רפואה עדיין טועה

בחודש שעבר פרסמתי מאמר שמסביר לעומק איך, כמה ומדוע ענת רפואה טעתה כשטענה שניסויים בבעלי חיים עיכבו את קצב התרגום של מחקר ביו-רפואי בסיסי לתרפיות שימושיות בקליניקה, בעוד שהחלופות להם עשו חיל. בהתבסס על מחקרים שאיתרתי, הסברתי, הדגמתי וסימכתי היטב שבמדע בסיסי, גם ניסויים בבעלי חיים וגם החלופות להם מתורגמות לתרפיות שימושיות באותה תדירות. למידע נוסף ומרחיב, אני ממליץ לכם בחום לקרוא את הפוסט כדי לקבל הקשר מלא.

לא ציפיתי שענת רפואה תשנה את דרכיה, תחזור בה ותודה בטעות. להפך. ניסיון העבר שלי עם מתנגדים לניסויים בבעלי חיים, לימד אותי לצפות מהדמויות המובילות בתנועה הזאת להעלות בגירה את טיעוניהם הלעוסים כמו הכלאה בין תקליט שרוט של "Hound Dog" של המלך אלביס וגרסה סופר-סנטימנטלית של "לשחרר את וילי". זה מה שקורה כשתנועה חברתית מתמכרת לפריטה על נבל הרגש בעזרת מפרט שעשוי מלוקשים ממוחזרים. כצפוי, התירוצים הגיעו גם הפעם.

ראשון הגיע טוקבקיסט שהזדהה כאנדרה מנשה, דמות מפתח בתנועת המחאה נגד ניסויים בבעלי חיים וממקימי להמשך הקריאה "רפואה עדיין טועה"

מה היה כאן לפני בריאת העולם – גרסת מאקו

דודו כהן הוא עיתונאי דתי שמקושר למאקו. אמש התחיל להסתובב בפיד פייסבוק שלי מאמר פרי עטו שכותרתו "מה היה כאן לפני בריאת העולם?". מה באמת? הרבה קישקושים רוחניקיים, קורטוב של קבלה ומנה גדושה של פסוודו-מדע. תחילת המאמר מוקדש למתן שלל מקורות יהודיים שמדגימים שאלוהים יצר בעבר עולמות רבים ולאחר מכן החריב אותם. בריאת העולמות הללו משום מה לא הוזכרה בתורה, שמתארת רק איך נוצר העולם בו אנו חיים היום. היא הוזכרה בהרחבה בספרות חז"ל, מחכמי הגמרא ועד למקובלים מודרניים יותר. איך ידעו ראשוני החכמים שאחד אלוהינו ברא יותר מעולם אחד? אלוהים יודע.

אזניח את השאלה המרתקת אך חסרת התשובה הזאת לטובת התמקדות בטענות הפסוודו-מדעיות של כהן. להמשך הקריאה "מה היה כאן לפני בריאת העולם – גרסת מאקו"

רפואה טועה: מה לא מעכב פיתוחים רפואיים

מתנגדים רבים לניסויים בבעלי חיים מטילים רפש בניסויים בבעלי חיים ומאדירים את החלופות להם. האשמה על כל בעיה ברפואה המודרנית הוטלה לפתחם של ניסויים בבעלי חיים. תופעות לוואי של תרופות שגרמו לאישפוזים (Pirmohamed et al., 2004), התרופה Vioxx שגרמה לעליה בסיכון למחלות לב (Mayor, 2005) והפגמים המולדים של ילדי התלידומיד (Vargesson, 2009) – כל אלו דוגמאות למעלליהם של ניסויים בבעלי חיים, אם אאמין למתנגדים להם. מנגד, כל חלופה חצי-אפויה זוכה לעדנה מקולמוסיהם ולשבחים מלשונם, כאילו ביכולתה להציל את היקום מציפורני הבקטריות הקמות עליו להשמידו. כבר הדגמתי ששום דבר לא יכול להיות רחוק יותר מהאמת במאמר שלי על החלופות. המציאות מורכבת מזה ויש בה מקום למגוון שיטות מחקר. היום אדגים זאת שוב.

