תגית: ריצ'רד דוקינס

לא הייתי מרוצה מסדרת הרשומות הקודמת על מרחבי רצפים. התמקדתי יותר מדי בפרטים ופיתחתי את ההסבר לאט מדי. מרוב עצים, לא ראו את היער. הטיעון הזה נראה כמו יער שנפל קרבן להוריקן, וזה צריך להיות ברור מהר יותר. יש לי טיוטה של החלק השלישי בסדרה, אבל החלטתי לקצר במקום להמשיך את מגמת האריכות. את כל הסדרה, שהיתה אמורה להיות בת ארבע רשומות ארוכות, אצמצם עכשיו לרשומה אחת גדולה שהיא "הגרסה המקוצרת" בקטע אירוני.

כל הנושא מתחיל מטענה מאד נפוצה בקרב דתיים: החיים לא יכלו להיווצר במקרה. הטענה הזאת קוראת להצדקה. זאת משום שהיא מרכזית לכמה טיעונים לטובת קיומו של אלוהים, לרבות כמה גרסאות של הטיעון מתכנון והטיעון מתכנון עדין. כל מי ששואף לשכנע אדם אינטליגנטי סביר שהטיעונים הללו לטובת קיומו של אלוהים מחזיקים מים, יצטרך לשכנע אותם שהטענה הזאת נכונה.

מניסיוני, אפשר לסווג את ההצדקות לטענה הזאת לשתיים: הצדקות סובייקטיביות וטיעונים עלק-מתמטיים. ההצדקות הסובייקטיביות הן בגדול מה שקורה כשזמיר כהן ונשיונל ג'יאוגרפיק יוצאים לדייט – עולם החי מרומם עד השמים בעזרת רטוריקה רוויית סוכר ותמונות מרהיבות עד שהשומע מגיע לאורגזמה אינטקטואלית של תמיהה ותדהמה מהיופי, המורכבות והסדר שלהם. מהרשמים והתחושות האלו נובעת המסקנה. לדוגמא של זה, קראו את כל אחד מספרי "המהפך" של כהן.

אין שום דבר רע באורגזמות, גם כאלו אינטלקטואליות, אך כאן מדובר בשפיכה מוקדמת. מאז המהפכה המדעית למדנו שהרשמים הגולמיים הללו, הם לא אינדיקציה טובה לאופן בו המציאות עובדת. כך למשל כדור הארץ חג סביב השמש במהירות עצומה, ואנחנו לא מרגישים "רוח" טופחת על פנינו כאילו נסענו במכונית עם החלון פתוח. ולמרות שהמקלדת עליה אני כותב "מרגישה" מוצקה לגמרי, פיזיקאים וכימאים גילו שהיא ברובה ריק. בקיצור, כדי שהאדם האינטליגנטי הסביר ישתכנע שהחיים לא יכלו להיווצר במקרה, יש לשים על השולחן נימוק עם בשר שהוא יכול לנעוץ בו את שיניו. אין אופציה טבעונית.

את החלל הזה אמורים למלא הטיעונים העלק-מתמטיים. לכולם יש את אותה צורה והגרסאות נבדלות אחת מהשניה רק בפרטים. ראשית, סופרים את כמות הצורות האפשריות של איזה תופעת טבע. החישובים מדויקים להפליא ומניבים כמעט תמיד איזה מספר עצום. שנית, טוענים שרוב מוחץ מהצורות הללו דפוקות באיזשהי צורה. הן לא חיות, לא "עובדות", לא דומות למה שאנחנו מכירים בעולם הטבע הנגלה לעיננו, או משהו בסגנון. לבסוף, משילוב שתי העובדות הללו מסיקים שההסתברות להיווצרות החיים "במקרה" היא אפסית.

בעיני, הבעיה של הטיעון הזה כפולה. ראשית, לכאורה אתאיסטים כמוני מאמינים בטענה שהטיעון הזה מתיימר להפריך, הטענה שהחיים נוצרו במקרה. בפועל, הוא מפריך דעה שקשה לי לחשוב על אינטלקטואל שלוקח אותה ברצינות וגם אני, גרגיר אבק שכמותי, דעתי כדעתם. שנית, הוא מניח הנחות הזויות לגמרי לכל מי שיודע דבר או שניים על חקר מוצא החיים, או אפילו ביולוגיה בסיסית. בלי ההנחות האלו, לטיעון הזה אין תקווה. בקיצור, זה טיעון שמרשים את שומעיו בעלק-מתמטיקה, אבל בפועל מתפלמס עם דחלילים ושגוי עובדתית בנקודות קריטיות. מי שמשתמש בו נלחם קפוארה בתחנות רוח בזמן שהוא מתעלם מחנית שתקועה לו בחזה.

