תגית: חופש הביטוי

לפני כמה שבועות, קבוצת ילדים דתיים הגיעה לסיור חינוכי במשכן לאמנות עין חרוד. הם והמבוגרים שליוו אותם נחרדו לגלות מיצג וידאו אמנותי בו כתובת של ה' המפורש, יהוה, מועלית באש. הם התלוננו להנהלת המשכן לאמנות שאירח את המיצג הזה והביעו את זעזועם גם בכלי התקשורת השונים. משרד החינוך גינה את המיצג ואף הוגשה תלונה למשטרה. האמן זומן לחקירה על פגיעה ברגשות הציבור ונאלץ להתמודד עם איומים על חייו. בינתיים, המיצג הוסר ממקום מושבו, החלטה שהאמן עצמו הסכים איתה.

הברור מאליו?

נתתי תמצית עובדתית יבשה של מה שקרה, אבל מאחורי העובדות יש כמה סוגיות שמעניינות אותי. מה שיש לי לומר על כמה מהן נראה לי ברור מאליו כנכון, אבל שווה לומר אותן בקול למקרה שיש מי שחולק עלי. אתחיל מהשאלה הבאה. מה הערך האמנותי של המיצג הזה? זה מיצג שמורכב מוידאו שהוסרט מראש. בסרטונים היחידים שהצלחתי למצוא, רואים רק כמה שניות מתוך המיצג כולו. זה החלק בו שם השם המפורש נשרף. כשהתבקש להסביר אם המיצג הוא פרובוקציה, האמן טען

יצרתי את זה בחורף 2017 בנורבגיה, עם כל השלג והאווירה של הקוטב הצפוני שמסביב. רציתי להביא לידי ביטוי את הקטע של שריפת יהודים – ומבחינתי זה היה סימבולי לשרוף את שם ה' עם כל הקדושה והרוחניות שבו. זו לא פרובוקציה ולא התרסה מוחצנת של 'אמן שמאלני', ולמרות הבלגן אני לא מתחרט על מה שעשיתי.

בהתבסס על הפיסות של המיצג שזמינות לי, אני רואה אפס ערך אמנותי במיצג הזה והיעדר ערך אמנותי הוא לבדו סיבה טובה לא לארח אותו באף מוזיאון. ראשית, המיצג הזה לא בדיוק מענג אסתטית, כך שגירוי חושים טוב אין פה. שנית, הוא פשוט גרוע ככלי להעברת המסר שנטען שהוא מעביר. צפיתי בקליפ לפני שנתקלתי בפירוש שנתן האמן למיצג. הוא לא גרם לי לחשוב על שריפת יהודים ולדעתי זאת לא תהיה האסוציאציה הראשונה שתעבור בראש של אף אחד שיצפה בקליפ הזה. לבסוף, לא זיהיתי אף מסר במה שכן ראיתי. פשוט מישהו שורף כתובת עם שם ה' המפורש עליה. זה לא עורר בי כעס או סלידה, כי אני לא מייחס אף חשיבות לשם ה' המפורש. זה בעיקר גרם לי למשוך בכתף באדישות. אדישות היא לא משהו שאמנות אמורה לעורר, אני חושב.

ההגנה היחידה על ערכו האמנותי של המיצג הזה שעוברת לי בראש היא שיתכן שכאשר צופים בכולו, ולא בכמה שניות מתוכו, יותר ברור מה המסר. אולי. לאור זה וברוח הרשומה הקודמת בבלוג, בוא נאמר שאני בטוח ב-70 אחוז בדעה שלמיצג הזה אין אף ערך אמנותי. זאת כמובן הערכה גסה שלא מתיימרת להיות מספר מדויק, כמו כל ההערכות האלו שיופיעו ברשומה הזאת. בכל מקרה, זאת לא וודאות גבוהה, אבל גם לא אחת זניחה.

סוגיה נוספת קשורה לנסיבות הספציפיות בהן המיצג הזה הגיע לתקשורת. זה קרה בעקבות ביקור של ילדי גן במשכן האמנות עין חרוד. אבא שילדיו נחשפו למיצג הזה התלונן על כך. מדבריו נראה שכאב הוא מעדיף לא לחשוף את ילדיו לתכנים שעלולים לגרום להם לטלטלה רגשית ונוגדת את מה שהוא מאמין שראוי שהם יחשפו אליו. הבחירה הזאת נלקחה ממנו על ידי המשכן לאמנות עין חרוד. לגבי זה, המשכן לאמנות מודה באשמה. בתגובה לעיתונות, המשכן טען שהחלק הזה במיצג היה אמור להיחתך ממה שהוצג לילדים והתנצל על כך שזה לא קרה בפועל.

