אם אין מדע, אין תורה: איך רבנים עם כוונות טובות עלולים לרצוח את היהדות

עברו הרבה מים בים מאז שפרסמתי כאן משהו. לימודים עמוסים ומחסום כתיבה מעצבן הם שילוב גרוע כמעט כמו ג'חנון עם שוקולד. הגיע הזמן לנער את האבק מהבלוג ולהחזיר עטרה ליושנה. או לפחות, לכתוב משהו בתקווה שאוהב את מה שייצא לי מהמקלדת.

אני קורא הרבה לאחרונה על התנ"ך מנקודת מבט דתית. חזרתי וקראתי את ספרו של הרב אמנון בזק "עד היום הזה". אולי אכתוב עליו משהו בעתיד. דרכו הגעתי שוב לכתבי הרב מרדכי ברויאר. ברויאר כבר לא איתנו עוד, אבל כתביו נוטפי הפתוס מדברים בשמו בקול רם וברור. גם ברויאר וגם בזק מחויבים לאותו פרויקט: הם מנסים להתמודד עם התופעות הספרותיות הייחודיות בתורה מנקודת מבט דתית.

על איזה תופעות מדובר? להמשך הקריאה "אם אין מדע, אין תורה: איך רבנים עם כוונות טובות עלולים לרצוח את היהדות"

למה אני אוהב פילוסופיה בחיים שלי

אתם מוזמנים לעקוב אחריי בפייסבוק האישי שלי.

אני מרגיש שפילוסופיה העשירה לי את החיים. היא עזרה לי להבין בצורה יותר עמוקה כל מיני נושאים נקודתיים. יותר מזה, הניסיון שלי איתה סיפק לי שפע של כלי ניתוח ועזרי חשיבה, שאפשר ליישם אפילו במצבים יומיומיים בחיים. שום דבר לא מענג יותר מלנצח את אחותך בויכוח על שטיפת כלים בעזרת החיפושית בקופסה, הניסוי המחשבתי המפורסם של הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין.

זה לא הכל. לא תמיד קל לקרוא פילוסופיה, אבל בסוף אני מקבל תחושת סיפוק מענגת. פילוסופיה היא שדה קרב של אינטואיציות. מאמר פילוסופי טיפוסי מתחיל עם האינטואיציות הבסיסיות שלנו, או עם כמה גישות פילוסופיות, ומעמת אותן אחת עם השניה, עם המציאות ועם ההיגיון הקר. אינטואיציה אחת משופדת על כידון לוגי. אחרת נופלת טרף לניסוי מחשבתי מחוכם. שלישית מתגלה כבעלת ניסוח חלש, לא ספציפי מספיק. יש משהו מאד מענג בקרב האינטואיציות הזה. לפעמים לא ברור איזה צד ניצח בקרב, והרבה פעמים הקרב רק גורם לסוף המלחמה להיראות הרבה יותר רחוקה. ועדיין, הקרב עצמו נותן תובנות מגרות, כאלו שכיף לנעוץ בהם שיניים ולמלא בהן את הראש.

מה הערך של סנטימנטים כשהם לא מגובים בדוגמאות? להמשך הקריאה "למה אני אוהב פילוסופיה בחיים שלי"

אברהם משחק בטעויות: מוצא החיים, הטעות של הויל ומדריך בהבנת הנקרא לתיאולוג היהיר (חלק ו)

אתם מוזמנים לעקוב אחרי מעלליי בפייסבוק האישי שלי.

תוכן העניינים של סדרה זאת זמין במאמר הפותח שלה.

מיכאל אברהם חושב שהוא הצליח לפסול את הסברה העיוורת לגבי מוצא החיים. הוא חושב שהוא יכול להראות שהאל התערב ביצירתם. איך? בגדול, בעזרת טיעון שידוע לכל ביולוג אבולוציוני בשם "הטעות של הויל". הטיעון הזה מתחיל עם חלבונים, משפחה עצומה של מולקולות שעושות המון דברים בתא. חלבונים הם פולימרים ליניאריים. בתרגום מכימית מדוברת לעברית אנושית, זה אומר שהם מורכבים מכמה אבני בניין בסיסיות שמחוברות יחד בשרשרת. בכלליות, יש עשרים אבני בניין יסודיות בתאים חיים שנקראות חומצות אמינו. להמשך הקריאה "אברהם משחק בטעויות: מוצא החיים, הטעות של הויל ומדריך בהבנת הנקרא לתיאולוג היהיר (חלק ו)"

אברהם משחק בטעויות: למה אין לי זמן לטיעון השעון, או איך אנלוגיות יכולות לרמות (חלק ה)

אתם מוזמנים לעקוב אחרי מעלליי בפייסבוק האישי שלי.