להמשך הקריאה "מרחבי רצפים בשירות האל – הגרסה המקוצרת"

[2,451 מילים]

תוכן העניינים של סדרה זאת זמין במאמר הפותח שלה.

אחרי הרבה מאד זמן, החלטתי להמשיך את הסדרה על "אלוהים משחק בקוביות" של מיכאל אברהם. קיבלתי מספר מיילים עליה מאנשים שביקרו דברים שכתבתי, רצו הרחבות או שמחו לקרוא תשובות מסודרות להבלים שלו. זה נתן לי חשק להמשיך אותה, לפחות עוד קצת. הפעם אעסוק באחד החלקים הכי ביזאריים בעיני בספר, החלק בו אברהם דן בעיקרון האנתרופי.

העיקרון האנתרופי, בקטנה

כמו שהבהרתי בחלקים הקודמים בסדרה, אברהם מתחיל עם שתי תופעות שמוכרות לכולנו – חיים קיימים והתנאים השוררים בכדור הארץ מאפשרים את קיומם. לתופעות האלו יש לפחות שני הסברים אפשריים. האחד הוא תכנון תבוני. מהנדס-על כלשהו תיכנן והוציא לפועל פרויקט נדל"ן מרשים, כדור הארץ, ולאחר מכן איכלס אותו בחיים שמסוגלים להתקיים בו. ההסבר השני הוא שכדור הארץ נוצר בתהליך נטול תכנון כלשהו. אם תרצו, הוא התוצאה יחסי הגומלין בין חומר ואנרגיה ביקום שלנו. אברהם צריך לספק סיבה ממשית לחשוב שדווקא תכנון תבוני של כדור הארץ והחיים הוא האפשרות הסבירה יותר. הוא לא עושה זאת. במקום, הוא מסתמך על אנלוגיות מופקפקות וחישובים הסתברותיים לא רלוונטיים שמנותקים לחלוטין מהמציאות ומראים אי-הבנה של מה שיריביו האינטלקטואליים טוענים. לפרטים, קראו את הרשומות שבלינקים.

הנקודה שהכי רלוונטית לענייננו היא שיש על אברהם נטל הוכחה. על השולחן יש שני הסברים למוצא החיים ולהתאמה בין החיים לכדור הארץ, ואברהם מעדיף אחד מהם. עליו להראות שההסבר החביב עליו הוא אכן ההסבר הסביר יותר. העיקרון האנתרופי הוא דרך מצוינת להביע את הסיבה שבגללה יש עליו נטל. לעיקרון הזה יש כמה גרסאות, ולדוקינס יש אחת משלו (ע"מ 199-223 ב"יש אלוהים"). בלב הגרסה שבה הוא משתמש נמצאת אבחנה שהיא כמעט בנלית ונכונה כהכרח לוגי. אם יש חיים במקום כלשהו ביקום, הכרחי לוגית ששוררים במקום הזה תנאים המאפשרים את קיומם. אחרי הכל, חיים לא מסוגלים להתקיים היכן שלא שוררים תנאים שמאפשרים את קיומם. בצורה דומה, אם החיים נוצרו במקום כלשהו ביקום, הכרחי לוגית שבמקום הזה שררו תנאים שאיפשרו להם להיווצר.

באבחנה הזאת אתמקד ברשומה הזאת. יש לה השלכות מרחיקות לכת לענייננו. נובע ממנה שעצם ההתאמה בין החיים לכדור הארץ לא צריכה להפתיע אף אחד. זה בדיוק מה שנצפה לראות, כעניין של הכרח לוגי. בשלב הזה, אברהם צריך לנסות להראות שהחיים על כדור הארץ הם איכשהו בכל זאת תופעה שההסבר הכי סביר לה הוא קיומו של אלוהים-מהנדס. כאמור, הוא אכן מנסה לעשות את זה, על ידי אנלוגיות וחישובים הסתברותיים שמחוררים בבעיות.

