים שומרים להפסדים. חלפו כמה שבועות מאז. בשביל הרשומה הזאת, שאלתי את חבר שלי למה הוא התכוון. כתשובה, הוא סיפר לי את הסיפור שהרגע סיפרתי לכם מבלי להוסיף ולו הבהרה אחת של המילה "במקרה". כשהוספתי לשאול שוב ושוב, "כן, אבל למה אתה מתכוון כשאתה אומר שזה קרה 'במקרה'?" הוא בהה בי במבט שדואג לשפיות שלי. הוא לא ידע מה אני רוצה מחייו.

אני מסכים עם מה שחבר שלי אמר. ניצחתי את המשחק הזה במקרה, ביותר ממובן אחד. למשל, ניצחתי "במקרה" במובן השלילי החלש שהזכרתי למעלה – אף אדם לא הוציא לפועל את הניצחון שלי בכוונה, כולל אני. בהחלט רציתי לנצח וניסיתי לנצח. ועדיין, אם תרשו לי להיות ציורי לרגע, פורטונה ניצחה עבורי את המשחק המסוים הזה, לא מרס, והותירה את חבר שלי עם מתנה מקלואסינה מרוחה על הפנים. הבעיה היא שאני מסכים איתו על מה שהוא אמר. כלומר, כשהוא אמר ש"ניצחתי במקרה", הייתי מסוגל ליצוק למילה הזאת משמעות שיצרה טענה איתה יכולתי להסכים. אני לא מסכים איתו על מה שהוא התכוון. אין לי מושג אם המשמעות שיצקתי למילה "במקרה" היא המשמעות אליה הוא התכוון. גרוע מזה, גם לו אין מושג.

יש לי המון סימפתיה למצב שלו, כי קרעתי לו ת'צורה בשש-בש ואני מנצח אדיב ונדיב, אבל גם כי הייתי בנעליו מלא פעמים. יש המון מילים, חלקן מילים שבהן אנחנו עושים שימוש בחיי היום-יום, שיש להן הרבה מובנים שונים. מה זה אומר להיות "ימני", "שמאלני" או "מרכז" בפוליטיקה הישראלית? למה מתכוונים אלו שחושבים שביבי נתניהו הוא "מנהיג טוב", "מנהיג חזק" או אפילו "מנהיג" סתמא ולמה מתכוונים אלו שלא מסכימים? למה מתכוונים אלו שמאשימים את "שוברים שתיקה" ב"בגידה" ואת "אם תרצו" ב"פשיזם"?

תפסתי את עצמי אומר לאחרים או אפילו חושב לעצמי את כל המילים והמונחים האלו. כשעשיתי את זה, היה נדמה לי שהן ברורות לחלוטין. ממש הרגשתי את זה בעצמותיי. רק מאוחר יותר הבנתי שהמשמעויות שלהן מעורפלות כמו התכנית של נתניהו לגבי הבחירות הבאות, רבות כמו האמירות הסותרות של לפיד ומוליכות שולל כמו ההבטחות החלקלקות של כחלון. במקרים כאלו, יש רק תרופה אחת שאני יכול להציע למי שמעוניין לתקשר בצורה ברורה: להעלות את השאלה "כשאנחנו אומרים X, למה אנחנו מתכוונים?" ולנסות לענות עליה כמיטב ידיעתנו. אם לא נעשה את זה, אפשר באותה מידה פשוט לא לטרוח לדבר. התוצאה תהיה זהה.

אז… איך הפסקתי לפחד מהמקריות?

ובכן, זה אולי היה דיון לשוני נהדר, אבל עכשיו לטס טוק תכלס. אם אחרי אלפיים מילים אתם עדיין כאן, אולי השקדנות שלכם הובילה אתכם לתמוהה לגבי הכותרת של הרשומה הזאת. כן, דיברתי על מקריות, אבל לא הסברתי בשום מקום איך הפסקתי לדאוג והתחלתי לאהוב אותה. הגיע הזמן לעשות את זה.

