מרחבי רצפים בשירות האל – הגרסה המקוצרת

לא הייתי מרוצה מסדרת הרשומות הקודמת על מרחבי רצפים. התמקדתי יותר מדי בפרטים ופיתחתי את ההסבר לאט מדי. מרוב עצים, לא ראו את היער. הטיעון הזה נראה כמו יער שנפל קרבן להוריקן, וזה צריך להיות ברור מהר יותר. יש לי טיוטה של החלק השלישי בסדרה, אבל החלטתי לקצר במקום להמשיך את מגמת האריכות. את כל הסדרה, שהיתה אמורה להיות בת ארבע רשומות ארוכות, אצמצם עכשיו לרשומה אחת גדולה שהיא "הגרסה המקוצרת" בקטע אירוני.

כל הנושא מתחיל מטענה מאד נפוצה בקרב דתיים: החיים לא יכלו להיווצר במקרה. הטענה הזאת קוראת להצדקה. זאת משום שהיא מרכזית לכמה טיעונים לטובת קיומו של אלוהים, לרבות כמה גרסאות של הטיעון מתכנון והטיעון מתכנון עדין. כל מי ששואף לשכנע אדם אינטליגנטי סביר שהטיעונים הללו לטובת קיומו של אלוהים מחזיקים מים, יצטרך לשכנע אותם שהטענה הזאת נכונה.

מניסיוני, אפשר לסווג את ההצדקות לטענה הזאת לשתיים: הצדקות סובייקטיביות וטיעונים עלק-מתמטיים. ההצדקות הסובייקטיביות הן בגדול מה שקורה כשזמיר כהן ונשיונל ג'יאוגרפיק יוצאים לדייט – עולם החי מרומם עד השמים בעזרת רטוריקה רוויית סוכר ותמונות מרהיבות עד שהשומע מגיע לאורגזמה אינטקטואלית של תמיהה ותדהמה מהיופי, המורכבות והסדר שלהם. מהרשמים והתחושות האלו נובעת המסקנה. לדוגמא של זה, קראו את כל אחד מספרי "המהפך" של כהן.

אין שום דבר רע באורגזמות, גם כאלו אינטלקטואליות, אך כאן מדובר בשפיכה מוקדמת. מאז המהפכה המדעית למדנו שהרשמים הגולמיים הללו, הם לא אינדיקציה טובה לאופן בו המציאות עובדת. כך למשל כדור הארץ חג סביב השמש במהירות עצומה, ואנחנו לא מרגישים "רוח" טופחת על פנינו כאילו נסענו במכונית עם החלון פתוח. ולמרות שהמקלדת עליה אני כותב "מרגישה" מוצקה לגמרי, פיזיקאים וכימאים גילו שהיא ברובה ריק. בקיצור, כדי שהאדם האינטליגנטי הסביר ישתכנע שהחיים לא יכלו להיווצר במקרה, יש לשים על השולחן נימוק עם בשר שהוא יכול לנעוץ בו את שיניו. אין אופציה טבעונית.

את החלל הזה אמורים למלא הטיעונים העלק-מתמטיים. לכולם יש את אותה צורה והגרסאות נבדלות אחת מהשניה רק בפרטים. ראשית, סופרים את כמות הצורות האפשריות של איזה תופעת טבע. החישובים מדויקים להפליא ומניבים כמעט תמיד איזה מספר עצום. שנית, טוענים שרוב מוחץ מהצורות הללו דפוקות באיזשהי צורה. הן לא חיות, לא "עובדות", לא דומות למה שאנחנו מכירים בעולם הטבע הנגלה לעיננו, או משהו בסגנון. לבסוף, משילוב שתי העובדות הללו מסיקים שההסתברות להיווצרות החיים "במקרה" היא אפסית.

בעיני, הבעיה של הטיעון הזה כפולה. ראשית, לכאורה אתאיסטים כמוני מאמינים בטענה שהטיעון הזה מתיימר להפריך, הטענה שהחיים נוצרו במקרה. בפועל, הוא מפריך דעה שקשה לי לחשוב על אינטלקטואל שלוקח אותה ברצינות וגם אני, גרגיר אבק שכמותי, דעתי כדעתם. שנית, הוא מניח הנחות הזויות לגמרי לכל מי שיודע דבר או שניים על חקר מוצא החיים, או אפילו ביולוגיה בסיסית. בלי ההנחות האלו, לטיעון הזה אין תקווה. בקיצור, זה טיעון שמרשים את שומעיו בעלק-מתמטיקה, אבל בפועל מתפלמס עם דחלילים ושגוי עובדתית בנקודות קריטיות. מי שמשתמש בו נלחם קפוארה בתחנות רוח בזמן שהוא מתעלם מחנית שתקועה לו בחזה.

בשר ועצמות

וכעת, הפרטים. אשתמש בגרסה של מיכאל אברהם לטיעון הזה, מתוך ספרו "אלוהים משחק בקוביות" (ע"מ 144-149). אברהם מתמקד בחלבונים. אלו מולקולות מאד חשובות בביולוגיה. בפישוט מה, אפשר לומר שהן עושות את רוב מה שמעניין בתא החי. הן עשויות משרשרת של יחידות בסיסיות שנקראות חומצות אמינו. יש עשרים סוגים של חומצות אמינו שונות ובחלבון טיפוסי בתא החי יש כמה עשרות עד כמה מאות חומצות אמינו, משורשרות יחד, אחת אחרי השניה.

כמה חלבונים אפשריים יש באורך שלוש-מאות חומצות אמינו? ובכן, יש נוסחה פשוטה לחשב זאת, $ 20^{300} $. זה בערך $ 10^{390}$ או $ 1 $ ואחריו $ 390$ אפסים. הדרך להגיע לנוסחה הזאת פשוטה, אך לאו דווקא אינטואיטיבית. יש שלוש-מאות עמדות בכזה חלבון. בכל אחד מהן יכול להיות אחד מעשרים סוגים של חומצות אמינו. על כל בחירה של סוג החומצה האמינית בעמדה הראשונה, יש עשרים סוגים של חומצות אמינו שיכולות לאכלס את העמדה השניה. לפיכך, יש סך הכל $ 20 \times 20 = 20^{2} $ אפשרויות לשילובים של חומצות אמינו בשתי העמדות הראשונות. על כל שילוב כזה, יש עשרים סוגים של חומצות אמינו בעמדה השלישית. לפיכך, ישנם $ 20^{2} \times 20 = 20^{3} $ אפשרויות לשילובים של חומצות אמינו בשלושת העמדות הראשונות. ממשיכים כך עד שמגיעים ל-$300$ ומקבלים, כאמור, $ 20^{300} $, שהוא בערך $10^{390}$ או $ 1 $ שאחריו $390$ אפסים.

לכל הדעות, מדובר במספר עצום. יש יותר חלבונים אפשריים באורך שלוש-מאות מאשר חלקיקים תת-אטומיים ביקום. לא רע בכלל שאפשר גם להביא אותה בחזקות, שהן חולשה מתמטית של הרבה אנשים. אך מה בין זה ובין היווצרותם של חיים במקרה? ובכן, לפי מיכאל אברהם וחבר מרעיו, רוב מוחץ של החלבונים האלו לא עושים כלום. הם לא מייצגים "יצורים יציבים מבחינה אבולוציונית", הם "חסרי משמעות וחשיבות", הפנוטיפ שהם יוצרים הוא "חסר כל ערך ביולוגי".

