ניסויים על בעלי חיים הם נושא טעון בו המחלוקת רבה והדעות רבות ניואנסים. ניתן לחלק את בעלי הדעה בדיון לשני צדדים, עם הסייג הברור שהחלוקה הזאת פשטנית. בצד אחד של המתרס נמצאים אלו שלא מוכנים לתת ידם לניסויים על בעלי חיים, כשחלק גדול מאלו שאני מכיר מגבילים את ההתנגדות שלהם רק לניסויים על בעלי חיים שמסוגלים לחוש כאב פיזי. האנשים בצד השני של המתרס סוברים שניסויים על בעלי חיים צריכים להתבצע ושהמצב הנוכחי, בו ניסויים כאלו מותרים על פי חוק, צריך להמשיך.
אני תומך בהמשך הניסויים על בעלי חיים. כמו כמעט כל דעה שיש על נושא חברתי, הדעה שלי גובשה על ידי שני סוגי מידע. הראשון הוא התפיסה המוסרית שלי, שהיא בסופו של דבר תוצר של העצמי הסובייקטיבי שלי, מה שעברתי לאורך חיי ומה שהוביל אותי לשלב הנוכחי בחיי. השני הוא המציאות. כשאני מגבש את הדעה שלי על המוסריות של דבר מה, אני עושה זאת על סמך מה שאני יודע על המציאות של אותו דבר. מאחר והתפיסה המוסרית היא סובייקטיבית לגמרי, שני אנשים יכולים להסתכל על אותה מציאות ולגבש דעות מוסריות שונות. אין לי בעיה עם זה. הבעיה שלי מתחילה כשהמציאות מעוותת על ידי אחד הצדדים בדיון.
בעבר הלא רחוק, השקעתי זמן ומאמץ בפירסום כמה מקרים בהם המציאות עוותה, בזדון או בשוגג, על ידי מתנגדים לניסויים בבעלי חיים. זה לא אומר שהצד "שלי" כולו פרחים ושושנים. הוא לא. לפני כשנה פורסמה ברשת הרצאה הכי חשובה שאשמע אי פעם, מאת גארי יורופסקי. ההרצאה היתה מאד פופולרית ועוררה דיונים רבים בין פעילי זכויות בעלי חיים (זב"ח) ויריביהם ברחבי הרשת, בין השאר על ניסויים בבעלי חיים. במהלך הדיונים האלו ראיתי איך אנשים שאני מכיר, חלקם טבעונים, חלקם מתנגדים לניסויים על בעלי חיים וחלקם שניהם, זכו ליחס מבזה. חלק מהיריבים שלהם לא היו סרקסטיים בלבד, משהו שאני בסדר גמור איתו. הם האשימו אותם בחברות בכת או דת שחרטה על דגלה טבעונות או התנגדות לניסויים על בעלי חיים.
ברור לי שמעט מאד טבעונים ואחוז זעום מהמתנגדים לניסויים על בעלי חיים פוקדים את כנסיית גארי יורופסקי ומקריבים מנחת טופו על מזבח האל סינגר. רובם גם בטח לא שרים שירי הלל לצ'רלס פטרסון בבית הכנסת של הקופים המשוחררים על שם הקדוש גארי פרנציון ולא עוטים כל בוקר תפילין שהוכנו מרצועות סייטן על פי המסורת שהתקבלה במעמד הר סויה מהנביא הקדוש טום רייגן. רובם הם אנשים רגילים, וגם אם הם מתנהגים בצורה עדרית לפעמים – ומי לא? – זה לא אומר שהם חברי דת או אנשי כת. זאת לא ביקורת טובה או נכונה עובדתית נגדם ובעיני גם לא אחת הוגנת. שני הצדדים בדיון הזה צריכים להקפיד יותר שביקורת עובדתית תהיה נאמנה יותר לראיות.
כל זה מוביל אותי לנושא המאמר שלי. גם הוא דן רק בסוג המידע השני – המציאות של תחום החלופות לניסויים בבעלי חיים. האם יש כאלו? כמה טובות הן? זה לא נושא ערכי. הסובייקטיביות שלנו בנושא ניסויים על בעלי חיים לא צריכה לשנות את התשובה על השאלות הללו למי שלוקח מבט על ספרות המחקר בנושא. זה נושא בו העובדות מדברות בשם עצמן. שני הצדדים צריכים להסתכל על אותן עובדות ולגבש החלטה מוסרית על פי נטיות ליבם הסובייקטיביות.
בכלליות, חוקרים שמבצעים ניסויים על בעלי חיים הם לא שמוקים. הם לא פראי אדם סדיסטיים שנהנים לחתוך בבשר החי של חיה מפרפרת ולצפות בחיים עוזבים אותה כשגופה הופך לרפה. הם לא מנתחים חיות בחדוות מענים ולא כותבים חמשירים על כל נתז דם וזרזיף אדמדם שמתעופף בחלל החדר. הם אנשים רגילים. כשתשאלו אותם למה הם ביצעו ניסוי על חיות, ועשיתי זאת, הם יגידו לכם שהניסויים בוצעו בניסיון לחקור משהו ולהרחיב את הידע הקולקטיבי שלנו בתחום מסוים. האם החיות היו הכרחיות? האם לא היתה דרך אחרת לעשות את הניסויים הללו? לא אתן כאן תשובה מלאה. הסיבה לכך תתבהר בהמשך.
בלי גינונים נוספים, אתחיל. להמשך הקריאה "מורה נבוכים לחלופות לניסויים בבעלי חיים"