זה המקום לומר משהו שכנראה לאו דווקא ברור מאליו, ואולי יעורר המון מחלוקת. לעתים קרובות, הורים מביעים ציפיה ודרישה לשליטה בתכנים שאליהם הילדים שלהם נחשפים בנסיבות בהן אני לא מזהה שום נימוק מתקבל על הדעת להיענות לדרישה שלהם. ועדיין, הדרישות האלו זוכות להיענות כמעט אוטומטית, ללא דיון וללא מחשבה על נסיבות המקרה הספציפי. עם זאת, במקרה הזה, הדרישה של האבא הזה נראית לי ראויה למענה. ביקור במוזיאון הוא בעיני פעילות העשרה, כך שהילדים מלכתחילה יכולים להסתדר בלעדיו. למעשה, זכרו שבעיני למיצג הזה אין ממש ערך אמנותי בעיני והחשיפה אליו בבירור זעזעה את הילדים. לכן, לחשוף אותו אליהם עשה רק רע. לאור הנסיבות האלו, התרעומת של האב הזה לגמרי במקומה. שוב, ברוח הרשומה הקודמת, אגיד שאני בטוח בדעה הזאת ב-70 אחוז.

סוגיה נוספת היא האיומים שנאלץ האמן לספוג. כאן אני חוזר שוב לדבר על מה שנראה לי ברור מאליו. לא אכפת לי כמה עמוק נפגעו רגשותיו של אדם כזה או אחר מצפיה בשם ה' המפורש נשרף או אפילו מהשמועה שזה קרה. אין שום הצדקה לאיים על חיי האמן שיצר את המיצג הזה, אפילו אם הוא היה אנטישמי עוכר ישראל נאו-נאצי, ויש כל סיבה שבעולם לחשוב שהוא לא קרוב בכלל למשהו כזה. אני מקווה שהמשטרה תטפל במאיימים האלו ותלמד אותם להפסיק להיות בריונים מצויים. לצערי, זאת כנראה תקווה שתתבדה, כי המשטרה גרועה בטיפול באיומים.

אפרופו המשטרה, היא זימנה את האמן לחקירה על פגיעה ברגשות דת ומסורת. אני נגד הפעולה הזאת משתי סיבות. בתור התחלה, אני חושב שזה מגוחך שקיימים חוקים שאוסרים על פגיעה ברגשות. בגלל החוקים האלו, המדינה, בתפקיד הגננת הלאומית, צריכה להשגיח בחצר ולהפריד בין הילדים הקטנים שנעלבו אחד מהשני. בחברה שבה יש לאנשים את חופש הביטוי, הדינמיקה יכולה להיות אחרת לגמרי. רעיון מובע, בחסות הזכות לחופש הביטוי. מי שנפגע ממנו יכול להשתמש באותה זכות בדיוק על מנת לבקר ולהוקיע אותו. בשום שלב הדין הפלילי לא מתערב. במקום הדינמיקה של מריבת ילדים בגן, חופש הביטוי מאפשר את הדינמיקה של ויכוח בין מבוגרים. קראו לי משוגע, אבל אני מעדיף את הדינמיקה הבוגרת הזאת, במקום את ההסתמכות על הגננת הלאומית. במקום מריבה בגן הילדים, לדיון ציבורי בחסות חופש הביטוי יש פוטנציאל להגיע לאמת כלשהי.

מעבר להעדפות האישיות שלי, יש גם טיעון נגד חוקים כאלו. הם מסיטים את מאזן הכוח בשיח הציבורי בהתבסס על קריטריון סובייקטיבי לגמרי. אמירה שצורבת את נימי נפשו של אדם אחד היא העובדה הסתמית של אדם אחר והתבטאות האפופה בהילה של חיוביות של אדם אחד היא החור השחור של חלחלה של אדם אחר. כדוגמאות לתופעה הזאת מחיי, הפסקתי לספור את כמות הפעמים בהם אמרתי לאנשים שאני אתאיסט וקיבלתי בתגובה קולות של זעזוע, כאילו מינימום טלטלתי להם למוות תינוק מול העיניים. חבר דתי, אחד מהסוג היותר הדיוטי (זאת לא שגיאת כתיב), התחלחל עד עמקי נשמתו כשראה בדירה שלי כפכף הפוך, עם הסוליה פונה השמיימה. עד שקלטתי איך הוא הרגיש בנושא, הוא הגיע לסף דמעות. איך מרגישים יהודים, דתיים ולא דתיים, כשהם שומעים מוסלמי מכריז שאל-אקצה שלהם? ומה עובר על מוסלמים שרואים ציור של מוחמד?