מכל זה אברהם מסיק:

מכלול האפשרויות הגנטיות של השרשרת הזאת הוא מרחב המוטציות. כל נקודה במרחב הזה היא צירוף גנטי אפשרי אחד. אם נתייחס לכל הצירופים האפשריים כאילו היו מולקולות של מים, אוסף ה"מולקולות" הללו יוצר אוקיינוס ענק של מים. הצירופים המשמעותיים (כלומר היציבים אבולוציונית) באוקיינוס הזה הם מספר בדיד וזניח של "מולקולות" כאלו מתוך סך המולקולות הכללי בים הענקי הזה. כעת נחשוב על אדם שמנתר לתוך האוקיינוס הזה בעיניים עצומות. מה הסיכוי שהוא ייפול בדיוק על אחד האיים הללו? בערך כמו הסיכוי לנחש את כל התוצאות בטופס טוטו שיש בו אלף משחקים ($ 3^{1000} $ שווה בערך ל-$10^{390} $). לאחר מכן נחשוב: מהו הסיכוי לכך שאם נוצרת במקרה הפנטסטי הזה שרשרת גנטית "חיה", היא תמשיך לשרוד בתהליך האבולוציוני? הסיכוי לכך הוא גבוה יותר (יש קרבה בין מצבים יציבים באוקיינוס הזה), אבל עדיין התוצאה של התהליך כולו היא זניחה לגמרי.

זוהי הגרסה הגנטית לדוגמת הבואינג של פרד הויל. הסיכוי שציקלון שעובר מעל מגרש גרוטאות ירכיב מהן בואינג 747 גבוה בהרבה מהסיכוי שבתהליך אקראי ועיוור תיווצר מתוך חומר דומם שרשרת גנטית "חיה". לא הייתי משקיע אגורה אחת בקניית כרטיס להגרלה שאלו הסיכויים לזכות.

אלוהים משחק בקוביות, עמ' 147

מה שאברהם מכנה מרחב המוטציות ידוע בספרות המחקר בביולוגיה כמרחב רצפים. הלכה למעשה, אברהם טוען שטיבם של מרחבי רצפים מספק טיעון טוב לקיומו של אלוהים. אברהם התמקד במרחב הרצפים של חלבונים באורך 300 חומצות אמינו. עם זאת, שינוי קל יאפשר לנו לבנות טיעון דומה עם מרחב הרצפים של חלבונים באורך 200 או כמעט כל אורך אחר. גם דנ"א ורנ"א הן מולקולות שמורכבות משרשרת של יחידות בסיסיות. במקרה שלהם, יש ארבע יחידות כאלו, הנקראים נוקלאוטידים. אם תחליפו את $20$ ב-$4$ בחישוב שעשיתי למעלה, תתקבל גרסה של הטיעון של אברהם שעובדת באותה מידה על דנ"א ורנ"א.

אם כך, באיזו מידה הטיעון הזה עובד? אני בהחלט חושב שהחיים נוצרו בתהליך "אקראי ועיוור", או במונחים בהם השתמשתי ברשומה הזאת, שהם נוצרו "במקרה". אז מדוע אני מתנהג כמו מלך הפתאים ומוכן לקנות, ועוד במחיר מופקע, כרטיס להגרלה שאין לי בה שום סיכוי? ובכן, בגלל שאני לא מספיק בור ועם הארץ בשביל לחשוב שהטיעון ממרחבי רצפים שווה משהו. כמו שאראה, הטיעון הזה הוא חרטא ברטא. בנוסף, טיב הפגמים שבו מבהיר שהתקווה להחליף אותו במשהו טוב יותר קלושה מהסיכוי שתיאולוגים יטרחו ללמוד נושא לאשורו לפני שהם שופכים עליו דיו.

הגודל כן קובע

לפני שאני מתחיל בהפרכה שיטתית של הטיעון הזה, שווה לעצור ולשקול תשובה אפשרית לו מצד אתאיסט כמוני. כן, התשובה מתחילה, ההסתברות להיווצרות מקרית של אפילו חלבון אחד "משמעותי" היא קלושה מאד, בסדר גודל של $1$ ל-$10^{390} $. עם זאת, בהתחשב בכמות כוכבי הלכת ביקום ומשך הזמן שהיקום קיים, בוודאי היו המון הזדמנויות ליצור חלבון, לדגום את מרחב הרצפים של חלבונים אלו. אם היו מספיק הזדמנויות כאלו, מאד סביר שבאחת מהן ננחת על האיים ה"משמעותיים" שבאוקיינוס הרצפים האברהמי.

מילות המפתח בטיעון הזה הן "אם היו מספיק הזדמנויות כאלו". האם היו מספיק? ממש לא. בספרו, אברהם מעריך כמה חלבונים במרחב הרצפים יכולים היו להיווצר מראשית היקום עד ההווה. הוא הוגן כלפי האתאיסט ההיפותטי מהפסקה הקודמת ומטה בחוזקה את ההנחות של החישוב שלו כך שהמספר שייצא יהיה כמה שיותר גדול. לא אכנס לפרטי החישוב. מספיק לומר שהמתמטיקה שם עובדת ושיוצא שכמות ההזדמנויות אפילו לא קרובה לדגדג את הקרסוליים של $10^{390} $. היא קטנה ממנו במאות סדרי גודל, קטנה הרבה הרבה יותר מדי בשביל שזאת תהיה תשובה אפקטיבית לטיעון ממרחבי רצפים.

ולכן, כן, בגלל ההזדמנויות הרבות להיווצרותם מראשית היקום, החיים יכולים להיות מאד לא סבירים בעיני בני תמותה כמונו. לא, יש גבול לכמה לא סבירים הם יכולים להיות, כדי שהזדמנויות מרובות יצילו את האתאיזם ממלתעות הטיעון ממרחבי רצפים. אמנם אני בטוח שאיפשהו באינטרנט אתאיסט כלשהו מצייץ, מפסבק, מאנסטש או אפילו מטקטק את תשובת ההזדמנויות המרובות לטיעון ממרחבי רצפים. אני גם בטוח שאיזה אתאיסט רציני ובעל שם גם אמר אותה פעם. הם כולם טועים. המענה הזה אפקטיבי כמו הדמעות של ה"שמאל" הישראלי על תוצאות הבחירות.

עם זאת, חשוב להזכיר שהעובדה הזאת לא מחדשת הרבה לאתאיסטים בעלי שם וזאת בטוח לא אחת שהם ידחו. בספרו "השען העיוור", ריצ'רד דוקינס הקדיש פרק שלם לשאלה כמה לא סבירה יכולה להיות היווצרותה של מולקולה משתכפלת במוצא החיים, מולקולה שמסוגלת להיות נקודת התחלה לאבולוציה על ידי הברירה הטבעית. ציטטתי מתוך דבריו בעבר, אבל כאן אצטט אפילו יותר באריכות:

ניתן שם להסתברות – נמוכה ככל שתהיה – להופעתם של חיים בכוכב-לכת שנבחר באקראי מתוך סוג כלשהו. נכנה את המספר הזה בשם הסתברות ההופעה הספונטנית, או בקיצור הה"ס. הה"ס הוא המספר שהיינו מקבלים אילו ישבנו עם ספרי הכימיה שלנו, או שילחנו ניצוצות חשמליים באיזו תערובת סבירה של גזים אטמוספיריים במעבדה, וחישבנו את הסיכויים להופעתן של הספונטנית של מולקולות משכפלות באטמוספירה פלנטארית טיפוסית. נניח שלפי מיטב ניחושינו, הה"ס הוא מספר קטן מאוד מאוד, נאמר אחד למיליארד. ברור שההסתברות זו קטנה מכדי לתת לנו שמץ של תקווה לחזור על אירוע כה ממוזל, על נס כה מופלא כהופעת החיים, בניסויי המעבדה שלנו. אבל אם נניח, ואנו רשאים בהחלט להניח למען הדיון, שהחיים הופיעו רק פעם אחת בכל היקום, נובע מכך שאנו רשאים לשלב כמות גדולה מאוד של מזל בתיאוריה, כי יש ביקום כוכבי-לכת כה רבים שהחיים יכלו להופיע בהם. אם יש 100 מיליארד מיליארד כוכבי-לכת כאלה, כפי שטוען אחד האומדנים, הרי שמספר זה גדול פי 100 מיליארד מאותו הה"ס נמוך מאוד שקבענו לנו בתחילה. לסיכומו של טיעון זה, הכמות המרבית של מזל שאנו רשאים להביא בחשבון, בטרם נפסול תיאוריה כלשהי על מוצא החיים, היא סיכוי של אחד ל-N, כאשר N הוא מספר של כוכבי-הלכת המתאימים ביקום. יש הרבה הנחות מובלעות במלה "מתאימים", אבל נוכל לקבוע כגבול עליון 1 למאה מיליארד מיליארדים, ככמות המרבית של מזל שהטיעון הזה מרשה לנו להביא בחשבון.

חישבו על משמעות הדברים. אנו פונים לכימאי ואומרים: צא מספרי הלימוד וממכונות החישוב שלך; השחז עפרונך ואת בינתך; מלא את ראשך בנוסחאות ואת מבחנותיך במתאן ובאמוניה ובמימן ובפחמן דו-חמצני ובכל שאר הגזים שאפשר לצפות לנוכחותם בכוכב-לכת בראשיתי שאין בו חיים; רקח את כולם יחדיו; העבר ניצוצות של ברק בהדמיית האטמוספירה שלך, וניצוצות של השראה במוחך; עשה שימוש בכל שיטות הכימיה המחוכמות העומדות לרשותך, ומסור לנו את מיטב אומדניך, ככימאי, להסתברות שכוכב-לכת טיפוסי יפיק ספונטנית מולקולה המשכפלת את עצמה. או בלשון אחרת, כמה זמן נצטרך לחכות עד שיביאו אירועים כימיים אקראיים בכוכב-הלכת, פרי התנגשויות החום והאקראיות של אטומים ומולקולות, להופעתה של מולקולה מסוימת המשכפלת את עצמה?

הכימאים אינם יודעים את התשובה לשאלה הזאת. רוב הכימאים בני-זמננו היו אומרים בוודאי שנצטרך לחכות זמן רב מאוד, בקנה-המידה של חיי האדם – אבל אולי לא כל כך הרבה, בקנה-המידה של הזמן הקוסמולוגי. רשומות המאובנים בכדור-הארץ מלמדות אותנו שיש לנו "עידן" אחד, כפי שמקובל לכנות זאת כיום, כלומר כמיליארד שנה, לשחק במשחקים עד שנקבל תוצאות – כי זהו בקירוב הזמן שחלף בין ראשיתו של כדור-הארץ, לפני 4.5 מיליארדי שנים בערך, לבין תקופת האורגניזמים המאובנים הראשונים. אבל העיקר שבטיעון "מספר כוכבי-הלכת" שלנו הוא שגם אם יאמר הכימאי שעלינו לחכות ל"נס", לחכות מיליארד מיליארדי שנים – הרבה יותר ממשך קיומו של היקום – נוכל לקבל את פסיקתו זו בשוויון-נפש. יש בוודאי הרבה יותר ממיליארד מיליארדים של כוכבי-לכת זמינים ביקום. אם כל אחד מהם מתקיים זמן שאינו נופל ממשך קיומו של כדור-הארץ, אנו מקבלים בערך מיליארד מיליארד מיליארד שנות-כוכב-לכת למשחקינו. זה צריך להספיק… הנס נהפך לפוליטיקה שימושית, בפעולת כפל אחת.

השען העיוור, ע"מ 160-161, הוצאת דביר, 1993. תרגום: עמנואל לוטם.

אחרי דיון ארוך ומאד דוקינסי בסגנונו, דוקינס מסיק שמוצא החיים יכול להיות מאורע מאד לא סביר במונחים אנושיים, מאורע עם הסתברות בסדר גודל של 1 ממאה מיליארדי מיליארדים. ועדיין, בקנה מידה קוסמי, ההסתברות הזאת זניחה – מוצא החיים יקרה בהסתברות גבוהה בגלל מספר ההזדמנויות. מיותר לציין, 1 ממאה מיליארדי מיליארדים, או 1 מ-$10^{20}$ היא הסתברות גדולה בעשרות או אפילו מאות סדרי גודל מההסתברויות למוצא החיים שמחושבות בגרסאות השונות של הטיעון ממרחבי רצפים. בבירור, מי שחושב שדוקינס צודק, ואני בהחלט חושב זאת, צריך להצדיק את דחיית חישובי ההסתברות של הטיעון ממרחבי רצפים.

מכות עם דחליל

הדברים שכתב דוקינס לא רק ממחישים שיש אתאיסטיים בעלי שם שמודעים לכוח המוגבל של הטיעון מניסיונות חוזרים. הם גם מכיל את זרע חורבנו הטוטלי של הטיעון ממרחבי רצפים. כדי להסביר מדוע, זכרו שדוקינס וגם אני חושבים שהחיים נוצרו "במקרה". חצי התרעלה של הטיעון ממרחבי רצפים מכוונים אלינו. בפועל, מהציטוט של דוקינס עולה שיש גלקסיות שלמות בין מה שהוא מתכוון כשהוא מדבר על היווצרות "מקרית" של החיים ומה שתוקף הטיעון הזה.

קראו את הציטוט שוב. כשדוקינס רוצה לשערך את ההסתברות של מוצא החיים, הוא פונה אל הכימאי. הוא מבקש ממנו להשתמש בידע המדעי שלו על האופן שבו אטומים ומולקולות מגיבים אחד עם השני. הוא מבקש ממנו להשתמש בידע היסטורי, על התנאים הכימיים ששוררים בכוכבי לכת "בראשיתיים". הוא מבקש ממנו לבצע ניסויים וחישובים כימיים. מכל אלו, לפי דוקינס, על הכימאי לספק לו את ניחושו הטוב ביותר להסתברות שהחיים ייווצרו. בבירור, לדעתו של דוקינס, וזאת גם דעתי, החיים נוצרו "במקרה" במובן שהם נוצרו כתוצאה מיחסי הגומלין בין הכימיקלים ביקום, ובפרט בכדור הארץ, יחסי גומלין שנחקרים ונלמדים על ידי כימאים ופיזיקאים. דוקינס במפורש רוצה עבודה אמפירית ותיאורטית רצינית על ידי כימאים על מנת לקבל הערכה להסתברות הזאת. הוא רוצה הערכה של ההסתברות של מוצא החיים המבוססת על שיקולים כימיים, תיאורטיים וניסויים.

השוו את זה לאופן שבה המקריות של מוצא החיים מוצגת בטיעון ממרחבי רצפים. חלקו הראשון של הטיעון הוא פאר המתמטיקה. כמות החלבונים האפשריים באורך 300 חומצות אמינו נספרת בדייקנות ודקדקנות. ועדיין, זה החלק היחיד בטיעון שבו יש זכר לאיך שביולוגיה באמת עובדת, היחיד שמנסה לקחת בחשבון משהו מהמציאות הידועה למדענים. זה החלק שלוקח בחשבון שחלבון הוא שרשרת של חומצות אמינו ואת כמות הסוגים של חומצות אמינו שמרכיבות חלבונים.

