נסתרות דרכי האל

עבור היהודי הדתי, הכל בא מאלוהים. "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", אומר התלמוד (ברכות לג, ב). אנחנו יכולים לבחור אם ללכת בדרכי ה', או בדרכי ריצ'רד דוקינס. כל השאר מוכתב על ידי אלוהים. לא רק הטוב מגיע אלינו בסיעתא דשמיא, אלא גם הרע והמכוער. אם יש לכם ספק בנושא, אלוהים מבשר לנו דרך הנביא ישעיהו שהוא "יְהוָה, וְאֵין עוֹד, יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ. עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע. אֲנִי יְהוָה, עֹשֶׂה כָל-אֵלֶּה" (ישעיהו מה: ו-ז).

זאת בעיה רצינית עבור היהודי הדתי. האל היהודי אמור להיות טוב ומיטיב (לדוגמא ראו תהלים קיט: סח). למה אל טוב ומיטיב ברא עולם מלא ברוע, סבל וכאב? הוא כל יכול. אם הוא ברא את העולם, הוא בהחלט היה יכול לפרק מחנה השמדה נאצי, למנוע צונאמי בהאיטי, לעצור את המטוסים שהתנגשו במגדלי התאומים ולהציל אינספור חפים מפשע מחיים מלאים בסבל וכאב. למה הוא לא עושה זאת?

להערכתי, כמות הדיו שנשפכה על השאלה הזאת לאורך הדורות גדולה מכמות הדם שנשפכת בעונה ממוצעת של משחקי הכס. השאלה הזאת רלוונטית במיוחד בימים טרופים אלו, ימים בהם עדיין טרי הזיכרון של החטיפה והרצח הברברי של שלושת הנערים. בשבועות שאחרי החטיפה, יהודים דתיים נשאו הרים של תפילות שלא עזרו, קראו אינספור פרקי התהלים שלא הצילו ואף רב מקובל לא הצליח לשחרר בקסמיו את הנערים. מה מצדיק את ההתעלמות של אלוהים? להמשך הקריאה "נסתרות דרכי האל"

גנוסטי, אגנוסטי, תאיסט ואתאיסט ואיך אני אתאיסט ואגנוסטי באותו זמן

יותר מפעם אחת שמעתי מדתיים וחילונים כאחד ש"אי אפשר להיות אתאיסט. אגנוסטיות נראית לי כמו עמדה טובה יותר". העמדה הזאת רומזת שיש ניגוד בין אתאיזם ואגנוסטיות. הניגוד הזה בין אתאיזם לאגנוסטיות חוזר על עצמו שוב ושוב במאמרים, בטוקבקים ובתגובות בשלל קבוצות דיון. לא תמיד הכותבים עושים שימוש מפורש במונחים אתאיזם ואגנוסטיות, אבל רוח הדברים חוזרת על עצמה שוב ושוב: אתאיזם הוא קיצוני, מרחיק לכת וחסר הצדקה בעוד שאגנוסטיות היא עמדה מלאת פרחים ושושנים, יותר סבירה ומתקבלת על הדעת, אפילו אם הכותב לאו דווקא מסכים איתה. קוראים ותיקים של הבלוג יזכרו את מאמר הפלצות של רחלי מלק-בודה מאוקטובר האחרון בו היא טעתה גם בנקודה הזאת. דוגמא אחרת היא הבלוגר אישתון שעשה את אותה טעות בדיוק בצורה הרבה יותר מפורשת.

הטעות הזאת מושרשת עמוק גם בקרב אתאיסטים. ריצ'רד דוקינס, כנראה האדם שהכי מזוהה עם אתאיזם בתרבות המערבית, תרם רבות להשרשת הטעות הזאת בקרב אתאיסטים. בפרק השני של ספרו "יש אלוהים?" דוקינס מציג "סולם אמונה" בן שבע דרגות. כל דרגה מייצגת מידת אמונה באלוהים. המאמין בלב שלם נמצא בדרגה 1, ומתואר כ"תאיסט חזק" שחושב שהוא יודע שאלוהים קיים. בקיצון השני, דרגה 7, נמצא "האתאיסט החזק", שאומר "אני יודע שאין אלוהים". בשלושת הדרגות האמצעיות, 3, 4 ו-5, דוקינס מבצע את הבילבול המושגי. דרגה 3 היא "טכנית אגנוסטי, אך נוטה לכיוון תאיזם", דרגה 4 היא "אגנוסטי נטול פניות" ודרגה 5 היא "טכנית אגנוסטי, אך נוטה לכיוון אתאיזם". דוקינס מבצע בסולם הזה את אותו בילבול מושגי שעושים רבים אחרים. הטעות שלו ושל האחרים מתחילה באי הבנה של השאלה לדיון ובשימוש בהגדרות אמורפיות של המושגים השונים. אני אנסה לעשות סדר בבלגן. להמשך הקריאה "גנוסטי, אגנוסטי, תאיסט ואתאיסט ואיך אני אתאיסט ואגנוסטי באותו זמן"