במסגרת מאמציהם להכפיש את הניסויים בבעלי חיים, אוהבים המתנגדים להסתכל על מבחן התוצאה. כמה תרפיות רפואיות הניבו ניסויים בבעלי חיים? פחות מאלו שפותחו בעזרת האלטרנטיבות לניסויים בבעלי חיים, לגרסת רבים מהמתנגדים לניסויים. בפעם האחרונה בה ראיתי את הטענה הזאת בפעולה היתה זאת ענת רפואה, פעילת זכויות בעלי חיים (זב"ח) ידועה, שהעלתה אותה בגירה. רפואה מתפקדת כיום כדוברת עמותת "מאחורי דלתות המעבדה" ונחשבת בצדק לפעילה מרכזית נגד ניסויים בבעלי חיים. רפואה מנהלת פרופיל פייסבוק פעיל מאד בו היא מפיצה את משנתה. בין הפוסטים הרבים שהיא מפרסמת פזורות שלל אגדות על ניסויים בבעלי חיים, בדרך כלל מלוות בתמונות חמודות של בעלי חיים להגברת האפקט הרגשי.

הייתי מבליג על השימוש בפניה לרגש, אם התוכן ש להמשך הקריאה "רפואה טועה: מה לא מעכב פיתוחים רפואיים"

רוכבים על השואה: דמגוגיה יהודית-דתית על חשבון השואה

השבוע מרבית האוכלוסיה היהודית, כולל אני, ציינה את יום הזיכרון לשואה ולגבורה. כחברה התייחדנו עם זיכרון זוועות מחנות העבודה ומחנות ההשמדה וחיבקנו, מטאפורית לכל הפחות, את ניצולי השואה שעוד איתנו. את היום הזה ואת הרגש שהוא מעורר בחר משה רט, דוקטורנט לפילוסופיה באוניברסיטת בר-אילן, לנצל לצרכי דמגוגיה רדודה לטובת הדת היהודית. הוא פירסם מאמר הפורט על גיטרת הרגש שמלווה את היום הזה בניסיון להפיק ממנו לחן מלנכולי לשיר הידוע "אני מאמין".

הטענה העיקרית של רט מופיעה כבר בכותרת: "מי שמזלזל בתנ"ך ובמסורת, שלא יתפלא לפגוש בהכחשת שואה". רט סבור שמתוך הסתכלות על היחס שמקבלים סיפורי התנ"ך אפשר ללמוד על העתיד הצפוי למקומה של השואה בתודעה הציבורית. לדברי רט, עם ישראל השקיע מאמץ כביר לתעד ולשמר את זיכרון יציאת מצרים. למרות זאת, ארכיאולוגים מתייחסים ליציאת מצרים כאל מיתוס. רט חותם את הטיעון שלו במילים הבאות:

עם שמתייחס בזלזול ובספקנות למסורת אבותיו ולמורשת העתיקה שלו, אל יופתע כשאחרים מתייחסים בצורה דומה גם לאירועים קצת יותר קרובים, כמו השואה. וכי איזו "זכות" יש לשואה יותר מליציאת מצרים? שיש עדיין ניצולים משם? – עוד כמה שנים לא יהיו. שיש תמונות? – הצחקתם אותנו, זה  כולה פוטושופ. שיש עדויות מוקלטות? – נו, כמה סיפורי סבתא של זקנים סניליים. שלא הגיוני שהיה משהו כמו יציאת מצרים? – אה, והשואה זה ממש הגיוני ושפוי. במלים אחרות, כל מי ששותף להכחשת התנ"ך, סולל את הדרך לרווחה בפני מכחישי השואה.

רק אם נבין שלמסורת האבות ולזיכרון הלאומי יש משקל חשוב בהרבה מזה של כוהני האקדמיה, נוכל לקוות לשמר את זיכרון העבר שלנו, כפי שעשינו באלפי השנים האחרונות.

הטיעון של רט הוא לא יותר מכשל "נכונות על ידי קרבה" עם אלמנט הפחדה. להמשך הקריאה "רוכבים על השואה: דמגוגיה יהודית-דתית על חשבון השואה"

מעט חינוך אבולוציוני: אבולוציה נגד סרטן (חלק ו')

תוכן העניינים של סדרה זאת נמצא במאמר המבוא שלה.