שאר הטיעון הוא בדיוק החלק בטיעון שבו אין כל זכר למציאות, על אף שזה בדיוק החלק שבו ה"מקריות" שבלב עמדתו של האתאיסט מותקפת ומושמדת. אין בו כל זכר לביולוגיה ובטח לא לכימיה. טענות פשוט מושלכות על הקורא כאילו ברור מאליהן שהן נכונות ורלוונטיות. וכך הטיעון טוען בתעוזה שרוב מוחץ מהחלבונים במרחב הרצפים הזה לא יהיו "חיים" ו"משמעותיים", ובפרט הם לא יהיו מה שדוקינס מחפש. הוא לא עושה זאת על סמך איזשהו חישוב או ניסוי ביוכימיים, אלא על סמך… לא'דע, כוח רצון, אולי? הטיעון מוסיף וחורץ שהאופן בו חלבון נוצר מסתכם בהגרלת לוטו עם כמות עצומה של חלבונים בתוך הכד. הגרלת הלוטו הזאת היא הוגנת, פחות או יותר, כך שלכל אחד מהחלבונים בכד יש פחות או יותר אותה הסתברות לזכות בהגרלה ולהיווצר. לא טורחים לציין מהאחוריים של מי ההנחה הזאת נשלפה.

כשאני קורא אותם, זה נשמע לי כאילו האנשים שהגו את הגרסאות השונות של הטיעון הזה מאמינים בגרסה מדעית של "הסוד": אם הם רק יאמינו מספיק חזק שהטענות האלו נכונות ורלוונטיות ויגידו אותן בביטחון, המציאות תסכים ואתאיסטים יגידו "כן, לא מאמין שהאמנתי בזה. תעביר את התפילין, בן של מלך". בפועל, התשובה היחידה שאתאיסט כמוני יספק למהלך הזה היא מאד קצרה ומאד חדה: אני לא מקבל את ההנחות האלו. אחרי הכל, אם הייתי חייב לסכם את דעתי בנושא המקריות של מוצא החיים, הייתי משתמש במילותיו הפיוטיות משהו של דמוקריטוס: "באמת, יש רק אטומים וריק". לא הייתי משתמש ב"החיים נוצרו על ידי זכיה בלוטו חלבוני". הגרסאות השונות של הטיעון ממרחבי רצפים רבות עם הדעה השניה, לא הראשונה. ממילא שהתגובה שלי אליהם מוצדקת לגמרי.

אדם אדיב ממני יאמר שמה שעושים חובבי הטיעון הזה הוא סוג של תעוזה אינטלקטואלית. בעיני, זאת חוצפה אינטלקטואלית. אין תירוצים לעובדה שהטיעון הזה כל כך פופולרי בהגות דתית על מוצא החיים. העמדה של אנשים כמו דוקינס ידועה כבר עשרות שנים. בכל זאת, "השען העיוור" פורסם ב-1986. למיכאל אברהם במיוחד אין תירוצים. ספרו "אלוהים משחק בקוביות" מוקדש לדיון בעמדותיו של דוקינס, והוא מזכיר ומצטט שם את "השען העיוור". הוא תוקף את דוקינס בעקביות ובעוצמה כה גדולות, שחבר פעם אמר לי ששם טוב יותר ל"אלוהים משחק בקוביות" הוא "דוקינס ואני: למי יש גדול יותר". ועדיין, למרות שהדעה של דוקינס זכתה לפרסום והוגי דעות דתיים כמו מיכאל אברהם בבירור קראו אותה, הם עדיין ממשיכים לריב עם טחנות רוח אתאיסטיות. איך המסר לא חלחל, אחרי עשורים?

חבטת בביולוג לא חבטת

מהחלק הקודם אני מסיק שהטיעון ממרחבי רצפים תוקף עמדה שאתאיסטים כמוני פשוט לא מקבלים מלכתחילה. יש בטיעון הזה בעיה אפילו יותר עמוקה. כמו שהסברתי, הוא מתעלם לגמרי מכל הפרטים הכימיים הרלוונטיים ופשוט זורק על הקורא הנחות הזויות כאילו ברור מאליו שהן נכונות. בפרט, הוא מפשיט לחלוטין את החיים מכל הפרטים הכימיים שלהם. כתוצאה מזה, הוא לא לוקח בחשבון כל תכונה כימית של החיים שיכולה היתה להשפיע על ההסתברות של מוצא החיים. לכן, לא רק שהוא מנותק מהדעה של אתאיסטים שהוא מבקש לסתור, הוא גם מנותק מהמציאות, במלוא מובן המילה.

חשוב לי להבהיר שיש איזה ספין חיובי שאפשר לתת בהקשר הזה לטיעון ממרחבי רצפים. בבירור, הוא מנותק מהמציאות כי הדבר שמתואר בו הוא לא באמת יצור חי. חלבון בודד, גם חלבון בן 300 חומצות אמינו, הוא בבירור לא תא חי. זה לאו דווקא הופך את הטיעון הזה לטיעון רע, אפשר לומר. היינו יכולים לחשוב שחישוב שמראה שמאד לא סביר שחלבון בן 300 חומצות אמינו ייווצר במקרה לפחות נותן קירוב ראשוני להסתברות שהחיים ייווצרו במקרה. הספין הזה לא עובד. בחלק הזה אני מתמקד בנתק העמוק שבין המדעים הרלוונטיים והטיעון ממרחבי רצפים. הוא לא נותן קירוב להסתברות המדוברת, אלא מוליך אותנו שולל לגמרי לגביה. הוא משטיח את המציאות מדי, הוא מעוות אותה מדי, הוא משנה אותה מדי, עד כדי כך שהמסקנה שלו לא מקרבת אותה יותר.

כדי להמחיש זאת, אתמקד תחילה בדרך בה חלבונים מוצגים בטיעון ממרחבי רצפים. היא תיראה פשוט הזויה לכל מי שיש לו אפילו ידע בסיסי בביוכימיה. כבר בתואר ראשון דוחפים לנו בכל קורס בביולוגיה מולקולרית וביוכימיה שמה שחלבונים עושים או לא עושים תלוי לא רק ברצף שלהם, אלא בשפע דברים אחרים. בסדרה הלא-גמורה על הטיעון ממרחבי רצפים, השתמשתי בחלבון פפסין כדי להדגים זאת. זה חלבון עיכול בקיבה שמפרק קשרים כימיים במזון שאנחנו אוכלים. זה הימור בטוח שכל סטודנט לתואר ראשון בביולוגיה שומע עליו, כי הוא מוצג בכל ספר לימוד בביוכימיה שאני מכיר כדוגמא לתופעה מאד נפוצה בביולוגיה: התלות של הפעילות האנזימטית של חלבון ברמת החומציות. פפסין מפרק קשרים כימיים ברמת החומציות גבוהה, מהסוג השורר בקיבה. ברמות חומציות נמוכות יותר, הוא לא פעיל. האם פפסין הוא חלבון "חסר משמעות וחשיבות" או "חסר כל ערך ביולוגי"? לא כן ולא לא. זאת לא שאלה של כן או לא. זה תלוי בתנאים הכימיים שבהם הוא נמצא, ובפרט ברמת החומציות.

עוד דבר שמלמדים שבכל קורס בסיסי בביוכימיה הוא שבדרך כלל דברים לא פשוט "עובדים" או "לא עובדים". המצב הטיפוסי הוא שדברים לא עובדים בכלל, עובדים ממש ממש קצת, עובדים הרבה ובכל הרמות שבין לבין. שוב, הכל תלוי בתנאים . פפסין ממחיש גם את הלקח הזה. עם הירידה ברמת החומציות (עם העליה ב-pH), פפסין עובד פחות. רק כשרמת החומציות נמוכה דיה, הפעילות האנזימטית שלו כה נמוכה שכבר אי אפשר למדוד אותה.