אפשר להמשיך עם הדוגמאות, מהיותר פעוטות ליותר חשובות. מכולם עולה שחוק שאוסר על פגיעה ברגשות הוא פרצה הקוראת לנעלב הסדרתי. קשה לסגור את הפינות ולטפל במקרי הקצה. האם נאסור על אנשי הר הבית לדבר על חופש הפולחן ליהודים בהר הבית, כי מוסלמים עלולים להיפגע מהרעיון שאל-אקצה לא רק שלהם? האם נאסור על אמנים לצייר כל ציור של מוחמד, כי מוסלמים ייפגעו? שתי הדוגמאות האלו נבחרו בכוונה. אני מניח שרוב, אולי רוב מוחץ, יחשבו שחיוני להיות מסוגל להתבטא בנושאים האלו בלי לחשוש לפגיעה ברגשות של דתיים, למרות שאנשים עלולים להיפגע ממה שיאמר. אני בטוח שיש דוגמאות דומות שיתאימו לאנשים שלא מתחברים לאף אחת משתי אלו.

המצב מחמיר כשמבינים שאין סיבה להסתבך עם זה במדינה כמו שלנו בה לחופש הביטוי יש תוקף חוקי. יש פתרון חלופי נהדר להפעלת זרועו של החוק. אלו יבטאו מה שהם רוצים ואלו יתבעו מהם את עלבונם. לא יתבעו זאת בבית המשפט, אלא בשיח הציבורי. נפגעתם? לא בעיה. אמרו לפוגע מה הוא עשה ובקשו ממנו להפסיק להיות דושבאג, בשוגג או במזיד, ולבדוק את עצמו.

כמה אני בטוח בדעה הזאת על חוקים נגד פגיעה ברגשות ועל החלופה להם? ובכן, אני רחוק מלהיות משפטן. אולי חוקים כאלו עובדים נהדר, מצליחים לסגור את כל הפינות הדרושות ועדיין מאפשר לדבר על נושאים שקריטי להיות מסוגל לדבר עליהם. אני בספק גדול שזה המצב, אבל זה לא ספק שמבוסס על חקירה עמוקה של חוקים כאלו בארץ ובחו"ל. ועדיין, לאור העובדה שחופש הביטוי הוא חלופה ראויה עבורם במדינה שלנו, בואו נגיד שאני בטוח בדעתי עליהם ב-65 אחוז. אני רחוק מוודאות, אבל נוטה בבירור לכיוון מסוים.

לבסוף, כיוון שהזכרתי את חופש הביטוי, הגיע הזמן לדבר על אחד השימושים היותר גרועים בו. לכולנו יש את חופש הביטוי במדינת ישראל. זה לא חופש בלתי מוגבל, אבל הוא בהחלט קיים. ועדיין, זה לא אומר שכל פלוץ בקרון רכבת צפוף הוא רעיון טוב. החופש להתבטא הוא לא החובה להתבטא והוא בוודאי גם לא פטור מביקורת על התבטאויות. שוב, ברוח הרשימה הקודמת, אומר שאני בטוח בדעה הזאת ב-99 אחוז. במקרה שלפנינו, וודאי, לאמן ששרף את שם ה' יש את החופש להתבטא, אך הוא והמשכן לאמנות עין חרוד לא יכולים להסתתר מביקורת מאחורי הוילון השקוף של חופש הביטוי. ועדיין, בתגובתו הראשונית לפרשה, המשכן לאמנות עין חרוד השתמש בחופש הביטוי כאילו הוא פטור מביקורת:

חופש הביטוי האמנותי הוא ערך עליון בחברה דמוקרטית, ויצירת אמנות בכללה משמשת כר נרחב להתייחסות, להתפעמות, להזדהות ולעתים גם לביקורת, להתנגדות ולהסתייגות. אנו עומדים מאחורי היצירה האמנותית והאוצרותית גם ביצירת האמנות הזו.

טיעונים כאלו, כאמור, לא עובדים.

נזק פוטנציאלי יש לאזן על ידי תועלת פוטנציאלית

כל זה משאיר אותי עם שאלה אמיתית על השולחן. אסיר מנסיבות המקרה את כל מה שנראה לי ברור מאליו ואשאיר רק איזה ליבה יותר מופשטת שאפשר לדבר עליה. בפרט, אניח שקהל של בגירים דתיים נחשפו למיצג וידאו במוזיאון שבו נשרפה כתובת עם שם ה' המפורש עליה. נניח שהם לא ידעו שהם עומדים להיחשף לזה לפני שנחשפו אליו, וגם מי שפירסם אותו לא בהכרח ידע שדתיים ייחשפו אליו, אבל ידע שיש סיכוי לא זניח שזה יקרה. בואו אפילו נאמר שבמקום בולט בכניסה למיצג יש התראה על התוכן שלו שמאפשרת לאנשים לבחור האם לצפות בו או לא. זה כל מה שנתון לנו. זה מצב עם יחסית מעט פרטים שמזקק ממה שקרה במשכן לאמנות עין חרוד מצב שלדעתי שווה לדבר עליו. בפרט, אני רוצה לדבר על שתי שאלות. האחת, האם זה אתי לפרסם את המיצג הזה? השניה, מה התגובה הדתית ה"נכונה" למיצג הזה?