כשהייתי דתי, אהבתי את הרעיון שאלוהים משגיח עלי, שיש לו תכנית ושהוא מאחוריי, מושך בחוטים כך שיהיה טוב לי ולעם ישראל. הרעיון הזה נראה אבסורד ללא מעט אנשים. האם אלוהים באמת מסתכל עליי מתקלח? האם הוא באמת מושך בחוטיי כדי לתזמן את מועדי ביקוריי בבית הכיסא? השאלות האלו מרדדות את אלוהים למשהו שנע בין סטוקר לדמות משעשעת מ"אסקימו לימון". למרות שהיום אני משתעשע מהן, כדתי שום דבר כזה לא עבר לי בראש. לא חשבתי שאלוהים מסתכל על כל הדברים ה"קטנים" שאני עושה. במקום, הרגשתי שאני מזהה את השגחתו והשפעתו על אירועים "גדולים" בחיי. לא כולם היו טובים, אבל כולם, כך חשבתי, מובילים למשהו גדול וטוב. דברים יסתדרו בסוף, גם אם כרגע הם נראו רעים.

אם התיאור הזה נשמע לכם מעורפל, זה בגלל שהוא באמת היה כזה. בשביל הדתי שהייתי אז, ואני חושד שבשביל כל היהודים-הדתיים, "השגחת האל" היא תחושה חסרת תוכן ברור ורחוקה מלהיות דעה מוגדרת היטב ומלאת דקויות. זאת המקבילה הטובה ונטולת הפחדים של העקצוץ מעורר החשש בעורף שמשדר לנו "מישהו מסתכל עלי", בלי לומר לנו מי מסתכל, מה הוא רואה ומה לא בסדר בזה, אם בכלל. הערפל שאפף את התחושה הזאת היה מקור הכוח שלה עליי וגם הפעמון שבישר את נפילתה הקרבה. הערפל השלה אותי לחשוב שאני יודע במה אני מאמין ולכן עצר אותי מבחינה דקדקנית של דעותיי. כשהתחלתי לבחון את דעותיי, אותו ערפל בדיוק הבהיר לי שאני לא באמת יודע להסביר לעצמי במה אני מאמין. בגלל זה, הבנתי שהדבר העיקרי שיקרה כשאעזוב את עולם הדת הוא אימוץ של אמונות שאני מסוגל להבין ולהסביר לעצמי, והרבה פחות לעזוב אמונות אחרות.

אני לא בטוח אם סוף הפסקה הקודמת ברור מספיק, אז אנסה להדגים. בהגות דתית, רוב הטיעונים הדתיים המוכרים מנסים להראות שתופעה כזאת או אחרת לא יכולה להיווצר "במקרה", "באקראי" או "באופן עיוור". לדתי שהייתי אז, המילים האלו רכבו על התחושה המעורפלת שלי שאלוהים משגיח עלי. הן הגיעו לראש שלי ושם יצקתי לתוכן את סכום כל רגשותיי, במקום משמעות ברורה שאני מבין. כמו החבר שלי ממשחק השש-בש, הסכמתי עם ההוגים הדתיים האלו על מה שהם אמרו, אבל לא הסכמתי ואפילו לא ידעתי למה הם התכוונו. למעשה, לא ידעתי למה אני התכוונתי כשהמילים האלו חלפו במחשבותיי. הערפל המושגי הזה גרם לי לחשוב שיש לי ביד טיעון מוצק ומבוסס.

זה משהו שאני בטוח שעדיין קורה היום במוחותיהם של דתיים. כדוגמא חיה, חשבו על אחת הגרסאות הפופולריות של הטיעון מתכנון. במרכז הגרסה הזאת עומדת הטענה שהיווצרות החיים לא יכולה היתה לקרות "במקרה". בחלק מהמקרים, ההוגה הדתי מניח שהקורא מקבל את הטענה הזאת והוא אפילו לא טורח לנסות לטעון לטובתה. זה בהחלט נכון שדתיים רבים, ואני הייתי ביניהם, מאמינים שהטענה הזאת נכונה. אך מה התוכן של האמונה שלהם? כתבתי למעלה בערך אלף מילים על משמעויות שונות של המילה "במקרה". במובן השלילי החלש שהזכרתי לעיל, אירוע הוא "מקרי" אם אף בן אדם לא היה מעורב בו. במובן הזה, עולם החי בהחלט נוצר "במקרה", לכל הדעות. גם אני היום מסכים עם זה.