נפוץ לחשוב על הביולוגיה האבולוציונית כרלוונטית רק לחקר ההיסטוריה של התפתחות החיים על פני כדור הארץ. אחת האסוציאציות הנפוצות שעולות בראש למשמע המילה אבולוציה היא הדינוזאורים. הזוחלים הללו הם סמל אבולוציוני מוכר לא רק בגלל שהם היו חביבים על סטיבן ספילברג, אלא גם בגלל שהסיפור שלהם הוא אפוס היסטורי. הזוחלים הללו הפכו מהיצורים הנפוצים ביותר בתקופתם ללא קיימים. הם מלכים אבולוציוניים שירדו מגדולתם, ניסוי אבולוציוני אחד מני רבים שהסתיים בהכחדה. גם הדרך בה התגלתה הדרמה ההיסטורית הזאת בעלת אלמנט היסטורי. העצמות שלהם היו צריכות לשרוד את התזזיתיות הגיאולוגית של כדור הארץ במשך עשרות ומאות מיליוני שנים כדי שנוכל לגלות שהם בכלל היו קיימים. דינוזאורים הם עתיקות עם סיפור מעניין וככאלו מושכים את הרגש והדמיון האנושי.

דינוזאורים הם לא האסוציאציה ההיסטורית היחידה שמעלה המילה אבולוציה. ממותות, המסתורין של מוצא החיים, עצים אבולוציוניים שמראים את הקשרים ההיסטוריים בין מינים שקיימים היום, מרחבי זמן עצומים שנמדדים במיליוני ומיליארדי שנים ושכבות גיאולוגיות עתיקות – כל אלו הן אסוציאציות היסטוריות שקופצות לראש הרבה לפני אלגוריתמים גנטיים, תובנות אבולוציוניות ברפואה או השימוש הרב בעקרונות אבולוציוניים שעושה כיום כמעט כל ביולוג במהלך מחקר. לתיאוריית האבולוציה יש המון ישומים מעשיים לא-היסטוריים. בניסיון לשים יותר דגש על הפן הזה של התיאוריה, היום אראה איך היא עזרה לגלות תובנה בעלת פוטנציאל לסייע בפיתוח תרפיות נגד סרטן. להמשך הקריאה "מעט חינוך אבולוציוני: אבולוציה נגד סרטן (חלק ו')"

אין הטועה למד ואין המטעה מלמד: האגודה הישראלית נגד ניסויים בבעלי חיים. שוב

האגודה הישראלית נגד ניסויים בבעלי חיים כיכבה כאן בעבר. הארגון הזה שבוי בדעה שניסויים בבעלי חיים הם טעות מדעית ומקדם בפתיחות את הפסקתם. במקום להתמקד בשיכנוע הציבור על ידי נימוקים מוסריים, הם מנסים להגן על הבלתי ניתן להגנה – הטענה שניסויים בבעלי חיים הם שגיאה מדעית. במאמצם לעשות זאת הם מעוותים את המציאות, חוסמים את מתנגדיהם מלהגיב להם ומצנזרים בדלי אמיתות מדעיות שנאמרות להם. ותיקי הבלוג יזכרו בוודאי את סגת הבולשיטאקי ואת התגובה האומללה של האגודה לביקורת ששטחתי עליה. מאז כבר עברו כמה חודשים במהלכם ראיתי כמה פירסומים שגויים נוספים של האגודה, אך נמנעתי מלהגיב, בדרך כלל עקב חוסר זמן.

