מעט חינוך אבולוציוני: "תיאוריית" התכנון התבוני והאבולוציה של בריאתנות (חלק ז')

תוכן העניינים של סדרה זאת נמצא במאמר המבוא שלה.

אני מחלק את חופשת הסמסטר שלי בין השלמת התואר הראשון שלי בביולוגיה וקריאת אסופת מאמרים של תומכי אבולוציה על בריאתנות. זאת הפעם השניה שאני קורא אותה וגם הפעם אני נהנה מאד. על מנת לחגוג את המאורע, החלטתי לכתוב משהו על אבולוציה. בדרך כלל אני נכנס אל פרטי הטיעונים הבריאתניים, אבל היום אעשה משהו מעט שונה. אני אתן סקירה היסטורית קצרה ובהחלט לא ממצה של בריאתנות כתופעה חברתית. מנקודת המבט הזאת, קל מאד להבין למה בריאתנות היא אסופה של פיטפוטי ביצים פסוודו-מדעיים ולמה מדענים בכלליות מתייחסים לבריאתנים כאל מוקיונים.

הבריאתנים הישנים

בריאתנות היא תנועה נואשת שמנסה להיאבק במציאות באמצעות אטמי אוזניים. חבריה מכחישים את ממצאי הביולוגיה האבולוציונית ומנסים להחליף אותם בגרסה כלשהי של בריאה אלוהית. בעבר וגם היום, הכחשת ממצאי הביולוגיה האבולוציונית כמעט תמיד נובעת מסיבות דתיות. תיאוריית האבולוציה נתפסת על ידי פלגים דתיים רבים כאיום על אורח החיים הדתי שלהם, על הערכים שלהם ועל המסורת היקרה להם מכל. נוצרים אמריקאים הם חוד החנית של הבריאתנות. כל פעם במאה השנים האחרונות שאבולוציה הרימה את ראשה בתוכניות הלימודים בבתי הספר בארה"ב, צצו תנועות בריאתניות שניסו להציל את נשמות התלמידים משהיה ממושכת בגיהנום, הרחק מישו. להמשך הקריאה "מעט חינוך אבולוציוני: "תיאוריית" התכנון התבוני והאבולוציה של בריאתנות (חלק ז')"

רוכבים על השואה: דמגוגיה יהודית-דתית על חשבון השואה

השבוע מרבית האוכלוסיה היהודית, כולל אני, ציינה את יום הזיכרון לשואה ולגבורה. כחברה התייחדנו עם זיכרון זוועות מחנות העבודה ומחנות ההשמדה וחיבקנו, מטאפורית לכל הפחות, את ניצולי השואה שעוד איתנו. את היום הזה ואת הרגש שהוא מעורר בחר משה רט, דוקטורנט לפילוסופיה באוניברסיטת בר-אילן, לנצל לצרכי דמגוגיה רדודה לטובת הדת היהודית. הוא פירסם מאמר הפורט על גיטרת הרגש שמלווה את היום הזה בניסיון להפיק ממנו לחן מלנכולי לשיר הידוע "אני מאמין".

הטענה העיקרית של רט מופיעה כבר בכותרת: "מי שמזלזל בתנ"ך ובמסורת, שלא יתפלא לפגוש בהכחשת שואה". רט סבור שמתוך הסתכלות על היחס שמקבלים סיפורי התנ"ך אפשר ללמוד על העתיד הצפוי למקומה של השואה בתודעה הציבורית. לדברי רט, עם ישראל השקיע מאמץ כביר לתעד ולשמר את זיכרון יציאת מצרים. למרות זאת, ארכיאולוגים מתייחסים ליציאת מצרים כאל מיתוס. רט חותם את הטיעון שלו במילים הבאות:

עם שמתייחס בזלזול ובספקנות למסורת אבותיו ולמורשת העתיקה שלו, אל יופתע כשאחרים מתייחסים בצורה דומה גם לאירועים קצת יותר קרובים, כמו השואה. וכי איזו "זכות" יש לשואה יותר מליציאת מצרים? שיש עדיין ניצולים משם? – עוד כמה שנים לא יהיו. שיש תמונות? – הצחקתם אותנו, זה  כולה פוטושופ. שיש עדויות מוקלטות? – נו, כמה סיפורי סבתא של זקנים סניליים. שלא הגיוני שהיה משהו כמו יציאת מצרים? – אה, והשואה זה ממש הגיוני ושפוי. במלים אחרות, כל מי ששותף להכחשת התנ"ך, סולל את הדרך לרווחה בפני מכחישי השואה.

רק אם נבין שלמסורת האבות ולזיכרון הלאומי יש משקל חשוב בהרבה מזה של כוהני האקדמיה, נוכל לקוות לשמר את זיכרון העבר שלנו, כפי שעשינו באלפי השנים האחרונות.

הטיעון של רט הוא לא יותר מכשל "נכונות על ידי קרבה" עם אלמנט הפחדה. להמשך הקריאה "רוכבים על השואה: דמגוגיה יהודית-דתית על חשבון השואה"