בפועל, מי שמאמין שעולם החי יכול להיווצר "במקרה" כנראה חושב על "מקריות" במובן שקרוב יותר למובן השלילי החזק של מקריות. אני היום בהחלט חושב זאת עכשיו. במובן הזה, היווצרות החיים היא "מקרית" אם אף אחד, אף ישות שהיא, לא הוציאה אותה לפועל במכוון. ברגע ששמים מובן מוצק יותר מאחורי המילה "במקרה", נוצרת בעיה להוגי דעות דתיים. רבים מהם רגילים להסתמך על תחושת הבטן של הקהל שלהם שכן, הטענה הזאת נכונה. לקהל שלהם אולי יש תחושות בטן חזקות לגבי אלוהים וכוחותיו, אבל מה שרלוונטי לביסוס הטענה הזאת הוא תחושות הבטן שלהם לגבי התופעות שיכולות להפיק רשת יחסי הגומלין הסבוכה שבה מעורבים אטומים, מולקולות ושאר רכיבי הטבע. אחרי הכל, מי שטוען שהחיים לא יכלו להיווצר "במקרה" במובן שקרוב למובן השלילי החזק, לכל הפחות שולל את הרעיון שסביר שהחיים נוצרו מיחסי הגומלין האלו בין רכיבי הטבע, בפני עצמם.

אין לי ספק שכמה חכמולוגים דתיים יטענו שיש להם תחושות בטן בנושא. לצערם, יש לנו ניסיון עם כאלו תחושות בטן. פעם אחר פעם, מדענים גילו שיחסי הגומלין בין אטומים, מולקולות ושאר רכיבי הטבע מסוגלים להפיק תופעות שתחושות הבטן שלנו לגבי העולם הפיזיקלי החשיבו כבלתי אפשריים. גרוע יותר, גילינו שסביר ולפעמים כמעט בטוח שיחסי הגומלין הללו יפיקו אותם. אנחנו נעים בחלל במהירות של עשרות אלפי קילומטר בשעה, ועדיין אנחנו לא מרגישים את זה בחיי היום-יום שלנו, לא בבטן שלנו ולא בשום מקום אחר בגופנו. אנחנו רגילים לחשוב שאנחנו מאכלסים עולם שמכיל הרבה דברים "מוצקים", כשבפועל רוב "הנפח" באטום הוא "ריק". יש עוד שפע דוגמאות כאלו. כשהסתכלנו על התהליכים הסיבתיים שמתרחשים בעולם, גילינו שוב ושוב שתחושות הבטן שלנו בנושא מטעות אותנו. בשאלות בעלות "חשיבות קוסמית", ההיסטוריה שלנו מראה שאנחנו לא יכולים להסתמך על תחושות הבטן שלנו לגבי העולם הפיזיקלי.

אם כך, ממש לא ברור מאליו שעולם החי לא יכול להיווצר "במקרה" בכל מובן שקרוב למובן השלילי החזק. על זה סובבת המחלוקת בין הוגי הדעות האלו לכופרים בקיומו של אלוהים. לומר שעולם החי יכול להיווצר "במקרה" במובן הזה זה די אותו דבר כמו לומר שעולם החי יכול להיווצר על ידי תהליך שלא מערב את אלוהים, בדיוק מה שהכופרים בקיומו של אלוהים חושבים. בהעדר טיעון נגד הרעיון הזה, אחד שלא נסמך על תחושות בטן, אף אפיקורוס חכם לא יקבל את הטענה שעולם החי לא יכול להיווצר "במקרה" במובן כזה. יותר מזה, לא מעט דתיים גם יסכימו מלכתחילה שדרוש טיעון כלשהו שיבסס את הטענה הזאת. זאת הסיבה שהרבה הוגים דתיים מנסים לספק טיעון שמראה שעולם החי לא יכול להיווצר "במקרה". הטיעונים בנושא מגוונים, אבל לכולם יש בערך את אותו מבנה. אדלג על סקירה מפורטת של כל הדקויות, ובמקום אתמקד במשותף להם.

הטיעונים האלו מתחילים בחישוב כמות האפשרויות השונות של איזו תכונה ביולוגית. בדרך כלל, התכונה הביולוגית היא משהו כמו חלבונים באורך מאה חומצות אמינו. כמה חלבונים כאלו יש? יש עשרים חומצות אמינו, אבני בניין שתאים חיים "משרשרים" יחד ליצירת חלבון. היפותטית, בכל אחת ממאה החוליות בשרשרת יכולה לשבת אחת מעשרים חומצות האמינו. לכן, יש 20¹⁰⁰ חלבונים באורך מאה חומצות אמינו. זה בערך 10¹³⁰ חלבונים, 1 שאחריו 130 אפסים. זה מספר שהוא סדרי גודל יותר גדול מכמות האטומים ביקום כולו. מספר עצום, לכל הדעות.