קשה לי להימנע מלהגיב לפוסט שהאגודה פירסמה ב-13 לפברואר בדף הפייסבוק שלה. הוא מהווה דוגמא מרהיבה ליחס שנותנים ארגוני אג'נדה למציאות. ההתנהגות של ארגונים כאלו היא ההפך המוחלט ממדע טוב וחשיבה ביקורתית מועילה. מבחינתם המציאות היא מבנה גמיש אותו ניתן לכופף על מנת שיתאים לדעתם. הם לא מתחילים ממה שידוע ומגבשים לאורו דעה, אלא מתחילים מהדעה ומנסים לתת לה ברק חיצוני של דיוק ומהימנות על ידי עיקום המציאות. הם בוחרים איזה נתונים להציג או להבליט, מאיזה להתעלם או לטשטש, איזה לסלף ואיזה להמציא לגמרי – הכל כדי שהדעה שלהם תראה כאילו היא נתמכת על ידי המדע העדכני. הפעילים בכאלו ארגונים הם הקרבנות הראשונים של עצמם. הם מטעים קודם כל את עצמם ואחרי כן אחרים.

לפני שאסקור כמה מהבעיות בפוסט הזה, כדאי שאעצור ואסביר את הממצאים העיקריים של המחקר עליו האגודה מדברת (Seok et al., 2013). הוא מעניין מאד בפני עצמו. החוקרים אספו דגימות מחולי כוויות וחולי טראומה. אלו היו חולים שהגיעו למרכזי טיפול בטראומה במצב בינוני או חמור יותר. חולים אלו נבחרו בכוונה תחילה, משום שהם האוכלוסיה שעבורה מחפשים תרפיות מועילות, בין השאר על ידי מחקר על בעלי חיים. במקביל, נאספו דגימות ממתנדבים להם הוזרק רעלן חיידקי. הרעלן מעורר בהם תגובה חיסונית, כך שהמתנדבים הללו מתפקדים כמודל לתגובה אנושית לנוכחות רעלנים בדם (אנדוטוקסימיה). כמו כן, החוקרים לקחו דגימות מעכברים שמשמשים כמודל לחקר המצבים הרפואיים הללו.

להמשך הקריאה "אין הטועה למד ואין המטעה מלמד: האגודה הישראלית נגד ניסויים בבעלי חיים. שוב"

מורה נבוכים לחלופות לניסויים בבעלי חיים

ניסויים על בעלי חיים הם נושא טעון בו המחלוקת רבה והדעות רבות ניואנסים. ניתן לחלק את בעלי הדעה בדיון לשני צדדים, עם הסייג הברור שהחלוקה הזאת פשטנית. בצד אחד של המתרס נמצאים אלו שלא מוכנים לתת ידם לניסויים על בעלי חיים, כשחלק גדול מאלו שאני מכיר מגבילים את ההתנגדות שלהם רק לניסויים על בעלי חיים שמסוגלים לחוש כאב פיזי. האנשים בצד השני של המתרס סוברים שניסויים על בעלי חיים צריכים להתבצע ושהמצב הנוכחי, בו ניסויים כאלו מותרים על פי חוק, צריך להמשיך.

אני תומך בהמשך הניסויים על בעלי חיים. כמו כמעט כל דעה שיש על נושא חברתי, הדעה שלי גובשה על ידי שני סוגי מידע. הראשון הוא התפיסה המוסרית שלי, שהיא בסופו של דבר תוצר של העצמי הסובייקטיבי שלי, מה שעברתי לאורך חיי ומה שהוביל אותי לשלב הנוכחי בחיי. השני הוא המציאות. כשאני מגבש את הדעה שלי על המוסריות של דבר מה, אני עושה זאת על סמך מה שאני יודע על המציאות של אותו דבר. מאחר והתפיסה המוסרית היא סובייקטיבית לגמרי, שני אנשים יכולים להסתכל על אותה מציאות ולגבש דעות מוסריות שונות. אין לי בעיה עם זה. הבעיה שלי מתחילה כשהמציאות מעוותת על ידי אחד הצדדים בדיון.