אתחיל מהשאלה הראשונה. לצערי, צריך הקדמה מתודולוגית לפני שאתחיל לדבר עליה. ראשית, אני טיפוס די תועלתני כשמדובר באתיקה. בפישוט מסוים, זה אומר שאני מעדיף לחשוב על מאזן התועלת והנזק הפוטנציאליים של פעולה כמדד לאתיות שלה. שיקולים מהצורה "X פשוט לא מוסרי", שמכונים שיקולים דאונטולוגיים בעגה פילוסופית, לא משחקים אצלי תפקיד מרכזי בסוגיות אתיות. זה משהו שמי שקורא אותי צריך לדעת, כי יתכן שהוא לא יהיה תועלתן באותה מידה כמוני. שנית, כדי לחשוב על מאזן התועלת והנזק צריך איכשהו, ובכן, לאזן אותם. זה הרבה יותר קל כשאפשר לכמת את הנזק והתועלת. לעתים קרובות זה קשה, אבל כאן זה קשה שבעתיים. המצב שנתון לנו הוא די מופשט. לכן, אתמקד כאן בכיוון אליו ידחוף אותנו כל שיקול. אהיה נחרץ פחות לגבי השאלה כמה חזק הוא מושך אותנו לכיוון הזה, אם כי גם על זה אביע דעה.

לבסוף, כשאני שופט את האתיות של החלטה כמו זאת שהתקבלה בעין חרוד, אני מעדיף לא לשפוט את מה שקרה בפועל. במילים אחרות, אני מנסה לא לאזן בין התועלת והנזק שהתממשו בפועל. במקום, אני מעדיף לנסות להיכנס לנעליו, וכמובן לראשו, של מי שצריך להכריע לגבי ההחלטה הזאת ולעמוד על האתיות שלה מנקודת המבט הזאת. במילים אחרות, אני מעדיף לנסות להבין את מאזן התועלת הפוטנציאלית והנזק הפוטנציאלי על סמך מה שסביר לצפות שנדע לפני שקיבלנו את ההחלטה. זה נראה לי הוגן יותר. אם החלטה גרמה לשפע נזקים ואפס תועלת, היא עדיין יכולה להיות אתית לחלוטין כל עוד לא מתקבל על הדעת שמישהו יחשוב על הנזק הפוטנציאלי הזה מראש, למשל. מי שקיבל את ההחלטה הזאת לא מעל בתפקידו בעיני, במצב כזה.

עם כל ההקדמה המתודולוגית הזאת בראש, הגיע הזמן להפשיל שרוולים ולנסות להבין את מאזן התועלת והנזק הפוטנציאליים במקרה המופשט שתיארתי. במקרה הזה, היה סיכון, שאכן התממש, שאנשים ייפגעו מהחשיפה למיצג הזה. למיצג הזה היה פוטנציאל לפגוע להם ברגשות. למרות שהשתמשתי במילים כמו "עלבון" מוקדם יותר ברשומה, אני לא באמת חושב שזאת המילה המדויקת ביותר למה שחשים דתיים. זעזוע או חלחלה כנראה תופסים טוב יותר את אופי הפגיעה שמיצג כזה יעורר בדתיים.

פן לא אובן נכון, פגיעה ברגשות היא עדיין פגיעה. היא לא משהו שאפשר להזניח במאזן התועלת והנזק הפוטנציאליים. אם אתם תועלתנים כמוני, כדי שפרסום המיצג הזה יהיה אתי, התועלת הפוטנציאלית שלו צריכה לעלות על הנזק הפוטנציאלי שלו. עם זאת, חומרת הפציעה מצביעה על גודל התועלת. המיצג הזה לא גרם לחמישית מהצופים בו לא גרם לחמישית מהצופים בו לאבד יד או רגל ולא רוקן בהונאה את חשבונות הבנק של כל אדם שני שצפה בו. התועלת הדרושה כדי להצדיק אותו לא חייבת להיות גדולה כמו התועלת הדרושה להצדיק אותו אם הוא אכן היה עושה את אחד משני הדברים האלו.

כאן אנחנו מגיעים לצד השני של מאזן הנזק והתועלת הפוטנציאליים. מהי התועלת של המיצג? בתסריט המופשט שלי, בכוונה תיארתי במעורפל את תוכן המיצג. כל מה שאמרתי עליו הסתכם בזה ששרפו כתובת של שם ה' המפורש. האם פירוט התוכן שלו משנה משהו? אני חושב שכן. אין הרבה תועלת לעצם פירסום המיצג במוזיאון. זה בהחלט יאפשר לאמן לקבל תמיכה לתרגול באמנות ויפתח לו את האפשרות לרווח במוניטין ששמור לאנשים שהציגו מיצגים במוזיאון. ועדיין, אפילו אם סביר מראש לסבור שרק עשרה דתיים צפויים להזדעזע מהמיצג הזה, אני מתחיל לתהות האם התועלת הפוטנציאלית הזאת מספיקה. הערכת התועלת הפוטנציאלית של תוכן המיצג נהיית חשובה.