במה עוזר המספר הזה? ובכן, כאן הטיעון בדרך כלל נהיה מעורפל. לא תופתעו לשמוע שזה בדיוק השלב בו המילה "מקריות" מתחילה לשחק תפקיד חשוב בטיעון. רק מעטים מהחלבונים הללו, טוענים ההוגים הללו, יהיו בעלי "פונקציה", יהיו חלבונים ש"עושים משהו" בחיים, כאלו שיש להם תפקיד, כאלו שנחוצים להיווצרות החיים. מה הסיכוי שייווצרו "במקרה" החלבונים בעלי הפונקציה האלו? נמוך מאד, כך טוענים הוגים אלו. לכן, החלבונים האלו כמעט בטוח לא נוצרו "במקרה". לכן, היווצרות החיים, לא היתה אירוע "מקרי".

זה נשמע כמו טיעון טוב, ובעברי הרחוק אכלתי אותו בשמחה. עדיין, הוא מתפורר ברגע שמתחילים לחשוב עליו יותר מחמש דקות. הטענה הבעייתית היא הטענה שיש סיכוי נמוך מאד להיווצרות "מקרית" של שרשרת חלבונים בעלת פונקציה. זכרו ש"מקריות" כאן צריכה להיות לפחות קרובה למובן השלילי החזק, המובן לפיו אף אחד, אף ישות שהיא, לא יצרה את החלבונים בעלי הפונקציה במכוון. למרות המרכזיות שלה, לעתים קרובות הוגים דתיים בכלל לא מנסים לבסס את הטענה הזאת. הם פשוט טוענים אותה. שוב, כל אותן נקודות שהעליתי קודם רלוונטיות גם כאן. שורש המחלוקת בין האפיקורוס לדתי הוא בדיוק על השאלה האם סביר ואפשרי שתופעת החיים תיווצר מיחסי הגומלין בין אטומים, מולקולות ושאר רכיבי הטבע. שוב, בתחום הזה יש לנו היסטוריה עשירה בחשיפות של תחושות בטן מטעות. דרוש טיעון שמראה את הדרוש.

למרות החורים הללו, אני חייב להודות שההוגים שמשתמטים מחובת ההוכחה שלהם הם אינטלקטואלים אחראיים בהשוואה לאחיהם שמנסים לעמוד בה. ההוגים הדתיים שמנסים להראות שאכן יש סיכוי נמוך מאד להיווצרות ה"מקרית" של שרשרת חומצות אמינו בעלת פונקציה גורמים לי לחשוב שעדיף לא לנסות בכלל מאשר לנסות כל כך גרוע. ההוגים הדתיים האלו בדרך כלל מניחים שלכל אחד מ-10¹³⁰ החלבונים האפשריים יש סיכוי זהה להיווצר, 1 מ-10¹³⁰, ורק אחד מהם הוא חלבון בעל פונקציה. כמה אחרים מרככים במידת מה את ההנחות הללו, ברוב נדיבותם ליריביהם האינטלקטואלים. הם "נותנים" לאתאיסטים הנאלחים שמתפלמסים נגדם את ההנחה שיש אפילו מאה אלף חלבונים בעלי פונקציה בקרב 10¹³⁰החלבונים האפשריים. יש עוד כל מיני "ריכוכים" שכאלו. תודה להם על הנדיבות. גם הנדיבים וגם הקמצנים מסיימים באותה מסקנה: מאד לא סביר שחלבון בעל פונקציה ייווצר "במקרה".

הטיעון הזה מתחיל מגוחך ומסיים באבסורד. בשביל שהוא בכלל יתרומם מהקרקע, עלינו לקבל את ההנחה שבמוצא החיים חלבונים נוצרו על ידי תהליך שמבטיח שלכל רצף בקבוצה האפשרית של החלבונים תהיה התפלגות זהה להיווצר. אשאיר ליום אחר את הדיון בקשקשת המנותקת מהמציאות הזאת. גם להוגים שמרככים את ההנחה הזאת אני ממליץ בחום לפתוח איזה ספר ביוכימיה טוב. הבעיה הכי רלוונטית לענייננו מופיעה בסוף. כל כופר בקיומו של אלוהים יכול להסכים שהחיים לא נוצרו על ידי תהליך שמבטיח שלכל רצף בקבוצה האפשרית של חלבונים יש התפלגות זהה להיווצר. כל כופר כזה גם יכול להסכים שהחיים לא נוצרו על ידי תהליך שבו ההנחה הזאת מרוככת קמעה. זה קל במיוחד לכופרים שיודעים קצת ביוכימיה, ויודעים שמלכתחילה ההנחה הזאת מנותקת מהמציאות. באותו זמן, אותו כופר בדיוק יכול להמשיך לטעון בשלווה שהחיים נוצרו "במקרה".