בעבר הלא רחוק, השקעתי זמן ומאמץ בפירסום כמה מקרים בהם המציאות עוותה, בזדון או בשוגג, על ידי מתנגדים לניסויים בבעלי חיים. זה לא אומר שהצד "שלי" כולו פרחים ושושנים. הוא לא. לפני כשנה פורסמה ברשת הרצאה הכי חשובה שאשמע אי פעם, מאת גארי יורופסקי. ההרצאה היתה מאד פופולרית ועוררה דיונים רבים בין פעילי זכויות בעלי חיים (זב"ח) ויריביהם ברחבי הרשת, בין השאר על ניסויים בבעלי חיים. במהלך הדיונים האלו ראיתי איך אנשים שאני מכיר, חלקם טבעונים, חלקם מתנגדים לניסויים על בעלי חיים וחלקם שניהם, זכו ליחס מבזה. חלק מהיריבים שלהם לא היו סרקסטיים בלבד, משהו שאני בסדר גמור איתו. הם האשימו אותם בחברות בכת או דת שחרטה על דגלה טבעונות או התנגדות לניסויים על בעלי חיים.

ברור לי שמעט מאד טבעונים ואחוז זעום מהמתנגדים לניסויים על בעלי חיים פוקדים את כנסיית גארי יורופסקי ומקריבים מנחת טופו על מזבח האל סינגר. רובם גם בטח לא שרים שירי הלל לצ'רלס פטרסון בבית הכנסת של הקופים המשוחררים על שם הקדוש גארי פרנציון ולא עוטים כל בוקר תפילין שהוכנו מרצועות סייטן על פי המסורת שהתקבלה במעמד הר סויה מהנביא הקדוש טום רייגן. רובם הם אנשים רגילים, וגם אם הם מתנהגים בצורה עדרית לפעמים – ומי לא? – זה לא אומר שהם חברי דת או אנשי כת. זאת לא ביקורת טובה או נכונה עובדתית נגדם ובעיני גם לא אחת הוגנת. שני הצדדים בדיון הזה צריכים להקפיד יותר שביקורת עובדתית תהיה נאמנה יותר לראיות.

כל זה מוביל אותי לנושא המאמר שלי. גם הוא דן רק בסוג המידע השני – המציאות של תחום החלופות לניסויים בבעלי חיים. האם יש כאלו? כמה טובות הן? זה לא נושא ערכי. הסובייקטיביות שלנו בנושא ניסויים על בעלי חיים לא צריכה לשנות את התשובה על השאלות הללו למי שלוקח מבט על ספרות המחקר בנושא. זה נושא בו העובדות מדברות בשם עצמן. שני הצדדים צריכים להסתכל על אותן עובדות ולגבש החלטה מוסרית על פי נטיות ליבם הסובייקטיביות.

בכלליות, חוקרים שמבצעים ניסויים על בעלי חיים הם לא שמוקים. הם לא פראי אדם סדיסטיים שנהנים לחתוך בבשר החי של חיה מפרפרת ולצפות בחיים עוזבים אותה כשגופה הופך לרפה. הם לא מנתחים חיות בחדוות מענים ולא כותבים חמשירים על כל נתז דם וזרזיף אדמדם שמתעופף בחלל החדר. הם אנשים רגילים. כשתשאלו אותם למה הם ביצעו ניסוי על חיות, ועשיתי זאת, הם יגידו לכם שהניסויים בוצעו בניסיון לחקור משהו ולהרחיב את הידע הקולקטיבי שלנו בתחום מסוים. האם החיות היו הכרחיות? האם לא היתה דרך אחרת לעשות את הניסויים הללו? לא אתן כאן תשובה מלאה. הסיבה לכך תתבהר בהמשך.

בלי גינונים נוספים, אתחיל. להמשך הקריאה "מורה נבוכים לחלופות לניסויים בבעלי חיים"

על נפנופי ידיים, קוסמטיקה מילולית וטיעונים מסמכות

תודה לאלי חוחוזיה על הסיוע בהכנת המאמר הזה.

הסלידה שלי מבריאתנים רחוקה מלהיות סוד. כמו כל בעלי אג'נדה פסוודו-מדעית, בריאתנים חוטאים בשלל חטאים אינטלקטואלים בניסיון להכחיש את נכונות תיאוריית האבולוציה. הם מכפישים, מסלפים, מעוותים ומתעלמים, מי מהם בשוגג ומי מהם בזדון, הכל בהתאם למטרה הרצויה להם. לא מפתיע אותי לשמוע אותם מדקלמים ציטוטים לכאורה של אבולוציוניסטים מושבעים כמו סטיבן ג'יי גולד, סטיבן סטנלי וצ'רלס דארווין כאילו האישים הללו או מה שהם אמרו תומכים בקישקושים האנטי-אבולוציוניסטים שלהם. הרב זמיר כהן לא שונה. הוא מצטט ברשלנות את כל אישים שהזכרתי לעיל. בסרטון השני שלי בסדרת "מזמר השגיאות" התמקדתי בדברים שהוא ייחס לצ'רלס דארווין.