בואו נאמר שהמיצג זהה בתוכן שלו למה שאכן הוצג במשכן לאמנות עין חרוד. כמו שאמרתי למעלה, לדעתי אין למיצג הזה ערך אמנותי. גרוע מזה, לדעתי הוא לא מעביר באפקטיביות את המסר שהוא מבקש להעביר. האמן הסביר שהוא רצה "להביא לידי ביטוי את הקטע של שריפת יהודים" ואני לא יודע איך המסר הזה עובר. במקרה הזה, אני פשוט לא רואה את התועלת בשריפת שם ה' המפורש. ממילא, אני לא חושב שזה מיצג שאתי לפרסם. לאור הנימוקים שלי, מידת הוודאות שלי במסקנה הזאת קשורה בטבורה למידת הוודאות שלי בערכו האמנותי של המיצג. ראו את מה שכתבתי על זה למעלה.

זה לא אומר ששריפת שם ה' המפורש היא מעשה לא אתי תמיד. למשל, דמיינו שהאמן היה מנסה לעשות בדיוק את מה שהוא לא ניסה לעשות: פרובוקציה. למרות שיש לפרובוקציות מוניטין רע, הן שימושיות מאד ככלי להעברת מסר בצורה חדה שתיזכר שנים קדימה. דמיינו שהיה מדובר במיצג וידאו בו מופיע אדם ששורף כתובת עם שם ה' המפורש עליה בתוך מסגד אל-אקצה. הקליפ יסתיים בפריים עם שמות הנרצחים במעשי הלינץ' שקרו בזמן מאורעות תשפ"א ובסופה המילים "אל תתפרעו על זה".

אני כבר יכול לדמיין את הזעם שכזה מיצג יעורר. אני מניח שהתלונה העיקרית תהיה על ה"סימטריה", מילה שקיבלה משמעות חדשה לגמרי במהלך מאורעות תשפ"א. וכן, אין ספק שיש הבדלים עצומים בין איך שיהודים דתיים מגיבים לפגיעה ברגשות הדתיים שלהם לעומת איך שמוסלמים עושים זאת. מאורעות תשפ"א הן דוגמא חיה למה שקורה כשמערבבים קנאות דתית ולאומנות באותו סיר לחץ. יהודים מעדיפים את הרגשות הדתיים שלהם שרופים בצ'ולנט עם מנת קיגל בצד או במקרה של דתיים מהעדה שלי, לשרוף אותה עם קצת סחוג. הם הרבה פחות נוטים ממוסלמים להגיב באלימות.

עכשיו אחרי ששילמנו את חובנו לפוליטיקל קורקטנס, אפשר גם לדבר על הדמיון. בשני המקרים מדובר בפגיעה ברגשות של דתיים. ספציפית, מדובר בפגיעה ברגשות שזוכים לפריווילגיה שאני למשל לא יכול לטעון לה. אם הייתי פצפיסט ומישהו מדבר לידי על מלחמת העולם השניה, במסגרת דיון ציבורי לא יהיה מספיק לומר שעצם זה שאני פצפיסט מזכה אותי להגנה על האוזניים מדעות שפוגעות בי. אם הייתי קומוניסט ומישהו היה מדבר לידי על כישלון השיטה הקיבוצית, מעטים היו ממהרים להגן על זכותי להגנה על מוחי מפלישה של עובדות שפוגעות בי. אם הייתי אתאיסט עם חוסן נפשי ירוד, אף אחד לא היה ממהר לתמוך בי במאבקי בחב"דניקים ברכבת שצועקים "משיח מגיע מברוקלין" חדשות לבקרים.

ועדיין, אנשים רבים, בינם יש המון דתיים וגם מסורתיים וחילונים גמורים, מעניקים לרגשות של דתיים פריבילגיה מיוחדת. רבים מאיתנו שומרים להם את הזכות להגן על האוזניים שלהם. די בזה שיטענו שדבר מה פוגע בהם כדי שניכנע לדרישות שלהם. אין צורך בדיון בשאלה האם זאת דרישה סבירה, האם יש פתרונות חלופיים לפגיעה בהם או בשאלה השורשית ביותר, האם הדת שלהם נכונה. די שיטענו שפגעו ברגשותיהם. התופעה הביזארית הזאת מופיעה בקרב אותם אנשים בחיי שהגנו על העלק התקוממות עממית של ערביי ישראל בזמן מאורעות תשפ"א, כאילו לא היה מדובר בחבורת פורעים אלימה שלמה שהיא עשתה אין שום הצדקה שיכולה לעבוד.

