אנושי, אנושי מדי: לקחים מהחיפוש אחר חוצנים תבוניים

[toc]

לצערי, מתארכת כתיבת הרשומה המובטחת על קשקושי מיכאל אברהם בנושא דטרמיניזם והשגת ידע. אמנם כתבתי כבר די הרבה, אבל שוב נמאס לי לעסוק בו וב"הגיגיו". במקום אעסוק בנושא אחר לחלוטין שעד כה לא כתבתי עליו דבר בבלוג: החיפוש אחר חיים תבוניים מחוץ לכדור הארץ, או בראשי התיבות הלועזיות שלו SETI. לפני כמה שבועות סיימתי את הספר The Eerie Silence של הפיזיקאי פול דיוויס, תומך גדול ב-SETI. השאלה ששזורה לאורך כל הספר שלו היא "איפה כולם?". "השתיקה המפחידה" שמוזכרת בכותרת הספר היא המחסור המוחלט באותות מהחלל החיצון. אחרי עשרות שנים של האזנה לשמים בעזרת טלסקופיי רדיו, אף הודעה מיצורים תבוניים לא נקלטה.

האדישות שלי, העניין שלי

דיוויס מתמודד עם השאלה "איפה כולם?" בכמה דרכים. אף אחת מהן לא באמת עניינה אותי, לפחות לא כדרך להתמודד עם השאלה הזאת. ביני ובינו יש הבדל בתחומי העניין. דיוויס מאד מעוניין במענה לשאלה "האם יש חיים תבוניים מחוץ לכדור הארץ?". זאת השאלה שמהווה מוטיבציה ל-SETI והיא הסיבה שהוא תוהה "איפה כולם?". אני די אדיש לשאלת קיומם של חיים תבוניים מחוץ לכדור הארץ. פעם השאלה הזאת די ריגשה אותי, אך היום היא בקושי גורמת לי למשוך בכתף. אם על כדור הארץ קיימים החיים התבוניים היחידים ביקום, זה מבחינתי ייאי לנו. ייאי די קטן, אבל ייאי. אם ביקום יש עוד דוגמאות של חיים תבוניים, זה מבחינתי לגמרי וופטי דו. שוב, וופטי דו די קטן, אבל וופטי דו.

מעבר לזה, שאלת קיומם של חוצנים תבוניים מעניינת אותי היום רק במידה שההשלכות של התשובה עליה ידועות. אם יש חיים תבוניים אי שם ביקום, האם אלו חייזרים "טובים" או "רעים"? האם הם באים לכבוש אותנו כמו שכל סרט הוליוודי ממוצע מתאר? האם הם באים להושיע אותנו, אולי על ידי מתן הוראות ליצירת מכונה שתפתור את כל בעיות האנרגיה והמזון שלנו? האם הם בכלל יכולים להגיע לכדור הארץ? השאלות האלו לא ייענו עד שחיים תבוניים נוספים יתגלו אי שם ביקום, אם הם יתגלו, וגם אז כנראה ייקח זמן רב לענות עליהן. בגלל שכרגע העניין שלי בשאלת קיומם של חוצנים תלוי בתשובה עליהן, יש סיכוי לא רע שאשאר אדיש לשאלה הזאת לעד.

כדי להבין מה כן מעניין אותי ב-SETI, צריך להבין את האתגר המרכזי ב-SETI. הקושי המרכזי בחיפוש אחר חיים תבוניים הוא לדעת לזהות אותם. זאת מטלה שדורשת ערבוביה של יצירתיות ושל שמרנות. יצירתיות כדי לנסות לשער איזה חיים תבוניים אפשריים. שמרנות שתרסן את הנטייה שלנו "לזרום" עם ההשערות שלנו רחוק מדי ותעודד בחינה מדוקדקת של הממצאים הרלוונטיים. מעט מדי יצירתיות ויותר מדי שמרנות, ונפספס סימנים פוטנציאליים של חיים תבוניים. יותר מדי יצירתיות ומעט מדי שמרנות, ונזהה בשוגג חיים תבוניים איפה שהם אינם. היצירתיות השמרנית הזאת היא מאפיין דומיננטי של מדע בכלליות, אבל היא והעיסוק בה בולטים במיוחד ב-SETI. מה שמעניין אותי ב-SETI הוא לא השאלה שנתנה מוטיבציה ל-SETI, אלא האופן בו ניסו לענות עליה והלקחים שאולי אוכל להסיק מהניסיונות שנעשו עד כה לענות עליה.