תוכן העניינים של סדרה זאת זמין במאמר הפותח שלה.

בשני המאמרים הקודמים בסדרה הראיתי שמיכאל אברהם לא מצליח להראות שחוקי הטבע תוכננו על ידי אלוהים. לפניו תופעה – חוקי הטבע מאפשרים את קיומם של חיים. לפניו שתי סברות אפשרויות למוצאם של חוקי הטבע הללו. סברת התכנון קובעת שישות תבונית תכננה אותם. הסברה העיוורת קובעת שהם נוצרו בלי תכנון. אברהם מתיימר להראות שסברת התכנון נכונה, אך נכשל. כפי שהדגמתי, הטיעונים שלו הם יותר כלים רטוריים שמקדמים שכנוע. לוגית ועובדתית הם כושלים.

אלו לא כלי השכנוע היחידים שזמינים לדתי. אנלוגיות נמצאות בארגז הכלים שלהם. אנלוגיות הן לאו דווקא דבר שלילי. אינספור דוגמאות מפילוסופיה ומדע יכולות להדגים את החשיבות שלהן. הן יכולות לגרות את האינטואיציה ולחשוף סתירה נסתרת מעין, מושג נעלם שיכול לקדם את ההבנה שלנו או תובנה נפלאה שהיתה חבויה בבלאגן של המציאות. זה לא מה שקורה עם הטיעון מתכנון. הטיעון הזה כמעט תמיד מגיע יחד עם אנלוגיה כלשהי למשהו שכולנו יודעים שתוכנן על ידי בני אדם. האנלוגיות הללו מפתות, אך תמיד מטעות. להמשך הקריאה "אברהם משחק בטעויות: למה אין לי זמן לטיעון השעון, או איך אנלוגיות יכולות לרמות (חלק ה)"

אברהם משחק בטעויות: הפיזיקה לעזרת ה'? הטיעון מתכנון עדין נגד קיומו של אלוהים (חלק ד)

אתם מוזמנים לעקוב אחרי מעלליי בפייסבוק האישי שלי.

תוכן העניינים של סדרה זאת זמין במאמר הפותח שלה.

הרבה דתיים, ומיכאל אברהם בתוכם, חושבים שההתאמה בין החיים ובין חוקי הטבע והתנאים השוררים בכדור הארץ היא טיעון טוב לטובת קיומו של אלוהים. במאמר הקודם ראינו שלדתיים האלו מחכה קצת עבודה. אחרי הכל, ההתאמה הזאת יכולה להיווצר בשתי דרכים שונות: תכנון על ידי ישות תבונית, או תהליך חסר תכנון. על פניו, גם סברת התכנון וגם הסברה העיוורת מסוגלות להסביר את התופעה הזאת. לחזור על התופעה כמו תקליט שבור לא יראה שסברת התכנון נכונה, או שהסברה העיוורת שגויה.

אולי לא הכל אבוד. אולי, ברוחו של מארק טוויין, הדיווחים על מות הטיעון היו גוזמה. אולי יש טיעון משופר, שיכול לעזור לדתי להצדיק את המסקנה שיש אלוהים. מיכאל אברהם מציג כזה טיעון, לפחות בכל הנוגע להתאמה בין חוקי הטבע לחיים (הוא לא מציע אחד לגבי ההתאמה בין החיים לכדור הארץ). להמשך הקריאה "אברהם משחק בטעויות: הפיזיקה לעזרת ה'? הטיעון מתכנון עדין נגד קיומו של אלוהים (חלק ד)"

אברהם משחק בטעויות: על אשליות של טיעונים והחיים המוזרים של המנצ'קינים (חלק ג)

אתם מוזמנים לעקוב אחרי מעלליי בפייסבוק האישי שלי.