המיצג ההיפותטי הזה שתיארתי מחדד את המסר הזה היטב. לדתיים לא מגיעה הגנה מיוחדת מפגיעה ברגשות. כן, הוא פרובוקטיבי. כן, הוא משווה בין שני דברים שאין בינם דמיון מושלם. עם זאת, יש בינם משהו משותף, העצבים הרגישים של מוסלמים ויהודים דתיים בכל מה שנוגע לדת שלהם. להצביע על המשותף, במיוחד על ידי פרובוקציה, לגמרי יעביר מסר חשוב: רגשות דתיים לא זכאיים ליותר הגנה מרגשות של פצפיסטים, קומוניסטים, אתאיסטים או של האוחזים בכל דעה אחרת. עצם הדתיות שלהם לא מקנה להם אף מעמד מוגן יותר. יותר מזה, הפרובוקציה, הפגיעה ברגשות, היא חלק אינטגרלי מהאפקטיביות של העברת המסר, ממה שיכול לאפשר לו "לשקוע" היטב בלב מי שחושב שכן, לדעות דתיות מגיעה ההגנה הזאת. לכן, הנזק הפוטנציאלי שלה מאוזן לחלוטין. לפרסם כזה מיצג יהיה לגמרי אתי.

פריבילגים מדברים?

ועדיין, יש מי שחושב אחרת. אני חושב שהפריבילגיה הזאת של רגשות דתיים היתה מאחורי התגובות של שני פוליטיקאים לסערת המיצג בעין חרוד, בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר. בתגובות שלהם לסערה הזאת, שניהם פשוט השאירו מקום ריק איפה שהיה אמור להיות טיעון נגד המיצג הזה. במקום, הם הדגישו שהם ודתיים רבים נפגעו ממנו. ההסבר הריאלי ביותר בעיני להתנהגות הזאת הוא שהם רואים ברגשות שלהם משהו שצריך להינות מההגנה הפריבילגית שתיארתי לעיל. שוב, ברוח הרשומה הקודמת, אגיד שאני בטוח בזה ב-65 אחוז. לא וודאות גבוהה, כי אני לא יודע כליות ולב ובידיי רק מובאות מתוך מה שסמוטריץ' ובן גביר אמרו, אבל מספיק כדי שיהיה על מה לדבר.

אתחיל מסמוטריץ'. הוא טען במכתב ליועץ המשפטי לממשלה מנחם מנדלבליט כי

מיום אל יום ׳האומנות׳ הנאורה יורדת מדחי אל דחי עד ההדיוטה התחתונה תוך שהיא מבזה את קודשי ישראל, פוגעת ברגשות של מיליוני יהודים בארץ ומחוצה לה והכל בשם ׳חופש האומנות והביטוי'.

אולי רמתה של האמנות, הנאורה וגם הלא-נאורה, מידרדרת אל פני תהום. אולי היא מבזה את קודשי ישראל ופוגעת ברגשות של מיליוני יהודים בארץ ומחוצה לה. מדוע זה משנה? מה המסקנה שסמוטריץ' מוציא מכל זה? נפגעתי, הוא אומר, והרבה אנשים נפגעו יחד איתי, ולכן מה? מה המסקנה?

ובכן, סמוטריץ' אמר במכתבו שהוא

דורש כי תפתח חקירה ויוגש כתב אישום כנגד האחראים במשכן לאומנויות הבמה כמו גם כנגד המציג גרגורי אבו בעבירה על סעיף 173 ׳פגיעה ברגשי דת׳ לחוק העונשין.

בגדול, הוא רוצה שהמדינה תהיה הגננת שלו ותעניש את הילד שפגע ברגשותיו. כאמור לעיל, בעיני זה בזבוז מטופש של זמן ואני מעדיף לדבר על דברים כמו מבוגרים. אני קורא את סמוטריץ' כבן אדם מבוגר שעושה את המקבילה ה"בוגרת" של להתפתל על הרצפה בצרחות עד שהגננת תבוא ותעניש את הילד שקרא לו בשמות. כן, אחלה אצל ילדים, אבל אנחנו מבוגרים. אנחנו מסוגלים לשאול את עצמנו אם זאת באמת התגובה הנכונה.

מאחורי מה שסמוטריץ' אמר בשני הציטוטים האלו אני חושב שנמצאת הפריבילגיה של רגשות דתיים. הוא לא טורח עם טיעונים. הוא לא מנסה לנתח את ערכו של המיצג שזכה לבמה במשכן לאמנות עין חרוד. הוא פשוט דורש שמשהו יעשה לגבי המיצג הזה, כי הוא ו"מיליוני דתיים" נפגעו.

טיעון הרבה יותר טוב נתן איתמר בן גביר:

אם היה מדובר במוחמד, הייתה פורצת אינתיפאדה במדינת ישראל וכל העולם היה מזדעזע, אבל כשמדובר באלוקי ישראל כולם שותקים. צריכים להסיר את מיצג החרפה המזוויע הזה, לפני שתפרוץ מהומה ובנוסף, להפסיק לאלתר כל תקצוב ממשלתי למי שפוגע בקודשי ישראל וברגשותיו של העם היהודי המאמין.