איך זה אפשרי? קל. ההוגים הדתיים שהזכרתי מערבבים בין שני מובנים שונים ונפרדים של המילה "במקרה". הם מנסים לבסס את הטענה שהיווצרות החיים היא לא אירוע "מקרי" במובן שקרוב למובן השלילי החזק. על זה בדיוק חולקים עליהם אפיקורסים כמוני. אזכיר לכם שוב, שלפי מובן זה, היווצרות החיים היא אירוע "מקרי" אם אף אחד לא יצר את החיים במכוון. בפועל, במקרה הטוב, הטיעון שלהם מראה שמאד לא סביר שהיווצרות החיים היא אירוע "מקרי" במובן שקרוב למובן החיובי האחיד. לפי המובן הזה, אירוע הוא "מקרי" אם הוא נמצא בקבוצת אירועים אפשריים וכל האירועים בקבוצה סבירים באותה מידה. וופטי דו. למי'כפת? יש הבדל עצום בין שני המובנים האלו. חשיבה רשלנית על המילה "במקרה" הובילה את ההוגים האלו לערבב בין שתי טענות שונות. מהמילים "החיים לא יכלו להיווצר במקרה" הם יצרו, בלי לשים לב, (לפחות) שתי טענות שונות, אחת לכל מובן שניצוק למילה "במקרה". בטענה האחת, זאת שעליה הם מתווכחים עם כופרים כמוני, המובן הזה הוא מובן שקרוב למובן השלילי החזק. בשניה, המובן הזה הוא מובן שקרוב למובן החיובי האחיד.

כהמחשה לתהום שפעורה בין שני המובנים האלו של "מקריות", חשבו על האירועים היומיומיים הבאים:

• הפגישה שלי עם חברה שלי, זאת שהזכרתי לפני כמה אלפי מילים, לא היתה "מקרית" במובן שקרוב למובן השלילי החזק. ספציפית, אף בן אדם לא הוציא לפועל את הפגישה הזאת בכוונה. היא גם לא היתה "מקרית" באף מובן שקרוב למובן החיובי האחיד. זאת משום שההסתברות שלא ניפגש גבוהה בהרבה מההסתברות שניפגש. אחרי הכל, כפי שהסברתי למעלה, בשנים האחרונות, היא ואני היינו באוניברסיטה באותו זמן ובכל זאת לא ניפגשנו.
• אם תטיחו בשיא כוחכם מטבע על הקיר ותחכו שהוא ינחת על הרצפה, התוצאה, עץ או פאלי, בהחלט תהיה "מקרית" בשני המובנים. אלא אם כן אתם בעלי כישרון יוצא דופן, ההטחה תמנע מכם להצליח "לרמות" ולהצליח להוציא תוצאה מסוימת. פיזיקה וההרכב של המטבע יבטיחו שההסתברות לקבל עץ וההסתברות לקבל פאלי הן זהות, פחות או יותר.
• אם תטילו שתי קוביות שש-בש סטנדרטיות, ההסתברות שתקבלו את אותו מספר בשתיהן היא בהחלט "מקרית" במובן שקרוב למובן השלילי החזק. ספציפית, אף בן אדם לא הוציא לפועל במכוון דווקא את התוצאה הזאת (אלא אם כן אתם כישרוניים במיוחד). עם זאת, כפי שיגלה לכם חישוב מהיר, ההסתברות לקבל תוצאה שונה בכל אחת מהקוביות גדולה בהרבה מההסתברות לקבל תוצאה זהה. לכן, התוצאה לא "מקרית" במובן שקרוב למובן החיובי האחיד.
• אפשר גם להביא דוגמא שבה אירוע הוא "מקרי" במובן החיובי האחיד, אבל לא "מקרי" באף מובן שקרוב למובן השלילי החזק. כדי לעשות את זה, צריך הבנה טובה יותר של מהי הסתברות ומה היא מייצגת. לא אכנס לדיון הארוך הזה כרגע.