אפילו במבט שטחי, נראה די ברור שכנראה יהיה לי מה ללמוד מ-SETI, למרות שאותי מעניינות שאלות שונות מאד. במידה מסוימת של הכללה, ברוב הסוגיות המדעיות בהן אני מתמקד בחיי, יש מגבלות די נוקשות על היצירתיות האפשרית. למשל, אנחנו יודעים כל כך הרבה על חלבונים ועל דינמיקה של אוכלוסיות שיש קבוצה יחסית מוגבלת של השערות מבטיחות במידה כזאת או אחרת לגבי האבולוציה של חלבונים. לעומת זאת, במקרה של SETI, יש מרווח עצום ליצירתיות ויחסית מעט מאד דרכים לקבוע איזה כיוון ל"איתור חיים" נראה מבטיח ואיזה לא. המגבלות העיקריות על כיוון הספקולציות הן די כלליות: מה שאנחנו יודעים על החיים התבוניים כאן בכדור הארץ וידע מדעי כללי לגבי הפיזיקה והכימיה של היקום. זה משאיר מרחב עצום להשערות יצירתיות. לכן דרוש משנה זהירות, או יש לומר משנה שמרנות, כדי לוודא שהספקולציות לא ייצאו משליטה. עם סיכון גדול יותר ליצירתיות יתרה, יש סיכוי גדול יותר לשגיאות שאוכל ללמוד מהן ממה להימנע.

החייזרים האנושיים בתבל

SETI עובד בגדול כמו כל תחום מדעי: השערות מעומתות עם ממצאים אמפיריים. על מנת לזהות סימנים של חוצנים, אנחנו צריכים לדמיין דברים כמו מהן המוטיבציות שמנחות אותם, מהן יכולותיהם הטכנולוגיות, ומה הם יעשו. אנחנו לא יכולים לדמיין מה שבא לנו. החוצנים שאנחנו מנסים לדמיין צריכים להיות ספציפיים מספיק כדי שנוכל לדעת איזה שרידים הם עשויים היו להשאיר אחריהם, איזה ראיות, אם נמצא אותן, אכן יאששו את קיומם. עם זאת, מה שנדמיין לא יכול להיות ספציפי מדי לחיים התבוניים שנוצרו בכדור הארץ. אנחנו צריכים לשים את האצבע על אותן תכונות של החיים התבוניים הקיימים כאן שיהיו משותפות לכל או לרוב החיים התבוניים בכלל. במילים אחרות, כדי לדמיין צורות חיים תבוניות שסביר יותר שנמצא ראיות לקיומם, אנחנו צריכים להיות מסוגלים להבין מהם חיים תבוניים, ולא את החיים התבוניים כאן.

זאת מטלה קשה, בהתחשב בכך שיש לנו רק דוגמא ידועה אחת של חיים תבוניים. הקושי של יוצרי מדע בדיוני ליצור חוצנים שלא נראים די כמו בני אדם הוא תלונה נפוצה בקרב חובבי ספרות, סדרות וסרטי מדע בדיוני. הדוגמא החביבה עליי ביותר לחייזרים אנושיים מדי היא בכלל לא מתחום המדע הבדיוני, אלא מהמערכון הקלסי של אסי וגורי. במערכון יעקב, ש"נחטף" על ידי חייזרים, מתאר אותם בשפתו החיננית כבעלי "לייזרים, ושקפקפים ואוזניים פה ככה". "על הראש טחול ענק, מדובק טחול מדמם", הוא ממשיך, "עם לשון בגב מתנפנף למטה, וקמח, מלא קמחים של קמח, קמח קמח, ולולב מתלבלב על הראש, לולב מתלבלב, מתלבלב, וכל האצבעות שלהם זרת, זרת, זרת, מלא זרתות". התיאור של יעקב לקוח לחלוטין מעולם המונחים האנושי. המיקום הלא שגרתי של הטחול, כמות הזרתות והלולב המתלבלב – לא בדיוק חושפים יצירתיות. פה חשדתי.