תוכן העניינים של סדרה זאת זמין במאמר הפותח שלה.

הרשומה הזאת מוקדשת לערן דוד לרגל יום ההולדת שלו. תמשיך להיות גבר-גבר ובהצלחה בחיים!

תיאור מפורסם של דת הוא שהיא מחפשת בחדר חשוך חתול שחור שלא נמצא שם ומוצאת אותו. אני חושב שהדימוי הזה שגוי. החתול באמת לא שם, אבל החדר מואר היטב. הבעיה היא לא דת, אלא דתיים. חסרה להם המוטיבציה להסתכל על כל החדר ולהווכח שהחתול לא שם. במקום, הם בוהים בנקודה מסוימת בתקרה ומשלים את עצמם שיש בנקודה הזאת משהו מיוחד שמראה שהחתול אכן בחדר.

זה בדיוק מה שהרב ד"ר מיכאל אברהם עושה בפרק ג בספרו "אלוהים משחק בקוביות". במקרה של אברהם, החתול הוא אלוהים והנקודה בתקרה היא תיאוריית מדעיות שמסבירות מוצא. אברהם מתיימר להראות שתיאוריית המפץ הגדול (היווצרות היקום), האביוגנזה (היווצרות החיים מן הדומם) ותיאוריית האבולוציה (התפתחות החיים) מספקות ראיה מעולה לטובת קיומו של אלוהים. מאחורי כל הפרק עומדת טענה אחת מרכזית: אברהם חושב שהוא הצליח להראות שכדור הארץ ובמיוחד חוקי הטבע נוצרו על ידי מתכנן תבוני. הוא לא. שלושת החלקים הבאים בסדרה יוקדשו כדי להראות זאת. להמשך הקריאה "אברהם משחק בטעויות: על אשליות של טיעונים והחיים המוזרים של המנצ'קינים (חלק ג)"

נסתרות דרכי האל

עבור היהודי הדתי, הכל בא מאלוהים. "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", אומר התלמוד (ברכות לג, ב). אנחנו יכולים לבחור אם ללכת בדרכי ה', או בדרכי ריצ'רד דוקינס. כל השאר מוכתב על ידי אלוהים. לא רק הטוב מגיע אלינו בסיעתא דשמיא, אלא גם הרע והמכוער. אם יש לכם ספק בנושא, אלוהים מבשר לנו דרך הנביא ישעיהו שהוא "יְהוָה, וְאֵין עוֹד, יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ. עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע. אֲנִי יְהוָה, עֹשֶׂה כָל-אֵלֶּה" (ישעיהו מה: ו-ז).

זאת בעיה רצינית עבור היהודי הדתי. האל היהודי אמור להיות טוב ומיטיב (לדוגמא ראו תהלים קיט: סח). למה אל טוב ומיטיב ברא עולם מלא ברוע, סבל וכאב? הוא כל יכול. אם הוא ברא את העולם, הוא בהחלט היה יכול לפרק מחנה השמדה נאצי, למנוע צונאמי בהאיטי, לעצור את המטוסים שהתנגשו במגדלי התאומים ולהציל אינספור חפים מפשע מחיים מלאים בסבל וכאב. למה הוא לא עושה זאת?

להערכתי, כמות הדיו שנשפכה על השאלה הזאת לאורך הדורות גדולה מכמות הדם שנשפכת בעונה ממוצעת של משחקי הכס. השאלה הזאת רלוונטית במיוחד בימים טרופים אלו, ימים בהם עדיין טרי הזיכרון של החטיפה והרצח הברברי של שלושת הנערים. בשבועות שאחרי החטיפה, יהודים דתיים נשאו הרים של תפילות שלא עזרו, קראו אינספור פרקי התהלים שלא הצילו ואף רב מקובל לא הצליח לשחרר בקסמיו את הנערים. מה מצדיק את ההתעלמות של אלוהים? להמשך הקריאה "נסתרות דרכי האל"

פרויקט הציטטות הבריאתניות: למה בריאתנים הם בולשיטרים

אתם מוזמנים לעקוב אחרי מעלליי בפייסבוק האישי שלי

בריאתנים אוהבים לצטט מדענים שכאילו תומכים בדעתם. הבעיה היא שלעתים מאד קרובות, מה שאמרו המדענים הללו סולף לחלוטין. פרויקט הציטטות הבריאתניות חושף את ההונאה הבריאתנית הזאת.

