את המאמר האחרון שלי על הטיעון מתכנון כתבתי לפני יותר משנה. התרכזתי בו בסתירה אמפירית של הטיעון הזה. את הביקורת שם ניתן לסכם בכך שאנחנו יודעים איך דברים מורכבים מאד, יצורים חיים, נוצרו בדרך טבעית לחלוטין, ולכן מורכבות לא מעידה על יוצר מודע שיצר אותה.
במאמר הזה אני רוצה להוסיף נדבך נוסף לטיעון הזה. הביקורת על הטיעון מתכנון היא מעט יותר מורכבת ממה שהוצג שם. מלבד הטיעון האמפירי קיימים מספר טיעונים פילוסופיים שמראים שהטיעון לא תקף, שאת עיקרם קראתי בספריו ובעיבודים לספריו של דיויד יום. לפני שאמשיך הלאה ואפרוס אותם אזכיר בקצרה איך בדרך כלל מנוסח הטיעון מתכנון:
בדומה למכוניות, מחשבים ושאר עצמים מורכבים מעשי ידי אדם, היקום מורכב ומסודר
לכן, בדומה לעצמים מורכבים מעשיידי אדם, יש לו יוצר שתכנן אותו במודע
בלוגיקה נונ-סקוויטור הוא טיעון שהמסקנה שמוציאים ממנו לא נובעת מההנחות שלו על פי כללי הלוגיקה. גם הטיעון מתכנון מכיל מסקנה שלא נובעת מההנחות. מהעובדה שהעולם נראה מורכב ומסודר כמו אובייקטים מעשי ידי אדם, לא נובעת המסקנה שיש לו יוצר. כדי להבין מדוע, עלינו ללמוד איך גילינו שהעצמים מעשי ידי אדם הם מעשי ידי אדם מלכתחילה. התשובה נעוצה בהליך הלמידה שלנו כבני אדם.
את מה שאומר כעת רבים עלולים למצוא כנוגד מאד את האינטואיציה, אבל הוא עדיין נכון פילוסופית. אנחנו רגילים בחיי היום יום להסיק מסקנות על ההתנהגות של חפצים ואנשים מהניסיון שלנו איתם. כשחושבים על הרעיון של “סיבתיות” בצורה פילוסופית, מגלים שהוא לא ממש יותר משני אירועים שקורים אחד אחרי השני בצורה קבועה. אנחנו כבני אדם גילינו מהניסיון את הקשר העקבי הזה בין שני הדברים ולכן אנחנו אומרים שהאחד הוא הסיבה של השני.
כדי להפוך את הרעיון למוחשי יותר, נסו לחשוב כמו ילד קטן שנוגע בפעם הראשונה בתנור חם. אין משהו טבוע בחום גבוה כך שעל ידי חשיבה שכלית בלבד נוכל להסיק שהוא גורם לכוויות. לכן ילדים רבים נועדו לחוות פיזית כאב מחום גבוה, כמה שפחות אני מקווה, לפני שילמדו זאת. כשננסה להסביר לילד למה לא לגעת בדברים לוהטים אנחנו נדבר במונחים של ניסיון. “חום גורם לכאב” הוא משפט שמתאר חוויה שמישהו, הדובר או מישהו אחר, חווה. הוא לא אומר מדוע חום גורם לכוויה. להט ידוע כגורם לכוויה, אך פילוסופית המציאות היתה יכולה להיות שונה. הוא היה יכול לגרום להרגשת עונג עילאית. מה שמכתיב לנו מה המציאות הוא ניסיון העבר שלנו עם חום.
ההשלכות של העיקרון הזה על הטיעון מתכנון משמעותיות מאד. אנחנו יודעים שאובייקטים כמו שעונים, מחשבים ומכוניות הם מעשה ידי אדם כי הניסיון שלנו לימד אותנו שהם כאלו. אנחנו יודעים שהמורכבות שלהם היא תוצר של חשיבה ותכנון אנושיים, כי למדנו את זה מהניסיון. כשנראה דגמי מכוניות לא מוכרים, עדיין נוכל להסיק שבני אדם יצרו אותם על סמך הידע הקודם הזה. אך האם יש לנו ניסיון עם מספיק יקומים כדי להסיק מהם מסקנות על היקום שבו אנו חיים? כמובן שלא. אנחנו חיים ביקום הזה, היקום היחיד שאנחנו מכירים, בלי יכולת לדעת אם אל יצר אותו או לא. לכן האנלוגיה בין היקום לחפצים מעשי ידי אדם נשברת.
למרות הכשל הפילוסופי הגדול הזה, בואו נניח שהאנלוגיה נכונה והטיעון מתכנון מראה שקיים ליקום יוצר. אנחנו יודעים שהמצאות אנושיות מורכבות הן תוצר של הרבה מתכננים שעבדו עליהן ישירות. ככל שהן מורכבות יותר, הן דורשות יותר מוחות חושבים וידיים עובדות. בנוסף, כל המצאה מסתמכת על ידע קודם שצברו אחרים. לכן במישרין ובעקיפין, אובייקטים מורכבים מעשי ידי אדם הם תוצר של הרבה שותפים. עבור דתיים בימינו, ספציפית יהודים, נוצרים ומוסלמים, העובדה הזאת בעייתית מאד. אם אנחנו מסכימים לצרכי הדיון שהאנלוגיה נכונה, נובע ממנה שיש הרבה יוצרים ליקום. במילים אחרות, הטיעון תומך בפוליתאיזם – אמונה בכמה אלים.
כפי שאנחנו רואים, האנלוגיה פותחת פתח להסקת מסקנות שדתיים לא יאהבו, אך מצד שני לא ניתן להסיק ממנה שמדובר באלוהים הדתי בכלל. התכלית שלשמה היקום נוצר, מהו הספר הקדוש האמיתי, האם אלוהים כל יכול או מאד חזק, האם אלוהים יודע הכל – כל אלו ועוד הן שאלות שהטיעון לא רומז לתשובה עליהם. כשמוסיפים את זה לקדרה, נראה שמהטיעון לא ניתן להסיק את קיומו של האלוהים הדתי בכל מקרה.
בהסתכלות כוללת נראה שהטיעון מתכנון מכיל כמה שכבות של בעיות פילוסופיות. ראשית, מנקודת מבט פילוסופית לא ניתן לקבל את ההקבלה שהוא יוצר בין דברים מורכבים מעשי ידי אדם ליקום (וטכנית, גם לעצמים טבעיים אחרים – חיות, צמחים וכדומה). אך גם אם מקבלים את ההקבלה, המסקנה שדתיים מנסים להוציא מהטיעון לא בהכרח נובעת ממנו. לכן הטיעון, שכפי שטענתי בעבר עומד על קרקע רעועה מבחינה אמפירית, עומד על פיגום פילוסופי פגום עוד יותר.
//