איך למדתי להפסיק לדאוג ולאהוב את המקריות

לאחרונה, עבודות בניה מחוץ לחלון הדירה שלי אילצו אותי לחפש מקום שקט ורגוע ללמוד בו. רוטן כמו סטודנט טיפוסי, שוטטתי קרוב לשעה בקמפוס של אוניברסיטת תל אביב בחיפוש אחר מה שחשבתי עליו כאל דוראדו האישי שלי. לא מצאתי אותו. מסתבר שהקמפוס של אוניברסיטת תל אביב די סגור בתקופת החגים. הספריות לא פועלות, רוב הבניינים סגורים ובבניינים שנותרו פתוחים חדרי הסטודנטים נעולים. למעשה, כל הקמפוס נראה כמו ספינת רפאים. מתחם ענק שנראה שוקק חיים בכל יום אחר בשנה, נראה השבוע כמו מדבר סהרה של האקדמיה הישראלית.

התחלתי את החיפוש שלי מלא מוטיבציה בבניין בית הספר למתמטיקה וסיימתי אותו מלא בתסכול באותו מקום. מיואש, פניתי לחזור אל הדירה הרועשת שלי כשפתאום הופיעה מולי חברה ישנה מימיי כסטודנט לביולוגיה. היא הלכה לקנות לעצמה קפה של בוקר לפני שתתחיל עוד יום של עבודת מעבדה. ישבנו לשיחת "מה קורה?" קצרה. שנינו שמחנו לראות אחד את השני. גם שמחנו לדחות את הקץ – אני את השיבה לדירה הרועשת שלי, היא את עבודת המעבדה שלה.

לכל הדעות המפגש הזה היה מקרי לחלוטין. כשחשבתי עליו מאוחר יותר, המחשבות שלי נעו לרוב בין נוסטלגיה כללית לתואר הראשון בביולוגיה לחוויות הספציפיות שחוויתי אז עם החברה הזאת וחבורת הסטודנטים שהסתובבנו איתה. לרוב. מדי פעם, הפדנט חסר התקנה שבתוכי לקח את המושכות ותהה לגבי טבעו של המפגש הזה. הוא היה מקרי לחלוטין, אבל מה בעצם זה אומר? בהרבה הקשרים אנחנו אומרים על אירוע שהוא "מקרי" או שהוא קרה "במקרה" או ש"יד המקרה" הוציאה אותו לפועל. למה אנחנו מתכוונים? להמשך הקריאה "איך למדתי להפסיק לדאוג ולאהוב את המקריות"