שתי הנקודות הללו יחד הן קריטיות, כיוון שהן פותחות את הדלת לאפשרות של ברירה טבעית כימית. במקום שחלבון יצטרך להופיע בצורתו האופטימלית, בעלת פעילות מיטבית ומירבית, די שייווצר בן דוד רחוק שלו, אחד בעל צורה גרועה שעושה רק חלק קטן מהפעילות של החלבון האופטימלי. בסביבה כימית נתונה, אוכלוסייה של חלבונים יכולה לעבור מעין אבולוציה כימית על ידי הברירה טבעית, תודות להשפעת הסביבה הכימית על הפעילות שלהם. אם אפשר יהיה להבין באיזה אופן ברירה טבעית על כימיקלים יכולה לצבור שינויים קלים בחלבון הלא-אופטימלי הזה לאורך דורות, ברירה טבעית כימית יכולה להיות מנגנון מגדיל הסתברויות, מנגנון שבכוחו ליצור מולקולות מורכבות גם לפני שנוצרה ביולוגיה ממש.

לבסוף, יש פרט קטנצ'יק שכל סטודנט לקורס מבוא לביוכימיה לומד: יש עוד מולקולות בעולם החי ומחוץ לו חוץ מחלבונים! חלבונים וחומצות אמינו הם לא חזות הכל, גם בתאים החיים שאנחנו מכירים היום, גם בכדור הארץ כעת וגם בכדור הארץ הקדום. היו עוד קטגוריות של מולקולות. כל המולקולות האלו, על תכונותיהן השונות, היו יכולות לשחק תפקיד במוצא החיים. מה שהסברתי לגבי חלבונים, נכון בכלליות: יחסי הגומלין בין כימיקלים מושפעים מהתנאים השוררים בסביבה בה הם נמצאים. רכיב מאד חשוב בתנאים האלו היא זהותם של הכימיקלים שנוכחים בה. ממילא שההתמקדות הבלעדית בחלבונים, זאת שבלב הטיעון ממרחבי רצפים, מסירה מהשולחן באופן מלאכותי כמות עצומה של אפיקי מחשבה שיכולים להוביל לתובנות על מוצא החיים וההסתברות להתרחשותו במקרה.

האם החיים נוצרו במקרה? כן!

חוקרי מוצא החיים, ובכללם הכימאים שבהם, לוקחים בחשבון את כל הדברים שהזכרתי בחלק הקודם ורבים אחרים. דוקינס ביקש מהם לברור את המוץ מהתבן ולהבין איך יכלו החיים להיווצר בתנאים ששררו בכדור הארץ הקדום. כדי לענות על זה, עליהם היה להבין מה היה תפקידם בתהליך של שלל סוגי הכימיקלים שהיו קיימים אז. זה לא שהם היו צריכים לחכות להזמנה מדוקינס. הוא עצמו, בפרק ב"השען העיוור" מתוכו ציטטתי, מתאר תסריט של ברירה טבעית כימית מהסוג שתיארתי לעיל. עוד מלפני 1986, שנת פרסום הספר, ועד היום, מוצא החיים היה תחום מחקר פעיל. ידועים מסלולים כימיים שיכולים להוביל ליצירתם של חומצות אמינו, נוקלאוטידים וחומצות שומן ואופיינו שלל תנאים כימיים שבהם פפטידים (חלבונים מאד קצרים), וחומצות גרעין יכולים להיווצר. רשתות מטבוליות פשוטות, הדומות לרשתות המורכבות שיש בתאים חיים היום, נבנו בתנאי מעבדה המדמים את כדור הארץ הקדום. ויש עוד שפע ניסויים מרתקים בתחום הזה.

התשובה האולטימטיבית עוד לא שם. איש עוד לא פיתח סיפור מפורט לפרטי פרטים, המבוסס על ראיות מעולות על האופן בו הגענו, או לפחות יכולנו להגיע, מכדור ארץ נטול חיים אל משהו שמוסכם על כולם שהוא התא החי הראשון. עם זאת, יש מספיק חומר ראיות כדי לחשוב על הסוגיה שכה מרכזית לדיון: מה ההסתברות שהחיים נוצרו במקרה במובן שמעניין אותי ואת דוקינס? לכל הפחות, תשובה איכותנית היא אפשרית, גם אם מספר מדויק יחמוק מאיתנו. חשוב מזה, נוכל לעשות את זה בלי הסחות דעת ממועדון המעריצים של אלוהים ובלי מה שעושה הטיעון ממרחבי רצפים. דהיינו, בלי להתעלם בהפגנתיות ובשטחיות מכל מה שיכול היה להשפיע על ההסתברות שהחיים ייווצרו במקרה.

כהכנה לחלק השלישי של הסדרה המקורית על הטיעון ממרחבי רצפים, פתחתי את הספרות על מוצא החיים. זה לא התחום שלי והרקע שלי לא איפשר לי להעמיק בספרות הזאת. אני לא כימאי, אחרי הכל. עם זאת, אתיימר לזקק פה מהפרטים השונים שקראתי שני מסרים חשובים. המסרים האלו מספקים את התשובה לשאלה שמעניינת אותי.

המסר הראשון הוא שיש הרבה מצבי ביניים בין התכונות של התא החי המוכר לנו היום והתכונות של דברים לא חיים בכלל. כולם זוהו על ידי אנשים שלקחו ברצינות את החיים מנקודת מבט כימית, ובכלל זה את כל הדברים שציינתי בחלק הקודם. שוב ושוב הופתעתי מכל מיני דברים שהמחישו זאת וכבר הודגמו באופן ניסויי. כך למשל יש עולם שלם של פפטידים, חלבונים קצרים מאד באורך עשרות בודדות של חומצות אמינו ואפילו פחות, שמסוגלים לזרז תגובות כימיות ספציפיות כמו אחיהם הגדולים שקיימים היום בתאים חיים, להבטיח את יציבותם של כימיקלים בכימיה הקדומה של החיים ואפילו ליצור מבנים אנלוגיים לממברנת התא. כמו כן, יש סוגה שלמה של ספרות מחקר שמוקדשת לפרוטו-תאים שנבנו במעבדה, מבנים דמויי תאים. חלקם אפילו מסוגלים "להתחלק" באופן הדומה לתאים הקיימים היום ויש כאלו שמקיימים מעין מטבוליזם בסיסי.

המסר השני הוא שיש כל סיבה שבעולם לחשוב שתהליך מוצא החיים עירב מעין ברירה טבעית כימית על מצבי ביניים כאלו. כל התנאים הדרושים לכך יכלו להתקיים. בפרט, יש השערות ספציפיות ומפורשות במוצא החיים שמתיימרות להציע סיפור שלם עם התחלה, אמצע וסוף, מכדור ארץ קדום ונטול חיים לכדור ארץ שבו יש משהו שראוי לשם "תא חי". קראתי על שתי כאלו השערות ספציפיות, ושתיהן מערבות מעין ברירה טבעית על כימיקלים. דוקינס עצמו, בפרק מתוכו ציטטתי ב"השען העיוור", מציג לקוראיו את השערת החימר של קרנס-סמית, שבה יש ברירה טבעית על חרסית משתכפלת. העבודה על הסדרה המקורית נתנה לי הזדמנות להרחיב עליה קצת את הקריאה. יותר התמקדתי בקריאה שלי בהשערה של דיויד דימר על האופן בו התנאים ששררו במעיינות חמים בכדור הארץ הקדום הובילה ליצירתם של מעין פרוטו-תאים שעוברים ברירה טבעית.