בזמן שדארווין כתב את "מוצא המינים" הוא ידע שעליו להסביר את אחת הטענות הגדולות ביותר נגד התיאוריה שהוא הציע, המחסור במאובני ביניים. התיאוריה שלו חוזה שהיו שלבי ביניים רבים בין המינים השונים, אך לכאלו צורות ביניים היה יצוג דל מאד במאובנים שנמצאו עד לכתיבת ספרו. דארווין היה צריך להסביר איפה רוב רובם של מאובני הביניים שהיו צריכים להיות קיימים על פי התיאוריה שלו. ב"המהפך 2", זמיר כהן טוען שהתשובה של דארווין על השאלה הזאת היתה: להמשך הקריאה "על נפנופי ידיים, קוסמטיקה מילולית וטיעונים מסמכות"

מעט חינוך אבולוציוני: אבולוציה מול עיניך (חלק ה')

תוכן העניינים של סדרה זאת נמצא במאמר המבוא שלה.

אבולוציה לוקחת זמן רב. גם לשיטתו של סטיבן ג'יי גולד, על פיה מירב השינוי האבולוציוני מתרחש קרוב לזמן בו נוצר מין חדש, היצירה של חידוש אבולוציוני היא תהליך שאורך מספר דורות רב, בדרך כלל בין כמה מאות לכמה אלפי דורות. לכן, לנו, בני תמותה שבמקרה הטוב מאריכים חיים למאה שנה, יש מעט הזדמנויות לחזות במו עינינו בהתפתחות של חידושים אבולוציוניים ביצורים שזמן הדור שלהם ארוך. יש לנו כאלו דוגמאות ואפילו דוגמאות ליצירה של מינים חדשים לחלוטין בטבע, אך הן מועטות.

יצורים שזמן הדור שלהם קצר הם סיפור אחר לחלוטין. שלל מיקרואורגניזמים, יצורים מיקרוסקופיים דוגמת חיידקים, הם משתתפים חשובים בחגיגת האבולוציה הניסויית. קצב הגידול שלהם מדהים. דור חדש שלהם גדל תוך שעות ספורות, לא שנים כמו רוב בעלי החוליות. הגמישות האבולוציונית שלהם מדהימה והודגמה לי היטב בניסוי בסיסי במעבדת סטודנטים בו אני ועמיתיי למעבדה בודדנו זן חיידקים שעמיד לאנטיביוטיקה על ידי הפעלת סלקציה. אבולוציה בצלחת פטרי היא דבר מקסים לעשות, ובצורה שהפתיעה אותי מאד גם קלה לביצוע. מה שאנחנו עשינו הוא משחק ילדים מדעי בהשוואה לתוצאות שהתפרסמו לאחרונה משני ניסויים באבולוציה של מיקרואורגניזמים. להמשך הקריאה "מעט חינוך אבולוציוני: אבולוציה מול עיניך (חלק ה')"

הגנומיקה של הזבל

לפני מספר שבועות הוכרזו תוצאותיו של אחד מהפרויקטים השאפתניים ביותר שחקר את הגנום האנושי, פרויקט Encyclopedia of DNA elements (ר"ת ENCODE). הפרויקט וממשיך את פרויקט הגנום האנושי ומטרת החוקרים היתה לאסוף נתונים על הגנום האנושי מעבר לרצף שלו. למרות שחשיבותו גדולה, רבים מהדיווחים הפופולריים הגזימו בערכו ונתנו לו קרדיט על דברים שהוא לא עשה. הדבר המעצבן ביותר שיוחס לפרויקט הזה הוא  להמשך הקריאה "הגנומיקה של הזבל"