השבוע מרבית האוכלוסיה היהודית, כולל אני, ציינה את יום הזיכרון לשואה ולגבורה. כחברה התייחדנו עם זיכרון זוועות מחנות העבודה ומחנות ההשמדה וחיבקנו, מטאפורית לכל הפחות, את ניצולי השואה שעוד איתנו. את היום הזה ואת הרגש שהוא מעורר בחר משה רט, דוקטורנט לפילוסופיה באוניברסיטת בר-אילן, לנצל לצרכי דמגוגיה רדודה לטובת הדת היהודית. הוא פירסם מאמר הפורט על גיטרת הרגש שמלווה את היום הזה בניסיון להפיק ממנו לחן מלנכולי לשיר הידוע "אני מאמין".
הטענה העיקרית של רט מופיעה כבר בכותרת: "מי שמזלזל בתנ"ך ובמסורת, שלא יתפלא לפגוש בהכחשת שואה". רט סבור שמתוך הסתכלות על היחס שמקבלים סיפורי התנ"ך אפשר ללמוד על העתיד הצפוי למקומה של השואה בתודעה הציבורית. לדברי רט, עם ישראל השקיע מאמץ כביר לתעד ולשמר את זיכרון יציאת מצרים. למרות זאת, ארכיאולוגים מתייחסים ליציאת מצרים כאל מיתוס. רט חותם את הטיעון שלו במילים הבאות:
עם שמתייחס בזלזול ובספקנות למסורת אבותיו ולמורשת העתיקה שלו, אל יופתע כשאחרים מתייחסים בצורה דומה גם לאירועים קצת יותר קרובים, כמו השואה. וכי איזו "זכות" יש לשואה יותר מליציאת מצרים? שיש עדיין ניצולים משם? – עוד כמה שנים לא יהיו. שיש תמונות? – הצחקתם אותנו, זה כולה פוטושופ. שיש עדויות מוקלטות? – נו, כמה סיפורי סבתא של זקנים סניליים. שלא הגיוני שהיה משהו כמו יציאת מצרים? – אה, והשואה זה ממש הגיוני ושפוי. במלים אחרות, כל מי ששותף להכחשת התנ"ך, סולל את הדרך לרווחה בפני מכחישי השואה.
רק אם נבין שלמסורת האבות ולזיכרון הלאומי יש משקל חשוב בהרבה מזה של כוהני האקדמיה, נוכל לקוות לשמר את זיכרון העבר שלנו, כפי שעשינו באלפי השנים האחרונות.
הטיעון של רט הוא לא יותר מכשל "נכונות על ידי קרבה" עם אלמנט הפחדה. להמשך הקריאה "רוכבים על השואה: דמגוגיה יהודית-דתית על חשבון השואה"
//