זאת רשומת הפתיחה של פרויקט הציטטות הבריאתני. לדפדוף מהיר ברשומה, היעזרו בלינקים שלפניכם.

הקדמה

אין דבר שמכחישי מדע אוהבים יותר מאיזה דוקטור או פרופסור שתומכים בדעתם. מכחישי אבולוציה מתים עליהם במיוחד. אם תקראו את הקלאסיקה "בריאתנות מדעית" של הנרי מוריס, תגלו בה עמודים עם יותר ציטוטים של מדענים ממילים שמוריס עצמו כתב. גם בריאתני ארץ ישראל עושים את אותו דבר. הרב יהושע ענבל הוא הנציג הבולט ביותר של התופעה הזאת. הוא אוהב "להפריך" את האבולוציה על ידי גיבובים של ציטוטים.

למה בריאתנים עושים זאת? התשובה פשוטה: כי זה עובד. למדע יש מעמד מיוחד בחברה שלנו. הציבור הרחב אוהב אותו ומתעניין במה שמדענים אומרים. אם מדענים אומרים משהו, הציבור לוקח אותם ברצינות. זאת צורה של טיעון מסמכות – הבריאתן הלכה למעשה אומר שדבריו נכונים כי יש מדען שאומר אותם. להמשך הקריאה "פרויקט הציטטות הבריאתניות: למה בריאתנים הם בולשיטרים"

הנרי ליפסון (1910-1991)

אל תוכן העניינים של פרויקט הציטטות הבריאתניות.

הנרי ליפסון (Henry Lipson) היה פיזיקאי בריטי מאוניברסיטת מנצ'סטר.


הציטוט בו משתמשים בריאתנים:

"וכל זה אינו אפשרי מעצם חוקי הטבע היסודיים ביותר; היווצרות ספונטאנית של תאים, נוגדת את החוק השני של התרמודינאמיקה!"

בריאתנים מנסים לסמך בעזרת הציטוט הזה את הטענה שהיווצרות החיים על ידי תהליכים טבעיים נוגדת את החוק השני של התרמודינמיקה ולפיכך בלתי אפשרית. המקור שהם נותנים לו הוא מאמר שפירסם הנרי ליפסון במהדורת מאי, 1980 בכתב העת Physics Bulletin. הציטוט או משהו שדומה לו לא מופיע בכלל במאמר הזה (Lipson, 1980a).

הדברים שליפסון כן אומר במאמר הזה גורמים לי לתהות אם בריאתנים בכלל קראו את המאמר שלו. ליפסון טוען שם שתיאוריית האבולוציה לא עמדה במבחן הזמן ושהאלטרנטיבה לכישלון שלה הוא בורא כלשהו. הוא לא טוען במפורש שהבורא הוא אלוהים, אבל גם לא שולל זאת. המאמר שלו עורר דיון על גבי כתב העת. כמה מכתבים למערכת שקשורים אליו פורסמו בחודשים הבאים ב-Physics Bulletin, חלקם מבקרים, אחרים משבחים (Gerber, 1980; Boyd, 1980; Birch et al., 1980). פורסמה גם תגובה לתגובות מליפסון עצמו (Lipson, 1980b). ליפסון לא חזר בו מהטענה שתיאוריית האבולוציה כושלת כמדע ושהאלטרנטיבה שלה הוא בורא כלשהו. לא ברור למה בחרו בריאתנים להציג ציטוט שבכלל לא מופיע במאמר של ליפסון כשמה שכן מופיע בו טוב אפילו יותר לצרכיהם הדמגוגיים. הם כל כך גרועים, שאפילו אנשים שתומכים בהם הם מצטטים גרוע.