הוא לחלוטין צודק בתחילת דבריו. מוסלמים מגיבים באלימות לפגיעה ברגשות שלהם ובמדינות רבות במערב, ואני גם בטוח שבמדינת ישראל, יש היסוס מסוים לבקר אותם מחשש לתגובה אלימה. וודאי, לא כל המוסלמים מגיבים כך, ואני בטוח שרבים מהם מצטרפים לאלו שמגנים את האלימות הזאת. עכשיו שהחזרתי עוד חוב לפוליטיקל קורקטנס, אני חושב שאפשר לדבר על התופעה עצמה. מספיק מוסלמים יצאו להפגין באלימות ברחובות אחרי שהתפרסמו הקריקטורות של מוחמד בדנמרק ב-2006. כמובן, כולנו חווינו לאחרונה את מה שקרה כשעץ במסגד אל-אקצה נשרף. קיבלנו את מאורעות תשפ"א. מהומות ברחובות כאילו אין חוק במדינה, לרבות מעשי לינץ' ברחובות והטלת בקבוקי תבערה על בתי מגורים. ההצדקה היחידה שהיתה להם היתה "נפגעו רגשותיי הדתיים" בתוספת מנה גדושה של לאומנות פלסטינית. אחכה לתגובות מאלו שידרשו ממני להחזיר חוב קטן נוסף לפוליטיקל קורקטנס וידרשו שאזכיר את הפורעים היהודים.

הבעיה עם הטיעון של בן גביר היא שהוא סיפק טיעון נגד הדבר הלא נכון. הוא תוקף את האנשים שעשו את המעשה, לא את המעשים עצמם. נניח שהמשכן לאמנות עין חרוד לא היה מוכן לפרסם יצירה בה שורפים את שמו של מוחמד או של ישו. נניח שהם פרסמו מיצג שפגע במי שהם חשבו שלא יערוף להם את הראש, היהודים, כי זה בטוח יותר. נניח שהם לא יעמדו על עיקרון חופש הביטוי ויגוננו עליו בפומבי, כשמדובר במיצג שבו נשרף איזה אייקון מוסלמי או אייקון ערבי. נניח שכל זה נכון. עדיין יש סוגיה על השולחן שלא זוכה למענה. האם היה אתי לפרסם את המיצג שהם פרסמו או לא? בן גביר לא מספק טיעון בעניין. כאמור, לדעתי זה בגלל שהוא לא חושב שהוא צריך. לדעתי הוא פשוט רגיל לפריבילגיה ששמורה לדתיים, לומר שפגעו בו ולצפות שזה יספיק, שזה יתפקד כטיעון מחץ שמביס הכל.

מעבר לזה, בן גביר מסתכן בשימוש בסטנדרט כפול. קשה לי לראות איך הוא יכול לשמור ליהודים בלבד את ההגנה הפריבילגית על הרגשות הדתיים בלי לתת אותה למוסלמים. אם הוא לא מסוגל להעמיד את הדעות האתיות שלו על הבסיס האיתן של נימוקים מתקבלים על הדעת, הוא יתנהג כצבוע אם ידרוש ממוסלמים לעמוד בסטנדרט הזה. אם יש להם את הפטור הזה, הרי שהם הלכו כברת דרך מאסיבית להצדקת פרעות תשפ"א. האם בן גביר ניסה לעזור להם להצדיק את מאורעות תשפ"א? אני בטוח שזאת לא היתה הכוונה שלו, אבל במעשים שלו, נראה לי שזה מה שהוא עשה. הוא נתן להם תחמושת אינטלקטואלית. אירונית, אדם שמבקר צבועים כנראה נוהג בסטנדרט כפול שיספק תחמושת אתית לאנשים שטבחו בעוברי אורח ברחוב.

כמה בטוח אני במסקנה הזאת? לא הרבה. היא מתבססת בעיקר על העובדה שאני לא מצליח לחשוב על נימוק מתקבל על הדעת לתת ליהודים דתיים את ההגנה הפריבילגית על הרגשות שלהם, אבל לא לבני דתות אחרות ובפרט מוסלמים. ספק בעיני שיהיה להם אחד שלא ישען בכבדות על הרעיון שהדת היהודית נכונה, טענה שהם לא יצליחו לבסס. עם זאת, יש להכיר בזה שהדמיון שלי מוגבל. אני חילוני אתאיסט. כן, הייתי דתי לפני יותר מעשר שנים. אחרי כל כך הרבה זמן כאתאיסט, לא יפתיע אותי אם אפספס איזה טיעון מחץ דתי, אחד שלא נשען על נונסנס בלתי אפשרי לביסוס כמו "הדת היהודית נכונה". אולי לבן גביר בפרט ולדתיים בכלל יש איזה טיעון טוב שמראה שזה בדיוק מה שצריך לעשות. לאור זה, בואו נאמר שאני בטוח במסקנה הזאת ב-70 אחוז.