שני המסרים האלו מספקים הצדקה לטענה שהחיים על פני כדור הארץ נוצרו במקרה במובן שמעניין את דוקינס ואותי. כלומר, שהם נוצרו על ידי יחסי הגומלין שבין אטומים ומולקולות. זאת משום שדברים שהייתי מצפה לראות בהינתן שהטענה הזאת נכונה – נמצאים שם. ההצדקה מתחילה בזה שכל פעם שהסתכלנו, החיים נראו כמו תופעה שביסודה הכימיה והפיזיקה המוכרים לנו. זה נמצא היום בקונצנזוס רחב בביולוגיה בכלל ובחקר מוצא החיים בפרט. שני המסרים לעיל מבהירים שגם מבט אל העבר הרחוק מצדיק את המסקנה הזאת. אנחנו יודעים שחלק לא מבוטל מהרכיבים הכימיים של החיים היו פה, בכדור הארץ בחלון הזמן המתאים להיווצרות החיים. אנחנו מכירים מסלולים כימיים ריאליים להיווצרותם של חלק מהאחרים. אנחנו מכירים שלל דרכים בהם פנים חשובים של תופעת החיים יכלו להיווצר. כל אלו דברים שהייתי מצפה לראות בספרות המחקר בתחום, בהינתן שהחיים אכן נוצרו במקרה. לא הייתי מצפה למצוא אותם, אם הטענה הזאת מפספסת את המציאות בשנות אור.

השורה התחתונה היא שברגע שלוקחים ברצינות את הכימיה של החיים, עולם עשיר של השערות הופכות לראויות לדיון ומחקר וכולן הן מסוג ה"באמת, רק אטומים והריק". את מה שהייתי מצפה למצוא בספרות המחקר בתחום הזה אם הטענה הזאת אכן נכונה – מצאתי. בעיני, די בזה כדי להסיק שההסתברות שהחיים נוצרו במקרה, במובן שדוקינס ואני נותנים למילה הזאת, היא גבוהה בקנה המידה הקוסמולוגי, זה שרלוונטי לדיון. השאלה היחידה היא כמה גבוהה.

בין אם אתם מסכימים איתי ובין אם לא, דבר אחד בטוח. כנגד כל ספרות המחקר הזאת הוגי דעות דתיים כמו מיכאל אברהם באים חמושים בחוצפה אינטלקטואלית. הם מרגישים חופשיים פשוט לזרוק טענות על הקוראים שלהם. אין זכר לספרות על האופן בו הכימיה הקדומה של כדור הארץ יכולה ליצור את הכימיקלים הבסיסיים מהם עשויים תאים חיים. אין שמץ מהספרות על האופן בו הכימיקלים האלו "באים יחד" ליצור תרכובות מורכבות יותר. אין זכר לספרות על היווצרותן של תכונות בסיסיות של תאים חיים, כמו שיכפול, תיחום על ידי ממברנות, מטבוליזם או קטליזה על ידי חלבונים. חשוב מכל, הם לא מעלים על דל שפתם את הבלרוג האתאיסטי, ממסמס ההסתברויות האנטי-אלוהי, הברירה הטבעית. למה לדבר על תהליך רב-שלבי שבו מעורבים כימיקלים מסוגים שונים ומשונים שמוביל ליצירת פרוטו-תאים עם ברירה טבעית שפועלת בשלבים שונים בתהליך? פשוט מעמידים פנים שחלבונים נוצרים בלוטו. למה לנסות להבין מה ההשפעה של התנאים ששררו בכדור הארץ הקדום על ההיווצרות של רכיבים תאיים? פשוט מעלים 20 באיזה חזקה גדולה.

זה עובד, כי הקוראים שלהם בורים בדיוק כמוהם. זה עובד, כי הקוראים שלהם סומכים עליהם. זה עובד, כי הרבה אנשים מתרשמים מאנשים שיודעים חזקות. בפועל, הטיעון ממרחבי רצפים מנותק מהמציאות במלוא מובן המילה. הוא לא פישוט של המציאות שנותן לנו קירוב כלשהו של ההסתברות של מוצא החיים "במקרה". הוא מתעלם בבוטות מהמציאות, משטיח אותה לגמרי וגוזל ממי שקונה אותו את ההזדמנות להיחשף לעולם עשיר של אפשרויות למוצא מקרי של החיים. רוצים לגבש דעה על ההסתברות שהחיים ייווצרו במקרה? אל תקראו תיאולוגים כמו מיכאל אברהם. יש מספיק מדע פופולרי שם בחוץ. קראו אותו במקום.

מסמר אחרון בארון הקבורה

ממה שכתבתי עד כה אני מסיק שהטיעון ממרחבי רצפים תוקף איש קש אתאיסטי ומתעלם מכל פרט ביולוגי, כימי, פיזיקלי ובכלליות מדעי שיכול להפריע לו להגיע למסקנה המבוקשת. הטיעון הזה מנותק מהמציאות ופשוט הזוי בעיני שהוא זוכה לפופולריות שיש לו. כנסו לפורום אקראי באינטרנט ותשמעו אנשים מקשקשים במוח שד"ר פלוני אלמוני, פרופסור לשקר-כלשהו-מדעי, ערך חישוב שהראה שהסיכוי של שקר-כלשהו-ביולוגי להיווצר במקרה הוא $1$ ל-$10$ בחזקת "אני יודע חזקות" בגימטריה. בפועל, אלו קישקושים שאפילו לא קרובים למציאות.

חושבים שיש לכם תשובות? מעולה! שתפו אותי בתגובות. בינתיים, אצטט את מיכאל אברהם, אדם שמשתמש בטיעון העוועים הזה. באחד מספריו האחרונים, "המצוי הראשון", הוא כותב את הדברים הבאים על הטיעון ממרחבי רצפים (דגשים שלי):

ישנו תהליך שאפריורית, הסיכוי להתרחשותו הוא אפסי. הטיעון המקורי [זן של הטיעון ממרחבי רצפים] הוכיח מעצם זה שהוא התרחש שיש יד מכוונת שחוללה אותו. והנה, מתגלים חוקים, או אילוצים, שמשפרים משמעותית את הסיכוי הזה […]. הטיעון המקורי, זה שבתוך החוקים, נפל, כי התחוללות התהליך לא מוכיחה מעורבות של יד מכוונת. התמונה שתוך החוקים אומרת שכעת התהליך הוא סביר שהרי החוקים מאפשרים היווצרות ספונטנית של חיים, ולכן אי אפשר להסיק מכאן על קיומה של יד מכוונת. אבל כעת מגיעה הגרסה החדשה, שאכנה אותה הטיעון שמחוץ לחוקים, שאומר שהחוקים עצמם הם שמזקיקים אותנו להניח התערבות של גורם תבוני. מה שלא סביר כאן איננו התהליך שקורה בתוך החוקים, שהרי בתוך החוקים זה אכן מה שאמור לקרות. מה שלא סביר הוא היווצרות החוקים עצמם, שהופכים תהליך לא סביר לסביר.

"המצוי הראשון", עמ' 249.

