אם אין מדע, אין תורה: איך רבנים עם כוונות טובות עלולים לרצוח את היהדות

עברו הרבה מים בים מאז שפרסמתי כאן משהו. לימודים עמוסים ומחסום כתיבה מעצבן הם שילוב גרוע כמעט כמו ג'חנון עם שוקולד. הגיע הזמן לנער את האבק מהבלוג ולהחזיר עטרה ליושנה. או לפחות, לכתוב משהו בתקווה שאוהב את מה שייצא לי מהמקלדת.

אני קורא הרבה לאחרונה על התנ"ך מנקודת מבט דתית. חזרתי וקראתי את ספרו של הרב אמנון בזק "עד היום הזה". אולי אכתוב עליו משהו בעתיד. דרכו הגעתי שוב לכתבי הרב מרדכי ברויאר. ברויאר כבר לא איתנו עוד, אבל כתביו נוטפי הפתוס מדברים בשמו בקול רם וברור. גם ברויאר וגם בזק מחויבים לאותו פרויקט: הם מנסים להתמודד עם התופעות הספרותיות הייחודיות בתורה מנקודת מבט דתית.

על איזה תופעות מדובר? להמשך הקריאה "אם אין מדע, אין תורה: איך רבנים עם כוונות טובות עלולים לרצוח את היהדות"

למה אני אוהב פילוסופיה בחיים שלי

אתם מוזמנים לעקוב אחריי בפייסבוק האישי שלי.

אני מרגיש שפילוסופיה העשירה לי את החיים. היא עזרה לי להבין בצורה יותר עמוקה כל מיני נושאים נקודתיים. יותר מזה, הניסיון שלי איתה סיפק לי שפע של כלי ניתוח ועזרי חשיבה, שאפשר ליישם אפילו במצבים יומיומיים בחיים. שום דבר לא מענג יותר מלנצח את אחותך בויכוח על שטיפת כלים בעזרת החיפושית בקופסה, הניסוי המחשבתי המפורסם של הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין.

זה לא הכל. לא תמיד קל לקרוא פילוסופיה, אבל בסוף אני מקבל תחושת סיפוק מענגת. פילוסופיה היא שדה קרב של אינטואיציות. מאמר פילוסופי טיפוסי מתחיל עם האינטואיציות הבסיסיות שלנו, או עם כמה גישות פילוסופיות, ומעמת אותן אחת עם השניה, עם המציאות ועם ההיגיון הקר. אינטואיציה אחת משופדת על כידון לוגי. אחרת נופלת טרף לניסוי מחשבתי מחוכם. שלישית מתגלה כבעלת ניסוח חלש, לא ספציפי מספיק. יש משהו מאד מענג בקרב האינטואיציות הזה. לפעמים לא ברור איזה צד ניצח בקרב, והרבה פעמים הקרב רק גורם לסוף המלחמה להיראות הרבה יותר רחוקה. ועדיין, הקרב עצמו נותן תובנות מגרות, כאלו שכיף לנעוץ בהם שיניים ולמלא בהן את הראש.

מה הערך של סנטימנטים כשהם לא מגובים בדוגמאות? להמשך הקריאה "למה אני אוהב פילוסופיה בחיים שלי"

תיאולוגיה יוצרת מציאות: משה רט על דברים שמדענים מניחים (חלק א)

אתם מוזמנים לעקוב אחרי מעללי בפייסבוק האישי שלי

פתגם אינטרנט ידוע אומר "לעולם אל תתווכחו עם טיפש. הוא יוריד אתכם לרמה שלו ויביס אתכם בזכות ניסיונו". משה רט מדגים שטיפשים הם לא היחידים שמשתמשים בטקטיקה הזאת. רט, דוקטורנט לפילוסופיה באוניברסיטת בר-אילן, רחוק מלהיות טיפש. להפך. אני מתרשם שהוא מאד חכם. ועדיין, יש מוטיב חוזר בניסיונותיו לגונן על הדת היהודית מאימת המציאות. שלל ההתפתלויות, עיקומי המציאות והטיעונים הקוסמטיים שלו מנסים להציג את המחלוקת בין הדת היהודית למציאות כמחלוקת בין שני סטים של הנחות יסוד פילוסופיות, למרות שבפועל היא ממש לא כזאת. כיניתי את הטקטיקה הזאת בעבר אד פילוסופיום.

לאחרונה הוא פירסם סדרה בת שלושה מאמרים תחת הכותרת "דברים שמדענים מניחים". הסדרה היא הדגמה מעולה לאד פילוסופיום שיטתי. במקום להעלות את קרנה של הדת, רט מנסה לשנמך את מעמד המדע אל התהום המעמדי של הדת שלו. במילים שלו:

כל מי שלמד קצת פילוסופיה של המדע, יודע היטב [… ש]גם המדע, כמו כל השקפה וגישה שהיא, מבוסס על אמונה – אמונה באמיתותן של אותן הנחות, שעליהן הוא נשען. בכך אין הוא שונה באופן מהותי מאמונות, דתות ופילוסופיות שונות, המבוססות גם הן על אקסיומות בלתי מוכחות.