הקושי לדמיין חוצנים באופן יצירתי משפיע והשפיע גם על SETI. החיפוש אחרי חיים תבוניים החל בשנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת עם העבודה של פרנק דרייק. במשך עשרות שנים, עד יחסית לאחרונה, החיפוש אחר חיים תבוניים היה בגדול החיפוש אחר אותות רדיו שנשלחו על ידי חוצנים. ככל שציביליזציות של חייזרים קיימות יותר זמן ומשדרות יותר אותות אל החלל החיצון, כך גדל הסיכוי שנצליח לכוון את האנטנות שלנו לכיוון המתאים ולקלוט את שידוריהם. על מנת להגיע לרמה הטכנולוגית הנדרשת ולהחזיק בה לאורך זמן, ציביליזציות של חוצנים צריכות לשרוד די זמן כדי לפתח את הטכנולוגיה שתאפשר להם לזהות ולשלוח אותות רדיו.

היו חוקרי SETI שהיו מאד פסימיים לגבי הסבירות שציביליזציות יכולות לשרוד מספיק זמן. הם חשבו שתהיה להן נטייה חזקה להשמיד את עצמן בשואה גרעינית. החוקרים האלו גדלו או לפחות עבדו בעשורים הלוהטים של המלחמה הקרה, תקופה בהיסטוריה בה הסכנה של מלחמה גרעינית היתה אקדח טעון הצמוד לרקת האנושות כשעל ההדק מונחת אצבעו של חולה פרקינסון. לפחות כך הרגישו הרבה אנשים שחיו אז. חוקרי SETI מסוימים חשו שהציביליזציה המתקדמת טכנולוגית שלהם קרובה להכחדה עצמית, והשליכו מזה על עתידן האפשרי של ציביליזציות של חוצנים.

הסכנה של שואה גרעינית בכדור הארץ כמובן לא התממשה. למעשה, במבט לאחור, אפילו בקנה מידה אנושי, החשש הקיומי של המלחמה הקרה היה מאד זניח. תוך מספר עשורים בודדים הסיכון למלחמה גרעינית פחת לרמות נמוכות בטירוף. היום גדל פה דור, שאני אחד מבניו, שבשבילו החרדה הקיומית ממלחמה גרעינית הוא בקושי משפט בספרי ההיסטוריה. המעבר הזה התרחש תוך זמן קצר מאד בהשוואה למשך ההיסטוריה האנושית המתועדת. המהירות היחסית בה זה קרה מצביעה על כך שבהיסטוריה האנושית הסיכון הכביר למלחמה גרעינית הוא אולי בליפ חולף. לכל הפחות, בטוח שזאת לא תופעה שאפשר להשליך ממנה על מה שסביר או לא סביר שיקרה לציביליזציות של חוצנים.

חשוב לי להדגיש שחוקרי SETI שחששו שציביליזציות ייטו להשמיד עצמן בשואה גרעינית לא עשו משהו שגוי בעקרון. כמו הרבה תחומים במדע, גם ב-SETI יש נטיה להיעזר באנלוגיות, לזהות שתי תופעות שדומות בדבר מה ולהסיק מזה שהן דומות בדברים אחרים. במקרה של SETI, זה בא מאד בקלות. יש רק דוגמא ידועה אחת לחיים תבוניים כאן בכדור הארץ. אם כך לא פלא שבהיסטוריה של SETI היתה נטיה להשליך את הידוע לנו על הציביליזציה שהתפתחה כאן על הציביליזציות של החוצנים שאולי קיימות אי שם בגלקסיה שלנו. לפעמים אנלוגיות כאלו פשוט מתבררות כשגויות, וזה בסדר. כאן הבעיה היא לא עם התוצאה, עם כך שהאנלוגיה פשוט התבררה כלקויה. היתה בעיה גם בתהליך. הפרספקטיבה ההיסטורית של אותם חוקרי SETI פסימיים היתה צרה מדי. הם מיהרו מדי להכליל את החוויות היחסית זמנית שלהם הן על העתיד של עצמם והן על ציביליזציות אחרות.

זה אתגר קשוח, מניסיון אישי כואב. נראה לי שיותר קשה לי לזהות שגיאות בתהליך החשיבה שלי מאשר בתוצאה שלו. כלומר, אני חושב שיותר קל לי להבחין שמסקנה שהגעתי אליה שגויה רגע אחרי שהגעתי אליה מאשר לאבחן שאני שוגה באופן בו אני מסיק אותה בזמן שאני מגבש את המסקנה. אולי זה לא רק אני. בכל מקרה, כמישהו שמסתמך על אנלוגיות הרבה פעמים, לפעמים בלי להיות מודע שאני עושה את זה, פיסת ההיסטוריה הזאת של SETI הדליקה לי נורה אדומה. היא גרמה לי לרצות לפשפש במחשבותיי ואולי לעשות תשובה. כלומר, להיפטר מאנלוגיות גרועות שלא באמת יש הצדקה לחשוב שאפשר להשליך מהן על דבר אחר.