לבסוף, הסיפא של בן גביר דורשת התייחסות בפני עצמה. הוא קורא לעצור את התקציב של מי שפוגע ברגשותיו וברגשות ציבור המאמינים באלוהים. ובכן, אין לי דעה חזקה על האם רצוי או לא רצוי לתקצב ממשלתי לאמנים ומוסדות אמנות. ממילא, אם ציבור מספיק גדול של אנשים חושב שאין למוסד הזה ערך, אפשר לא לתקצב אותו, בלי שארים קול במחאה. עם זאת, מה שבטוח הוא שאין שום סיבה להחליט שבגלל מעשה אחד, גם אם חושבים שהוא פסול לגמרי כי הוא פגע ברגשותיהם של מלא אנשים, עוצרים תקציב למוסד שכנראה משמש להמון דברים שונים. למה לא להסתכל על כל מה שעושה המוסד הזה ולשאול את עצמנו האם במצטבר רבה התועלת שלו על הנזק שהמיצג האחד הזה עשה? למה לא לבדוק אם זאת עגבניה רקובה אחת בתוך שקית של עגבניות או שקית שלמה של עגבניות מלאות עובש?

השורה התחתונה היא שבשני חלקי התגובה שלו בן גביר נשמע לי כמו ילד בגן. הוא כמו ילד בגן שרמי קרא לו מכוער. הוא התלונן לגננת שרמי היה נחמד לצחי, למרות שגם צחי מכוער, ואז הכריז שכל ילד שמעליב ילדים לא אמור לקבל ארוחת צהרים. הגננת בצדק תתעלם מבן גביר ותחשוב על מה שחשוב באמת: מה בדיוק רמי עשה, מדוע זה פסול, ואיך לתקן את ההתנהגות שלו, אם צריך? במקרה של גן הילדים, התשובה ברורה. התפקיד שלה הוא, בין השאר, להכין את הילדים שבאחריותה להתנהלות נאותה בחברה, ולהעליב אנשים יקשה על רמי להשתלב בה. התיקון יכול לקחת את הצורה של ענישה או דיבור על לבו של רמי.

שאלה מקבילה קיימת במקרה שלנו. מה בדיוק עשה האמן ומשכן האמנות עין חרוד, מדוע זה פסול ואיך לתקן את ההתנהגות שלו? בכל הקשור לפרסום המיצג, בן גביר וסמוטריץ' לא מסבירים מדוע הוא פסול וכל שכן לא עונים על השאלה איך לתקן את ההתנהגות הזאת. הם מתמקדים בהבעת הפגיעה ברגשות שהם הרגישו, אבל לא מסבירים למה זה משנה, אתית, שהם נפגעו. מניסיוני, הם לא לבד. חוויתי דתיים רבים שומרים לעצמם את הפריבילגיה הזאת.

זה לא חייב להיות כך. אפשר לבנות טיעון שמראה שפירסום המיצג הזה לא היה אתי. עשיתי את זה בעצמי. כן, זה דורש יותר עבודה. לא, זה לא קל. לא, זה לא יהיה טיעון מחץ שקוטל כל שמץ של ספק והודף כל שביב של ביקורת. לא, זה לא ירגיש טוב כמו לפרוק את הזעם במהירות של מכת ברק בפייסבוק. זה יעורר הרבה פחות את הרגש ויפעיל הרבה יותר את השכל. ועדיין, התוצאה בסוף יכולה להיות מועילה יותר. אני הפקתי טיעון חזק דיו בשביל לפחות להתחיל איתו דיון ציבורי בריא בנושא.

זה מחזיר אותי לשאלה שעדיין לא עניתי עליה. מה צריכה להיות התגובה הדתית למיצג הזה? התשובה נראית לי ברורה. די להסתתרות מאחורי הפריבילגיה לרגשות דתיים. עדיף לפתח חוסן רגשי ויכולת אינטלקטואלית. אם הם יתנהגו כמו ילדים שעומדים על עלבונם, הם מסתכנים בשמיטת הקרקע מביקורת לגיטימית על בני דתות אחרות שגם הם יעמדו על עלבונם. החלופה מזמינה כל כך יותר. עדיף להתנהג כמו בוגרים עם ראש על הכתפיים, שיודעים לדחות סיפוקים, להתעמת עם הרגשות שלהם, להחצין אותם בצורה בריאה ולבנות טיעון ברור נגד מה שפגע בהם, טיעון שאפשר לנעוץ בו שיניים. הבחירה היא בין להתנהג כמו ילדים ובין להתנהג כמו בוגרים עם שכל. למה לא להתנהג כמו מבוגרים?