השורה התחתונה היא שאחת הגרסאות הכי פופולריות לטיעון האהוב על דתיים רבים – מכילה בלבול מושגי ענקי. כל כופר יכול לפטור אותה ב"אז מה?". אז מה אם מאד לא סביר שהחיים נוצרו "במקרה", במובן שקרוב למובן החיובי האחיד? לא על זה המחלוקת. ועדיין, יש לא מעט הוגים דתיים ששפכו על הגרסה הזאת של הטיעון מתכנון כמות דיו שיכולה לשמש מאות סופרי סת"ם לכתיבת אלפי ספרי תורה. הם בכנות משוכנעים שמדובר במכת מחץ לכופרים ובביסוס משובח לאמונה שלהם בקיומו של אלוהים. זאת דוגמא נפלאה לתודעה הכוזבת שהזכרתי קודם: ערפל מושגי שגורם לטיעון גרוע להיראות מושך, למרות שבפועל יש בו יותר חורים מחומר מוצק.

למרות שהוגי דעות דתיים אוהבים להטיף ל"תחכום פילוסופי", אני לא חושב שהם בכלל שמים לב שהם עושים את זה. ראיתי את הטעות הזאת חוזרת על עצמה שוב ושוב כל כך הרבה פעמים בספר אחרי ספר, במאמר אחרי מאמר, בהרצאה אחרי הרצאה, בשיחה אחרי שיחה. המסר היחיד שאני יכול לתת להוגים האלו ולדתיים בכלליות הוא "תשתפרו!". זה לא כל כך קשה. זה רק דורש לחשוב קצת יותר על הטיעונים שלכם ולהחזיק ראש כשקוראים מאמר של בערך 4,000 מילים, שרובו לא באמת עוסק בטיעון הזה. אם יורשה לי להיות סרקסטי לרגע, ייקח לכם הרבה פחות זמן לקרוא את המאמר הזה מאשר להתפלל שחרית.

יותר מזה, לא מעט טוב ייצא מכך שהוגי הדעות האלו והקהל הדתי שקורא אותם יודו לעצמם שאין להם מושג למה הם מתכוונים כשהם מדברים על "מקריות". אין לי ספק שהאנשים האלו מאמינים בכנות שאין "מקריות" בעולם. מאחר שהם עצמם לא יודעים למה הם מתכוונים כשהם אומרים "מקריות", המרחק בין לדחות את האמונה הזאת ואימוצה פתאום מצטמצם, ולדעתי מתגלה כאשליה גמורה. במקום אמונה בעלת תוכן ברור כלשהו, האמונה שאין "מקריות" בעולם מתגלה כלא יותר ממילים שמעלות אסוציאציות רגשיות. התפקיד שלה בראש נחשף כפסיכולוגי, לא אינטלקטואלי. לכן, הדיאלוג הפנימי של הדתיים האלו יכול וצריך להתמקד בפסיכולוגיה שלהם, במקום להתמקד בתוכן אינטלקטואלי שלא באמת קיים. ההבנה הזאת הקלה עלי לדחות המון מהאמונות הדתיות שלי. העיסוק בפסיכולוגיה הפנימית שלי עזר לי להפיג את החסמים הפסיכולוגיים שעצרו אותי מלדחות אותם. אני חושב שאותו דבר יקרה לרבים אחרים. בעיני, זאת תוצאה חיובית מאד.

לסיכום

אין לי ספק שהשיח הציבורי בישראל יטיב מאד אם כולנו נעצור מדי פעם ונשים לב למילים בהן אנחנו משתמשים, למשמעות שאנחנו מייחסים להן ולאופן בו אחרים מבינים אותן. דתיים בהחלט יטיבו מההבנה שאני לא חושב שהחיים נוצרו "במקרה" באף מובן שקרוב למובן החיובי האחיד. זה ייתן לחצי הביקורת שלהם מטרה טובה יותר. לא מעט אנשי "ימין" ואנשי "שמאל" יטיבו מההבנה שיריביהם הפוליטיים לאו דווקא מאמינים בערימת הדברים שעוברת להם בראש כשהם שומעים את התוויות האלו. אפשר לתת עוד שפע דוגמאות למצבים בהם כדאי לעצור ולחשוב על התוכן של האמונות של האמונות שלנו, במקום למהר לנסות לבסס את האמונות.

לכן, אם הרשומה הזאת היא יותר מאוסף נושאים שהחלטתי לכרוך יחד, אם יש לה שורה תחתונה שהייתי רוצה שתקחו ממנה, הנה הוא: אנחנו צריכים לבחון היטב את התוכן של המחשבות שלנו. אנחנו חייבים לעשות את זה אם אנחנו רוצים לתקשר עם אחרים באופן כמה שיותר ברור ובמיוחד אם אנחנו רוצים לגבש לעצמנו דעות מוצקות.