(לשם השלמות אזכיר שדוקינס מוסיף על האבחנה הזאת את "קסם המספרים הגדולים": גם אירועים שלא סביר שהם יקרו בכל זמן נתון, אומר דוקינס, יקרו בהסתברות גבוהה בהינתן מספיק זמן שהם יקרו. לא אכנס לצד הזה בטיעון של דוקינס. אברהם עצמו שוטח עליהם ביקורת בנפרד. אני עצמי לא מסכים עם כל מה שדוקינס אומר עליהם, אבל הביקורת שלי עליהם אפילו לא קרובה למה שאברהם אמר עליהם. אולי אעסוק בהם בעתיד.)

לאברהם יש שני טיעונים יותר ספציפיים נגד האבחנה האנתרופית הזאת, שניהם טיעונים על דרך הדוגמא המגחיכה. אברהם מתאר תופעה. הוא מיישם על התופעה הזאת את האבחנה שהזכרתי למעלה ומקבל תוצאה אבסורדית. האבסורד לכאורה מדגים עד כמה דוקינס טועה. לצערו, הדוגמאות שלו מדגימו שהוא לא הפנים שנטל ההוכחה מוטל על כתפיו, לא יודע איך להתמודד איתו וצריך לרענן את ידיעותיו בהסתברות וסטטיסטיקה. הנה למה. להמשך הקריאה "אברהם משחק בטעויות: העיקרון האנתרופי, צעדים ראשונים (חלק ז)"

יותר מפעם אחת שמעתי מדתיים וחילונים כאחד ש"אי אפשר להיות אתאיסט. אגנוסטיות נראית לי כמו עמדה טובה יותר". העמדה הזאת רומזת שיש ניגוד בין אתאיזם ואגנוסטיות. הניגוד הזה בין אתאיזם לאגנוסטיות חוזר על עצמו שוב ושוב במאמרים, בטוקבקים ובתגובות בשלל קבוצות דיון. לא תמיד הכותבים עושים שימוש מפורש במונחים אתאיזם ואגנוסטיות, אבל רוח הדברים חוזרת על עצמה שוב ושוב: אתאיזם הוא קיצוני, מרחיק לכת וחסר הצדקה בעוד שאגנוסטיות היא עמדה מלאת פרחים ושושנים, יותר סבירה ומתקבלת על הדעת, אפילו אם הכותב לאו דווקא מסכים איתה. קוראים ותיקים של הבלוג יזכרו את מאמר הפלצות של רחלי מלק-בודה מאוקטובר האחרון בו היא טעתה גם בנקודה הזאת. דוגמא אחרת היא הבלוגר אישתון שעשה את אותה טעות בדיוק בצורה הרבה יותר מפורשת.

הטעות הזאת מושרשת עמוק גם בקרב אתאיסטים. ריצ'רד דוקינס, כנראה האדם שהכי מזוהה עם אתאיזם בתרבות המערבית, תרם רבות להשרשת הטעות הזאת בקרב אתאיסטים. בפרק השני של ספרו "יש אלוהים?" דוקינס מציג "סולם אמונה" בן שבע דרגות. כל דרגה מייצגת מידת אמונה באלוהים. המאמין בלב שלם נמצא בדרגה 1, ומתואר כ"תאיסט חזק" שחושב שהוא יודע שאלוהים קיים. בקיצון השני, דרגה 7, נמצא "האתאיסט החזק", שאומר "אני יודע שאין אלוהים". בשלושת הדרגות האמצעיות, 3, 4 ו-5, דוקינס מבצע את הבילבול המושגי. דרגה 3 היא "טכנית אגנוסטי, אך נוטה לכיוון תאיזם", דרגה 4 היא "אגנוסטי נטול פניות" ודרגה 5 היא "טכנית אגנוסטי, אך נוטה לכיוון אתאיזם". דוקינס מבצע בסולם הזה את אותו בילבול מושגי שעושים רבים אחרים. הטעות שלו ושל האחרים מתחילה באי הבנה של השאלה לדיון ובשימוש בהגדרות אמורפיות של המושגים השונים. אני אנסה לעשות סדר בבלגן. להמשך הקריאה "גנוסטי, אגנוסטי, תאיסט ואתאיסט ואיך אני אתאיסט ואגנוסטי באותו זמן"