נבואה היא מעלה רמה. מסורתית, הנביא נחשב לקרוב לאלוהים בצורה שאדם רגיל רק יכול לחלום עליה. יש לו קו ישיר לאלוהים, דרכו הוא מקבל מסרים. בתנ"ך האל מדבר מפי הנביא – מטיף מוסר לחוטאים, מחמיא לעושי הטוב, מנחם את הסובלים, מכריע בסוגיות מדיניות וחברתיות, מזהיר מהעתיד, מנתח את העבר, מבטיח ענישה או מביא ברכה. הכל מן האל ובשם האל.
הנבואה אבדה בתקופה המודרנית. בין חתימת התנ"ך לכתיבת התלמוד, היא הפכה ל"מקצוע" נכחד, עבודה שאף אחד כבר לא עושה. כל מה שנשאר הוא הספרות העניפה שהותירו אחריהם הנביאים הקדמונים. רבים מתרשמים מהכתבים שלהם, במיוחד מהדיוק הרב בו הם חזו אירועים שמתרחשים רק בימינו, אלפי שנים אחרי שהם והמקצוע שלהם עברו מן העולם.
אולי יותר משאר הטענות לנבואות שהתגשמו, נבואות קיבוץ גלויות, הנבואות שמתארות שיבת עם ישראל לארץ, הכי תופסות את הדמיון. ראשית, הן רוכבות על הרגש הפטריוטי של כולנו ועל החיבה שלנו לשורשים ההיסטוריים שלנו. הן מאפשרות לנו למצוא משהו שמקשר את העולם היהודי העתיק עם התרבות היהודית-ישראלית המודרנית. עבור רבים, זה קשר מפתה. יש בו משהו רומנטי, שמתרפק על נפלאות העבר בהווה המודרני. שנית, הן מרשימות. איך יכלו אותם נביאים קדמונים לדעת את מה שיקרה אלפי שנים אחריהם? לרבים נראה אינטואיטיבי שכוח עליון, אלוהים, נדרש כדי להסביר הצלחה כזאת. וזאת השאלה המרכזית שלה. האמנם אלוהים דרוש כדי להסביר את ההצלחה הזאת? להמשך הקריאה "קיבוץ גלויות: בין נבואה למציאות"