רט לא מסתפק רק בזה. לאורך הסדרה הוא גם מתיימר להראות שהנחות היסוד של המדע מובילות לכמה השלכות לא נעימות למדע. בלי יותר מדי ברברת, אתחיל לפרק את הטיעונים העיקריים של רט בסדרה משלי, בת שני חלקים. החלק הזה יעסוק במאמר השני והשלישי בסדרה של רט. החלק הבא יעסוק במאמר הראשון שלו. אלא אם כן נאמר אחרת, כל הציטוטים לקוחים מדברי רט עצמו. להמשך הקריאה "תיאולוגיה יוצרת מציאות: משה רט על דברים שמדענים מניחים (חלק א)"

אברהם משחק בטעויות: מהאבולוציה של ההפרכה לעיקרון ההכבדה (הקדמה וחלק א)

תודה למתן הולצר על שלל שיחות פרודוקטיביות לאורך השנים האחרונות בנושאים הקשורים לסדרה הזאת.

תוכן העניינים של הסדרה

הקדמה

שון קונרי הוא אחד השחקנים האהובים עלי. אלמלא היה סקוטי, יכולת המשחק שלו היתה ראיה ישירה לקיומו של אלוהים. כשקראתי בפעם הראשונה את הספר "אלוהים משחק בקוביות" של הרב ד"ר מיכאל אברהם קפצו לי לראש שתי דמויות שהוא גילם, ג'יימס בונד ו-וויליאם מבסקרוויל. ג'יימס בונד הוא גברבר שרמנטי ורודף שמלות עם עולם ערכים מעוות, בו לא ברור אם שלום הממלכה הבריטית קודם לסקס או להפך. הוא נאבק בארכי-נבלים כמו יוריק גולדפינגר ולא מתבייש להתגרות בהם. כוויליאם מבסקרוויל, גיבור הסרט (והספר) "שם הורד", קונרי לבש גלימת נזירים ותיפקד כמעין שרלוק הולמס של ימי הביניים. הוא פותר סדרת רציחות במנזר ונאבק באמונות התפלות של חבריו לאמונה על ידי הפעלת לוגיקה קרה וחשיבה רציונלית.

מה הקשר בין "אלוהים משחק בקוביות" ושון קונרי? בספר הזה מיכאל אברהם מקדם את מה שהוא מכנה "בריאתנות שפויה", גישה דתית להבנת תיאוריית האבולוציה שנמצאת בין הפונדמנטליזם האבולוציוני והדוגמטיות של מכחישי האבולוציה. על ידי הפרדה בין הפן הפילוסופי של הדיון וממצאי המדע, אברהם מנסה להראות שהביולוגיה האבולוציונית לכל הפחות לא אומרת דבר על קיומו של אלוהים. למעשה, הוא סבור שהיא דווקא מספקת סיבה טובה להאמין באלוהים.

אברהם מציג בספרו שתי דמויות שדי דומות לוויליאם מבסקרוויל וג'יימס בונד של קונרי. הראשונה נראית רציונלית, בעלת טיעונים תקפים ובדיקת עובדות איתנה. היא לא מהססת לצאת נגד הלך הרוחות בזרם האורתודוקסי, אם לשם המציאות מובילה. היא הוויליאם מבסקרויל של אברהם. השניה היא סוכן בשירות הוד אלוהיותו שלא מתבייש לרדות באלו שיוצאים נגד האלוהים ולהתגרות בהם על ימין ועל שמאל. הוא שנון, או לפחות מנסה להיות, והרבה יותר פולמי. זה הג'יימס בונד של אברהם.

הדמות הראשונה התפוגגה כשקלטתי שאברהם מנסה לעוור עם מושגים. הוא עושה שימוש חופשי במושגים פילוסופיים ומדעיים בצורה שלא תרשים את מי שבקי בחומר. בנוסף, במקום להיות חלוץ אורתודוקסי שיוציא אותה מקיבוע, הוא מתגלה שוב ושוב כאדם שממחזר טיעונים דתיים מוכרים עם מעט מאד חידוש. כרגיל, הוא כנראה הקרבן הראשון של עצמו. לכל הפחות, הוא נראה לי כן בטעותו. הדמות השניה לא התפוגגה. היא לא נראית פיקציה. הספר הזה נכתב בטון יומרני מאד. לא ברור למה, לאור איכות התוכן שלו.

זאת טענה מאד רצינית שדורשת ביסוס מעמיק, ולכן החלטתי לכתוב סדרת מאמרים כמענה ל"אלוהים משחק בקוביות" של אברהם. אני לא מתכוון להשתמש בסדרה הזאת רק כמענה לספר של אברהם. זה לא פרודוקטיבי בעיני. הספר של אברהם הוא בשבילי הזדמנות לסקר נושאים שרציתי לכתוב עליהם כבר זמן רב, אבל לא היתה לי הזדמנות לעשות זאת. לכן, בשם האינפורמטיביות, המאמרים בסדרה הזאת מדי פעם יחרגו מהדרוש כדי לענות לאברהם.

תהנו מהסדרה! להמשך הקריאה "אברהם משחק בטעויות: מהאבולוציה של ההפרכה לעיקרון ההכבדה (הקדמה וחלק א)"