הסכנה בלהיות אדם

בחלק מהמקרים שדיוויס סקר בספרו, חשבתי שחוקרי SETI חשבו יותר מדי כמו בני אדם. זה לא שהם דמיינו חייזרים מואנשים, אלא שהם ניסו לחשוב על איך למצוא אותם כמו שבני אדם מאד נאיביים יעשו זאת. למשל, כבני אדם, אנחנו מתקשים לחשוב בקנה המידה הנכון על המרחקים ותקופות הזמן הכרוכות ב-SETI. עבור מרחק, מדובר במרחק שאור עובר בשנה, שנת אור, ועבור זמן מדובר במאות שנים וכנראה באלפי שנים.

דוגמא קומית נוספת תשרת כהמחשה של משכי הזמן והמרחקים המדוברים. בפרק נפלא של פיוצ'רמה, פריי, הגיבור הראשי של הסדרה, עובד כשליח פיצה. הוא מגיע למשרדי חברת פוקס עם משלוח פיצה וקוטע בטעות את שידור פרק סיום העונה של סדרה. "לאף אחד על כדור הארץ לא יהיה אכפת", הוא מפטיר בביטול. הוא צדק. האות ממשדרי חברת פוקס עושה את דרכו במשך אלף שנה עד לכוכב הלכת אומיקרון פרסיאיי 8, שם לר, מנהיג ציביליזציית החוצנים המקומית, מחכה בכיליון עיניים לפרק סוף העונה. כשהוא בושש מלהגיע, לר חוטף קריזה, טס עם צי ספינות המלחמה שלו לכדור הארץ ודורש את פרק סיום העונה. כדי להראות שהוא רציני הוא מתחיל להשמיד אתרי תיירות מפורסמים בעזרת תותחי הלייזר האנטי-אתרי-תיירות שלו, כי זה מה שחייזרים פולשים עושים, לפי סרט התעודה היום השלישי.

מעבר לכך שזה פרק מעולה של פיוצ'רמה, הוא ממחיש עיקרון חשוב ל-SETI. ספינות המלחמה של לר טסות לכדור הארץ הרבה יותר מהר ממהירות האור, אך הן יצאו לדרכן רק אלף שנים אחרי שפריי קטע בפועל את שידור פרק סיום העונה. זה משך הזמן הדרוש לאות הרדיו שיצא מכדור הארץ להגיע אליהן. אם ציביליזציה של חייזרים מכוונת את אנטנות הרדיו שלה לכיוון כדור הארץ, במקרה או בכוונה, המרחק שלה מאיתנו קובע מה בדיוק היא תראה. הרדיו הומצא לפני 120 שנה בערך, מה שמבטיח שציביליזציות במרחק של יותר מ-120 שנות אור לא יכולות לדעת שפותחה כאן היכולת הטכנולוגית לעבוד עם רדיו. האור שמגיע אליהן יצא לדרכו לפני המצאת הרדיו, אז הן "רואות" אור שנפלט מכדור ארץ שבו אבותיי שורפים ג'חנון בטאבון עשוי מבוץ וכלי נשק סטנדרטיים במדינות המערב הם עדיין חרב וחנית. ממילא שאין להן שום סיבה לנסות לשלוח לנו הודעות רדיו.