אם הרמתם גבה כשקראתם את הפסקה הזאת, אתם לא לבד. הרמתי גבה וצחקתי בקול מתגלגל באמצע קרון רכבת מלא כשקראתי אותם. הפסקה הזאת באה אחרי דפים של קישקושים על איזה גרסה של הטיעון ממרחבי רצפים. מיכאל אברהם אומר פה שכל חישוב ההסתברות שבלב הטיעון ממרחבי רצפים לא באמת אומר לנו כלום על ההסתברות למוצא החיים במקרה, וממילא שהטיעון ממרחבי רצפים לא באמת תקף. זאת משום שכאשר מסתכלים על איך שדברים באמת עובדים ביקום בו אנחנו חיים, מתברר שהטיעון פשוט לא עובד.

בסגנון נחום-תקום תיאולוגי סטנדרטי, הוא מציע טיעון שיחליף את הטיעון ממרחבי רצפים תוך כדי שהוא מעמיד פנים שהמסקנה שלו עוד איכשהו "שם" וגם "לא שם" באותו זמן. כן, הוא אומר, הטיעון ממרחבי רצפים אומר לנו שהיווצרות החיים לא סבירה. חוקי הטבע, הוא אומר, הם מה שהופך את מה שלא סביר לסביר. בזכות חוקי הטבע נוצרו החיים. הרי לנו משהו חדש שלא סביר, חוקי הטבע! בום, אתאיסטים!

הנחת היסוד של הטיעון הזה היא חרטא ברטא. הטיעון ממרחבי רצפים לא מראה שהיווצרות החיים לא סבירה. כפי שהסברתי, הוא מנותק מדעתם של אתאיסטים ובהחלט מנותק מכל ניסיון כן להעריך את ההסתברות שהחיים נוצרו במקרה במובן שרלוונטי לדעתם של אתאיסטים. אי אפשר לבנות גורד שחקים על אוויר חם. ועדיין, מה לגבי הרעיון שהיווצרות החוקים שיצרו את החיים היא משהו לא סביר? יאמר לזכותו של אברהם שבמקום אחר ב"המצוי הראשון" הוא מנסה להצדיק את הטענה שחוקי הטבע בכלל נוצרו, ולא כאן אעסוק בדעתי על הנושא הזה. עם זאת, אפילו אם אתן לו את ההנחה הזאת, המסקנה שלו לא מוצדקת ונראית שגויה לגמרי. בתור התחלה, הבחינו שהוא אפילו לא מנסה להציע חישוב שמראה שחוקי הטבע לא סבירים, אפילו אחד שנעשה תחת הנחות הזויות. במקום, הוא פשוט משליך על קוראיו את הטענה שהם לא סבירים, בדומה לאיך שההנחות ההזויות של הטיעון ממרחבי רצפים מושלכות על הקורא. מדוע זה כך?

התשובה נראית לי כמעט ברורה מאליה. ראשיתה בהכרה שחוקי הטבע לא באמת נראים מתוכננים ליצור חיים באף מובן ריאלי של "מתוכננים", אלא להפך. אברהם נותן לקוראיו כמה אנלוגיות שלכאורה ממחישות את המסקנה, אך בפועל קריאה מדוקדקת שלהן מאירה זרקור על השיגיונות שלו. בפסקה העוקבת אחרי מה שציטטתי לעיל הוא אומר:

טול כדוגמה מכונת כביסה […]. לפנינו מכונה שפועלת באופן מתואם ומורכב להפליא ומצליחה להשיג את התוצאה המבוקשת. יבוא כעת האתאיסט ויאמר שיש סט של חוקים וכללים שלפיהם המכונה מתוכננת, ולכן אין כל פלא בכך שהיא עושה את עבודתה ואין צורך להניח שיש כאן יד מכוונת. הטיעון […] המעודכן מוכיח את קיומו של מהנדס דווקא מתוך העובדה שיש חוקים כאלה.

כך גם לגבי מפעל מורכב שפועל בצורה מתואמת להפליא בין כל מחלקותיו ועובדיו. יבוא המאמין ויסיק שכנראה יש מי שאחראי למורכבות הזאת, יש מתכנן ומנהל למפעל הזה. האתאיסט יטען כנגדו, שעל הקיר רשומה סדרה של חוקים המורים לכל פועל וכל מחלקה מה לעשות בכל מצב, ולכן אין כל פלא בכך שהמפעל הזה פועל במתואם. לכן, טוען האתאיסט, אין צורך להניח את קיומו של מנהל ומתכנן. הוא מציע הסבר בתוך החוקים. השאלה החשובה כעת היא מי כתב את החוקים על הקיר, מי הגה אותם ומי הוא שאוכף אותם, מוודא את קיומם הרציף ומונע חריגה מהם? לכל סט של חוקים יש מחוקק וישנו מוציא לפועל.

"המצוי הראשון", ע"מ 149-150.

האנלוגיות האלו מטעות באותה מידה שהן עבשות. המקום של חוקי היקום במוצא החיים לא אנלוגי בכלל למקום של "החוקים והכללים" לפיהם פועלת מכונת הכביסה או סדרת החוקים על קיר המפעל. חשבו על זה. האם אנחנו גרים במשהו שנראה לכם כמו מפעל ליצור חיים או מכונת כביסה שמסוגלת להלבין מוות מחולצות משי?

אם אנחנו חיים במפעל, זה כנראה מפעל לייצור ריק אינטרגלקטי. בכל זאת, זה הדבר הכי נפוץ ביקום, כמדומני. יותר בכלליות, אנחנו חיים ביקום שברובו המוחלט עוין את החיים כפי שאנחנו מכירים אותם ובהחלט עוין אותנו, בני האדם. בהצלחה לאברהם לשרוד בריק של החלל החיצון כשהוא בקושי שורד את הריק התיאולוגי שבראש שלו. מיקרובים מתקשים בזה בטירוף, אז אנחנו? עד מאות השנים האחרונות, החיים שלנו לא בדיוק היו דבש בתוך כדור הארץ, המקום היחיד ביקום שאנחנו יודעים בוודאות שיש בו חיים. גם עכשיו הם לא קלים. לבסוף, החוקים לא מופיעים על קיר המפעל בכתב ברור ונהיר של מנהל אלמוני. כמין, השקענו הרבה עמל ויזע במשך אלפי שנים עד שעלינו על מתודה טובה לגלות אותם במאות השנים האחרונות. גם עכשיו, מתי מעט מאיתנו בכלל מסוגלים להבין את החוקים שכבר ידועים לנו, ואנחנו גם יודעים שחסרים לנו כמה.

אם למישהו יש בעיה עם חוקי הטבע, זה לא האתאיסטים, אלא המאמינים באלוהים. התופעה שאיתה עליהם להתמודד היא קיומו של יקום שברובו עוין לחיים כפי שאנחנו מכירים אותם, אך יש בו איים קטנים שבהם שוררים תנאים שמאפשרים לחיים להתקיים. לאתאיסט העובדה הזאת קלה לעיכול. שום דבר באתאיזם לא מחייב אותו לרעיון שיהיה משהו אחר. למאמין באלוהים זה עושה סמטוחה מכל הפלאגים. מי מאיתנו היה מצפה שביקום מתוכנן על ידי מהנדס תותח ומתכנן-על בשביל שחיים ייווצרו בו, אכן ייראה כמו היקום שבו אנחנו חיים? יתר על כן, האם אברהם יכול להראות שאכן נצפה לראות יקום כזה עוין לחיים כמו שלנו, בהינתן שהוא נוצר על ידי כזה מהנדס? חובת המענה עליו, אבל אני חושד שכולם יודעים מה יקרה: הוא לא יכול לתת תשובה מוצדקת לשאלות האלו.