הבריאתנים הטועים

ערן בן ישי, אתר "הדוס", "תיאורית האביוגנזה – התיתכן בריאה ספונטנית?", פורסם ב-3.1.2013. הדף הוסר מאתר "הדוס". מצוי אצלי עותק שמור שלו שישלח למבקשים.

מקורות

Birch, K. P., Andrews, E. H., Fremlin, J. H., Finegold, L. X., and Shepherd, P. J. (1980). The creation/evolution debate. Physics Bulletin, 31(7), 226–227.

Boyd, R. L. F. (1980). Looking at evolution. Physics Bulletin, 31(6), 191.

Gerber, R. (1980). Looking at evolution. Physics Bulletin, 31(8), 264.

Lipson, H. (1980a). A physicist looks at evolution – a rejoinder. Physics Bulletin, 31(10), 337.

Lipson, H. (1980b). A physicist looks at evolution. Physics Bulletin, 31(4), 138.

קרל ווז (1928-2012)

אל תוכן העניינים של פרויקט הציטטות הבריאתניות.

קרל ווז (Carl Woese) היה אחד המיקרוביולוגים החשובים ביותר של המאה ה-20. הוא היה מחלוצי הפילוגנזה המולקולרית, ענף שחקר עצים אבולוציוניים בעזרת רצפי דנ"א וחלבונים.


הציטוט בו משתמשים בריאתנים:

"לא עולה כל פילוגניה עקבית מתוך פילוגניות החלבון היחידניות הרבות שנוצרו עד כה. בכל נקודה בעץ האוניברסאלי ניתן למצוא חוסר התאמה ברמה הפילוגנית, החל משורשיו, דרך ההסתעפויות העיקריות בתוך ובין הקבוצות השונות, ועד להרכב של ההקבצות הראשיות עצמן"

בריאתנים מנסים לסמך בעזרת הציטוט הזה את הטענה שעץ החיים קרס. כלומר, שהנתונים מראים שאבולוציה של החיים לא היתה בצורת עץ מתפצל, כפי שטוענת האבולוציה. המקור שהם נותנים לציטוט הזה הוא מאמר שכתב קרל ווז ופורסם ב-1998 בכתב העת המדעי האמריקאי Proceedings of the National Academy of Sciences. הציטוט בהקשרו מופיע בהקדמה של המאמר. זה לא מאמר פשוט להבנה למי שלא בקי במושגים בסיסיים באבולוציה בפרט וביולוגיה בכלל, ואעשה את המיטב כדי שההקשר בו מופיע הציטוט הזה יהיה ברור גם למי שלא.

ווז עוסק במאמר הזה בטבעו של האב הקדמון המשותף לכל היצורים החיים. הוא מתחיל בסקירת מה שחשבו חוקרים בעבר על האב הקדמון הזה. לדבריו,

עץ החיים חסר השורש שיצא מהשוואת רצפי רנ"א ריבוזומליים [רצפי רנ"א שקל מאד להסיק מהם קרבה בין מינים] סיפק את ההצצה הראשונה אל האב הקדמון האולטימטיבי שלנו, אף על פי שזאת היתה הצצה לא ישירה. מה שהוא לא היה, מהישות המסתורית הזאת יצאו שלושה קבוצות שונות מאד של אורגניזמים – הארכיאה, הבקטריה והאיקריה – שכולם שיקפו את טבעו של האב הקדמון. עצים שהוסקו מכמה מולקולות אחרות שבזמנו ידעו את הרצפים שלהם איששו את החלוקה של החיים לשלושת הקבוצות הללו, ובאותו זמן איפיון ביוכימי שלהן העמיק עוד את היחודיות של כל קבוצה. עם זאת, מהעץ האוניברסלי הזה, אפשר רק להסיק שהאב הקדמון היה "חומר קדמון" שלא מוגדר היטב ממנו איכשהו יצאו [שלושת הקבוצות האמורות].