מה עם ה"שכונה" המקומית שלנו? נניח שאיזשהי ציביליזציה של חייזרים שמרחקה מאיתנו קטן מ-120 שנות אור קלטה אות רדיו מכדור הארץ, הסיקה שפיתחנו את היכולת לעבוד עם רדיו והחליטה ליצור איתנו קשר. המרחק בינינו גם קובע את משך הזמן שייקח לשדר הרדיו שהיא תשלח אלינו להגיע לכאן. אם היא במרחק 10 שנות אור מאיתנו, יעברו מינימום 20 שנה מהרגע ששודר אות הרדיו שהיא קלטה מאיתנו עד הרגע שבו מסר הרדיו ממנה יגיע אלינו. אם היא במרחק 30 שנות אור מאיתנו, משך הזמן הזה הוא 60 שנה. אם היא במרחק 60 שנות אור מאיתנו, משך הזמן הזה הוא 120 שנה. ל-לר היה צי ספינות שמסוגל לטוס במהירות גבוהה ממהירות האור. לצערי, לפי דיוויס, לאור הידע שלנו בפיזיקה מאד לא סביר שאפשר ליסוע במהירות גבוהה במהירות האור. החייזרים יצטרכו לתקשר איתנו "במהירות האור". האור מאד מהיר, אבל היקום מאד גדול וברובו הגדול ריק. יש כמה מערכות כוכבים שקרובות אלינו מספיק כדי שאותות רדיו מאיתנו אולי הגיעו אליהם כבר. עם זאת, כשמדעני SETI כיוונו אליהן את האנטנות וחיפשו אחר תגובות, הם שמעו דממת אלחוט.

המסקנה מכל זה היא קצת מדכאת לחובבי SETI. ציביליזציות של חוצנים שיחסית קרובות אלינו לא קיימות או לפחות לא מעוניינות לאשר את בקשת החברות שלנו בפייסבוק הגלקטי. לציביליזציות רחוקות, אם הן קיימות, אין שום סיבה לשלוח אלינו אותות רדיו. נראה שהחיפוש אחר אותות רדיו מחוצנים הוא כיוון מבטיח למי שרוצה למצוא סימני חיים מעולם אחר. אנחנו פשוט עושים זאת מוקדם מדי, לפני שהשמועה שכדור הארץ פיתח טכנולוגיית רדיו הספיקה לחדור רחוק מספיק אל המרחב הגלקטי. בשביל ההשוואה, המרחק בין השמש שלנו למרכז גלקסיית שביל החלב, הגלקסיה שלנו, נמדד בעשרות אלפי שנות אור. בהשוואה לזה, 120 שנות האור שאליהם אותות הרדיו שלנו הגיעו עד כה בטלים בשישים. כשאלו המרחקים הגלקטיים הטיפוסיים, אולי עוד אלף שנים יהיה כדאי לחזור לחפש אותות רדיו מחוצנים.

זאת לא הדרך היחידה בה קנה המידה העצום של המרחקים הגלקטיים משחק תפקיד ב-SETI. עד כה הנחתי שאותות הרדיו שאנחנו מנסים לקלוט נשלחו אלינו בכוונה על ידי ציביליזציות של חוצנים שרצו ליצור איתנו קשר. זאת לא האפשרות היחידה. יש חוקרי SETI שתהו ותוהים אם אנחנו יכולים להקשיב לתשדורות רדיו מחוצנים שהגיעו לכדור הארץ שלא בכוונה. כמו ש-לר מפיוצ'רמה קלט את שידורי הטלוויזיה המקומיים בכדור הארץ, אולי אנחנו יכולים להקשיב לשידורי הרדיו והטלוויזיה המקומיים של החוצנים על הפלנטה של עצמם. האנטנות של SETI יכולות לצוד אחר שידורי הגרסה החייזרית של קולמבו. לחילופין, אולי נצליח לצותת לתכתובות הרדיו של שתי ציביליזציות של חוצנים שיודעות אחת על קיומה של השניה ומדברות אחת עם השניה כבר מאות ואלפי שנים.

הדברים הללו אפשריים, אך בהינתן הידע שלנו היום, הסיכוי לקליטה מוצלחת של אותות כאלו – קלושים. האפשרות הראשונה אמנם קרתה בסדרת מדע בדיוני כמו פיוצ'רמה, אך לפי דיוויס מסתבר שיש קשיים טכניים גדולים מאד לקלוט ממרחק רב אותות רדיו משידורי טלוויזיה ורדיו מקומיים. האות דועך מהר מדי והאנטנות הדרושות כדי לקלוט אפילו את האותות החלשים שאולי יגיעו אלינו עוד לא נבנו, נכון לזמן פרסום הספר, שנת 2010. ההסתברות שנמצא את עצמנו באמצע תכתובת בין שתי ציביליזציות של חוצנים גם היא קלושה, כי היקום פשוט ענק וברובו הגדול ריק. לא ריק מחיים תבוניים או אפילו חיים בכלל, אלא ריק מכל דבר באשר הוא. על סמך הידע שיש לנו היום, אין שום סיבה לחשוב שסביר כדור הארץ יעמוד בדיוק במקום המתאים כדי לקלוט תכתובת בין שתי ציביליזציות.

