יותר מפעם אחת שמעתי מדתיים וחילונים כאחד ש"אי אפשר להיות אתאיסט. אגנוסטיות נראית לי כמו עמדה טובה יותר". העמדה הזאת רומזת שיש ניגוד בין אתאיזם ואגנוסטיות. הניגוד הזה בין אתאיזם לאגנוסטיות חוזר על עצמו שוב ושוב במאמרים, בטוקבקים ובתגובות בשלל קבוצות דיון. לא תמיד הכותבים עושים שימוש מפורש במונחים אתאיזם ואגנוסטיות, אבל רוח הדברים חוזרת על עצמה שוב ושוב: אתאיזם הוא קיצוני, מרחיק לכת וחסר הצדקה בעוד שאגנוסטיות היא עמדה מלאת פרחים ושושנים, יותר סבירה ומתקבלת על הדעת, אפילו אם הכותב לאו דווקא מסכים איתה. קוראים ותיקים של הבלוג יזכרו את מאמר הפלצות של רחלי מלק-בודה מאוקטובר האחרון בו היא טעתה גם בנקודה הזאת. דוגמא אחרת היא הבלוגר אישתון שעשה את אותה טעות בדיוק בצורה הרבה יותר מפורשת.
הטעות הזאת מושרשת עמוק גם בקרב אתאיסטים. ריצ'רד דוקינס, כנראה האדם שהכי מזוהה עם אתאיזם בתרבות המערבית, תרם רבות להשרשת הטעות הזאת בקרב אתאיסטים. בפרק השני של ספרו "יש אלוהים?" דוקינס מציג "סולם אמונה" בן שבע דרגות. כל דרגה מייצגת מידת אמונה באלוהים. המאמין בלב שלם נמצא בדרגה 1, ומתואר כ"תאיסט חזק" שחושב שהוא יודע שאלוהים קיים. בקיצון השני, דרגה 7, נמצא "האתאיסט החזק", שאומר "אני יודע שאין אלוהים". בשלושת הדרגות האמצעיות, 3, 4 ו-5, דוקינס מבצע את הבילבול המושגי. דרגה 3 היא "טכנית אגנוסטי, אך נוטה לכיוון תאיזם", דרגה 4 היא "אגנוסטי נטול פניות" ודרגה 5 היא "טכנית אגנוסטי, אך נוטה לכיוון אתאיזם". דוקינס מבצע בסולם הזה את אותו בילבול מושגי שעושים רבים אחרים. הטעות שלו ושל האחרים מתחילה באי הבנה של השאלה לדיון ובשימוש בהגדרות אמורפיות של המושגים השונים. אני אנסה לעשות סדר בבלגן. להמשך הקריאה "גנוסטי, אגנוסטי, תאיסט ואתאיסט ואיך אני אתאיסט ואגנוסטי באותו זמן"