Woese, 1998, p. 6845

לאחר מכן ווז סוקר איך הצליחו לאפיין מעט יותר את טבעו של אותו "חומר קדמון" כך שהוא יהיה מוגדר מעט יותר טוב. מיד אחרי זה, כשהוא דן בדרך בה אפיינו יותר טוב את טבעו של האב הקדמון המשותף לכל היצורים החיים, מגיע הציטוט הבריאתני:

תמונה ברורה של האב הקדמון התחילה להופיע רק כשריצפו עוד רצפים משלושת הקבוצות הללו. הרצפים יכולים להיראות כמניחים "בשר" פנוטיפי על ה"שלד" הפילוגנטי של האב הקדמון [בפישוט גס מאד, הרצפים הללו הוסיפו עוד מידע על מה שהעץ הקדמון יפשר לגלות על טבעו של האב הקדמון הזה]. עם זאת, התברר שהמשימה הזאת לא פשוטה כלל. למעשה, נראה שהיא תדרוש את פירוק ה"שלד" [כלומר, זניחת מה שהתגלה על ידי שימוש בעץ החיים שפותח לפני שהיו זמינים יותר רצפים שמייצגים את הארכיאה, הבקטריה והאיקריה]. לא עלתה כל פילוגניה עקבית מתוך כל פילוגניות החלבון האינדיבידואליות שהופקו עד כה [כלומר, כשהשוו את הרצף של חלבונים בין אורגניזמים שונים ששייכים לארכיה, לבקטריה ולאוקריה גילו שחלבונים שונים לא תמיד מניבים עץ זהה].

בכל נקודה בעץ האוניברסאלי ניתן למצוא חוסר התאמה ברמה הפילוגנית, החל משורשיו, דרך ההסתעפויות העיקריות בתוך ובין הקבוצות השונות, ועד להרכב של ההקבצות הראשיות עצמן. עם זאת, אין חלופה עקבית לפילוגנזה שמבוססת על רנ"א ריבוזומלי.

Woese, 1998, p. 6845

בנקודה הזאת ווז נותן דוגמא נאה לשיחזור עצים אבולוציוניים שמניב עצים שונים כשמשתמשים בחלבונים שונים. לאחר מכן, מגיעים המילים הקריטיות הבאות:

חריגות מהעץ שהופק על ידי רנ"א ריבוזומלי תדירות מספיק וחזקות סטטיסטית כך שלא ניתן להתעלם מהן או לפטור אותן בטריוויאליות מסיבות מתודולוגיות. יחדיו, ההיסטוריות הסותרות של הגנים הללו כה מפותלות שהעברת גנים אופקית היא ההסבר המתקבל על הדעת היחיד להן.

Woese, 1998, p. 6845

זאת היתה פיסת מידע חשובה ביותר שלא מופיעה בציטוט הבריאתני. על פי ווז, יש רצפים מולקולריים ידועים שמפיקים עצים שונים מהעץ שמפיק רנ"א ריבוזומלי. עם זאת, לדעתו של ווז יש הסבר מתקבל על הדעת להן. מעבר גנים אופקי. מעבר גנים אופקי היא תופעה ידועה בביולוגיה, במיוחד בקרב מיקרו-אורגניזמים, יצורים שצריך מיקרוסקופ כדי לראות אותם. במעבר גנים "רגיל" (או "אנכי") החומר התורשתי עובר מהורה לצאצא. במעבר גנים אופקי החומר התורשתי עובר בין ממיקרו-אורגניזמים שלא קשורים אחד לשני "משפחתית". רצפי דנ"א יכולים לעבור כך אפילו בין מיקרו-אורגניזמים ממינים שונים לחלוטין. רצף דנ"א שבא ממין אחר ישקף את ההיסטוריה האבולוציונית של המין האחר, לא של המין בו הוא נמצא עכשיו. בגלל שיש הרבה העברת גנים אופקית במיקרו-אורגניזם, יש גם הרבה גנים שלא מציגים את אותו עץ אבולוציוני.

בקיצור, ווז נותן הסבר מאד ברור לגנים הללו. בגלל שזאת דעתו, לא מפתיע, שהוא כלל לא מתייחס אל העצים הללו כקושיה על תיאוריית האבולוציה. הסיבה היחידה שהוא בכלל מזכיר את הנושא היא כדי להסביר למה בעיניו העברת גנים אופקית מאד חשובה באבולוציה. זה מכין את הקוראים שלו למה שמחכה להם בהמשך המאמר. מעבר גנים אופקי משחק תפקיד מרכזי במודל שהוא מציע לאב הקדמון המשותף לכל החיים.