כדי להגיע למסקנות הללו צריך לחשוב במודע ובזהירות על ההשלכות של הגודל העצום של הגלקסיה שלנו ועל ההיסטוריה היחסית קצרה של הרדיו. צריך להפנים מהם טווחי הזמנים וקנה המידה של המרחקים הדרושים כדי לתקשר עם שכנינו הגלקטיים, אם הם בכלל קיימים. לי זה לא קל. מניסיון עבר, כדי לפתח טיעון כזה בעצמי אני צריך לאמץ סגנון חשיבה די מופשט ולחשוב לאט על כל צעד. הרבה יותר קל לי לקרוא מישהו אחר שכבר חשב על הדברים והעלה אותם על הכתב. אפילו זה לא תמיד פשוט לי. אני בטוח שאני לא היחיד שמתקשה. זה פשוט לא פשוט.

במקרה של SETI, אני לא מוטרד מהקושי הזה יותר מדי. אני לא עוסק בחיפוש אחר חוצנים תבוניים. האם יתכן שאני חושב במונחים "אנושיים מדי" על הבעיות המדעיות שמעניינות אותי? בהתחלה חשבתי שזה לא סביר, כי אני לא עובד על שאלות יותר מדי רחוקות מהניסיון האנושי. אני ביולוג, אחרי הכל, לא חוקר חוצנים. כמה דקות של הרהור עצמי מאוחר יותר, הגעתי למסקנה ההפוכה. אני בדרך כלל חושב על סוגיות בביולוגיה אבולוציונית או עובד על גופים גדולים של נתונים שמכילים הרבה מאד רעש סטטיסטי. בשני המקרים כבר הופתעתי יותר מפעם אחת, וספציפית בגלל שחשבתי בצורה "אנושית מדי" על משהו מאד לא-אנושי. בביולוגיה אבולוציונית למשל הופתעתי כשגיליתי לראשונה שרוב השינויים האבולוציוניים שמתרחשים הם בגדול ניטרליים, כלומר חסרי כל השפעה סיבתית על תפקוד האורגניזם. חשבתי על "אבולוציה" כמעין מתכנן אנושי, ולכן הנחתי שהברירה הטבעית, המרכיב שתפסתי כמעצב של החיים, תהיה יותר "פעילה" באבולוציה גנטית. כמה טעיתי.

כמה מילים לסיום

ברשומה הזאת, התמקדתי בעיקר בפנים הבעייתיים של SETI. אני לא רוצה להשאיר את הרושם שאני חושב ש-SETI הוא ערימה של בולשיט. אני לא חושב את זה ו-SETI לא נראה לי כמו בולשיט בכלל. למעשה, הספר של דיוויס השאיר בה רושם מאד חיובי. אני לא מתכוון שהספר גרם לי לחשוב שסביר שבקרוב נגלה את קיומם של חוצנים תבוניים. אני מתכוון שהוא גרם לי לחשוב שהחיפוש אחריהם נעשה בצורה אחראית אינטלקטואלית. ההיסטוריה של SETI לא כולה בעייתית כמו מה שסקרתי פה למעלה, וההווה של SETI בהחלט לא נשמע לי בעייתי במיוחד.

הרשומה הזאת היא יותר רשומת פריקה, מעין דרך בה אני מסמן לעצמי שאני מתחיל פרויקט. הפנים הבעייתיים בהיסטוריה של SETI גרמו לי לרצות לעשות סדר פסח במוח, לנסות לחשוב מחדש על הרגלי החשיבה שלי ולנסות לזהות אם אני חושב יותר מדי כמו בן אדם. זאת תקופה מתאימה לכך, תקופה בה אני לא עמוס בקורסים ללמוד, הצורך ללמד סטודנטים או מבחנים לבדוק. הרוגע היחסי של התקופה יכול לעזור. אולי אפיק מזה תועלת ואולי זה יהיה עוד תרגיל אינטלקטואלי חסר טעם. אני עושה הרבה כאלו בחיי. לכל הפחות, יצאה לי מזה רשומה נחמדה. נותר לי רק לקוות שהרשומה הבאה תהיה סוף סוף הרשומה המובטחת על קשקושי אברהם.