//[toc]אני דטרמיניסט. בהשראת שו"ת שהופיע באתר של יקיר הבלוג מיכאל אברהם, רציתי לכתוב רשומה בנושא. עם זאת, במילותיו האלמותיות של המפטי דמפטי, "כשאני משתמש במילה מובנה הוא בדיוק המובן שבו אני בוחר בשבילה – לא פחות ולא יותר". הבעיה היא שזה נכון גם כשאני קורא מילה, ואני בטוח שזה נכון גם כשאתם קוראים מילה. לכן, לפני שבכלל אוכל להיכנס לבשר הרשומה, אאלץ להסביר למה בדיוק אני מתכוון כשאני מדבר על דטרמיניזם. להמשך הקריאה "הדטרמיניזם שלי"
//אתם מוזמנים לעקוב אחריי בפייסבוק האישי שלי.
אני מרגיש שפילוסופיה העשירה לי את החיים. היא עזרה לי להבין בצורה יותר עמוקה כל מיני נושאים נקודתיים. יותר מזה, הניסיון שלי איתה סיפק לי שפע של כלי ניתוח ועזרי חשיבה, שאפשר ליישם אפילו במצבים יומיומיים בחיים. שום דבר לא מענג יותר מלנצח את אחותך בויכוח על שטיפת כלים בעזרת החיפושית בקופסה, הניסוי המחשבתי המפורסם של הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין.
זה לא הכל. לא תמיד קל לקרוא פילוסופיה, אבל בסוף אני מקבל תחושת סיפוק מענגת. פילוסופיה היא שדה קרב של אינטואיציות. מאמר פילוסופי טיפוסי מתחיל עם האינטואיציות הבסיסיות שלנו, או עם כמה גישות פילוסופיות, ומעמת אותן אחת עם השניה, עם המציאות ועם ההיגיון הקר. אינטואיציה אחת משופדת על כידון לוגי. אחרת נופלת טרף לניסוי מחשבתי מחוכם. שלישית מתגלה כבעלת ניסוח חלש, לא ספציפי מספיק. יש משהו מאד מענג בקרב האינטואיציות הזה. לפעמים לא ברור איזה צד ניצח בקרב, והרבה פעמים הקרב רק גורם לסוף המלחמה להיראות הרבה יותר רחוקה. ועדיין, הקרב עצמו נותן תובנות מגרות, כאלו שכיף לנעוץ בהם שיניים ולמלא בהן את הראש.
מה הערך של סנטימנטים כשהם לא מגובים בדוגמאות? להמשך הקריאה "למה אני אוהב פילוסופיה בחיים שלי"