למה בריאתנים מביאים ציטוט שמדבר לכאורה על בניית עצים אבולוציוניים מתוך מאמר שלא באמת עוסק בנושא? למה הם לא הביאו ציטוט מתוך איזה מחקר או ספר שעוסק בבניית עצים אבולוציוניים? זאת ההתנהגות הרגילה שלהם. הם מחפשים בנרות בכל מיני מאמרים ציטוטים שיכולים לתרום למטרתם. כך לא מתנהג מישהו שחותר להגיע להבנת האמת.

לסיום, חשוב לזכור שווז כתב את המאמר הזה ב-1998. ב-15 השנים שעברו מאז הידע שלנו על העברת גנים אופקית במיקרו-אורגניזמים עלה פלאים. זה קרה תודות לפיענוח של עוד ועוד גנומים של מיקרו-אורגניזמים ופיתוח כלים שמאפשרים לנתח אותם היטב. המידע שנאסף מאז מבהיר שהאבולוציה של מיקרו-אורגניזמים היא לא בליל של המון מעברי גנים אופקיים, ממין אחד למשנהו. הנתונים מראים מגמה מאד דומיננטית של אבולוציה בעלת אופי מובהק של "עץ" (לדוגמא, Puigbò and Koonin, 2010). איסוף נתונים שיטתי וניתוח מדוקדק שלהם הובילו ביולוגים אבולוציוניים להבנה עמוקה יותר של ההיסטוריה האבולוציונית של החיים. בריאתנות – לא כל כך.

הבריאתנים הטועים

הרב יהושע ענבל, אתר "הידברות", "מדע או מיתוס – פרק א'  – הוכחה או הפרכה?", פורסם בתאריך לא ידוע. הטקסט הוסר מאתר "הידברות". עותק מאורכב זמין כאן.

הרון יחיא, "תרמית האבולוציה", פרק שלושה עשר: טיעונים אבולוציוניסטים והעובדות המדעיות.

הרון יחיא, "Darwinism Refuted", הפרק The Myth of Homology.

ג'ונתן וולס, "Icons of Evolution: Science or Myth? Why Much of What We Teach About Evolution Is Wrong", Regnery Publishing, 2002, p. 50.

מקורות

Puigbò, P., Wolf, Y. I., & Koonin, E. V. (2010). The Tree and Net Components of Prokaryote Evolution. Genome Biology and Evolution, 2, 745–756.

Woese, C. (1998). The universal ancestor. Proceedings of the National Academy of Sciences, 95(12), 6854–6859.

The unrooted universal phylogenetic tree that emerged from ribosomal RNA (rRNA) sequence comparisons provided the first glimpse of our ultimate ancestor, albeit an indirect one. Whatever it was, this cryptic entity had spawned three remarkably different primary groupings of organisms (domains)—the Archaea, the Bacteria, and the Eucarya–and these necessarily reflected the ancestor’s nature. Phylogenies derived from the few other molecules that then had been sequenced confirmed the three predicted groupings, and concurrent biochemical characterizations further developed their uniqueness. But, from this first universal tree, one could infer only that the ancestor was some ill-defined “urstoff” from which three primary lines of descent somehow arose.

[…]

A discrete picture of the ancestor began to emerge only when many more sequences representing all three phylogenetic domains became available. These sequences could be seen as putting phenotypic flesh on an ancestral phylogenetic skeleton. Yet that task has turned out to be anything but straightforward. Indeed, it would seem to require disarticulating the skeleton. No consistent organismal phylogeny has emerged from the many individual protein phylogenies so far produced.

Phylogenetic incongruities can be seen everywhere in the universal tree, from its root to the major branchings within and among the various taxa to the makeup of the primary groupings themselves. Yet there is no consistent alternative to the rRNA phylogeny, and that phylogeny is supported by a number of fundamental genes. […] Exceptions to the topology of the rRNA tree such as these are sufficiently frequent and statistically solid that they can be neither overlooked nor trivially dismissed on methodological grounds. Collectively, these conflicting gene histories are so convoluted that lateral gene transfer is their only reasonable explanation."