בפועל, אברהם לא לוקח את החובה הזאת על כתפיו. במקום, הוא עובר רגרסיה לזמיר כהן. בדומה לכהן, שמהלל ומפאר את החיים, גם אברהם נותן לקוראיו שירי הלל לחוקי הטבע שבאים לידי ביטוי באנלוגיות משתפכות שתלושות לגמרי מהמציאות. כהן בונה בקוראיו, וכנראה גם בעצמו, את הרושם הסובייקטיבי שהחיים הם אוסום ואוסום זה אלוהים, אז אם יש חיים יש אלוהים, ויאללה, יתגבר כארי לעבודת הבורא. כך גם אברהם בונה בקוראיו, וכנראה גם בעצמו, את הרושם הסובייקטיבי שחוקי הטבע הם אוסום ואוסום זה אלוהים, אז אם יש חוקי טבע יש אלוהים, ויאללה, מודה אני לפניך שהפחת בי נשמת חיים. ההבדל בינם הוא רק בזה שאברהם עושה את זה בלי תמונות מפעימות ועם פרוזה הרבה יותר טרחנית.

מה שהוביל את אברהם להציג לקוראיו את הטיעון הלא-אפוי הזה הוא בדיוק אותו דבר שהוביל אותו להציג לקוראיו את הטיעון ממרחבי רצפים. בשני המקרים, אם הוא היה טורח לנסות לבנות טיעונים טובים יותר, הוא היה אתאיסט. טיעונים של תיאולוגים נועדו להרשים ולהמם עם שטויות שטחיות שנראות כמו טיעונים תקפים. כשאין חומר טוב, נאלצים לערום בולשיט בתקווה שקהל היעד יחשוב שזה זהב. יאמר לזכותם של רוב התיאולוגים שקראתי בחיי, ובכללם מיכאל אברהם, שקהל היעד הוא קודם התיאולוג עצמו ואחרי כן שומעיו. מיכאל אברהם במיוחד ראוי לשבח בהקשר הזה. מוצדק בעיניי להאשים אותו ביוהרה, זחיחות ובטח בטעויות. עם זאת, היושרה האישית שלו היא בעיניי אחת מהגבוהות. הוא טועה ומטעה את עצמו, הרבה לפני שהוא מטעה אחרים.

זה לא משנה את השורה התחתונה. בפועל, הטיעון ממרחבי רצפים וגם הטיעון "מחוץ לחוקים" של אברהם סובל מאותה בעיה יסודית ממנה סובלים כל הטיעונים התיאולוגיים באשר הם. כשעוצרים וחושבים על התוכן שלהם, די ברור שההנחות שלהם משוללות הצדקה, הזויות, לא רלוונטיות, שגויות ו/או אפילו לא שגויות. אלו טיעוני בולשיט, כי תיאולוגים לא יכולים להרשות לעצמם לעצור ולחשוב. הם בדיוק בדרך לתפילה.

4 תגובות לרשומה “מרחבי רצפים בשירות האל – הגרסה המקוצרת”

  1. מאמר ארוך ומושקע ואני לא בטוח שהבנתי אותו באמת. לי נתן כימאי אחד את ההסבר הבא: אם תשים מיליון כדורים כחולים ו2 מיליון כדורים לבנים במיכל ותנער היטב, מה הסיכוי שתוציא מיליון פעם שני כדורים לבנים ואחד כחול בלי להסתכל? לעומת זאת אם תשים מיליון אטומי חמצן ו2 מיליון אטומי מימן במיכל ותיתן זרם חשמלי הם יסתדרו בצורת מים – 2 מימנים וחמצן, מיליון פעם שוב ושוב.

  2. מאמר יפה ומעניין.

    אני חושב שבכך שאתה תוקף את הרב אברהם ועושה הד-הומימנם, אתה למעשה יוצר אנטיגונציה אצל הקורא המאמין ויוצר אצלו הטייה נגד המאמר, שהינו חכם ונכון. בכך אתה מרחיק את הקורא מלקבל את דבריך.

    הייתי מעדיף לראות מאמרים והתנסחויות שנוהגות במלוא הכבוד להטיות הריגשיות אצל הטוענים המאמינים ואמפטיה לסיבות בגללן הם מאמינים, אפילו הם הינן נטועות היטב בכשלים לוגים. בכך ליצר קשר (rapport) אפילו עם המאמין, ולא ליצור אנטיגונציה. על המאמין הקורא לא לחשוב שמעליבים אותו אלא שמזדהים איתו. סה"כ אנשים אינטיליגנטים כמו הרב מיכי מבינים דבר או שנים בפילוסופיה ובכ"ז מאמינים. הם לא מפגרים. הדבר האחרון שניתן להגיד על מיכי זה שהוא מפגר. הוא פשוט מוטה מאד, כמו כולנו, וקל להזדהות עם הטיותיו.

  3. @אדר: לא חושב שאמרתי שמיכאל אברהם טיפש ברשומה הזאת, ובקריאה חוזרת מהירה, אני לא מוצא את זה אפילו רמוז. התוכן והטון של דבריי בהחלט מבהיר שאני חושב שהטיעון ממרחבי רצפים הוא הבל גמור שמנותק מהמציאות וממש לא רציני אינטלקטואלית, וממילא שהשימוש של אברהם בו מכתים אותו בחוסר הרצינות האינטלקטואלי הזה. לאור התוכן של הרשומה, אני חושב שדעתי הזאת מוצדקת.

    לאור זה, אשאל שתי שאלות. ראשית, האם יתכן שחשבת שאני אומר שמיכאל אברהם מפגר, בגלל שתוכן המאמר והטון שלו מבהירים עד כמה מנותק מהמציאות הטיעון ממרחבי רצפים בו הוא השתמש? כלומר, היתכן שהתקשתה להאמין שאדם חכם כמו מיכאל אברהם (והוא חכם!) יכול לעשות שגיאות כאלו טיפשיות, שחשבת שבעצם חשיפת ההבלים שלו אני אומר שהוא טיפש?

    שנית, לעניין האמפתיה והכבוד לדתיים. מצד אחד, אני תופס את עצמי כטיפוס די אמפתי לעקה של דתיים בכל הנוגע לבסיס האינטלקטואלי של האמונה שלהם. מצד שני, לאור הקשר הרגשי העז שיש לדתיים עם האמונה שלהם, עצם האמירה שהם טועים לגבי הבסיס האינטלקטואלי הזה צפויה לעורר מידה לא מבוטלת של רתיעה ואפילו אנטגוניזם כלפי הדובר. מעט מאד דתיים בהם נתקלתי התנהגו כאילו זה מכבד אותם כבני אדם לחלוק עליהם על נושאים מהסוג בהם דנתי ברשומה הזאת, למרות שהרבה טענו שלדעתם חילוקי דעות כאלו הם לא אות לחוסר כבוד להם עצמם.

    לאור זה, שאלה. איזה בחירת מילים, משפט או פסקה ברשומה כפי שהיא מנוסחת כעת היית משנה ואיזה ניסוח היית מעדיף במקום? אסתפק ב-2-3 דוגמאות שיעזרו לי לשפר את הנוסח של רשומות בעתיד. במענה שלך, בבקשה נסה לזכור שלדעתי התוכן והסבטקסט הראוי לכל הדיון בטיעון ממרחבי רצפים היא שמדובר בטיעון שהוא הבל פסוודו-אינטלקטואלי גמור, מתחילתו עד סופו. במילים אחרות, הטיעון הזה לא פשוט שגוי, אלא האופן בו הוא שגוי מבהיר שהמרחק בינו ובין עבודה אינטלקטואלית רצינית הוא של יבשות שלמות. הנוסחים שתציע צריכים להבהיר זאת, בטקסט ובסבטקסט.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *